כָּל מַעְיָנַי בָּךְ

 פרשת "ואתחנן"

(דברים ג, כ״ג – ז, י״א)

 

 

 

פרשת "ואתחנן"

"אתה החילותַ להראות"

מושגים

 

פרשת "ואתחנן" חוזרת על האיסור שחל על משה להיכנס לארץ ישראל, ושיהושע בן-נון ממשיך את דרכו ומוביל את העם אל ארץ ישראל. הפרשה עוסקת בציווי לשמירת התורה וזכירת מעמד הר סיני, ובמושג התשובה שמופיע לראשונה. מדובר על פרשת שמע ישראל, המוכרת והידועה.

משה פותח בנאום נוסף שבו הוא חוזר על עשרת הדיברות. הוא מבדיל שלוש ערי מקלט שבעבר הירדן המזרחי, מתריע על עבודת האלילים בארץ ישראל ומורה על השמדתם. כמו כן, הוא מזכיר לעם שהבורא הוא שהביא אותם לארץ ישראל, לארץ הטובה שהם עתידים לרשת.

 

פרשת "ואתחנן" כוללת את התנאים לקיום עם ישראל בארץ ישראל. עם ישראל, התחיל את דרכו ההיסטורית באברהם, שהרכיב בבבל קבוצה, מהבבלים שהיו מוכנים להתאחד ביניהם, "כאיש אחד בלב אחד", להיות עַם בתכונת חסד, שהיא תכונת אברהם. אותה קבוצת אנשים, שהסכימה לחיות בערבות הדדית, התחילה בעצם את כל תהליך התהוותו של עם ישראל. לאחר יציאת מצרים, הקבוצה מקבלת על עצמה להיות עם אחד למרות הבעיות והאגו של האנשים שבה.

ההתהוות של עַם אחד הייתה מותנית במעמד הר סיני, הר של שנאה. בהר סיני קיבל על עצמו העם את תנאי ההכנה המקדים לעלייה מעל ההר הזה – להיות "כאיש אחד בלב אחד". רק על פי התנאי הזה אפשר לקבל את התורה, את הכוח העליון שיכול לאחד את כולם. התנאי הזה מתקיים באמצעות הנקודה שבְלב כל אחד ואחד, הנקראת משה, שמושכת את העם הלאה למדבָּר ולארץ ישראל. זאת הנקודה שבה כולם חייבים להתאחד.

התנאי שהחזיק את העם יחד היה תנאי הערבות. גם כיום, כדי להיות עם יש למלא אחר התנאי שבו כולנו דואגים זה לזה, גם במישור החומרי. זהו הבירור שאנחנו נמצאים בו כיום במדינה שלנו – שכל אחד ידאג לזולת שלא יחסר לו דבר ברמה הבסיסית. כשמתחברים יחד, מגיעים באמצעות התיקון, שנקרא ארבעים שנות המדבר, לכניסה לארץ ישראל, למצב שבו כולנו נעשים עם ומוכנים לחיות יחד באופן גלובלי אינטגרלי, כפי שמתגלה כיום בכל העולם וכפי שהטבע דורש. התנאי הזה הוא אקטואלי גם כיום, וחוזר שוב על הדרישה שנתאחד. בגלל

הדרישה הזו, אנחנו צופים בכל המאורעות המתרחשים, שאינם אלא ביטוי להשתוקקות העם לאיחוד.

לאחד יש הרבה מעבר להכרחי בעבורו, ואחר טרם קיבל את מה שהכרחי לקיומו. ישנם קבוצות ופלגים רבים שטוענים שחסר להם מזה ומזה. אנחנו יכולים להשיג ולמלא את מה שחסר לכולנו רק בתנאי שנהיה ערבים זה לזה. רק על ידי איחוד נוכל ליצור כוח מיוחד שיעזור לנו להתגבר על כל הקשיים, ולחלק נכון את כל מה שאנחנו יוצרים, את כל מה שכולנו מרוויחים, כמו במשפחה אחת.

