כָּל מַעְיָנַי בָּךְ
פרשת השבוע בחיינו
מיכאל לייטמן
פרשת "כי תצא"
(דברים, כא, י – כה, יט)
"מהו בן האהובה ובן השנואה, בעבודה"
פרשת "כי תצא" פותחת במילים "כי תצא למלחמה", משה ממשיך ליידע את העם באשר לחוקים שעליהם לשמור לקראת הכניסה לארץ ישראל. החוקים שמשה מפרט באוזני העם מגוונים ונוגעים כמעט בכל תחומי החיים: משפחה, זוגיות, כללי ההתנהגות בחברה ועניינים משפטיים. בסיום הפרשה משה מזכיר לעם את הציווי למחות את זכר עמלק.
על מה רומז הכתוב בפרשת "כי תצא"?
פרשת "כי תצא" מגיעה לאחר פרשת "שופטים". כלומר, לאחר שאנו מגיעים בהכנה גדולה וארוכה להרגשת הרוחניות, אנו נכנסים לתקופה שבה אנו מעצבים את עצמנו, בשלב הראשון ברוחניות. המדרגה הראשונה היא "שופטים ושוטרים תִּתֵּן לך בכל שעריך". 1 זו מדרגה גדולה מאוד הכוללת בתוכה פרטים רבים, מדרגה זו נקראת "חפץ חסד", רמ"ח מצוות עשֵׂה. המדרגה עוסקת באופן שבו אנו בונים לעצמנו את הכלי, שהוא כלי של אמונה למעלה מהדעת, בצורה כזאת האדם צריך לתקן את עצמו. כולנו מתחילים את התיקון כשאנחנו ברצון לקבל, ביצר הרע, ועלינו לתקן את עצמנו כך שהרע שלנו יהפוך לטוב.
במשפט "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין," 2 "כי המאור שבה מחזירו למוטב" 3 יש את כל התהליך שעלינו לעבור, כל מחשבת הבריאה עלינו, וכל מה שעלינו לעשות. קודם כל עלינו לגלות את היצר הרע, "בראתי יצר הרע", אולם איננו יודעים היכן היצר הרע ומהו בדיוק, לכן עלינו ללמוד הרבה תורה. עלינו ללמוד ולמשוך את המאור המחזיר למוטב, כדי להבין שהטבע שלנו הוא כולו רצון לקבל ולנו אין שום מעשים, אלא רק בחסד עליון אנו יכולים להגיע לתיקון. לכן אנו דורשים, מבקשים, מתפללים לכך שיבוא המאור המחזיר למוטב. החיסרון לתיקון צריך להיות אמיתי וגדול.
לאחר שאנו מבקשים אותו, מגיעה אלינו השפעת המאור המחזיר למוטב, הכוח העליון. זה אותו אור שברא אותנו, אותו אור שעיצב את העולם הזה, אותו אור שיכול להעלות אותנו לעולם הבא. כמו שכתוב, "שובו ישראל עד ה' א-לוקיך", 4 כי אנו יכולים לעלות לאותה דרגה כמו הבורא, לדרגת השפעה ואהבה. והדרגה הזו כוללת בתוכה שני שלבים.
השלב הראשון הוא, כמו שאמר הִלל לגֵר, "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך", 5 זו דרגת הבינה, דרגת "ארבעים", כנגדה יש ארבעים שנות המדבר. לאחר מכן הכניסה לארץ ישראל, זה בדיוק מה שעלינו לעבור, לא במדבר, אלא הכול בתוכנו, בפנים, בתיקון שלנו. כאשר מתגלה בנו היצר הרע ואנו לומדים את חכמת הקבלה, אז על ידי הלימוד אנו מושכים את המאור המחזיר למוטב. המאור המחזיר למוטב מגיע במיוחד מלימוד בספר הזוהר. רק במקורות הקבלה גנוז האור הפנימי שיכול לתקן אותנו, לכן חכמת הקבלה נקראת "החכמה הפנימית", "פנימיות התורה", "חכמת האמת", "תורת האור".
אם אנו עוסקים בה כמו שהורו לנו המקובלים, אז אנו מגלים שאנחנו רעים. אנו מגלים את היצר הרע עד כדי כך, שאיננו יכולים לסבול אותו. אנו מגלים את אותה שבירה שעברנו בחורבן בית המקדש, כשנפלנו לשנאת חינם. איננו חושבים שאנחנו טובים, צדיקים, ישרים ומלאי מצוות, אלא אנו מגלים שאנחנו רשעים גדולים. כמו בחודש הסליחות, שבו קוראים את פרשת "כי תצא". אנו מרגישים שאשמנו, בגדנו, שאנחנו נמצאים בכל העבֵירות הכתובות בפרשה.
אנו מגלים שאותן עבירות נמצאות בנו מלכתחילה, ולא שעשינו אותן אתמול או שלשום. הבורא ברא את היצר הרע והוא אומר זאת וכך בדיוק אנו מגלים את הבריאה שלו. יש לנו כבר מגע עימו בתוך אותו יצר הרע שהוא ברא, ואנו רואים שהוא אמר נכון, ושהאדם כולו בנוי מיצר רע. זה המגע הראשון שלנו עם הבורא.
