המאפיינים הכלכליים של קיום רוחני

ברוחניות "מצב כלכלי" מבטא את מידת הרצון של האדם להשקיע כדי להשפיע ולתת לעולם, כי הכלכלה היא כבר כלכלה אלטרואיסטית, ולכן עבור האדם המשיג, הכלכלה היא החשבון שהוא עושה עד כמה הוא מועיל לעולם. זה היה מצבם של יעקב ובניו, שחיו בהשפעה הדדית, ברצון להשפיע לעולם, ברצון להתקדם בתכונת ההשפעה ולכן לא הייתה להם ברירה, הם ידעו שהמשך ההתפתחות הרוחנית מתבצע בהתגברות על האגו, ולכן הם ירדו למצריים, כדי שיהיה להם אגו גדול יותר, אותו יוכלו להעביר לכוונה על מנת להשפיע.

המאפיינים הכלכליים של קיום רוחני מתחילים בכך שכולם שווים, כולם אחים, כמו במשפחה אחת גדולה, ועזרה הדדית היא ברירת המחדל. בני האדם חיים חיי קומונה, אין לאף אחד עסק משלו, כל הכלכלה היא כלכלה שיתופית. אבל כדי להגיע למצב משובח אפילו יותר של הכלכלה השיתופית, למצב בו כל אחד עובד רק למען החברה הכללית כמיטב יכולתו, הם צריכים להגדיל תחילה את הכוח האגואיסטי המפריד ביניהם.

רק כך אפשר להגיע לתכלית ולא להסתפק במצב ביניים, אפילו אם הוא לכאורה אידיאלי. כשאנו נמצאים בחיבור יפה בינינו, עובדים כקבוצה אחת, מרוויחים, מחלקים לכולם שווה בשווה, זה ללא ספק מצב טוב. ואז נשאלת השאלה, מהו השלב הבא? אבל אם נגדיל משמעותית את מספר האנשים, אם נגדיל את האגו שבכל אחד פי כמה בהשוואה למצב הנוכחי, ואז נחזור ונבנה את הכלכלה שלנו ככלכלה שיתופית, הרמונית, אבל הפעם עבור העם כולו ולא רק במסגרת משפחתית או קהילתית קטנה, אז אנו מגיעים להשתוות הצורה עם הכוח העליון, בעוצמה הרבה יותר גדולה.

 

הירידה למצרים - רעב לכלכלה מתוקנת עבור כולם

כל ההבדל בין שבעים נפש שירדו למצרים לבין שלושה מיליון שיצאו ממנה, הוא באגו שגדַל, שהם קיבלו מהמצרים, כוח הדחייה האגואיסטי שגדל ביניהם. כל אחד רצה להיות יותר מכולם, להצליח יותר, לנצל את כולם לטובת האינטרס הפרטי שלו. מעל הגידול הזה באגו הם הולכים איתו כדי להגיע שוב לשיתוף ולכלכלה מתוקנת אלטרואיסטית, וכדי לבצע זאת הם זקוקים לתוכנת התיקון, לשיטת התיקון הנקראת "תורה". מכאן ברור שהירידה למצרים אינה גיאוגרפית או פיזית, אלא מצב חדש ביניהם, שאופייני לגילוי של כל כוחות האגו שבתוך האדם. הם רצו להמשיך בשיתוף, אבל ראו שאינם מסוגלים. פעם אחר פעם הם ניסו לחזק את הקשר ביניהם, להיות כקבוצה אחת, כמשפחה אחת, אבל גילו שיש ביניהם כוחות אגואיסטים שמרחיקים ביניהם, שהם לא מסוגלים לעשות חשבון לטובת הכלל, אלא שכל אחד התחיל להרגיש שיש בו אגו שכל הזמן גורם לו לנצל את הזולת, להיכנס למאבקים ולתחרות ולנַצח. המצב הזה נקרא "שליטת פרעה", כלומר שהם נמצאים בעבדות תחת הכוחות האגואיסטים שלהם, זו "גלות מצרים". ממצב בו כולם חיו בהרמוניה ובשוויון, בחברות ובקשר פתוח ושווה לגמרי, מהרגשה משותפת של גוף אחד, הגיעה גלות מצרים ואיתה החשבונות הפרטיים, הקנאה והתחרות, כל אחד רצה יותר לעצמו על חשבון האחרים, כך התגלתה עליהם "שליטת פרעה".

