כָּל מַעְיָנַי בָּךְ
פרשת השבוע בחיינו
מיכאל לייטמן
פרשת "האזינו"-"וזאת הברכה"
("האזינו", דברים, לב, א - לד, יב)
("וזאת הברכה", דברים לג, א – לד, יב)
פרשת "האזינו" מדברת על הכניסה לארץ ישראל. משה פותח בשירה שמטרתה להיות אזכור לעתיד, כשהעם יפנה עורף לעבודת הבורא. השירה משבחת את הנהגת הבורא ובחירתו בעם ישראל, ומנגד מציגה את עם ישראל כקשה עורף שפונה לעבודה זרה.
בהמשך מפורט העונש במקרה של ביצוע עבודה זרה, ומצוין שהבורא לא יעזור לישראל מול אויביהם במקרה כזה, אולם במידה שעם ישראל יחזור למוטב, הבורא יציל אותם מכל אויביהם.
בפרשה מופיע עניין מיוחד, כשמשה מסיים להקריא את הפרשה, את השירה שלו, הבורא מצווה עליו לעלות להר נבו ומשם להשקיף על ארץ ישראל, שם הוא מודיע לו שהוא ימות ולא יזכה להיכנס לארץ ישראל.
פרשת השבוע "וזאת הברכה" מתחילה במילים "וזאת הברכה אשר בירך משה את בני ישראל לפני מותו". משה מברך את כל אחד משנים עשר שבטי ישראל, ולאחר מכן את כל העם שנאסף יחד. משה מסיים את הברכה ואומר, אין כמו הבורא אצל אף אחד מהעמים, הוא המגן והמושיע, הוא המקור היחיד של עם ישראל.
מה זאת "ברכה"?
בספר הזוהר, במאמר "אותיות דרב המנונא סבא", מסופר שכל האותיות, מת' עד א', עוברות כביכול מול הבורא, וכל אות שואלת אותו, מדוע אי אפשר לברוא בה את העולם. האות ת' מתחילה, כלומר סדר האותיות הוא מהסוף להתחלה, ת', ש', ר', ק', וכן הלאה.
הבורא נותן סיבה לכל אות ואות, מדוע הוא לא יכול לברוא את העולם עם התכונה שלה. כי האותיות הן תכונות, הן תבניות, שבהן בונים את כל הצורות שבעולם, עם כל תכונה ותכונה. אך לאף אות אין צורה מתאימה, כי בכל צורה יש דבר והיפוכו, יש שני כוחות מנוגדים. כי כל העולם וכל המציאות נבראו מכוחות מנוגדים, מחושך ואור, מבורא ונברא, מרצון לקבל ורצון להשפיע.
עד שמגיע תורה של האות ב', ואז הבורא אומר, בך אני בורא את העולם. כי באות ב' יש כוח של ברכה, ולכן המילה ברכה מתחילה באות ב'. ב' זה כוח הבינה, כוח ההשפעה, תכונת הבורא עצמו. וכאשר הכוח הזה יורד מלמעלה על הנבראים, הם מקבלים את הכוח הזה, משתנים ומגיעים לתכלית הבריאה.
ברכה זה כשאנו מקבלים מלמעלה את כוח ההשפעה, מאבא ואימא עליונים, מאימא עילאה, בּינה, והוא מתפשט בתוך הרצון לקבל שלנו. אם אנו רוצים לקלוט את הכוח הזה, ולהיות משפיעים, דומים לבורא, אז משם מגיע אלינו מה שנקרא "המאור המחזיר למוטב", כוח ההשפעה שפועל עלינו. כוח ההשפעה מוסיף לאדם כוונה, הוא לא משנה לו את הרצון. הרצונות שלו נשארים, אך כוח ההשפעה מוסיף לו כוונה על הרצונות, ואז האדם משתמש בכל הרצונות שלו, בשילוב ביניהם, ובכל מידה שבכל רצון, אך ורק אם הוא יכול להשפיע לזולת. אם האדם משפיע לזולת ובזה יהיה לזולת טוב, אז הוא פועל, ואם לא, הוא לא פועל.
היכולת של האדם לעשות חשבונות כאלה שהם רק לטובת הזולת, ולהפעיל את עצמו רק בצורה כזאת כלפי כל זולת וזולת, כך שידע וירגיש אותם, הכוח הזה שמגיע אליו מלמעלה נקרא "כוח הברכה". המצב הזה הפוך לגמרי מאיך שאנחנו פועלים כיום. כיום, בתת ההכרה ובהכרה האדם פועל כל הזמן לטובת עצמו בצורה אוטומטית. זו התוכנה הפנימית שלנו, כך כל אחד ואחד.
ברכה נקרא שמגיע לאדם כוח מיוחד, אור מיוחד, עושים לו מעין שדרוג פנימי ומכניסים בו תוכנה אחרת, כזו שמתחילה להפעיל אותו רק לטובת הזולת. ואז האדם לא צריך לחשוב פעמיים אם כך צריכה להיות אהבת חברים או אהבת הזולת, אם כך מתקיים "ואהבת לרעך כמוך", 1 ומשפטים נוספים אחרים. אלא כפי שכיום איננו נמצאים במאמץ לפעול לטובת עצמנו, כך לאחר שמגיע לאדם כוח הברכה, פשוט לא עולה לו מחשבה לרעת הזולת, להיפך הוא אף מרגיש התפעלות, התרחבות, התעלות מכך שהוא נותן למישהו. הוא מתפעל מהמילוי, מהתענוג, מהחופש.