לאחר מכן אנו מתחילים לדרוש להיות כמו אותו גֵר. התיקון הראשון שלנו נקרא "להיות גֵרים", כי אנחנו נמצאים ברצון לקבל שלנו השבור, שכולו בכוונה על מנת לקבל. אנחנו ממש רשעים, בטומאה, בקליפה, בגלות. אנו עדיין לא נקראים "ישראל". ישראל זה ישר-אל, מי שנמצא כבר בתכונת ההשפעה ואהבת הזולת. אנחנו עדיין לא נמצאים בה, אלא רק מתעוררים להגיע אליה. לכן אנו דורשים ומבקשים להגיע לתיקון הראשון, "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך".
כלומר, האדם צריך לדרוש מהאור העליון, כי לבד הוא אינו יכול לעשות כלום. האדם רק מפעיל את עבודת הבורא, את עבודת ה', זה נקרא שהאדם עוסק בעבודת ה'. נראה כאילו שהאחד סותר את השני, כי מצד אחד העבודה נקראת "עבודת ה'", ומצד אחר האדם צריך לעשות עבודה כלשהי. האדם מבקש שהבורא יממש עליו את העבודה. לכן בכל התפילות והסליחות בראש השנה וביום הכיפורים, במידה שאנו מגלים את היצר הרע, אנחנו מבקשים "תורה תבלין", אנו רוצים שהאור יבוא ויתקן אותנו. וזו כבר עבודת הבורא, מפני שהאור, התיקון, מגיע ממנו.
מגיע אלינו המאור המחזיר למוטב, ומעלה אותנו קודם כל לדרגת "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך", דרגה שבה אנחנו לפחות לא מזיקים לאחר. איננו יכולים עדיין להתקשר זה עם זה באהבה, בהשפעה, כך שנאהב את הזולת, אך לפחות אנחנו מגיעים למצב הנקרא "להשפיע על מנת להשפיע", "חפץ חסד","דרגת הבינה", "צדיק שאינו גמור", "אמונה למעלה מהדעת".
זו דרגה גדולה מאוד וחשובה, שלא מגיעים אליה בקלות, אלא רוכשים אותה בהדרגה. זה נקרא "ארבעים שנות המדבר", כי עוצמת הבינה נקראת "ארבעים". לכן כתוב שאפשר ללמוד את חכמת הקבלה רק לאחר גיל ארבעים. כי קודם האדם צריך לרכוש את דרגת "חפץ חסד" ולאחר מכן ללמוד תורה. הכוונה שהמאור, אור החכמה, מתחיל להתגלות ומתלבש באור החסדים רק לאחר דרגת בינה.
לאחר שרכשנו את תכונת ההשפעה, רצון "להשפיע בכוונה על מנת להשפיע", "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך", כשאנו כבר לא מפעילים את האגו שלנו לרעת האחר, אז אנו יכולים להיכנס לארץ ישראל, אנחנו עומדים ממש בגבול של ארץ ישראל. אנו מגיעים למצב ש"משה" שבנו סיים את תפקידו, כי הוא דרגת "רעיא מהימנא". כלומר, הרועה הנאמן, האמונה השלמה, האור. הכוח הנקרא "משה" סיים את התפקיד שלו בנו, ואנו כבר נמצאים במצב שאנו מתוקנים באופן כזה שאנו יכולים להיכנס לארץ ישראל.
"ארץ ישראל", הכוונה שאנו כבר יכולים להשתמש באגו שלנו, אפילו ברצון "לקבל בכוונה על מנת להשפיע". כמו שאומר רבי עקיבא, "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", 6 כלומר, שמצוות האהבה כוללת את כל התורה. אם אדם לוקח את הרצון שלו כדי להשתמש בו לטובת הזולת, באופן שהוא רואה ביכולות שלו, בכל התכונות והיוצרות שבו, רק אמצעי למלא את הזולת, אז הוא נכנס לדרגה שנקראת "ארץ ישראל". "ארץ" זה רצון, "ישראל" זה ישר-אל, הרצון שלו כבר מכוּון כולו להשפעה, זה נקרא א-לוהים. כך אנו מגיעים למימוש התורה.
פרשת "כי תצא" משלבת בתוכה לא רק מלחמות, אלא גם נשים. שני הגורמים האלה, המלחמות והנשים, נראים כמו שני מנועים גדולים שמזיזים את ההיסטוריה האנושית. מה יש בשני הגורמים האלה שאנו כל כך מרבים לעסוק בהם, ומה הקשר שנוצר בפרשה בין מלחמה לנשים?
אלה הרצונות העיקריים שבאגו שלנו. קודם כל אנו מצוּוים לצאת למלחמה, "כי תצא למלחמה". 7 כלומר, לאחר שהגענו לדרגת הבינה ואנו מצוידים בכוח האמונה, ברצון להשפיע בכוונה על מנת להשפיע, אנו יכולים להיכנס לרצון לקבל שלנו, לאגו שלנו, ולהתחיל להילחם, כדי שיהיה רצון בכוונה על מנת להשפיע. זה נקרא להיכנס לארץ ישראל דרך הירדן, להתחיל לכבוש את הארץ ולהילחם נגד שבעת העמים הנמצאים בה. אלה שבע הקליפות שנמצאות כנגד חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות בזעיר אנפין, במבנה העליון. כשאנו פורצים דרך הקליפות האלה, אנו מגיעים לארץ ישראל וכך רוכשים אותה.