מהו אותו רעב בארץ ישראל? אין הכוונה למחסור באוכל, אלא בכך שבמצב הכלכלי ההרמוני שבו חיו יעקב ובניו לא הייתה להם הזדמנות להשפיע יותר לכל החברה, להביע אהבה לכולם, להרחיב את הקשר ההרמוני ביניהם לכל שכבות העם. לא נותרה שכבה נוספת מהאגו שעליה יכלה להתגבר החברה הקטנה והקדושה הזו, שכולה התבססה על שושלת אברהם, יצחק ויעקב. היה להם רעב להמשיך ולפתח את עצמם לשיתוף. כלכלית, הם חיו בקומונה, ללא שימוש בכסף, הכול היה פתוח לכולם, כל אחד נחשב לבן משפחה וכך התייחסו אליו ולצרכים שלו. האם במשפחה יש שימוש בכסף? האם בן משפחה דורש כסף תמורת שירות או תגובה שהוא מבקש מאשתו או ילדיו? כלומר, במקום כסף וכל מה שהוא מביא איתו לתוך מערכת היחסים בינינו, היה רעב להשפיע, להמשיך באהבה הדדית בין כל אדם לאדם. בחברה רוחנית, רעב כלכלי משמעותו שהאדם לא יכול להשפיע יותר ממה שהוא משפיע בהווה, כי לא נותר לו היצר הרע. אהבה מקורה בהתגברות על הרע שבנו, על הקרע והמרחק שבינינו. איך אנו מודדים את האהבה? לפי השנאה שמעליה בנינו את גשר האהבה. לכן חברה רוחנית קטנה, כמו של יעקב ובניו, שאין לה יותר מה למדוד, כי היא הגיעה לאהבה, משולה בשפת הקבלה למערכת רוחנית הנמצאת במצב של "קטנות". השלב הבא של ההתפתחות שלה הוא להגיע למידה גדולה יותר של אהבה, על פני רצונות אגואיסטיים גדולים יותר. מצב כזה נקרא בשפת הקבלה "גדלות", ונקרא "ישראל". כלומר, באמצעות קניית אגו חדש וגדול שמתעורר בנו, שנקרא "מצרים", או "פרעה", רק אז, מעליו, החברה מתקדמת למצב של גדלות, שנקרא "ישראל".

 

7 שנות שובע - תור הזהב של הקפיטליזם

בינתיים האנושות לא הגיעה להכרת הרע, בני האדם לא מכירים בכך, הם אינם מרגישים שבינינו נמצא כוח אגואיסטי שלא מאפשר לנו לבנות כלכלה נכונה, יחס נכון בין כולם שבאמצעותו נוכל להבטיח לעצמנו עתיד בטוח. אין לנו את זה. אנו משולים לילדים קטנים המשַׂחקים באש ובדברים מסוכנים מאוד, נמצאים כל פעם על סף עימותים ומלחמות, משברים וקריסות, אבל למרות חוסר הוודאות והסכנות, אנו חיים כאילו טוב לנו כפי שהדברים מתנהלים כיום. קשה להגדיר את ההתנהגות הזו שלנו כרציונלית.

הייתה תקופה שבה האמינו כולם שכל העולם מתחיל לשגשג, לצמוח ולשפר את רמת החיים. אבל הלך המחשבה הזה היה זמני, ואפיין את התקופה בה פיתחנו את מעמד הביניים. המערב השקיע בתהליך הזה משאבים רבים וייחס לו חשיבות רבה במיוחד, כדי להוכיח לכל העולם שהכלכלה המערבית מוצלחת וראוייה יותר בהשוואה לכלכלה הרוסית. באותה תקופה הקפיטליזם פיתח בכוונה את מעמד הביניים ומערכות סוציאליות תומכות, כמו הביטוח הלאומי, דמי האבטלה, שירותי הבריאות ומאפיינים נוספים של מדינת רווחה, כדי להראות לכל העולם את העדיפות שלו ביחס לשיטה הקומוניסטית. אבל מרגע שהגוש הסובייטי התפורר ורוסיה נקלעה למשבר כלכלי, לממשלות ולאליטות הקפיטליסטיות לא נותר להוכיח דבר, ולכן הם החלו לצמצם את הבלמים והאיזונים שעל הקפיטליזם ונתנו לו דרור, בין השאר באמצעות צמצום הסמכויות והמשאבים של מדינת הרווחה מצד אחד, ומתן תמריצים והטבות מפליגות לעשירונים העליונים ולאליטות מצד שני. בכך נסללה הדרך להתדרדרות בעוצמתו הכלכלית של מעמד הביניים ולשחיקה המתמשכת שלו, עד כדי כך שהוא הולך ונעלם.