"כאיש אחד בלב אחד", משמעו כמו במשפחה, שבה מחלקים לכל אחד ואחד לפי מה שברשותנו ולפי צרכיו. יושבים סביב שולחן עגול, מדברים, מתחשבים בכל הטענות ובכל הבעיות של כל אחד ואחד, שוקלים מה נחוץ יותר לכל אחד. כמו במשפחה, אנו דנים כיצד לחלק את כל מה שהרווחנו, בין כולם, מחזקים את החלשים והחולים, על חשבון החזקים יותר, ותומכים בהם.

אם נפעל כך במישור הפנימי של ניהול העם והמדינה שלנו, נמצא שהעם מחובר, כשהבורא, שהוא כוח ההשפעה והאהבה, שורה בינינו. נרגיש עד כמה בהתקדמות הזו, אנחנו פותרים את כל הבעיות, מתעלים מעל כל ההפרעות. כשאנו מקבלים על עצמנו את הטוב, אנחנו מייצרים כוחות חדשים בינינו, ואז "היום הזה נהיית לעם" 1.

תנאי החיבור בינינו מאפשר לנו לפתור את כל הבעיות, כמו שכתוב לקראת סוף הפרשה, שקיום התנאי מוביל אותנו להיות כאחד, "שמע ישראל, ה' א-לוהינו ה' אחד". 2 כששורים בינינו כוח האהבה, כוח החיבור, אהבה הדדית, הכרחיות להיות יחד, ערבות הדדית, אנחנו מחזיקים זה את זה יחד. הכוח הזה מוביל אותנו, את עם ישראל לארץ ישראל, לרצון ישר‑אל, ישר לאותה תכונת אהבה והשפעה.

אם אדם מייצר בעצמו את הכוח שנקרא א-לוהים, שהוא אהבה כללית, הדדיות, ערבות הדדית, אז הכוח הזה, ה' א‑לוהיך, כוח האהבה המיוחד שיצר, הולך לפניו גם כשהוא נכנס לארץ ישראל, ועוזר לו להתמודד עם הקשיים, להילחם בשבעה עמים שהם חזקים יותר ממנו. בדיוק כמו שקורה בימינו, אנחנו מוקפים בשונאים רבים המשתוקקים להרוס אותנו.

זהו הכוח שאיתו אנחנו באמת מנצחים את כולם. בסופו של דבר, אנחנו מביאים לא רק את עצמנו, אלא גם את כל העולם, לאיחוד ולחיבור, כך להיות אור לגויים. מראים להם כיצד להיות מאוחדים בעולם שלנו, שדורש קיום גלובלי, אינטגרלי, בקשר בין כולם. כמו שהטבע, הבורא, הא-להים שבגימטרייה שווה "הטבע", מתגלה לפנינו כאחד, וסוגר אותנו כך שאנחנו חייבים להיות כמוהו, כאחד, בדבקות אליו.

כשאנחנו מייצרים כוח אחד באהבה בינינו, בחיבור בינינו, אנחנו דומים לבורא, לכוח הכללי של הטבע. או אז, אנו נמצאים בהרמוניה עם הטבע, ומסדרים את האקולוגיה, הטכנולוגיה, הכלכלה וכולי. כל הדברים מסתדרים רק בכוח האיחוד אף על פי שלמראית עין זה לא נראה כך, וכאילו לא ברור מה כוח האיחוד הזה עושה.

למעשה, עדיין איננו מבינים שאנו נמצאים בתוך הטבע, והרשת שאנחנו נמצאים בתוכה, מנוהלת באופן אינטגרלי, כשכל החלקים בה קשורים זה לזה. אם גם אנחנו נהיה קשורים זה לזה בהתאמה לטבע, נזכה פתאום לפירות של ארץ ישראל, כפי שראו אותם המרגלים וחשבו שלא יוכלו להגיע לזה; הפירות כל כך גדולים, והעמים שיושבים בה כל כך חזקים וכדומה. כאן ניתן לנו פיתרון – אם נתאחד, אותו כוח ילך לפנינו וישבור את כל השונאים.