כלומר, אנו מגלים את היצר הרע שלנו בדרגה גרועה יותר, בדרגה נמוכה יותר, כי עלינו להילחם נגד אותם שבעת העמים הטמאים שנמצאים בארץ, להילחם נגד הרצונות הללו, לסובב אותם שיהיו רצונות בכוונה על מנת להשפיע. זו דרגה גבוהה מאוד, האחרונה בתיקון. הדרגה הזו נחלקת למספר חלקים, ביניהם "אישה יפת תואר", "שור", "חמור", "שעטנז" וחלקים נוספים, שהם תיקונים שיש בארץ. הפרשה הזו בנויה כולה על דברים מנוגדים ועל האופן שבו אנו מסדרים אותם בקו האמצעי. יש תיקונים רבים שעלינו לבצע ברצון לקבל בכוונה על מנת להשפיע, והתיקון הסופי הוא "עמלק".
אנו עוברים תיקונים רבים עד שאנחנו מגלים את "עמלק". לפני כן איננו יודעים מיהו, מהו, אך לאחר כל התיקונים אנו מגיעים אליו ורואים שאנו חייבים להרוס אותו עד היסוד, "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, לא תשכח". 8
1 ירושלמי, נזיקין מכות א.
2 קידושין ל, ע"ב.
3 ירושלמי, חגיגה פא.
4 הושע יד, ב.
5 "דעלך סני לחברך לא תעביד". שבת לא, ע"א.
6 "ואהבת לרעך כמוך. רבי עקיבה אומר זהו כלל גדול בתורה". ירושלמי, נדרים, ט.
"כי תצא למלחמה"
"רשות הרבים" נקרא שמוציא מרשותו של הקדוש ברוך הוא לרשות של עצמו.
ו"רשות היחיד" נקרא שמבטל את רשותו וכל רצונו הוא שיהיה רק רשותו של
הקדוש ברוך הוא, שזה נבחן שרוצה להגיע לידי מדרגה שכל רצונותיו יהיו בעל
מנת להשפיע."
רב"ש, דרגות הסולם, 312
אלה למעשה המלחמות שלנו. כמו שאנו לומדים בחכמת הקבלה, הבורא ברא רק דבר אחד. הוא ברא רצון, רצון לקבל שהוא לא טוב ולא רע. לאחר מכן הוא התחיל לחלק אותו לחלקים, שעדיין קשורים זה לזה, אולם הם כבר נמצאים ביניהם במעין מערכת. החלקים שאותם איננו רואים, לא מגלים, נקראים "עולם אין סוף". החלקים שהקשר ביניהם כבר מתגלה, כפי שבגוף שלנו, בגוף החי, יש חלקים שונים הקשורים זה לזה, נקראים המערכת של "עולם האצילות". כלומר, אלה נשמות הקשורות בצורה נכונה זו עם זו ופועלות כמו בגוף בריא, חי (ראו שרטוט מס' 1).
לאחר מכן על אותה תמונה מתלבשים עוד כמה מסננים, העלָמות, וכך אנו, הנמצאים באותה תמונה, באותה מערכת כללית, לא מרגישים את כל ההתקשרויות האלה, אלא מרגישים ממש מנותקים זה מזה. יוצא שהאדם אמנם מוכן להתייחס למי שנמצא סביבו, אך בצורה שיכול לנצל אותו לטובת עצמו. כלומר, זו אותה תמונה, אלא שבכל פעם הנברא מתרחק ומתרחק מהצורה האמיתית שלה.
לכן ההרגשה שבכל פעם מרחיקה את הנברא מהצורה האמיתית הראשונה הנקראת "עולם אין סוף", נקראת "הַעלָמָה". בהעלמה הזו יש חמש העלמות, חמישה עולמות. עולמות אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה ועשייה, ואנו נמצאים אחרי כל ההעלמות האלה, בעולם הזה שמנותק לגמרי מאותו עולם אין סוף, עד כדי כך שאיננו מרגישים כלל שיש עוד משהו חוץ ממה שאנחנו מרגישים.
אנו נמצאים כאן ועכשיו באותו נפח של עולם אין סוף, אך לא מרגישים היכן אנחנו, כי אנחנו ב"ערפול חושים". זה נקרא "גלות", "ניתוק", "העלמה". וכעת עלינו להתחיל להתקשר בינינו בכוח על ידי האמצעי הנקרא "תורה", אמצעי שנקרא "כוח עליון", על ידי עצות שהמקובלים נתנו לנו, כי הם כבר עברו את התיקונים הללו.