לכן תכונת הבינה, תכונת ההשפעה, נקראת גם "ארץ חופשית". להיות עם חופשי בארצנו, זה אומר, להיות חופשיים ברצון שלנו. כשאדם משתמש בצורה כזאת ברצון, הוא אינו מוגבל. כיום כולנו חושבים כיצד ומאיפה למלא את עצמנו ולקבל בלבד, בכך אנחנו מוגבלים. כי אף אחד לא רוצה להשתתף עם אדם שרק רוצה למלא את עצמו. מי ייתן לו? הרי אף אחד לא חושב לתת למישהו את מה שהוא רוצה, לכן זה נקרא שהאדם מוגבל.
מה שאין כן בהשפעה לכולם, האדם חופשי להשפיע. כשהוא מגיע למצב שרק זה הרצון שלו, אז הוא לא מרגיש מוגבל. איננו מבינים עד כמה הרצון לקבל שלנו סוגר אותנו, ואנו נמצאים בהרגשת חיים מוגבלים, הרי שבעים שנותינו עולים לנו כל כך ביוקר עם כל ההגבלות, עם כל המתח, עם כל היגיעה עבור כל פרט וכל צעד, הכול כרוך ביגיעה רבה. אולם בהשפעה, כאשר מגיעה היכולת הזאת אל האדם, הוא חופשי, הוא בלתי מוגבל, הוא מלאך, הוא יכול ללכת לאן שהוא רוצה ובכל מקום הוא ימצא תענוג ומילוי.
לכן זו ברכה גדולה מאוד שאליה אנו יכולים להגיע, רק אם באמת נרצה להגיע למצב, שהוא מעל האגו שבינתיים שולט עלינו ולא נותן לנו לעבור לחופש, להשפעה, לקבל את הברכה. זו בעיה, מפני שהאגו אומר לאדם "אני אלך יחד איתך ונקבל את הברכה יחד. אתה רוצה להיות חופשי ולהגיע לכל דבר, להיות בלתי מוגבל, כך גם אני, אז בוא ונעשה זאת יחד". כלומר, האגו של האדם מעוניין להיות במצב שבו הוא יוכל להיות בלתי מוגבל, שיוכל להשפיע לכולם, לתת ולמלא את כולם, אבל כדי להרוויח.
השאלה מי מרוויח בסוף? האם כאשר האדם משרת וממלא את האחרים ומנותק מהאגו שלו, או כאשר האדם עושה את הכול למען כולם, אבל לאחר מכן חושב מה הרוויח מזה. החשבון האחרון הוא הקובע, הוא החותם את טיב הפעולה. לכן זה לא כל כך פשוט להגיע למצב שממש נרצה לקבל את הברכה מלמעלה, את ההשפעה המוחלטת, ההשפעה החלוטה של הבורא, וגם להיכנס לזה בצורה שלמה.
משה מברך את ישראל ברכה אמיתית, כי "משה" זו דרגת הבינה, זו אמונה שלמה. הוא בעצמו מבטא את כוח הברכה, את כוח הבינה שבעולם הזה, ולכן אין לו שום דבר בארץ ישראל, ברצון. משה כולו מעל הרצון, הוא כולו בתכונת הבינה, ולכן הוא נקרא "רעיא מהימנא", הרועה הנאמן שלוקח את כולם רק דרך הבינה, דרך האמונה, דרך ההשפעה.
משה מברך את שנים עשר השבטים ונותן להם את כוח הבינה, בכך הוא מסיים את תפקידו. הוא מוסר את התיקון האחרון לכל הרצון לקבל שרוצה להיות ישר-אל, ישראל, ומעתה והלאה בני ישראל מצטיידים בכל כוחות ההשפעה ויכולים להיכנס לארץ ישראל. הם יכולים להתחיל לעבוד עם כוח ההשפעה, עם הברכה כנגד הרצון לקבל שלהם. הם יכולים לכבוש את הרצון לקבל, כדי שכולו יהיה בכוונה לקבל על מנת להשפיע. "וזאת הברכה", כלומר, הברכה היא רק בזה שההשפעה לזולת תהיה כל כוונת האדם בכל פניה, בכל מצב, בכל מעשה.
5 "ולקחום עמים, והביאום אל מקומם, והתנחלום בית ישראל על אדמת יהוה". ישעיהו יד, ב.
6 בעל הסולם, "שופרו של משיח", כתבי בעל הסולם, עמ' 457 .
7 הרב ברוך אשלג, "כשרונות קטנים", כתבי רב"ש ג', עמ' 1844 .
9 קידושין ל, ע"ב.
10 איכה ד,י.
11 תהילים לה, י.
12 מדרש תנחומא פקודי, ג.
13 תנא דבי אליהו רבה, כה.
14 בעל הסולם, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", כתבי בעל הסולם, עמ' 770 .
"כל הברכות למדרגה הזו"
"כל הברכות העליונות נמסרו למדרגה הזו, למלכות, לברך לכל. ואף על פי שאין
לה אור מעצמה, כל הברכות, וכל החדווה וכל טוב, כולם נמצאים בה, וממנה הם
יוצאים. ועל כן נקראת כוס של ברכה. ונקראת ברכה ממש, כמ"ש, ברכת ה' היא
תעשיר, שברכת ה' היא המלכות".
