כָּל מַעְיָנַי בָּךְ

 פרשת "קורח"

(במדבר טז, א – יח, כב)

 

 

 

פרשת "קורח"

"ויקח קורח"

מושגים

"מהו שלום שלום לרחוק ולקרוב, בעבודה"

 

הפרשה פותחת בסיפור דתן ואבירם ומאתיים וחמישים מנשיאי העדה המורדים במשה ואהרון בטענה שנשמעת כצודקת: כל העם קדוש, לכן גם משה ואהרון צריכים להיות במעמד שווה לכולם. התשובה שהם מקבלים היא שאמנם כולם שווים, אך משה ואהרון הם המנהיגים שיכולים להיות בקשר עם הבורא. בעקבות המרד, האדמה בולעת את מאתיים וחמישים נשיאי העדה ואת קורח ועדתו, והעם סובל ממגפה ההולכת ומתפשטת בקרבו, עד שמשה מבקש מהבורא לסיימה.

בסופה של הפרשה נבחנת שאלת המנהיגות בעם. נערכת בדיקה בין כל מטות המנהיגים והיחיד שפורח ב"פריחת השקד" הוא מטה אהרון, המסמל את מנהיגותו הבלתי מאפשר לפרש את מה שהתורה מסבירה לנו, בשני מישורים: מישור העולם הזה ומישור העולם הרוחני הנסתר. במישור העולם הזה, שבו אנחנו נמצאים, פרשת "קורח" היא אקטואלית ביותר כיום.

במשך אלפי שנים התפתח העולם שלנו באמצעות האגו שבאדם. לפני 3700 שנה חיינו בבבל העתיקה. אז קם אברהם, שהוא מידת החסד, כך גם הכוהנים שבאו אחריו, שגם הם ממידת הבינה, מידת החסדים.

אברהם גילה שעל כל העולם להתפתח ולהגיע לאיחוד, לחיבור, וחשף זאת בפני הבבלים. אמנם אלפים נהרו אחריו, אך עדיין היה זה רק קומץ קטן, לעומת הרוב, שהתנגד לו עד כדי מרד. אברהם נאלץ לברוח מבבל, כשנמרוד דולק בעקבותיו. הוא ייסד את חכמת הקבלה, שהיא שיטת תיקון טבע האדם, ומטרתה לרומם את האדם, להעלות אותו ממעמקי האגואיזם שלו למישור של השפעה והאהבה. זוהי בעצם מטרת ההתפתחות שלנו – להגיע ממישור העולם הזה למישור העולם הרוחני. רוחניות היא השפעה ואהבת הזולת, באמצעותה אנו רוכשים נצחיות, שלמות. כפי שמדובר בפרשה זו וגם בספר הזוהר, שעלינו להגיע לחירות ממלאך המוות.

על פי חכמת הקבלה, חיו בבבל כולם כעם אחד עם שפה אחת, אולם משפרצה מגפת האגו, התחילו בני האדם לשנוא זה את זה, להתרחק זה מזה. ומכיוון שלא קיבלו עליהם את שיטת אברהם, אלא את שיטת נמרוד, התפזרה האנושות על פני כל כדור הארץ.

על פי חכמת הקבלה מאותו רגע והלאה, הכרחי היה לחזור לחיבור בין בני האדם, ואכן מצב זה יגיע. הוא יגיע בסוף המאה העשרים ואחת, בלית ברירה, כי אנחנו מחויבים להגיע אליו. אם היינו מתקנים את עצמנו אז, כבר בבבל היינו מגיעים לחיבור, לאיחוד ולמטרת הבריאה, להיות "כאיש אחד בלב אחד". היינו מגיעים להכרת הא-לוהות ומסיימים את כל התיקון. אולם מאחר שבני בבל לא הלכו בדרך זו, אנו מחויבים לעבור את תהליך התיקון.

ירדנו למצרים, ולאחר יציאת מצרים עלינו בדרגות רוחניות, לדרגת בית המקדש הראשון ובית המקדש השני. עברנו חורבנות, גלויות וגאולות. כיום אנו נמצאים לאחר הגלות האחרונה, ומתחילים לעלות לגאולה האחרונה השלמה.