עלינו לבטל בכוח את ההעלמה הזאת, ולחזור בהרגשה למצב שממנו ירדנו. עלינו לגלות שוב את המצב שנעלם מאיתנו. זה נקרא "לגלוֹת", "לחזור למקור", "לחזור בתשובה". כל המטרה בחיים שלנו היא לחזור לאותו מצב שבו הכול ברור, שאנו מבינים ומרגישים את המקום שבו אנחנו נמצאים, והאור העליון ממלא אותנו ללא שום הגבלה.
יש פרטים רבים בתהליך הזה, והפרשה הזו מפרטת לנו את התנאים שעלינו לתקן בתוכנו. אם אנו בודקים בתוך הרצון שלנו, הרי בטוח שאף תנאי אצלנו לא מתקיים נכון. אנחנו גם "גנבים", גם "אנסים", גם "גזלנים", גם "שקרנים", מלכתחילה כל התכונות השליליות נמצאות בנו, כי אנו נמצאים בדרגה האחרונה. אנו הרי נמצאים בעולם הזה, שאין יותר נמוך ממנו, לכן בטוח שיש בנו את כל הדברים השליליים, עלינו רק לגלות אותם ולתקן.
יש שלב של גילוי הרע ולאחר מכן שלב התיקון. בפרשה זו אנו מדברים על השלבים האחרונים של התיקון.
בפרשה מסופר על מצב שבו אישה נמצאת בשבי, ואם אדם יחשק בה, הוא ייקח אותה לאישה, ואם לא, ישלח אותה לנפשה.
אלה הבחנות שכלל אינן ברורות לנו. "אישה" נקרא הרצון לקבל שלנו, כך שנראה לאדם טוב להשתמש ברצון בצורה כזו שהוא נהנה ממנו. "יפת תואר", הכוונה שהאדם נהנה. אולם היופי אינו צריך להיות באישה, אלא היופי הוא למעלה מהאדם, למעלה מהרצון. ספר הזוהר מדבר בהרחבה על התיקונים האלה. מלחמה ונשים הם שני ביטויים שהתורה מדברת עליהם רבות, כדי לבטא את הרצון האגואיסטי שלנו, שאותו עלינו לתקן.
גם בעניין האישה האדם נמצא במלחמה, אולם מלחמה מסוג אחר, לא במלחמה חיצונית אלא פנימית יותר. גם כאן יש חלקים, האם הוא יכול לקחת אותה לאישה או לא, ואילו תיקונים עליו לעשות על הרצון לקבל שלו. במשך חודש על האישה לשבת בביתו, לגדל ציפורניה, לגלח את שערות ראשה, להתאבל על ההורים שלה, ועוד. יש תיקונים רבים לפני שאדם מסוגל להתחיל לעבוד עם הרצון לקבל בכוונה על מנת להשפיע.
יש תנאים חמורים מאוד, ואם אתה לא מסוגל, אסור לך לגרש אותה. אתה לא יכול להיפטר משום דבר שיש בך, אלא חובה עליך להביא אותו לתיקון לפי השלבים המפורטים בפרשה. התורה מדברת גם על מצבים שתרצה או לא תרצה לקחת את האישה, שתוכל או לא תוכל לקחת אותה. ובטוח שלא תוכל, ותצטרך לעבור מחדש תיקונים כאלה ושוב לחזור עליהם ולתקן אותם.
זאת אומרת, עליך להיות בכל אות הכתובה בתורה ולעבור אותה, מהאות הראשונה בתורה שהיא האות ב' ועד האות האחרונה שהיא האות ל'. כל האותיות הן הכלים שלך, שאותם תצטרך לגלות בתוך האגו שלך ולתקנם. אין פעולות שאתה יכול לא לעשות, לא יכול להיות שלא תיקח את האישה, לא תבנה את המעקה, לא תחרוש בשור וחמור יחדיו, או לא תיכנס לשדה של השכן. כל אחד מאיתנו צריך לגלות את התנאים שאינו מקיים נכון, ברצונות שלו בצורה פנימית, רוחנית, ולתקנם.
מה הכוונה שיש לאיש שתי נשים, אחת אהובה והאחרת שנואה? האם הכוונה לרצון שלו?
המלכות מתחלקת למעלה מטבור ולמטה מטבור של הנשמה. בגוף הנשמה יש רצונות שהם למעלה ולמטה. לכן יש אהובה ויש שנואה, בדומה לסיפור על רחל ולאה. רחל היא האהובה
ולאה השנואה, "ועיני לאה רכות", 9 מפני שהרצון לקבל בה גדול מאוד ויעקב אינו יכול לעבוד עימו, אין לו עדיין כוחות.
לאדם שנמצא בבחינת "יעקב", עדיין אין כוחות, כי הוא עדיין קטן, "יעקב" זה פרצוף של קטנות לכן בגלל שאינו מסוגל לעבוד עם הרצון הגדול, הוא אוהב את הרצון שעל ידו הוא כן יכול להשפיע. כי מאותו רצון שהוא עדיין לא יכול להשפיע על ידו, כביכול לא יוצא לו כלום, הוא עדיין לא מסוגל לעשות עימו את העבודה הגדולה.