אם הקפיטליזם הניאו-ליברלי, אותו מודל המכוון להיטיב במיוחד עם האליטות וגורמים כלכליים הנחשבים למחוללי צמיחה, מתוך הנחה שפירותיה יחלחלו למטה, לכיסו של כל אחד מאיתנו, ימשיך להיות המודל הכלכלי המוביל והפופולרי בעולם. אי השוויון יגיע לרמה קיצונית עד כדי כך, שתהיה אליטה מאוד מצומצמת, קטנה וצרה, בעוד כל היתר, תחתיה, יחיו ממש מהיד לפה. המודל הזה נכשל ברחבי העולם, אך קשרי הון שלטון, תרבות הצריכה ופרסומות המייצרות בכולנו אשליה של שפע ושוויון הזדמנויות, מאפשרים לאליטות להמשיך ולהתעשר, והאנושות צועדת לקראת מצב בו כמעט כולם, מעל 95% מהאוכלוסייה יחיו חיים פשוטים ומצומצמים מאוד, בלי סיכוי או תקווה לשפר את מצבם. בינתיים, מכוח האנרציה, הכלכלה העולמית עוד איכשהו מתפקדת, למרות הקושי הרב שלה להשאיר את המשבר שפרץ ב-2008 מאחוריה. מצבנו משול לחברה שנמצאת בימים האחרונים של התקופה הטובה שלה. האליטות יהיו מנותקות משאר אוכלוסיית העולם, ולנו יהיה ברור שהשיטה הכלכלית הנוכחית משרתת אותן בלבד, בעוד שאותנו היא משעבדת ודנה לחיים קשים, מצוקה וחוסר תקווה. לקראת מצב כזה אנו מתקדמים, ובהתאם, ברור שהדמוקרטיה, החלום האמריקאי ושוויון ההזדמנויות הולכים והופכים ללא יותר מאשליה ושאנו חיים את העבר, בעוד העתיד אינו מבשר טובות, בלשון המעטה.

כלכלית, האנושות עברה שבע שנות שובע, תור הזהב של הקפיטליזם, החל מסיום מלחמת העולם השנייה ועד לשנות השמונים של המאה העשרים, במהלך תקופה זו חשבנו ואימצנו את כל מה שהיה אפשר לעשות בכלכלה האגואיסטית. הכלכלה, השירותים שמעניקה המדינה לאזרחיה, מערכות הבריאות והרווחה, החינוך, הטכנולוגיה וכל שאר תחומי החיים התפתחו ושיפרו את רמת החיים, מוּנָעים על ידי התפתחות האגו שהגיע למימדים גדולים מאוד, עד כדי כך שחשבנו שהשגשוג הזה, המצב של שבע שנות שובע, יכול להימשך ללא שום מגבלה, עד אינסוף.