בעת הזו, אנו נמצאים בדיוק באותו מצב של בבל רק שבבל כיום היא סופית, אין לנו לאן לברוח. אמנם גם כיום יכולים לקום הרבה נמרודים, אך אין להם יכולת להגיד דבר, משום שכיום אנחנו נמצאים בהכרת הרע שלנו. אנחנו מודעים לכך, שבסופו של דבר האגו שלנו הוא זה שהורס את כל החברה האנושית. אף על פי שכמעט ואין איש כיום שאינו מצדד בחיבור, או שולל אותו, המציאות מראה לנו שאם לא נתחבר ניעלם מעל פני כדור הארץ. האפשרות הגרועה היא שאנחנו אלה שנגמור עם עצמנו, או שהאקולוגיה וכל הטבע יגמרו אותנו, משום שאנו חיים בניגוד לטבע שהוא הא-לוהים.

הטבע בגימטרייה זה א-לוהים. עלינו להגיע לאיזון עם הטבע. האיזון הוא בחיבור שלנו יחד, "כאיש אחד בלב אחד". החיבור יחד אינו רק של אותו חלק קטן שברח מבבל, הגיע למעמד הר סיני, קיבל את התורה ונעשה לעם, אלא של כולנו. עלינו להיות אור לגויים, להסביר ולספר להם על שיטת אברהם, לפיה כולנו צריכים להתחבר, כפי שכתוב בתורה "כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם", "כי ביתי, בית תפילה ייקרא לכל העמים", "ונהרו אליו, כל הגויים", וכולי.

אם כן, לפנינו אתגר מיוחד, גדול, חשוב מאין כמוהו, לממש סוף סוף את מטרת הבריאה. אתגר שנצליח לעמוד בו אך ורק באמצעות החיבור בין בני האדם. החיבור הזה יכול להתממש על ידי ייסורים גדולים, שחכמת הקבלה וכל הנביאים, שניבאו לימות המשיח, מספרים עליהם. ייסורים שאנחנו חלילה עלולים לעבור, אם לא נלך לפי שיטת הקבלה, שנועדה למשוך את המאור המחזיר למוטב, על פי הטבע.

המקובלים מתריעים שאם לא נשתמש בחכמת הקבלה, תפרוץ מלחמת עולם שלישית ואפילו רביעית, שממנה ישרוד רק קומץ קטן שיממש את תכנית הבריאה ומטרתה. אין ברירה, אנו מחויבים לעשות זאת. אנחנו יכולים לעשות זאת בדרך הטובה, הקצרה, היפה והקלה, באמצעות: ספר הזוהר, כתבי האר"י, כתבי בעל הסולם, להשתמש בהם לצורך החיבור, באמצעות המאור שבהם שישפיע עלינו. חכמת הקבלה נקראת פנימיות התורה, תורת אמת, בשל האור הטמון בה. משום כך, כיום עלינו להסביר לכולם את הצורך בגילוי ובמימוש השיטה הזאת.

בפרשת "קורח" אנו מוצאים דוגמה מובהקת לכך. קורח משבט לוי, דתן ואבירם ועוד מאתיים חמישים נציגים מכל העם, מכל השבטים, שהיו גדולים, אבל כביכול התנגדו לחיבור. הם התנגדו להיררכיה, לפירמידה, אולם אין ברירה אין בירה ללא מנהיג, שבראשה עמד משה המקשר בין הקדוש ברוך הוא לכוהנים, ואחר כך אהרון אחיו הכהן, קו ימין, ומידת החסד, שאותה לימדו את העם. מי שמממש את כל העבודה מלבד הכוהנים, הם גם הלוויים ואחריהם כל יתר השבטים, המסודרים לפי המבנה הכללי של נשמה אחת.

הבורא ברא נשמה אחת, רצון אחד. עם ישראל כולו מסודר במבנה הזה וסביבו יש לחבר את כל האנושות. כשקמים לפתע אנשים שאומרים, "לא, אנחנו רוצים סדר אחר, אנחנו לא רוצים להיות מחוברים עד כדי כך", אין זה אלא לקרוא תיגר נגד תכלית הבריאה, נגד החיבור עצמו שהוא בעצם כל המטרה.