ובכל זאת האדם עובד בינתיים גם עם הרצון לקבל הגדול שלו, אך גם בכוונה להשפיע על מנת להשפיע כי הוא לא יכול על ידו לקבל בכוונה על מנת להשפיע. גם ממנו יש לו בנים, הנקראים "בני השנואה", כי הוא עדיין לא יכול להוציא את כל הכוחות האלה בכוונה לקבל על מנת להשפיע, הוא עדיין לא נמצא במדרגה הזו, למרות זאת הוא הולך עם הבן הבכור. כי לפי מבנה האדם, לפי תיקון הנשמה, מי שיוצא לו בזיווג הראשון, איתו עליו ללכת. כך אנו גדלים מדרגה לדרגה.
בדרגה שלנו אפשר לעבוד לפי הרצונות האלה על פני האהובה והשנואה. יש לנו דוגמה לכך בסיפור יעקב עם רחל ולאה, אולם, רב"ש רוצה לקרב לנו את הדברים האלה, איפה האהובה והשנואה במצב שלנו. האם לעבוד עם הרצון לקבל שקרוב אלינו, או שעלינו לעבוד איתו בכוונה על מנת להשפיע, האם האדם מסוגל או לא?
משה אומר לעם, "כי ייקרא קן ציפור לפניך, והאם רובצת על האפרוחים, שלח תשלח את האם ואת הבנים תיקח לך". 10 בפרשת "כי תצא" ספר הזוהר מפרש זאת בצורה יפה מאוד.
"מהו בן האהובה ובן השנואה, בעבודה"
"ידוע שבעבודה מדברים הכול בגוף אחד. לכן יש לפרש מה שאומר "שתי נשים",
שהם נמצאים בגוף אחד. זאת אומרת, שיש באדם ב' כוחות.
א. הרצון לקבל לתועלת עצמו,
ב. הרצון להשפיע, היינו לעשות הכול לתועלת ה'".
"ויש לדעת, שאלו ב' רצונות הנ"ל באים מלמעלה, היינו שרק ה' הוא הנותן אותם,
ואין זה בידי אדם לקחת אותם לבד, בכוחות עצמם. אלא הכוח הראשון, הנקרא
"רצון לקבל לעצמו", בא לאדם בלי יגיעה. אלא תיכף מעת היוולדו יש לו כבר
הכוח הזה. מה שאין כן הכוח הב', שהוא "הרצון להשפיע", אינו בא מלמעלה בלי
יגיעה. זאת אומרת, שהאדם צריך מקודם לחפש עצות, איך להשיג אותו, ורק אח"כ
הוא מקבל הרצון להשפיע מלמעלה, אבל בלי יגיעה לא נותנים".
רב"ש, שלבי הסולם, תשנ"א, מ"ו
"אם הבנים" היא הבינה. מלכות ובינה הן ה"א ראשונה וה"א תתאה, וזעיר אנפין ביניהן. אם אנו משתוקקים לדרגת הבינה, עלינו לדאוג לתוצאות, כי מי שנמצא תחת הבינה הן הנשמות שנמצאות במלכות ואם האדם מוכן לקבל את הנשמות האלה, לדאוג להן כך שיהיו קשורות אליו, אז ברור שהאם תשפיע לו כוחות, כי על ידי זה הוא יגיע יחד עם הנשמות האלה לדרגת האם. מדרגת הבינה האדם יגיע גם לחכמה, לאור השלם.
במה מתבטאת הדאגה לאם?
הדאגה לאֵם ול"ואהבת לרעך כמוך", לתיקון של כל העולם, נקראת "בני הבינה". אנחנו בני בינה. אם אנו רוצים, אם אנו דואגים זה לזה וכאילו משחררים את האם שלנו, אז זה נקרא שאיננו "תופסים" אותה. הכוונה לשחרור תכונת הבינה בכך שאיננו "קושרים" אותה, אלא רוצים שתכונת הבינה תשלוט בנו, שאותה תכונה תהיה בנו. אנו עצמנו רוצים לרכוש אותה, יוצא שבצורה כזאת אנו מגיעים לחיבור בין כל הנשמות, בדרגת ההשפעה ביניהן.
מדוע היום אסור להתחתן עם שתי נשים?
מדובר באיסור של רבנו גרשום שחי לפני כאלף שנה, וכונה "רבנו גרשום מאור הגולה". הוא דאג לעשות בעם ישראל תיקונים גשמיים נכונים יותר לעת הגלות. מפני שאנו נמצאים בגלות, בצורה שהאגו שלנו, היצרים שלנו שולטים עלינו ויש ירידת הדורות, לכן, מכאן ואילך התקנה הזו כללה את כל היהודים, ובמיוחד את יהודי אשכנז.
עלינו לראות זאת כמצב הרוחני שלנו. וכדי שהיצר לא ישלוט עלינו כל כך רצו החכמים לתקן אותנו, ולכן הגבילו אותנו בכך. כשמדברים בתורה על אלף נשים, על דרגות גדולות כאלה, לא מדובר על מספר גדול של נשים, אלא על עוצמת האגו שהאדם יכול לגלות, כמו אותה עוצמה ששלמה המלך יכול היה לגלות. לכן הוא השיג בכך אור חכמה בחסדים, בעוצמה כזאת, שאין חכם כמוהו. לא מדובר בכמות, אלא באיכות הרצון לקבל של האדם, שכך הוא עובד עם עצמו.