זוהר לעם, ויחי, 504
דרגת הבינה היא א-לוהים. לכן כל הכוח שאנו מקבלים מהבורא, מא-לוהים, עובר דרך מערכת מיוחדת הנקראת זעיר אנפין שבעולם האצילות, הנקרא "הקדוש ברוך הוא". הוא הפרצוף העליון, הוא המנגנון העליון מאיתנו, ואיתו אנו נמצאים בקשר. אנו, אלה שרוצים לתקן את עצמנו, נכללים במלכות דעולם האצילות הנקראת "שכינה". אנו אותן הנשמות שרוצות לתקן את עצמן עולות מעולמות בריאה, יצירה ועשייה, מהמקום השבור שלהן, מהרצונות השבורים, ורוצים להתחבר בינינו, בכך אנו נכללים בשכינתא, בשכינה, במלכות דאצילות.
אז, לפי הרגשת החסרונות המשותפים שלנו, מלכות דאצילות מתחברת לזעיר אנפין דאצילות, ל"קדוש ברוך הוא", ובכך שאנו גורמים לקשר ביניהם הנקרא "זיווג קודשא בריך הוא ושכינתא", אנו גורמים לכך ששניהם עולים למעלה, לא-לוהים, ואז נעשה זיווג גם בין א-לוהים, שזו הבינה, לזעיר אנפין שהוא ה-ו-י-ה. אז האור העליון מגיע מעולם אין סוף דרך המערכות של בינה שזה א-לוהים ושל זעיר אנפין שזה "הקדוש ברוך הוא" לשכינה, למלכות.
כאשר אנו נכללים במלכות שהזמנו על ידי הקשר בינינו, כשרצינו לבטל את האגו שלנו ולהתחבר, בכך אנו מקבלים את כל האור. כי האור מגיע עבורנו, כדי לתקן אותנו, כדי שבצורה כזאת כולנו נחבר את כל הגורמים מלמעלה עד למטה, וכך יופיע השפע הרב בכל העולמות. זהו מעמד גבוה מאוד, יפה מאוד ומרגש מאוד.
משה עם כלל ישראל, עם כל הנשמות, או תכונת משה שבכל נשמה ונשמה, מתחברים ונמצאים ברכישת כוח הבינה הגדול. ולאחר מכן יחד איתו אנו יכולים להגיע לגמר התיקון.
את התהליך של המדבר אנו מסיימים בפרשה הזו, ובכך מסתיימת תקופה מיוחדת מאוד הנקראת "יראה", "להשפיע על מנת להשפיע", תכונת ה"בינה", תכונת "חפץ חסד". בזה אנו הופכים את עצמנו מרשעים לצדיקים. עדיין לא צדיקים גמורים, כי צדיקים גמורים נהיה אם נרכוש את ארץ ישראל. בינתיים זו דרגת צדיק, כלומר אנחנו מצדיקים את הבורא בכל הפעולות שעשה עד כה. אז כל השגגות הופכות לזכויות וכל הזדונות לשגגות. כבר במצב הזה אנו נמצאים בדרגה מיוחדת הנקראת "דרגת יראה", ב"תשובה מיראה". דרגת יראה היא המאפיינת את פרשת "וזאת הברכה", פרשה זו מסיימת את חמשת חומשי התורה.
בני ישראל נכנסים לארץ ישראל ומתחילים לכבוש את הארץ. כלומר התהליך לא מפסיק בכניסה לארץ ישראל, אלא ממשיך.
התהליך ארוך, הוא נמשך עד ימינו, ומימינו עד לגמר התיקון.
האם גמר התיקון הוא כשנכנסים לארץ ישראל?
גמר התיקון הוא כשכל העולם ייכנס לדרגה הנקראת "ארץ ישראל", ולא רק הקבוצה הקטנה שהתנתקה מבבל וקיבלה על עצמה את החוק "ואהבת לרעך כמוך" בראשותו של אברהם ועברה את כל התיקונים ונכנסה לארץ ישראל, הגיעה לבניין בית המקדש, כשמלכות התחברה עם בינה, ולא יכלה להגיע לגמר התיקון. כי יש רצון לקבל נוסף, גדול מאוד וחיצוני, גם בהם וגם מחוץ להם, באנושות כולה. בכל איש מישראל יש חלק מהאנושות, וגם בכל האנושות יש עוד חלק מישראל, ועלינו להגיע למצב שבו נהיה אור לגויים, ככתוב "כי כולם יֵדעו אותי למקטנם ועד גדולם". 2 לכן אפילו בית המקדש בארץ ישראל, גם בית המקדש הראשון וגם בית המקדש השני אינם סוף הדרך, זה לא סוף התיקון, כי בבל כולה צריכה להגיע לתיקון.
אם כך מדוע מפסיקים את הקריאה כשמגיעים לפרשה האחרונה בספר דברים ומתחילים לקרוא שוב את התורה מספר בראשית? מדוע לא ממשיכים לקרוא על מה שקורה בארץ ישראל, איך כובשים את הארץ?
אנו לומדים גם את כל יתר הספרים, הם מחוברים לחומש כהפטרות, כחלקים הכרחיים שאנו מוסיפים. אך איננו לוקחים סתם חלק מספרי הנביאים וקוראים, אלא המקובלים הרכיבו את כל החיבורים האלה. כל יתר הכתובים מדברים על תיקון הרצון לקבל, ועל הקלקול ברצון לקבל, שכבר שייך לשלב שאותו נצטרך לעבור יחד עם אומות העולם בבניית בית המקדש השלישי. וזה יתגשם כשאנו נחזור לארץ ישראל.