"ואהבת לרעך כמוך" הוא הכלל שמביא לחיבור בינינו, "כלל גדול בתורה". כלל שהוא כלי כללי שאנחנו בונים ובו מתגלה האור, הבורא. אין לנו אמצעי אחר מלבד ההתחברות בינינו, להיות "כאיש אחד בלב אחד", בערבות, בחיבור בינינו, כמו בעת מתן תורה. כך אנו בני האדם, הנבראים, מגיעים לגילוי הבורא, שזו בעצם תכלית הבריאה.

לכן, אין דבר חמור יותר ממעשה קורח, הנקרא מחלוקת לא לשם שמים, להבדיל ממחלוקות אחרות שהתורה מספרת עליהן, כמו המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל וכדומה, שהן מחלוקות לשם שמים, שם דנים, מבררים את הדברים. יש ימין ויש שמאל. משום שכל פעם שאנחנו רוכשים עוד קצת רוחניות, מתגלה אצלנו אגו, קו שמאל, גדול יותר. וכשאנו רוכשים עוד קצת רוחניות – קו ימין, קו אהרון, אז מתגלים שוב דינים. כך אנחנו עולים, כמו בשתי רגליים. אנחנו פוסעים ממדרגה למדרגה, מטפסים ועולים כמו בסולם.

קו ימין וקו שמאל מתגלים לסירוגין, בזה אחר זה. קו שמאל נותן את החומר וקו ימין מתקן אותו, שיהיה בכוונה על מנת להשפיע. מצד אחד רצון אגואיסטי ומצד אחר קו ימין שבא ומתקן אותו, שיהיה בהשפעה לזולת ובנתינה. דווקא כך מתקדמים, ולכן חכמת הקבלה מעודדת את גדילת הרצון. לכן היא נקראת חכמת הקבלה, היא מלמדת כיצד לקבל הכול, את כל האור, להשיג את המטרה כולה. היא נועדה דווקא לאנשים האגואיסטים ביותר שיודעים לתקן את האגו שלהם.

זוהי שיטת אברהם, הייחודית מכל יתר השיטות האחרות הנובעות מבבל. אברהם לימד גם את העמים האחרים, כמו את בני הפילגשים שהיו לו, ושלח אותם, קדמה, מזרחה לארץ קדם. הוא לימד אותם בינתיים שיטה הפוכה; אם הם לא מתקנים את האגו, באמצעות חכמת הקבלה, על ידי משיכת המאור המחזיר למוטב, אז מוטב שהאגו לא יגדל.

לכן הוא נתן להם את כל שאר השיטות, הדתות והאמונות למיניהן, בייחוד את הבודהיזם, שבהן תמיד אומרים, "אל תרצה הרבה, תהיה ילד טוב, קטן, תתייחס יפה לאחרים, אל תקפוץ". כלומר, להקטין את הרצון לקבל כמה שאפשר. משמע, אם אין האדם יודע לתקן את הרצון, מוטב לו להיות אגואיסט קטן, כך יגרום פחות רע לאחרים ולעצמו.

מה שאין כן, כשאנחנו משתמשים בחכמת הקבלה, שבה אנו משתמשים באגו הגדול, העצום. וכשהוא גדל, אנחנו שמחים, כי "כל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו", אלא שיצר זה הוא מתוקן.

לכן קורח שרצה לחלק, לקרוע את הקשר, רצה בעצם לשבור את הסולם הזה. הוא רצה שכל עם ישראל לא יהיה מחובר. שכולנו לא נהיה תחת ההיררכיה הזאת, לפי המבנה הנכון של השבטים. שבטים זה י-ה-ו-ה כפול שלושה קווים בכל אחד, ארבע כפול שלוש, שנים-עשר שבטים. הוא רצה בעצם לפרק את כל המבנה, אולם זה בלתי אפשרי, משום שכך אין אפשרות להגיע למטרה. ולכן החטא שלו הוא חטא גדול מאוד, ונקרא מחלוקת לא לשם שמים, שלא בכיוון ההתקדמות.