כל עוד נייצר בינינו את כוח הערבות, הוא יסדר את הכול. גם אם אויבינו יהיו לידינו, או בינינו, אין לכך כל חשיבות. מה שלא יקרה, בעזרת כוח האיחוד, נוכל להיות כולנו תחת מטריית הערבות ההדדית, מטריית האהבה, שבעזרתה יגיע העולם באמת לתיקון.

 

דיברנו על ערבות, על האיחוד. אם ניכנס לנעליו של יהושע בן-נון, שהפך למוביל אחרי משה, הוא צריך עכשיו להוביל את העם לתוך השלב הבא, למדרגה החדשה, ועדיין לשמור על האיחוד, על החיבור, על הערבות שלהם. איך עושים זאת בפועל, איך מנהיגים ומובילים את העם ועם זאת שומרים על כך שכולם יהיו "כאיש אחד בלב אחד" למרות כל האתגרים?

התורה לא ממשיכה לספר לנו מה קורה לאחר הכניסה לארץ ישראל, או איך בדיוק לשבור את הפסלים, שהם היצר הרע שלנו. אנחנו מעמידים לפנינו פסלים שונים בעבודת האלילים שלנו כמו: כסף, כבוד, שליטה, קנאה, שנאה וכדומה. לא מסופר בדיוק איך אנו שוברים אותם בתוכנו בפועל. לא כתוב דבר על בניית בית המקדש ועל ההתנהלות שבו לאחר מכן.

מרגע זה והלאה אנחנו עומדים בפרשת דרכים. יש לפנינו שתי דרכים; ללכת בדרך הקצרה והטובה, שבה נגיע לתיקון שלנו ולתיקון כל העולם, או ללכת בדרך הקשה, והיה ולא נשמור על כלל הערבות ההדדית.

 

עכשיו אנחנו נמצאים בזמנים קשים, בסוג של צרה.

איננו צריכים לראות בכך צרה אלא הזדמנות. התנאים הניתנים לנו הם הזדמנות, ובהם עלינו לתקן. אם לא יהיו לנו זמנים קשים, איך נתגבר על הרע, איך נכיר את הרע?

 

זה נכון בכלל וגם בעבודה הפנימית. יש אנשים רבים שסובלים כרגע, והיה אפשר לאחד אותם סביב עניין הערבות. נניח שתהא ערבות גשמית, אנחנו נדאג לכולם והם ילכו אחרי זה, כי זה יפתור להם את הבעיה. ואלה שלא חסר להם, יתביישו בגלל השפעת הסביבה. אבל מהם השלבים הבאים?

אין דבר פרט לקיום הערבות.

 

ומה בנוגע לאהבה שעלינו להגיע אליה?

זו ערבות. השלב הראשון בתוך הערבות הוא "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", לפחות אל תזיק לאחרים. והשלב השני הוא "ואהבת לרעך כמוך", שזה כלל גדול של כל התורה. אין יותר מלבד זה. על האדם לקיים שני תנאים: לא לעשות רע לאחרים, ואחר כך, למעלה מזה, להתייחס אליהם באהבה. כלומר, שמה שיש לי יהיה גם לאחר, כשתחילה צריכה להיות חלוקה שווה.

כשצועקים "צדק חברתי", הכוונה היא לצדק חברתי אמיתי. אולם אם היו צועקים מתוך הבנה שיש להגיע לערבות, זה היה בדיוק לפי הדרישה, לפי התורה שקיבלנו ממשה.

 

לאחרונה, אנחנו רואים בכתבות רבות, בתכניות שונות, שאנשים אומרים במפורש, "חסרה לי אהבה".

העם לא מבין את המשמעות הפנימית של קיום הערבות ההדדית. עלינו להתחיל ללמוד מהי ערבות הדדית. עלינו לשבת סביב שולחן עגול, להתחיל ללבן את הדברים, להסביר את ההגדרות לכל מילה ומילה, עד שנרגיש על מה אנחנו מדברים.