אבל אנחנו מוגבלים כאן. מוגבלים באוצרות האדמה, בנפט, במים, בגז, במתכות, בצורות האנרגיה, מוגבלים גם ביבשה בעצמה. המגבלה הכי גדולה שלנו היא שאיננו יכולים להרשות לעצמנו להיות לא מאוזנים עם הטבע הכללי. ברמה הגשמית אנו לא יכולים להמשיך ולנצל את כדור הארץ ומשאביו יותר ממה שאנו צריכים לקיום הגשמי החומרי הפשוט שלנו. אם אנו מגזימים ומנצלים את הטבע במידה גדולה יותר, אנו גורמים לחוסר איזון והוא חוזר אלינו בפידבק שלילי ומסוכן, כמו בומרנג שמהווה תגובה מהטבע, בכל מיני צורות, עד כדי כך שאנו חושפים את עצמנו לנזקים אדירים שיכולים להגיע הן מהצד החברתי, הלאומי והסוציאלי, הן מהצד הכלכלי, אבל המכה העיקרית עלולה להגיע מהצד האקולוגי. הכול נקבע מתוך איזון, כי אנו קיימים במערכת עגולה, אבל לא מתנהגים בהתאם, אלא חושבים שנוכל להמשיך ולגרום נזקים לטבע, לרוקן שלא לצורך את אוצרות כדור הארץ, בלי שנשלם על כך מחיר יקר מצד הטבע. האנושות סבורה שכך היא יכולה להמשיך ולנהוג ושתוכל להמשיך לפתח טכנולוגיות וחומרים שיקטינו את התלות שלנו במשאבים טבעיים, למשל שנעבור משימוש רחב במתכת לפלסטיק ובמקום פלסטיק לננו-טכנולוגיות וכולי. אבל זו הנחה מוטעית, כי אנו קשורים בכל ההיבטים של חיינו, בין השאר מבחינה סוציו אקונומית וחברתית ובתחומים רבים נוספים, לכן כשאנו גורמים לנזק במקום אחד, התגובה השלילית יכולה להגיע במקום או היבט אחר לגמרי. זו הסיבה לכך שאנו לא סתם מרוקנים את האדמה ופוגעים במערכת האקולוגית בגלל השימוש הבלתי מוגבל שאנו עושים באגו שלנו, אלא שכך אנו נכנסים למצבים ושלבים שלא נוכל לשרוד בהם. אם נבין שזה מצבנו, זו תהיה מה שחכמת הקבלה מכנה "הכרת הרע", כלפי כל העולם, כלומר, הכרה בכך שאנו נמצאים ב"מצרים", תחת שליטת האגו הבלתי מרוסן. בינתיים, שכבה גדולה מאוד של אנשים מסוגלת לחיות עם הנזקים שאנו גורמים לטבע, עם המשבר הכלכלי, הגידול באי השוויון ובאבטלה והשחיקה המתמשכת של מעמד הביניים, אבל לא לעולם חוסן, כיוון שאנו נמצאים בתהליך ברור.

 

7 שנות רעב - יצר ההרס העצמי של הכלכלה המודרנית

אחרי התקופה הזו של שבע שנות שובע, תגיע תקופה חדשה, שבע שנות רעב. האדם יתחיל להכיר בכך שהוא אינו יכול להמשיך במגמה הנוכחית, ביחס שלו אל הטבע, שבמקום להגיע לסיפוק, לחיים בטוחים ומאושרים, הוא מביא על עצמו נזקים ומכות עד כדי כך גדולות, שלא יהיה מסוגל לסבול אותם. כי מי עובר את המכות? פרעה ומצרים, כלומר האגו שבאדם מתחיל לסבול. נכון, בינתיים שכבה גדולה של מעמד הביניים, במערב וגם בישראל עדיין נהנית מהחיים האלה, אבל מעמד הביניים הולך ונשחק, הודות לשיטה כלכלית אכזרית המעניקה עדיפות לאליטות מתוך הנחה שְגוּיה שפירות הצמיחה יחלחלו במידה מספקת למטה, למעמד הביניים וממנו לשכבות החלשות. כלומר, דווקא עמוד השדרה של הכלכלה המודרנית, מעמד הביניים נמצא לפני מכה גדולה, ואז יתגלו שבע שנות הרעב, כאמור.