התורה לעולם לא מדברת על העולם שלנו. היא לא מדברת על האדם בעולם שלנו ועל מה שקורה בעולם שלנו, לכן מה שרוצים לפרש בפרשת השבוע, צריכים לפרש רק בנשמה. התורה מתכוונת בתיקון הנשמה, שנגיע לעולם הנצחי.
האם אפשר לתת דוגמה לשימוש באגו במטרה להשפיע לזולת וכיצד זה פועל?
אין לנו דוגמאות מהעולם שלנו, כי מי שבאמת מקיים פעולה כזאת נמצא בהרגשת העולם הרוחני. אדם שנמצא ברצון לקבל בכוונה על מנת להשפיע, לפי ההסברים של בעל הסולם, וההסברים בפרקי אבות, במשנה ובמשניות, אם הוא לוקח את הרצון לקבל של הזולת, והחיסרון שלו נעשה חשוב לו יותר מהחיסרון של עצמו, אז הוא מעמיד את כל מה שיש לו לשירות הזולת. "לשרת אותו", הכוונה שהאדם מבצע פעולת השפעה, כי הרצונות שלו פחותים מהרצונות של הזולת.
המקובלים מסבירים שאם יש לאדם כרית אחת, עליו לתת אותה לזולת. אם יש לו כיסא אחד, עליו לתת את הכיסא לזולת וכולי. כי אפילו אם מתחלקים, זו כביכול מידת סדום, זה כבר לא טוב. אנו נמצאים תחת דרגת סדום ועמורה ולכן הפעולה של לקבל על מנת להשפיע היא גדולה מאוד.
ודאי שלפעולה זו נדרשים תיקונים רבים, כי מדובר באנשים שהאדם לא תלוי בהם לחלוטין, אין לו מהם שום הנאה, הוא לא חייב להם כלום ואיננו פוחד משום דבר. האדם מגיע להשפעה לזולת מתוך שהוא רוצה להידמות לבורא, להיות כמוהו בצורת ההשפעה והאהבה, ואין לו מזה שום דבר לעצמו, אלא רק גדלות הפעולה עצמה, דבר שהוא מנותק מאוד מהמציאות הנוכחית שלנו.
כשנכנסים למדרגת ארץ ישראל כבר אין צורך בכוח משה. היום אנו נמצאים בארץ ישראל הגשמית וכבר עולים מלמטה למעלה. איך יפעל בנו כוח משה מהבחינה הרוחנית?
קודם כל עלינו לגלות את הרע. במצבנו היום עדיין לא ירדנו ל"מצרים" שלנו, שבה עלינו לגלות את הרע. כשנגלה בהדרגה את הרע שבנו, תתגלה בתוך הרע הזה גם הנקודה הנקראת "משה", הנקודה שמושכת אותנו מהרע לטוב. אז, על ידי הנקודה הזאת שתאיר לנו כרועה נאמן, כשנלך אחריו, לבטח נתקן את הרע שבנו ונגיע דרך המדבר לארץ ישראל.
נצטרך לעבור את אותם השלבים, אולם השלבים האלה לא כל כך ארוכים כמו שנדמה לנו, אלא הם קרובים מאוד זה לזה. לכן נראה שאנו נמצאים ממש בתחילתה של התפתחות מהירה מאוד ואינטנסיבית, כך שבמהלך דור אחד כבר נוכל לעבור ל"ארץ ישראל" הרוחנית.
מה נשאר מהאדם אם הוא מבטל את הרשות שלו?
להיות כמו בורא. "לבטל רשות", לבטל את עצמו, זה נקרא לבטל את האגו שלו. לא ש"האני" שלו מתבטל, אלא מ"האני" שלו, שטבוע בתוך האגו, הוא מנטרל, הוא מוחק ממנו את האגו שלו, ואז "האני" נשאר נקי. כעת הוא רוצה לסדר את "האני" שנשאר נקי, ורוצה לתת לו צורה כמו הבורא, ואז האדם בונה מעצמו את דמות הבורא.
האם במצב המתוקן, הרוחני, יש לאדם מצפון?
השאלה היא כלפי מה מודדים את המצפון. האם המצפון הוא נקודת אמת, או שהאדם "אוכל" את עצמו? האם מצפון הוא כשהאדם רואה עד כמה הוא רע לעומת מישהו? יש מדידות שונות ורבות של המצפון.
כשנפתח האור ודאי שיש את כל הבדיקות. אז האדם רואה את עצמו לעומק, עד סוף הבריאה, עד אותו חלקיק ראשון שממנו נוצר, עם הנשמה ועם הגוף, עם כל הגלגולים ועם כל הבריאה עצמה, היכן הוא ומדוע נברא, ומה עבר עם כולם. האדם משיג את כל הנשמות, הוא משיג כל נשמה ונשמה בכל ההיסטוריה שלה, כמו שהוא משיג את עצמו, ואז את כולם יחד.