ערבות הדדית משמעה, שהאדם ערב לזולת והזולת ערב לו, בכל דבר שבחיים. כשהאדם נמצא במערכת יחסים נכונה עם האחרים, אין הוא צריך לחשוב על עצמו. כשהוא חושב על אחרים, גם הם חושבים עליו, כמו במשפחה.

במשפחה אדם לא צריך לחשוב על עצמו. הוא דואג לכל בני המשפחה, לכל מי שנמצא, לילדים, להורים המבוגרים, למישהו חולה, לקטן ולחלש וכולי. כך אנו מחלקים את המשכורת המשפחתית, את כל מה שיש לנו, לפי הצורך של כל אחד ואחד. אנחנו דואגים לכולם, לפי הצורך של כל אחד.

 

איך נקבל החלטה במדינה, איך במדינה של שבעה מיליון ישבו סביב שולחן עגול?

הבעיה עוד תגבר כשנצטרך לשבת סביב שולחן עגול עם שבעה מיליארד, ולא רק עם שבעה מיליון. אנחנו צריכים לשאוף לכך שסביב השולחן יהיו נציגים מכל הפלגים. כיום כבר יושבים יחד פנסיונרים, מחוסרי דיור, חד הוריים, רופאים וכן הלאה.

נשב יחד כולם. נאתר בעם גם מי שנציגיהם לא הגיעו עד כה לשולחן העגול, אולי משום שהם מיואשים או חלשים מאוד. עלינו לאתר אותם, לצרף אפילו את מי שאינו יודע לשאול, לעזור לו לשאול, עד "פתח לו" 3.

השולחן העגול חייב להיות קיים כל הזמן. הכנסת היא מרחב אחר, שבו יכולים להמשיך לדבר. אבל אנחנו חייבים להוות דוגמה לעַם שדן באהבה, שכולם יושבים סביב שולחן אחד: שמאל, ימין, אמצע, גם מי ששונאים זה את זה. הנקודה המחברת והמשותפת לכולנו בדיון היא שכולנו שייכים לעם אחד, "על כל פשעים תכסה אהבה". 4 הפשע הוא שאנחנו שונאים זה את זה, זה הפשע שעליו כתוב בתורה. זה בסדר ששונאים, זה בשנאתו וזה בשנאתו, אלו פחות ואלו יותר, אין זה חשוב. אבל, יש כלל אחד שיש לקיים – להיות מחויבים לחיות כמו במשפחה.

 

ואז תפחת השנאה?

לא. המפתיע הוא שהשנאה לא תפחת. העם עדיין לא תופס את העיקרון שבחכמת הקבלה. ש"על כל פשעים תכסה אהבה". הפשע נשאר, הוא מצביע על חילוקי דעות ועל תכונות שונות רבות שיש בכל אחד ואחד. אי הסכמה בינינו היא דבר טוב כי מעליה בונים מסך, "מטרייה" שמכסה על כל הפשעים.

אנחנו מתחברים למרות הדעות המנוגדות כי עיקרון האהבה חייב להיות מעל הכול. הוא משתמש בכל חילוקי הדעות האלו, בכל הדעות השונות, דווקא כמנוף. זה מעלה אותנו מעל הר סיני, מעל הר של שנאה. כולם יושבים סביב השולחן ובונים מעליהם את המושג "משה על הר סיני", ומשה מושך אותם למעלה. כשמגיעים לתכונת האהבה שמחברת ביניהם, נעשים לעם, לפני כן איננו נקראים עם.

 

זה נכון בנוגע לכל העולם?

ראשית בנוגע אלינו פה, בישראל. לנו יש כבר את הגֶּן הרוחני מאז, מהעבר כשהיינו עַם. כיום איננו עַם, אנחנו קיבוץ גלויות. אם נממש את העיקרון הזה, את הערבות ההדדית, ונשתמש בכל השונה שבנו, כשכל אחד מוסיף משלו למושג הערבות, אז נרגיש את עצמנו באמת עם בארץ ישראל.