האגו יסבול גם מבחינה כלכלית, כיוון שלא נוכל לנהל את העולם באמצעות כסף, להמשיך עם שיטה כלכלית אינדיבידואלית, תחרותית מאוד שבמקרים רבים משולה למשחק סכום אפס בינינו, לדרוויניזם כלכלי וחברתי בו החזק זוכה בכל הקופה והמנטליות השולטת היא של קח כפי יכולתך. במשך שבעים השנים האחרונות הקפיטליזם הגיע לשיאו, המרדף אחרי צמיחה כלכלית, הגדלת הצריכה ותרבות הצריכה, היו הנדבכים המרכזיים של השיטה ונראה היה כאילו אפשר להמשיך כך ללא הגבלה. אבל בשנים האחרונות ברור לכולם שלשיטה הזו, המבוססת על האגו האנושי ועל הרצון ליהנות ולהרוויח כמה שיותר, יש מגבלה, יצר הרס עצמי, שמאיים על המשך קיומה. בגללו ובגלל חידושים טכנולוגיים וההשפעה האדירה שלהם על הכלכלה בכלל ועל שוק העבודה בפרט, מדינות לא תוכלנה להמשיך ולהחזיק את האזרחים ברמת החיים הנוכחית שלהם, ואת המרכזיות של תרבות הצריכה והעבודה בחייו של האדם. הבעיה היא שהפוקוס של כל הכלכלנים, הסוציולוגים והפוליטולוגים הוא מאוד צר, הם לא קולטים את התמונה הכללית, את ההרגשה וההשלכות של חיים בעולם גלובלי ומקושר.

נניח שנגיע להתפתחות טכנולוגית ומדעית כזו, שלא נזדקק לבני אדם, לא למהנדסים, אפילו לא להרבה מדענים. האדם יצר טכנולוגיות כל כך מתקדמות, שהוא הביא על עצמו מצב חדש, אפשרות לכלכל את כולם, כמעט ללא השתתפות אנשים. במצב החדש הזה, לא יהיה צורך באנשים רבים מאוד, שהם כיום חלק מכוח העבודה. אבל אנו לא ערוכים לשינוי הדרמטי הזה, להיפך, אנו ממשיכים כרגיל. אוניברסיטאות ומכללות בכמות גדולה מאי פעם ממשיכות להכשיר מספר שיא של בוגרים. אבל לא יהיה מי שיקלוט אותם בשוק העבודה. לא בכדי הפכה האבטלה בקרב צעירים למכה עולמית, שיעורה גבוה בעשרות אחוזים ולעיתים כפול משיעור האבטלה הכללי. לְמה יוצאים בוגרי האוניברסיטאות? לרוב הם מעבירים את זמנם בבטלה, לאחר שהבינו שאפסו הסיכויים להשתלב בשוק העבודה ולממש את התקוות שהיו להם, כשהתחילו את לימודיהם. הכלכלה כבר לא זקוקה להם. אבל בינתיים מכוח האינרציה מערכת ההשכלה הגבוהה ממשיכה בשלה, כל השיטה ממשיכה כרגיל, בין השאר מחשש האליטות מפני זעזועים גדולים שיערערו את מעמדן.

בעבר, ככל שמספר התושבים במדינה היה גבוה יותר, היא נחשבה לבעלת פוטנציאל כלכלי גדול יותר, ומדינות רבות התגלו ביתרון הגודל שלהן, כדוגמת סין או הודו. היום, המצב הפוך לחלוטין. בשביל מה מדינה צריכה אוכלוסייה רבה כל כך? לצורך גיוס שלהם לצבא? בגלל כלי הנשק המודרניים הצבאות עצמם הולכים וקטנים. האם צריך מסות כה גדלות בשביל ענף החקלאות, או התעשייה? בשני המקרים התשובה היא שלילית. אוכלוסייה גדולה הפכה מנכס לנטל. כיום, ככל שהאוכלוסייה של מדינה גדולה יותר, היא כבדה ומסורבלת יותר, מתקשה להתאים את עצמה לשינויים התכופים במערכת הכלכלית העולמית ולבצע רפורמות הכרחיות, חברתיות וכלכליות כאחד. העולם נעשה הפוך לחלוטין ממה שהוא היה לפני 50 או 80 שנה.

כיום כולנו ניצבים בפני אתגר רציני מאוד, צריך לדאוג ולהיערך לעתיד, להשלכות האנושיות, החברתיות והכלכליות של אבטלה טכנולוגית שתגיע למימדים שלא מוכרים לנו מהעבר, למצב בו ל-90% מהאוכלוסייה לא יהיה מקום בשוק העבודה החדש והמצומצם. מה המדינות והאליטות יעשו איתם? אם נמשיך בשיטה הכלכלית הנוכחית ולא נדאג לעתיד, נגיע בסופו של דבר, למצב קיצוני מאי פעם, לשכבה תחתונה שתקיף את כל אוכלוסיית העולם, ושתחיה מהיד אל הפה, למעט מיעוט קטן, המאיון העליון ובמיוחד האלפיון העליון, שירכז ברשותו 99% מההון והעושר בעולם. מעמד הביניים צפוי להעלם לחלוטין והקיטוב החברתי יגיע לשיא ועימו הסכנות שבשיטה כלכלית וחברתית כזו, המבוססת על שני קצוות בלבד.