השלב של מצרים והמדבר שעברנו, זה השלב ששייך רק לבני ישראל, רק לאותו חלק באדם השייך לדרגת הבינה, והוא חייב לעבוד בזה, כמו שכתוב, "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש". 3
הכניסה לארץ ישראל, הכניסה לרצון והפיכתו לישר-אל, את זה אנו נצטרך לעשות. קודם נצטרך להישבר כמו שהיה בתקופת בית המקדש הראשון והשני, ולאחר מכן להיכנס שוב. כמו שיצאנו מארץ ישראל לגלות בבל הראשונה וגם לגלות השנייה, וכעת אנו חייבים לחזור לארץ ישראל, אבל כולם יחד.
אנו, עם ישראל מהעבר, העם שעבר את כל השלבים והחורבנות כביכול, כעת חוזרים לבד לעת עתה, אך אנו עושים זאת רק כדי שבסופו של דבר נמשוך לזה את כל העולם, "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים". 4 אנו נצטרך לכבוש את ארץ ישראל, לתיקון של כל העולם, יחד איתם. גם בספר ישעיהו הנביא כתוב, שאומות העולם ייקחו את בני ישראל על כתפיהם ויביאו אותם לירושלים 5. כי תיקון בית המקדש השלישי, יהיה רק בעזרת אומות העולם ובתמיכה מלאה שלהם. כי בלעדיהם לא נוכל להגיע לירושלים, אלא רק על כתפיהם.
לכן לימוד חכמת הקבלה, הפצת חכמת הקבלה והחיבור עם כולם יחד, זה התהליך, כמו שכתב בעל הסולם, שהפצת חכמת הקבלה בכל העולם נקראת "שופרו של משיח". 6 לכן הכניסה לארץ ישראל שהתרחשה בעבר, הייתה רק כדי להיכנס ולהישבר.
לכן איננו לומדים על כל מה שמעבר לפרשת "וזאת הברכה" אלא עד "וזאת הברכה", כי גם היום השלב הראשון בתיקון הוא שלב השייך רק לבני ישראל, אולם התיקון שכנגד הרצון לקבל והכניסה לבניית בית המקדש, הוא רק עם אומות העולם. לכן היום אסור לנו לחכות עד שניתקן, אלא אנו צריכים גם לפזר את ידיעת חכמת הקבלה בכל העולם.
בכתבי רב"ש במאמר "כשרונות קטנים" יש שאלה, "עניין בחירה: אם האדם נברא עם כשרונות קטנים, איך שייך אצלו לומר שיהיה תלמיד חכם? הלֹא המוח שלו קטן להבין דברי תורה?"
והתשובה "אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, חייכם, כל החכמה וכל התורה דבר קל הוא, כל מי שמתיירא אותי ועושה דברי תורה, כל החכמה וכל התורה בליבו." ופירש על כך בעל הסולם בהקדמה לתלמוד עשר הספירות וזה לשונו, הרי שאין צריכים כאן לשום הצטיינות מוקדמת, אלא רק בסגולת יראת השם וקיום המצוות בלבד זוכים לכל חכמת התורה. וזהו "הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים". שרק על יראת שמים צריכים בחירה, והשאר נותן הקב"ה". 7
אנו נמצאים בזמן ההכנה. בזמן ההכנה אנו מגלים את הזדונות והשגגות שלנו, על ידי המאור המחזיר למוטב, על ידי כך שאנו נמצאים בקבוצה ובלימוד, כמו שהורו לנו המקובלים, אנו הופכים את השגגות לזכויות ואת הזדונות לשגגות, בעלייה הראשונה שלנו הנקראת "תשובה מיראה". זה נעשה על ידי האור שמאיר עלינו הנקרא "אור מקיף", כשאנו מגיעים ועולים למעלה מהגבול הנקרא "מחסום", אנו מקבלים כבר את האור הזה כאור פנימי.
אם אדם נמצא בזמן ההכנה ומאיר עליו אור מבחוץ, כלפיו זה אור מקיף, אולם כשעל ידי אותו אור הוא עולה למעלה ומקבל אותו, אז הוא כבר נמצא בתוכו כאור פנימי, ואז הוא עושה תשובה מיראה. כלומר, כשהאדם מגיע לדרגת "חפץ חסד", הוא כבר לא רוצה לעצמו כלום, הוא רוצה רק להיות מנוטרל מהאגו שלו. בדרגה הזו הוא נקרא "צדיק שאינו גמור", דרגת הבינה. דרגה גבוהה מאוד, דרגת אמונה, אך אמונה פשוטה (ראו שרטוט מס' 1).
כאשר האדם ממשיך לעבוד הוא מתקן גם את השגגות שלו שהופכות לזכויות, ואז הוא נקרא "צדיק גמור". זו כבר דרגת כתר, "תשובה מאהבה". לכן דרגת יראה ודרגת אהבה, אלה שתי דרגות שעלינו לרכוש.
האור העליון ברא רק את הרצון לקבל, כלומר, יש אור וכנגדו יש רצון. בדרגה הראשונה של התיקונים, הרצון לקבל רוכש כוח השפעה בלבד "להשפיע בכוונה על מנת להשפיע". כלומר, האדם לא עושה כלום לאף אחד, הוא לא רוצה לגעת באף אחד, הוא רוצה שלכולם יהיה טוב, הוא לא יכול לעשות יותר מזה. האדם כביכול לא משתתף עם אף אחד בשום דבר, הוא אינו מסוגל, אולם הוא גם לא רוצה לקבל מאף אחד, כך הוא שומר על עצמו, לכן זה נקרא "חפץ חסד". כמו בדוגמה שנתן רב"ש על חפץ חסד שגר ביער, שאין לו אפילו חולצה, ואינו זקוק לכלום.