אם אנו נמצאים באיחוד, איש לא יוכל להזיק לנו, ולא משום שאנו כוח גדול, כמו קומנדו, אלא משום שיש בנו את כוח הטבע, המותאם לטבע הגלובלי, האינטגרלי, כמו שנאמר, הבורא הולך לפניך ושובר את כל שונאיך ואויביך, 5 בדיוק כפי שהוא שובר את כל השנאה שבאדם כלפי האחרים.

אין ספק שגם השכנים יצטרפו לכך בשמחה. אז נראה שכל השנאה היא רק למען האיחוד שלנו. אין מדינה בעולם הנמצאת במצב כזה. האיחוד שלנו מרגיע את השכנים שלנו, משום שכוח אחד פועל בטבע ומטרתו להוביל אותנו לחיבור, לאיחוד, להרמוניה, להיות באיזון עם הטבע הגלובלי.

 

עשרת הדיברות הן פירוט של כיצד להגיע לזה, או פירוט של מה מגלים כשאנחנו כבר נמצאים בערבות?

עשרת הדיברות הן תנאי. כי החיבור בינינו, המערכת הזאת נכללת מעשרה חלקים, הנקראים עשר ספירות, ויש לפרש כל אחד ואחד מהם. עלינו לסדר את עשרת החלקים האלו, את הקשרים שלנו לאחרים. אם האדם מסדר את היחס שלו לאחרים, בפירוט של עשר פניות, הוא מסדר את כל יחס האהבה שלו לאחרים.

 

עשר הספירות האלה מתגלות כשיש כבר ערבות?

גם איך להגיע לערבות כי היא המטרה. כשהאדם מגלה את הערבות, הוא מגלה את המצב העליון שלו, שהוא כבר נמצא במימד למעלה מכל הבעיות. פתאום הוא רואה שהטבע כולו מייצר בעבורו הכול. הוא מגלה את מקורות האנרגיה, את החיים, את הבריאות, את האהבה שיש בעולם ואת היחס הגדול שקיים בין כל חלקי הטבע, שאנחנו מדכאים.

 

זה נשמע כמו נס, אולם זאת כניסה לרובד אחר של המציאות.

אם נדבר עם אנשים שחיים בטבע, למשל ביערות, הם אומרים שהטבע ממש משדר להם אהבה. האיחוד, ההוליסטיות שיש בו משדרת יחס של אהבה.

 

מתוך הרצון שלנו להגיע לערבות, ניכנס כולנו למעין רובד חדש של המציאות?

כן. אנחנו מגלים כוחות פנימיים שאינם גלויים בפנינו עכשיו, מפני שאנחנו מתייחסים לכולם כל הזמן מתוך האגו שלנו, מצד הרצון לקבל. כשאנחנו מתחילים לתת, כמו שהטבע נותן, אנחנו מתחילים לקלוט, כמו במקלט רדיו, גל אחר לגמרי.

 

איך מתחילים, מהו הצעד הראשון שצריך לעשות כדי להגיע לערבות? במצב שיש לנו כיום במדינה ובכלל, מה אפשר לעשות?

עלינו לשבת סביב השולחן העגול ולברר את כל המושגים האלו, וכיצד אנחנו יכולים להגיע לחיבור. ערבות היא התנאי שבו נעשינו לעם בעבר, אחר כך איבדנו זאת בחורבן בית המקדש, היינו בגלות, עכשיו אנחנו שוב צריכים ליצור מעצמנו עם.

עַם הוא כמו משפחה. אנחנו חייבים לראות את כולנו כמשפחה אחת. עלינו להתייחס לכל הבעיות, ונמצא שזה טוב שהן מתגלות עכשיו. יש סיבה לדבר, יש על מה לדבר, יש איזה צורך להרגיש זה את זה. לא סתם אנשים יוצאים לרחובות. יותר מהמחסור במזון, יותר מהחיסרון של סדר במשפחה, קיים אצלם חיסרון לקשר זה עם זה. אנשים יוצאים לרחובות דווקא מתוך היכולת להתחבר, להרגיש סוף סוף איזשהו קשר בינינו.