לכן לא מדובר אם יש לאדם מצפון או אין מצפון. מתגלות הבחנות כאלה, שאין לנו עכשיו קשר אליהן כלל. האדם מצטייד מראש בכוח כדי שיוכל לסבול אותן, ועל ידי הגילוי שלהן יוכל לקרב את עצמו לאמת. קודם כל הוא לא נשבר מהן.
בהמשך הפרשה מסופר שזקני העיר בודקים את האישה, ואם היא לא בתולה, סוקלים אותה באבנים עד שהיא מתה, כי נעשתה נְבָלָה בישראל. מה העניין של אישה שחייבת להיות בתולה בזמן שאיש לוקח אותה?
כל רצון ורצון שהאדם לוקח, צריך להיות רצון חדש, כי הוא מתחיל מדרגה חדשה. לכן נוקבא דאצילות, מלכות דאצילות, היא כל יום כחדשה. היא מתחדשת, בתולה.
"כל יום", הכוונה שכל פעם שאדם ניגש לתיקון, הוא ניגש לתיקון חדש, לרצון חדש, לעשר ספירות שלמות חדשות. המלכות שם חדשה. אפילו אם נדמה לו שזה כבר לא חדש, עליו לעשות על עצמו ועל הרצון הזה תיקונים, לגלות שזה לא כך. לכן התיקונים האלה כתובים כאילו על גבר או אישה, מה עושים עם האישה ומה עושים עם הגבר, אם הוא פגש אותה בעיר, אם פגש אותה בשדה וכן הלאה. אבל לענייננו, זה רצון לקבל שהאדם מברר והוא חייב להיות חדש בעיניו, "ויהיו בעיניך כחדשים". 11
לא יכול להיות שגבר פוגש אישה, כלומר, שהוא מגלה את הרצון לקבל שלו, והרצון מתגלה כאישה לא בתולה. גם כשמדברים על אישה "יפת תואר", לא מדובר באישה שהייתה תחת השימוש של הרצון לקבל על מנת לקבל, הנקרא "גוי", אלא היא חייבת להיות בתולה.
כלומר, השאלה מהיכן מגיע הרצון לקבל הזה, מה ההיסטוריה שלו, האם הוא עבר את התיקון בדרגות הקודמות או שזו הפעם הראשונה שהוא נכנס לתיקון.
מדוע כל ההגבלות האלה חלות על נשים?
"גבר" זו מערכת שרק מביאה את האור. מדרגת הבינה כל האור משפיע לפרצוף זעיר אנפין. הבינה משפיעה את האור הפנימי שנכנס דרך זעיר אנפין, הנקרא "הקדוש ברוך הוא". תחת זעיר אנפין נמצאת מלכות, הנקראת גם כנסת ישראל או אישה או רצון לקבל (ראו שרטוט מס' 2).
הרצון לקבל הזה צריך להיות יחד עם זעיר אנפין בעשר ספירות שהן תמיד שלמות. מלכות צריכה כל הזמן להתחדש לעומת הט' ראשונות. בכל לילה היא חייבת להיות חדשה, "בתולה".
להיות ברצון לקבל חדש, מתוקן, שכעת הגיע לשימוש על ידי האור בכוונה לקבל על מנת להשפיע או בכוונה להשפיע על מנת להשפיע. אם היא לא בתולה, סימן שהאדם בודק לא נכון, סימן שלא הכין את עצמו נכון לפעולה. לכן עליו לבצע תיקונים על הרצון לקבל הזה.
(ראו שרטוט מס' 2) התיקונים הם או מצד הזעיר אנפין שבאדם, על ידי האור, או שהם מצד הרצון לקבל שלו, מצד הכלי. כלומר, הברור הוא או מימין או משמאל. כך מבררים את הדברים בסיפור, אם הגבר תפס את האישה בשדה, מגיע לו עונש. אם הוא תפס אותה בעיר, מגיע לה עונש. כך מספרים לנו על המציאות שאנו מגלים בתוכנו, בתוך הנשמה שלנו, בתוך הרצון. התורה מדברת רק על תיקון הנשמה. אין מה לדבר על הגופים שלנו.
"עשרה שופרות"
"והאֵם רובצת על האפרוחים. ישראל מצפצפים אליה בכמה צפצופים של
התפילות, והיא אינה רוצה לרדת אליהם, להאיר מלמעלה למטה, שאינה רוצה
לשנות מקטנוּת, שרובצת ומאירה רק מלמטה למעלה. מה עושים ישראל? לוקחים עימהם האם, השכינה, וקושרים אותה בקשר של תפילין וכשמגיעים לקריאת שמע, קוראים בניה בשש מילות הייחוד, שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, שהם חג"ת נה"י דזעיר אנפין מגדלוּת. והם יורדים אל אימם, השכינה, וקושרים אותם עימה".
זוהר לעם, כי תצא, 142
מדוע הגבר לא צריך להיות בתול?
כי הגבר רק מושך את המאור המחזיר למוטב. עליו להיות בן י"ג שנה. "גבר", הכוונה כאן לתכונת "הגבר שבו", כמו "האישה שבו", שני החלקים שאותם הוא מתקן. החלק שהוא ט' ראשונות אינו שייך לבתולין, אלא שייך אליו רק כוח האור, אם הוא נמצא או לא נמצא.