כאשר האדם מגיע לתשובה מאהבה, הוא מגיע למצב שבו הוא מקבל בכוונה על מנת להשפיע. כלומר, הוא מתחבר וגם מחבר לעצמו את כולם, כך שכל עולם אין סוף שלו, את כולו הוא ממלא מתוך עצמו. דרגת האהבה היא הדרגה הסופית, לכן "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה". כלומר, זה כולל את כל האור שיש. כל האור בדרגת האהבה ממלא לגמרי את הנשמה, ואז האדם דומה לגמרי לבורא, הוא נמצא בהשפעה, וכמו שהבורא נותן גם האדם נותן. אז הבורא ואני, "אני לדודי ודודי לי", אנו מתחברים וממלאים זה את זה, ונמצאים בדבקות, וזו בעצם מטרת הבריאה.
כל התהליך הזה נעשה כאשר האדם מגיע לקבוצה כדי ללמוד, ומתחיל לחפש בצורה שיטתית כיצד לתקן את עצמו על ידי המאור המחזיר למוטב. ודאי שבעצמו הוא אינו מסוגל, כמו שאנו רואים בפרשה זו, בכל אחד ואחד מאיתנו טמון הכוח הנקרא "משה רבנו", "הרועה הנאמן" שמושך אותנו למטרה ומברך אותנו ונותן לנו כוח שעל ידו אנו מתקדמים. אם בדרגת בינה אנו נמצאים ב"אמונה", אז בדרגה הבאה אנו כבר נמצאים ב"אמונה שלמה". ההבדל בין אמונה לבין אמונה שלמה הוא, שאמונה זה אור חסדים, ואמונה שלמה זה אור חסדים בהארת חכמה. אמונה זה חסדים ושלֵמה זו חכמה, שני האורות יחד מתלבשים זה בזה. כך גם הרצון לקבל עובד בכוונה על מנת להשפיע, וגם היצר הרע נעשה יצר טוב, מלאך המוות הופך להיות מלאך הקדוש (ראו שרטוט מס' 1).
בפרשה זו מדובר על הדרגה שבה רוכשים את האמונה, ועם הכוח הזה אנו מסיימים את פרשת "וזאת הברכה", ואיתו אנו נכנסים לארץ ישראל, כדי לרכוש אותה עם כוח הברכה, עם כוח הבינה. כלומר, תחילה היה לנו זמן הכנה, לאחר מכן בדרגת "תשובה מיראה" תיקנו את עצמנו ב"חפץ חסד" מלא, שלם, בדרגת משה. ואז מהדרגה הזאת והלאה אנו נכנסים כבר לארץ ישראל.
נקווה שנגיע ונממש את המוטל עלינו לעשות עם כל העולם, עם כל הרצונות, עם כל הבבלים, מה שנקרא להיות "אור לגויים". 8 "גויים" הם הרצונות לקבל בנוּ ובכל העולם, שעדיין אינם מתוקנים.
בסיום הפרשה מדובר על סיום תפקידו של משה. משה עולה על הר נבו והבורא מראה לו את כל הארץ. כמו שכתוב " ויאמר ה' אליו: זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמור: לזרעך אתננה; הראיתיך בעיניך, ושמה לא תעבור. וימת משה, בן-מאה ועשרים שנה.
ולֹא קם נביא עוד בישראל כמשה".
נקווה שנגיע למצב הזה ונזכה שיתגלו בנו הכוחות האלה. כי כוח משה כבר חי, הוא קיים. הוא מימש את עצמו, את כולו, ולכן הוא נמצא בנו, עלינו להמשיך הלאה. הכוח שבא אחרי משה הוא ה"משיח", כלומר, הכוח שלוקח את כוח ההשפעה ומראה לנו כיצד עלינו לעבוד בכוונה לקבל על מנת להשפיע, בכיבוש הארץ, בתיקון הרצון האגואיסטי שלנו. כמו שאומרים המקובלים, הכול תלוי בהפצת חכמת הקבלה.
מה פירוש ש"זדונות הופכים לשגגות"?
זדונות ושגגות הם מצבים בתוך המבנה שלנו, בתוך האדם. האדם הוא כולו רצון, הבורא לא ברא שום דבר מלבד רצון. והרצון הזה מתחלק לרצונות הנקראים רמ"ח איברים ושס"ה גידים, לא מדובר על חלקים מהבשר והעצמות של האדם, אלא כך הוא מחלק את הנשמה שלו, את הרצון הכללי שלו. האדם כולו, המהות שלו, כולה זה רצון. האדם דומה למעין קופסה שכולה רצון, וברצון הזה יש רמ"ח רצונות ושס"ה רצונות, וביחד הם תרי"ג רצונות. אלה לא מצוות כפי שחושבים, אלה רצונות (ראו שרטוט מס' 2).
שס"ה רצונות, הם רצונות לקבל, רצונות גדולים שבהם האדם רוצה לקבל בלבד. ורמ"ח רצונות הם רצונות של השפעה, גם הם אגואיסטיים, אולם בהם האדם מבין שהוא יכול להרוויח על ידי השפעה, ולא על ידי זה שהוא סתם מקבל.