 

הפן הכלכלי של הכרת הרע והאתגרים שבפנינו

אם מחפשים אנלוגיה למצבנו כיום, אנו נמצאים עדיין בגלות בבל ההרוסה, שעדיין לא מכירה עד כמה היא הרוסה ומפוצלת מבחינה חברתית. טרם התחלנו לפתח את הכרת הרע, את ההבנה שהמשבר ונזקיו מקורם בטבע האנושי האגואיסטי ובחוסר ההתאמה שלנו לקשר ולתלות ההדדית בינינו, בעולם הגלובלי והמקושר. אין כיום ולו דוגמה אחת בעולם שניתן להגיד עליה שזו כלכלה נכונה. לכן אין בעולם מדינה שמתקיימת בצורה נכונה, שכדאי לנו לקחת ממנה דוגמה. זה תפקידנו, אנו צריכים לעשות זאת, דווקא עַם ישראל בארץ ישראל היום צריך לתת דוגמה לכל העולם איך להתקיים בצורה כלכלית נכונה. הגענו בעברנו לכלכלה רוחנית, הרמונית ושווה לכולם, הן בתקופת יעקב ובניו, ובמיוחד בתקופות בתי המקדש. הגנים הכלכליים הרוחניים האלה מצויים בכל אחד מעם ישראל, כאן ועכשיו.

לכן, ביכולתנו להגיע למצב שבו אנו משפרים עד כדי כך את היחסים בין בני האדם, שבהדרגה אנו מעבירים את המשקל והדומיננטיות של הכסף בכלכלה ובחיינו בכלל, ליחסים סוציאליים בין בני האדם, לקשרים חמים, משפחתיים ולערבות הדדית בינינו, עד למצב של כאיש אחד בלב אחד. המדינה מצידה, תיקח על עצמה תפקיד הולך וגדל של טיפול באנשים ובחומריות שיש צורך לספק לכולם, על בסיס עקרונות של שוויון ובמידה שהם מגיעים להשפעה הדדית. אז גם יהיה ברור שאין מקום לכסף בשיטה הכלכלית החדשה, ושהיא צריכה להיות מושתתת על יחסים מתוקנים והרמוניים בינינו, כמו במשפחה.

לשיטה כלכלית כזו, ניתן להגיע רק באמצעות החינוך. לדוגמה, החינוך יאפשר לנו להגיע לחברה שבה מי שנכנס לחנות ייקח ממנה בדיוק מה שהוא צריך ולא יותר, עד שנגיע למצב מתקדם כזה, גם לחלוקה שווה וצודקת. אפשר להגיע לזה רק באמצעות החינוך. האלטרנטיבה היא כפייה, אבל זו לא דרכנו והיא מנוגדת לעקרונות הבסיס של הרוחניות. האגו שלנו מתנגד נחרצות לשוויון כלשהו, הוא רוצה יותר לעצמו, הוא מרגיש שהוא ראוי וזכאי לקבל יותר, לחיות ברמה גבוהה מהאחרים. לכן, כדי לחלק את המשאבים ואת סל הקיום ההכרחי בין כולם, בצורה פחות או יותר שווה, יש צורך בחינוך העם. כלומר, מדינה שתושביה מצויים בשלבי ההתקדמות בסולם הרוחני, תהיה, כאמור, מדינת רווחה מתקדמת ותרבה בפעולות חברתיות שמטרתן לבנות את העם. לכן הכסף יאבד בהדרגה את מרכזיותו בכלכלה ובחיי האדם, ויידחק לקרן זווית, לעסקים מיוחדים, עד שייעלם לגמרי.