 

הטענה של קורח כביכול צודקת. מה הם בסך הכול ביקשו? הם אמרו, "כולנו שווים". הם לא אמרו, "אנחנו לא רוצים להתחבר", לפחות לא אמרו את זה במפורש. למה משה ואהרון שווים יותר? תוכיחו לנו שאתם שווים יותר מאיתנו.

אי אפשר לשבור את תהליך התיקון באמצע העבודה. אין מראים לטיפש חצי עבודה. קורח צודק בכך שכולנו נגיע לשוויון, "כאיש אחד בלב אחד", ברצון אחד. אבל זהו סוף התהליך. זה יקרה בסוף התיקון, ולא באמצע, בשלב המדבָּר.

המדבר הוא תהליך הביניים שאנחנו עוברים לשם רכישת תכונת הבינה, כוונה להשפיע על מנת להשפיע. רק לאחר מכן מתרחשת הכניסה לארץ ישראל, שבה אנחנו הופכים את הרצון לקבל להשפעה גמורה, כוונה לקבל בעל מנת להשפיע. במדבָּר האדם עדיין כובש את האגו שלו בלבד, ולא נותן לו לפרוץ בכוונה על מנת לקבל לעצמו, לרעת הזולת, זו דרגת חפץ חסד.

לכן, אי אפשר בדרגות האלה לעשות את מה שקורח אומר. מצד אחד הוא צודק, אולם מצד אחר אין זה העיתוי המתאים. יבוא היום והרצון הזה יתממש. אבל לא עכשיו. רק בגמר התיקון מתממשים כל הרצונות, כל הטענות של כל בני אדם, הגרועים והטובים כאחד.

והפתרון הוא במטה. מטה הכוונה שאנחנו יודעים איך ולאן ללכת. אנו מקבלים סימן, שבאופן שבו אנו הולכים אין לנו אפשרות להתקדם, אלא אך ורק באמצעות אור האמונה, על פי מטה אהרון ומטה משה.

 

מהו עניין ההתנשאות ואיך בעצם זה הופך להיות בסופו של דבר למשהו חיובי? אצלנו בגשמיות רוצים כסף, איך זה עובד פה?

ההסבר הקל ביותר הוא מתוך נקודת מבט על מערכות היחסים בין בני האדם. אולם הסבר פנימי, בתוך האדם עצמו, הוא כבר הסבר ברמה אחרת. התורה מסבירה לאדם את הפנימיות שלו, את התכונות שלו, את המחשבות שלו, את הרגשות שלו ואת הרצונות שלו. המאבקים האלו אינם נמצאים רק בינינו, אלא גם בתוך האדם, פנימה. האדם רוצה להתקדם באופן אגואיסטי, ועליו להתגבר על זה, עליו ללכת בדרך של השפעה ואהבת הזולת, הרי כך כתוב, וזו המטרה ותכונת הבורא, זו ההשפעה והאהבה, והאדם הפוך מתכונת הבורא.

החשבונות הללו תמיד נמצאים בתוך האדם, ומטים אותו פעם לצד זה ופעם לצד זה. בכל אחד מאיתנו יש פרעה, קורח, המן, משה, אהרון וכולי. כלומר, "אדם הוא עולם קטן", הוא מורכב מכל הכוחות. כשאנחנו מתקדמים בדרך, הכוחות האלה גדלים, הם נעשים ממש מנוגדים והאדם מוצא עצמו במאבקים פנימיים גדולים.

לכן כל אחד צודק מנקודת המבט שלו. אלו כוחות הטבע שברא הבורא. ויש סיבה לכך שהאדם חושב כך או אחרת. שהרי, כל אחד, כל הכוחות הללו, מהרעים ביותר עד הטובים ביותר, נמצאים בטבע. השאלה היא איך האדם משתמש בהם, אסור למחוק שום דבר ממה שיש בנו. גם את קורח, האדם מתקן. התיקון מתרחש כשפורצים מגפה, מוות כלשהו, שריפות, או מקריבים קורבנות שונים. האדם חותך את הבהמה שבו, שורף אותה ושופך את יתר הדם שלה.