ברצונות שס"ה האדם יכול לגנוב להרוג, ואילו ברצונות רמ"ח הוא יכול להתחשב, ולהבין שבהם הוא לא יוכל למלא את עצמו לבד, לשם כך עליו להיות בקשר עם אחרים. כל הרצונות, גם רמ"ח וגם שס"ה, הם כולם רצונות בכוונה על מנת לקבל ועל מנת ליהנות, כשהחשבון הסופי הוא רק עבור אותו אדם, ומהאחרים כלל לא איכפת לו. כך בנוי כל אדם ואדם בתוכו, אין בזה לא רע ולא טוב, זה הטבע. ועל כך הבורא אומר "בראתי יצר הרע", 9 כלומר, הבורא אומר שכך הוא עשה. גם אם האדם מבין או לא מבין, עליו לקבל את הדבר הזה כהנחה.
אולם אם הוא עדיין לא מגלה זאת, אם הוא עדיין לא מבין ולא רואה, אז הוא עדיין כ"עיוור". אם הוא יגלה את המהות שלו, שכולו רק רצון ליהנות ולא איכפת לו כלום ומאף אחד, אם כולנו נגלה את המהות שלנו, נגלה עד כמה אנו מוכנים לזרוק את הכול, ויש רק "אני". כמו שכתוב, ש"ידי נשים רחמניות בישלו ילדיהן", 10שס"ה גידים ממש "כל עצמותי תאמרנה", לאחר מכן בדרגת אהבה, משגגות לזכויות. כך האדם מגיע למצב שגם רמ"ח איברים וגם גם אם האדם מעלה את הזדונות לאותה דרגה, הם בינתיים הופכים לשגגות ומיתקנים רק השגגות שלא היו כל כך קשות הוא מעלה לדרגה עליונה יותר והן כבר הופכות לזָכּוּיוֹת. אולם, האדם כביכול משדרג את הזדונות והשגגות, הוא מעלה אותם לדרגה עליונה יותר. את
לאור שיתקן אותו, כי האדם לא יכול לסבול את הרע שמתגלה לו.מגלה, אז הוא מגלה זדונות ושגגות. כאשר הוא מגלה אותם הוא כבר מגיע בדרישה וצעקה את עצמו כלפי "ואהבת", האדם לא בודק שהוא רשע ולכן הוא גם לא זקוק לתורה, ואם הוא הוא נגד החיבור עם אחרים, לכן זה נקרא "ואהבת לרעך כמוך כלל גדול לתורה". בלי לבדוק התורה ניתנה לרשעים, כדי להפוך רשע לצדיק. לפי היחס השלילי שבו, האדם מגלה עד כמה לכן בלי קבוצה, בלי לימוד שבו אדם מתחיל לראות עד כמה הוא רע, הוא לא מגיע לתורה.
שבו, אז "בראתי לו תורה תבלין", הוא דורש את התורה, את המאור שבה המחזירו למוטב.דורש את המאור המחזיר למוטב, זה נקרא "בראתי יצר הרע", כשהוא מגלה את היחס השלילי כלפי הקבוצה, ומגלה עד כמה יחסו כלפיה שלילי, עד כמה הוא הפוך ממנה, ובמידה הזו הוא לתקן את עצמו בעזרת המאור המחזיר למוטב הנקרא "אור מקיף". האדם בודק את עצמו האדם בודק את ה"אני" שלו כלפי הקבוצה, כלפיה הוא יכול לבדוק מי הוא ומה הוא. כדי
כאשר אדם מפעיל את הרצונות של גלגלתא עיניים בצורה רגילה הם נקראים "שגגות". כי מה שהוא עושה כביכול לא כל כך נורא, למרות שהם רצונות אגואיסטיים, אולם ברצונות של אח"פ האדם עושה זדונות. לא מדובר על העולם שלנו, אלא על יחס האדם כלפי הבורא, כשהוא מתחיל לעלות במדרגות העליונות, הוא פותח את כל הרצונות האלה ושם מתגלה היחס שלו לזולת.
רצונות רמ"ח הם רצונות שורש ורצון א', אלה רצונות קטנים יחסית, בחוכמת הקבלה הם נקראים "גלגלתא ועיניים", ואילו רצונות שס"ה הם רצונות ב' ג' וד', אלה רצונות גדולים יותר הנקראים "אוזן חוטם פה". כך אנו מחלקים את הרצונות שבתוכנו, לשתי קבוצות שבהן חמישה חלקים.
כי זה הטבע.11 זאת אומרת, שכולם מתוקנים.
האם חג סוכות הוא זמן מיוחד שאפשר למשוך בו יותר ברכות? ואם כן, מה עלינו לעשות?
חכמת הקבלה מדברת על פנימיות האדם, ועל כך שכל מה שקורה, קורה בתוך האדם, האדם נקרא "עולם קטן". 12 לכן כל הסמלים, כל הסימנים החיצוניים, והפעולות שאנו עושים בסוכה עם הלולב האתרוג וכדומה, הם מנהגים בלבד. אנו עושים אותם מכיוון שיש להם שורש רוחני ובגלל שאנו רוצים להגיע, כמו שכתוב "מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי". 13 שיהיה בפועל קשר ביני לבין הבורא.
חג הסוכות מסמל זאת, בכך שלוקחים לולב, שהוא זעיר אנפין הנקרא גם "הקדוש ברוך הוא", על ידו אנו מתחברים. בזעיר אנפין יש שלושה הדסים, הם חג"ת, חסד, גבורה, תפארת, ג' קווים, שניים מימין ואחד משמאל, כי בעבודה אנו פונים קודם לימין, לאחר מכן לשמאל, שוב לימין ואז לאמצע, כך אנו בונים את הקו האמצעי. לאחר מכן יש נצח והוד שלפעמים נמצאים זה תחת זה. לאחר מכן היסוד שהוא הלולב עצמו, וכנגד היסוד יש שכינה, מלכות, כנסת ישראל שזה האתרוג, ובה אנחנו מתחברים, אם אנו רוצים להגיע לחיבור בינינו.
