כָּל מַעְיָנַי בָּךְ

כמו שנאמר במעמד קבלת התורה אם לא תקבלו את התורה, "שם תהא קבורתכם", 7 מתחת להר. לכן כשקיבלנו את התורה, התחלנו לעלות על ההר, ולאחר מכן אנו הופכים אותו, כלומר, אנו כבר משתמשים בכוחות עצמנו בכל הר סיני, בכל השנאה הזאת, בכל הרצון לקבל הרע שבנו, לטוב.
כמו שספר הזוהר אומר, "בכל לבב" פירושו בשני יצריך, בשני לבבות, יצר הטוב ויצר הרע. אין לנו שני לבבות, יש רק יצר רע אחד, כמו שכתוב "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין", אבל בזה שהופכים אותו לטוב, אנו מרוויחים כפליים. הלב מסוגל לכלול בתוכו את כל הטוב כביכול רק פעם אחת, אך בגלל שאנו עובדים בכוונה על מנת להשפיע, אנו מגלים בו את כל התענוג, וגם את דרגת הבורא, לכן זה נקרא "לבבך", שהיצר הרע והיצר הטוב עובדים כאחד. יצר הטוב זו תכונת הבורא, ויצר הרע זו תכונת הנברא, הם מכפילים את קיבולת הלב שלנו, ואז מגיעים ל"לבבך".

בהמשך הפרשה מדובר על מעבר הירדן, שזה השלב הבא בהכנה לכניסה לארץ ישראל. קודם לכן צריך להקים אבנים 8 שחרוטים עליהן דברי התורה, ולאחר מכן לבנות מזבח. אז משה, הכוהנים והלוויים פונים אל כל ישראל ומסבירים שהם נהיו לעם, ומצווים דבר מוזר לכאורה, לעמוד על הברכה והקללה גם יחד.
הפרשה מדברת על הגדלוּת, על העבודה עם היצר הרע. לא להתעלות ממנו, לא לברוח ממנו, לא לצמצם אותו, אלא לפתוח אותו ולעבוד עימו. האבנים הן הלב שלנו, הנקרא "ל"ב האבן".
זה היסוד שלנו שלא יכול להתפעל מכלום. אפשר לתקן אותו רק על ידי העבודה שלנו, על ידי כך שאנו מזמינים את המאור המחזיר למוטב, ולא שאנו בעצמנו יכולים לתקן את הלב, האור שמגיע הוא שמתקן אותו. לכן עלינו לכוון למאור המחזיר למוטב. זו תמיד הבעיה כשמתחילים ללמוד את חכמת הקבלה, שאנו חושבים שאנחנו מסוגלים לעשות משהו ולתקן.
יוצא שבשלב הראשון האדם צריך לגלות את הרע שבו, לגלות שהוא רע ולא שהוא כבר צדיק. זה שלב קשה מאוד ולא פשוט, לגלות שאנו באמת רעים לפי הטבע שלנו. שלב זה מגיע רק על ידי האור שמאיר עלינו וכך מגלה. לאחר שאדם מגלה שהוא רע, במידה שהוא מגלה את הרע ולא יכול לסבול אותו, הוא עובר לטוב.
המעבר הזה כבר נעשה מעצמו. אם אנו מזמינים את האור, הוא כבר מבצע את כל המעברים האלה בזה אחר זה ללא שום בעיה. איננו צריכים להיות חכמים ולדעת מה קורה לאחר מכן, אלא כל העבודה שלנו היא רק להזמין את האור, את ההארה שמגיעה אלינו מהאור המקיף ומתקנת אותנו.
לאחר שאנו מזמינים את האור, הוא גם עושה בהדרגה חורים בלב האבן, ואז דרך החורים האלה, המים שנקראים "תורה", אור הבינה שנקרא "מים", עובר דרך הזעיר אנפין למלכות שנקראת "אבן", ואז המלכות מתחילה להיתקן. אפשר לתאר זאת כך בצורה אלגורית, פיוטית, כמו שהתורה מדברת. כך אור הבינה מתקן את הרצון לקבל גם אם אנו עצמנו לא יכולים לסייע בזה, חוץ מאשר למשוך את המאור.
את המאור אנו מושכים לפי מידת הרצון שלנו להיות טובים, מתוקנים. אין כאן שום אפשרות אחרת להביע את הרצון, מלבד להתאחד בקבוצה, כי זו ההוכחה שאדם באמת רוצה להגיע לאותה תכונה כמו האור. כלום לא עוזר לאדם, לא מילים, לא לימוד, לא ידיעה, אלא רק אם הוא נמשך לקבוצה בכוח, ודאי שלא מרצונו, הוא מוכן לבטל את עצמו, ואז הוא מצפה למאור שייתן לו את תכונת ההשפעה.
זה ההבדל בין חכמת הקבלה לבין שאר השיטות, אם אדם לומד נכון את חכמת הקבלה, הוא מתחיל לגלות שהוא רע. והגילוי הוא לא לפי המילים כי כך כתוב, אלא הוא רואה שהוא לא מסוגל לסבול את עצמו. הכוונה לא שהוא לא מסוגל לסבול את עצמו בגלל שמתגלה לו עד כמה הוא היה רע כלפי האחרים, או מפני שפתאום המצפון שלו מתעורר, אלא הוא מתחיל לגלות שהוא רע דווקא ביחס לחיבור בחברה. יש כאן דיוק שהולך ומתקדם, ואם האור פועל באדם, אז בהדרגה הוא מביא את האדם מהמקום הרחוק בדיוק למקום שבו הייתה שבירת הכלים, השבירה בין הנשמות, בחיבור בין הנשמות.
אז האדם מתחיל לגלות עד כמה הוא שבור ביחס כלפי האחרים, ולא רק שבור, אלא שהחיבור שלו עם האחרים הוא חיבור לא טוב. לא מספיק שהייתה תמונה ושברו אותה, אלא שברו אותה וסיבבו כל חלק וחלק, כך שהוא ממש הפוך ממה שהיה קודם, בכל מיני אופנים, בשכל, ברגש ובהבחנות, הכול הפוך. את ההפכיות הזאת האדם מגלה בהדרגה מתוך המשיכה שלו לחיבור.
לכן ההבדל בין שיטת הקבלה לבין שיטות אחרות, שהיא קודם כל פותחת לאדם את העיניים והוא מגלה שהוא רע. ואז כמו שכתוב "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין", 9 רק אז, במידה שהוא מרגיש את הרע, הוא זקוק לתורה הנקראת "המאור המחזיר למוטב". אז הוא מגיע לתיקונים, עד למצב "כי תבוא", להזמנה להגיע לשימוש המלא ברצון, בכל הנשמה.