במלכות חייבת להיות הכנה של י"ב שנים להתפתחות הרצון לקבל. ולאחר מכן יש "מִקווה", כלומר, כוונה על מנת להשפיע, וכל התיקונים השייכים למלכות. לכן היא לא יכולה להיות שייכת לכמה גברים, אלא רק לגבר אחד, לט' ראשונות. אך הגבר יכול לקחת כמה חלקים מהמלכות ולטפל בהם בכמה רצונות. גם בתלמוד עשר הספירות אנו לומדים על כך.
אפשר ללמוד זאת כשמש, ירח וכדור הארץ, כאיש ואישה, או ללמוד על הכוהנים, הלוויים וישראל. לא חשוב באיזו צורה זה מתבטא. בעולם הזה אנו מקיימים או לא מקיימים את כל הדברים האלה. אך מאחר ואנו מדברים קודם כל על תיקון הנשמה, במקום להתרכז בשמות האלה, שהם בתוך הרצונות שלנו, עלינו להתרכז ברצון לקבל, ברצון להשפיע וביחס ביניהם.
כל התמונות הגשמיות האלה אינן קיימות, אין גברים ונשים, אין אבא ואימא, אין שדה ועיר ושעטנז ושור וחמור וכל מה שכתוב בפרשה. אלא יש רצון לקבל בתוך הנשמה שלנו, שאותו עלינו לתקן בתרי"ג הרצונות שלנו בכוונה על מנת להשפיע. בכל התורה, כתוב רק על כך, אין יותר מזה כלום.
מדובר על הרצון לקבל שלנו, שמחולק להרבה מאוד חלקים. יש בו חלק ישראל וחלק אומות העולם. באומות העולם יש חלק הנקרא "ל"ב האבן", קליפה שאי אפשר לתקנה עד גמר התיקון. אומות העולם הכוללות את לב האבן הן "פרעה", הרצון לקבל הכללי (ראו שרטוט מס' 3).
בלעם, בלק, כל שבעת העמים שנמצאים בארץ ישראל, כולם שייכים לאותם רצונות לקבל שעלינו לתקן ועל ידם אנו נכנסים לארץ ישראל. אך יש גם חלקים, תיקונים ברצון לקבל, שאיננו יכולים רק לכבוש או לגרש, אלא אנו חייבים למחוק אותם, שלא יהיה מהם זכר. אין "זכר", הכוונה שהאדם אינו מסוגל להוסיף על הרצון כוונה על מנת להשפיע לפי הצורה שהוא היה, ולומר שהוא מתוקן.
יש רצונות, שהם רוב הרצונות שבאדם, שהוא רק מחליף בהם את הכוונה, מכוונה על מנת לקבל לכוונה על מנת להשפיע, ואז הוא מתקן אותם. קודם האדם עשה עבודה למען עצמו על ידי הרצון הזה, נהנה לעצמו, שיקר לזולת, ניצל את הזולת. כעת הוא הפוך, הוא רוצה ל"נצל" את עצמו כדי להשפיע לזולת. כלומר, הכוונה לעצמו או לזולת אך הרצון נשאר אותו רצון.
קיימת אפשרות כזאת כי יש ברצון ניצוץ שהאדם יכול להפוך אותו מכוונה על מנת לקבל לכוונה על מנת להשפיע. יש רצונות שאין בהם את הניצוצין האלה, לכן האדם לא יכול לעשות איתם כלום, כי הם נטולי ניצוץ דקדושה, והרצון הזה לא מבין ולא יכול להבין צורה אחרת מלבד להיות בכוונה על מנת לקבל, לכן הוא לא יכול לקבל את הקדושה (ראו שרטוט מס' 3).
"עמלק" זה גם ראשי תיבות של "על מנת לקבל". אין לנו מה לעשות, אלא לא להשתמש בו כלל, למחוק אותו כאילו הוא לא קיים בנו. זה סוג של תיקון. לאחר שאדם מוחק אותו והוא כביכול לא נמצא, וחוץ ממנו הוא משתמש בכל יתר הרצונות בכוונה על מנת להשפיע, אז הרצון הזה מתחדש בצורה אחרת לגמרי, חדשה, כזו שאנחנו לא מכירים שזה היה הוא.
ההתחדשות היא על ידי פעולה שנקראת "רב פעלים מקבצאל", כך היא נעשית בגמר התיקון. אז אנו מגיעים לגאולה השלמה, לגמר התיקון השלם. לכן העבודה על מחיקת עמלק היא העבודה הסופית. מגיעים אליה, מסיימים אותה, ואז מוכנים לגאולה השלמה.
"להכרית זרעו של עמלק"
"מי הוא שורשו של עמלק למעלה ברוחניות? שהרי אנו רואים, שבלעם ובלק
מעמלק של מעלה, היו הנשמות שלהם. ומשום זה, היו שונאים את ישראל יותר
מכל אומה ולשון. ומשום זה, רשום בשמותיהם, עמלק, אותיות ע״מ של בלעם
ול"ק של בלק, והעמלקים הם זכר ונוקבא".
זוהר לעם, כי תצא, 110