כאשר כולם מחוברים, שלושה הדסים, שתי ערבות, לולב ואתרוג, אז אנו מושכים אור למלכות מדרגת הבינה שזו אימא עילאה. מלכות היא הנשמות השבורות שנמצאות למטה, מתחת ליסוד, ורוצות לעלות ולהתחבר ביניהן, כדי להיות כלי לקבלת האור, לגילוי הבורא.
"סכך" זה פסולת גורן ויקב, ודווקא מהם אנו בונים את המסך שלנו, כך שיהיה צל וייכנס רק קצת אור, במידה שהאדם מסוגל לקבל אותו בכוונה על מנת להשפיע (ראו שרטוט מס' 3).
אם אדם השיג את דרגת משה, ועבר את כל מאה עשרים וחמש המדרגות, השיג השתוות צורה עם הבורא, למה שלא ייכנס לארץ ישראל?
"ארץ ישראל" הכוונה שאדם מתחיל לעבוד עם הרצון לקבל שלו, והופך אותו שיהיה בכוונה להשפיע. בתיקון הראשון הוא עושה צמצום, הוא לא רוצה להשתמש ברצון לקבל שלו. מעל הרצון הוא בונה מסך ולא רוצה בכלל לעשות משהו עם הרצון לקבל שלו.
בתיקון השני, האדם רוצה להגיע לדרגת חפץ חסד, הוא רוצה להשפיע לכולם, שיהיה טוב לכולם. "חפץ חסד" נקרא שהאדם נותן יחס טוב לאחרים סתם כך ללא תמורה, הוא אינו זקוק לדבר, הוא לא רוצה לקבל מאף אחד שום דבר, ויותר מזה הוא שמח שלכולם טוב. גם אין לו יכולת לתת להם כלום, כי אין לו שום דבר, הוא סך הכול נברא. ומה יש לנברא לתת לאחרים? אין לו אור, הוא לא בורא, הוא לא הספק של האור. זה נקרא "חפץ חסד", זו דרגת משה. זה תיקון גדול, האדם לא רוצה להשתמש באף רצון שלו. אך התיקון הזה אינו הסוף, כי זו לא אהבה, זו לא השפעה. (ראו שרטוט מס' 4)
הדרגה השלישית נקראת אהבה. בדרגה זו האדם נכנס למצב שבו הוא משתמש ברצון שלו. הוא כבר לא דוחה, אלא הוא רוכש יחס של אהבה לזולת. האדם אוהב את הזולת והזולת אוהב אותו, ואז הוא יכול לבצע פעולות מיוחדות עם הזולת, הוא נהנה למלא אותו (ראו שרטוט מס' 4).
מלכתחילה לאדם אין מה לתת לזולת. בעולם שלנו אנו כביכול יכולים לתת אחד לשני משהו, אולם בעולם הרוחני כשמתגלה האמת, אין לנו מה לתת לזולת, שם האור העליון פועל. האדם יכול להיות זה שמעביר לכולם את האור העליון. "מעביר" הכוונה שהאדם מוכן ליהנות מפני שהוא נמצא באהבה עם כולם, והם נהנים בגלל שהוא נהנה, האדם נהנה רק כשהוא יכול ליהנות בזה לאחרים. וזה מה שבעל הסולם כותב בתחילת ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", הוא שואל, מה הטעם בחיי? מי נהנה מהם או למי אני מהנה? 14
כאשר אנו מדברים על תכלית הבריאה, על לעשות נחת רוח לבורא, זה נראה לנו מוזר. בדומה לאורח היושב ליד השולחן ולידו המארח, בעל הבית. איך האורח יכול לעשות נחת רוח לבעל הבית? אם יש ביניהם אהבה, אז בכמה שהאורח מקבל יותר, כך הוא נותן יותר הנאה לבעל הבית, זה בתנאי שקודם לכן יש ביניהם יחסי אהבה, התנאי הוא אהבה. ואז האדם נהנה כשהוא מהנה לאחרים. אחרת אין לו שום אפשרות לתת למישהו משהו.
"ואהבת לרעך כמוך" זה ההיפך ממה שקורה כיום בעולמנו. זאת אומרת, האדם חייב להגיע קודם כל לאהבה, להגיע קודם לקשר כזה שאם הוא נהנה, אז הזולת נהנה. וזאת בעצם המטרה שלו, כי אין לו אפשרות אחרת ליהנות לזולת. האדם יכול לתת לזולת רק בתנאי שהם אוהבים זה את זה, והוא נהנה, כי אז בטוח שהזולת נהנה. האדם לוקח את כל התענוגים רק בתנאי ואך ורק על מנת לעשות לזולת טוב, כמו בדוגמת האורח ובעל הבית.
לכן ודאי שיש לפני כן תיקונים, כדי שהאדם יהיה בטוח שהוא עושה זאת רק למען האהבה, רק על מנת למלא את הזולת. וזה שונה ממה שקורה בעולם שלנו כיום. אם נסתכל מבחוץ על מה שקורה בעולם התיקון, דרך זכוכית, כמו באקווריום, נראה שכל אחד אוכל כמה שהוא רוצה, כל אחד נהנה, כל אחד ישן, כל אחד עושה חיים וכולם נהנים זה מזה (ראו שרטוט מס' 5).
האם יש דרגה גבוהה יותר מדרגת האהבה?