באנלוגיה לסיפור גלות מצרים, העולם נמצא כיום בין שבע שנות שובע לשבע שנות רעב, בדיוק בתפר. בתקופת התפר הזו, אנו מתחילים לגלות בהדרגה ובעקביות שהטבע שלנו, האגו שלנו, כל המערכת הכלכלית שבנינו, הכול לרעתנו. ושאנו מתחילים לשאת בתוצאות של מעשינו, בצורה של משבר כללי, שמתבטא בתחומי החיים החשובים לנו ביותר, הכלכלה, האקולוגיה, המשפחה, חינוך הילדים ובתחומים רבים נוספים.

הכלכלה היא אחד התחומים הראשונים בהם המכה מורגשת. זה ניכר בראש ובראשונה בכך שהכלכלה הריאלית, בשונה מהבועות הפיננסיות שחזרו לפרוח, מתקשה להתאושש ממשבר 2008, למרות סיוע מוניטרי ופיסקלי בהיקפים חסרי תקדים, מצד ממשלות ובנקים מרכזיים שניסו לאושש את הכלכלה. בסך הכול ההתאוששות הכלכלית שנרשמה בשנים האחרונות היא אנמית מאוד והכלכלה נותרה שברירית, הצמיחה מהוססת ובלתי יציבה, ובעיות היסוד לא נפתרו. האבטלה נותרה גבוהה, החוב של האזרחים והחוב הריבוני של המדינות נותר גבוה, ואי השוויון גדל עד לרמות שהוא מסכן הן את השיטה הכלכלית כולה, המבוססת על צמיחה ועל צריכה פרטית, והן את יציבות המשטרים ואת הסדר החברתי ברחבי העולם.

אין לכלכלנים שום סיכוי להסביר כיצד תוכל השיטה הכלכלית הקיימת להמשיך ולהתקיים, איך יהיה ניתן להמשיך ולנהל את העולם, אם 90% מכלכלת העולם היא מלאכותית ולא מועילה לאף אחד? תרבות הצריכה ניפחה את התעשייה, המסחר ואת כל המערכת הכלכלית והפיננסית, אבל מה הערך המוסף הכלכלי שלה ומה המחיר הכלכלי, המשפחתי והאישי שהיא גובה מכולנו? מחנכים את האדם להיות צרכן כפייתי, אבל בעצם אנו מייצרים דברים מיותרים, האחד קונה והשני מוכר, אבל במרבית המוצרים, המוצגים והשירותים שאנו מייצרים וצורכים כיום, לא יהיה לנו צורך בחברה המתקדמת על פי עקרונות חכמת הקבלה. חברה השואפת לפטור את האדם מדאגות חומריות וגשמיות, תוך הבטחת סל קיום בסיסי והכרחי לכולם, בצורה שווה, כדי לאפשר לאדם להתפתח מבחינה רוחנית. האתגר שצריך להעסיק את הכלכלנים כיום, בתקופת המעבר ולפני שאנו נכנסים לשבע שנות רעב, הוא כיצד לבנות חברה, שמהווה את שלב ההמשך של דרגת הדומם, הצומח והחי, כך שכל החיים שלנו יוקדשו למען מטרה נעלה יותר, לטובת חיים לפי הכלל של "ואהבת לרעך כמוך" ומתוך השתוות עם הטבע. אולם הכלכלה שלנו היום מציבה לעצמה מטרות חומריות שבמקום להפוך אותנו למאושרים, הפכו את מרביתנו לכאלה שחיים בתחושה קשה, לפיה במקום שהכלכלה תשרת אותנו, אנו משרתים אותה. הפכנו את הכסף מאמצעי בתוך שיטה כלכלית שאמורה לשרת את האדם, לערך מרכזי שסביבו בנויה הכלכלה כולה. האדם חי במערכת שהיא כולה שקרית, מניפולטיבית ולוחצת, האם זו בכלל כלכלה? אם הכלכלה אמורה לכלכל אותנו, היא לבטח לא ממלאת את תפקידה. לכן אנו מגיעים למשבר, ומתחילים להבין שכל המערכת שבנינו היא מערכת שקרית, שאיבדנו את השליטה ושאין ביכולתנו לנהל על ידה את חיינו. הולך ומתבהר לנו שאם נמשיך כך, לפנינו מכות ואתגרים בסדר גודל שלא מוכר לנו מהעבר. או, שנלמד ונחכים מכל התמונה הזו, כך שתהליך הכרת הרע יוביל אותנו להרגשה ולהבנה מה נדרש מאיתנו לעשות.