לעת עתה, כשאנו עושים פעולות חיצוניות אלו, אין לנו מושג אילו פעולות פנימיות אנחנו עושים, אבל מדובר בתיקון של כל רצון ורצון. לכל היותר מה שאנחנו עושים הוא הקפאת הרצון, גם זה תיקון, על מנת להשתמש בו בשלב מאוחר יותר.

 

למה קורח רואה זאת כהתנשאות?

כי זה תמיד מאבק בין הכוחות הפנימיים בתוכנו. אנו מניחים את עצמנו באופן ניטרלי על כף המאזניים.. עלינו להשגיח שכוח אחד לא יהיה מעל השני, שקו הימין לא יהיה נמוך בהרבה מהשמאל. אנחנו דואגים כל הזמן שהימין יהיה גבוה יותר מהשמאל, שנלך בקו ימין. המצווה היא תמיד ימינה, אף על פי שקו שמאל בכל פעם יגדל בהתאם ויאזן אותנו, כדי שבכל זאת נתקדם בימין.

 

ההרגשה הזאת של המאבק הפנימי, היא הרגשה טובה מאוד. כל פעם האדם מרגיש עד כמה הוא נמצא בתוך השינויים האלה, שמשולים לאופניים, הנעים קדימה כשכל אופן מסתובב כל הזמן, פעם אופן אחד למעלה והשני למטה, ולהיפך.

 

מהו התיקון הנקרא "בליעה באדמה"? אין הרבה דוגמאות לכך שהאדמה ממש בולעת.

"אדמה" היא הרצון לקבל הכללי. אותו הכוח שאנחנו לא יכולים להשתמש בו בינתיים באופן הנכון, ברצון על מנת להשפיע. התיקון שלו הוא כמו התיקון עם הגוף המת שאנחנו קוברים אותו.

רצון שמת, הוא רצון שאנחנו לא יכולים להשתמש בו בכוונה על מנת להשפיע, והתגלה בנו עכשיו בכוונה על מנת לקבל. עם קורח, עם הרצון הזה אנחנו לא יכולים לעשות כלום, הוא לא טוב ולא רע, זה רק רצון. מה שמשנה זו הכוונה; האם להשתמש ברצון הזה לעצמנו או לטובת הזולת. כל התורה מורה לנו כיצד לבדוק בדיוק מהי הכוונה שלנו, לטובת עצמנו או לטובת הזולת. עלינו להפוך את הכוונה על מנת לקבל לעצמנו, לכוונה על מנת להשפיע, לטובת הזולת.

את הכוונה על מנת לקבל, האדם שורף או קובר אותה באדמה, או שהאדמה בולעת אותה, או שהוא מעלה אותה קורבן, כדי להתקרב. כשהוא מתקן את הכוונה הזאת מכוונה על מנת לקבל לכוונה על מנת להשפיע, הוא מקרב את עצמו לבורא, לכן זה נקרא קורבן. כאלו הם כל העבודות.

אין מדובר כאן על בני אדם או על תיקונים טרגיים כמו: האדמה בולעת, שריפה, הריגה, מגפות, אף על פי שזה קורה בגשמיות, אלא על התיקונים הפנימיים שמתרחשים באדם, כל אדם הוא עולם קטן.

על האדם לבדוק אצלו מהו קורח, מהו אבירם, מהו דותן, מהם כל המאתיים וחמישים נציגים, מה זה נקרא להיות שווה או לא שווה, מהי מטרת הבריאה. בהתאם לזה, עליו למיין בתוכו את כל הרצונות האלה, את כל הכוונות. כמו כן, על האדם לבדוק מה בעד, מה נגד. מה זה מטה אהרון, מה זה מטה משה ומהי הפריחה שלהם. "פורח" הכוונה שהאדם הולך בדרך וכך פותח לו את הכלי לקבלת האור העליון, ובאופן כזה הוא מתקדם.