אין, כי בדרגת אהבה אדם ממלא את כל הכלים שלו, הוא ממלא את כל הרצונות שלו לגמרי, אחרת אינו יכול ליהנות לבעל הבית. הוא ממלא את כל הרצונות של בעל הבית, הבורא. הוא מרגיש אותם ומחבר אליו את כל הכלים שלו, את כל הרצונות שלו, הוא מרגיש אותם כאחד.
זה נקרא "ואהבת לרעך כמוך", כך האדם נהנה בשניהם, בכלים של עצמו וגם בכלים של הבורא. כשהאדם מגיע לדבקות בבורא ואין הבדל ביניהם, אז ההנאה שלו וההנאה של הבורא זו אותה הנאה. זה נקרא להיות מחוברים "כאיש אחד בלב אחד". 15 הכול מתחבר לאותה נקודה יחידה שהבורא ברא כ"יש מאין", והאדם הפך אותה ל"יש מיש".
אנו לומדים רק איך להגיע לתיקון, איך להיות דומים לבורא. אולם איננו יודעים מה קורה לאחר שאנו דומים לו, לאחר שאנו מתחברים ושווים לו. המקובלים רומזים על כך בספרים ובמקורות שלנו, אבל מה קורה לאחר מכן נסתר מאיתנו.
זה לא נסתר בגלל שהמקובלים לא רוצים לספר לנו, אלא מכיוון שאיננו יכולים להבין, זה כבר מעל השכל שלנו, זה מימד אחר לגמרי. למרות שמשתמשים באותו אוצר מילים, גם בעולם עליון וגם בעולם שלנו, בכל זאת זה לא תן וקח, לקבל ולתת, כמו שאנו מבינים. ברוחניות זה בצורה הפוכה.
לאחר שהאדם נמצא יחד עם הבורא כאחד, לאחר שהגיע לאהבה והכלים שלו והכלים שלנו, המילוי שלו והמילוי שלנו, הם אותו דבר, משם והלאה איננו מכירים את המציאות, אך קיים עוד משהו. זה כמו שאם תיקנו משהו, נותנים לנו עכשיו להיכנס הלאה ללא הגבלות.
"ומשה עלה אל האלקים"
"ומשה עלה אל הא-לוהים. אשרי חלקו של משה, שזכה לכבוד הזה, שהתורה
מעידה עליו כך. בוא וראה מה בין משה לשאר בני העולם? שאר בני העולם,
כשעולים, עולים לעושר, עולים לגדולה, עולים למלכות. אבל משה, כשעלה,
כתוב בו, ומשה עלה אל הא-לוהים. אשרי חלקו".
זוהר לעם, יתרו, 257
בינה נקראת "א-לוהים". זעיר אנפין, הקדוש ברוך נקרא "ה-ו-י-ה". ואז ביחס שלנו, הנשמות מעלות בקשה, מ"ן, "מי נוקבין", בכך אנו גורמים לזיווג ה-ו-י-ה עם א-לוהים, על כך כתוב, "שמע ישראל ה' א-לוהינו ה' אחד". 16 ה-ו-י-ה, א-לוהים זו שלמות, מקבלים דרך בינה את כל האורות לתוך זעיר אנפין ומעבירים אותם למלכות. זה מצב מיוחד וגבוה, בזה נמצאת כל הבריאה, כל העולמות, הכול נמצא בעצם רק בנקודת החיבור הזאת.
מצד אחד בשרטוטים ובהסברים הכול נראה מאוד ברור וקל. מצד אחר איננו מצליחים להבין ולהרגיש מה עלינו לעשות בדיוק?
יש הסבר ויש מימוש. בעולמנו יכולים לפעמים לתת לאדם נוסחה פשוטה או משהו הנראה פשוט, אולם תלוי מה נדרש בשביל זה, אולי הרבה כסף, הרבה ידע או הרבה כוח. כאן על האדם להצטייד בתכונות פנימיות, בהבנות, ברצונות שעדיין נסתרים. הכול נמצא, הכול טמון באדם, בכל אחד ואחד מאיתנו. אנו נמצאים בעולם אין סוף, יש בנו הכול, גם הקבוצה מוכנה, עלינו רק לארגן את עצמנו כלפי הקבוצה, כל אחד צריך רק להתחבר אליה.
כל הכוחות העליונים, זעיר אנפין, בינה, לולב, אתרוג, כל סידור של ג' הקווים, הכול מוכן, ואף מסבירים לנו היכן מתבצע המימוש. המימוש נעשה בקבוצה, ועל ידי הלימוד. אדם צריך לחפש רק את אותו מקום, נקודת מגע, מקום החיבור, עד כדי כך שהוא ירצה להיות מחובר איתם, עד שלא יהיה הבדל ביניהם.
אולם כמה שאנו לומדים, קוראים, שרים ורוקדים, עדיין הלב איננו רוצה לקבל זאת בפנים. מבחוץ כן, אנחנו כביכול קצת משקרים לעצמנו ועושים, אך זה עדיין קשה. לכן טיפה ועוד טיפה, כך אנו מתקדמים. לכן זה נקרא "זמן ההכנה", כתוב, שעלינו להיות ארבע מאות שנה במצרים, 17 ארבע מאות זו מידה שלמה של ד' בחינות, עד שמגיעים למימוש.
אנו נמצאים בזמן מיוחד מאוד ובתקופה מיוחדת בגילוי החכמה. יש קבוצה, יש מרכז גדול, וגם בכל העולם פועלים לטובת כולם, ובהחלט על ידי הכוחות הגדולים והספרים, נגיע. הכול נמצא לפנינו, נקווה שזה יתממש.