רקע - אתגרים בפני מדינת הרווחה המודרנית

על פי הגישה הכלכלית והחברתית המקובלת כיום ברחבי העולם המערבי, מדינת הרווחה מיועדת לספק לאזרחיה שירותים חיוניים, כמו שירותי בריאות, חינוך, רווחה, קצבאות למיניהן, פיקוח על מוצרי יסוד וכולי, הכול כדי לאפשר לאדם קיום בכבוד. אין מחלוקת על כך שמדינת הרווחה שידרגה באופן משמעותי את אורח החיים של האדם, והיום תופעות כמו אנאלפביתיות, רעב המוני ומגפות, הן תופעות מאוד נדירות, שכמעט ונעלמו מהעולם בזכותה. אבל מצד שני מדינות הרווחה של היום מתמודדת עם תופעות ואתגרים רבים. יש פערים גדולים בין האנשים, אי השוויון מחלחל ופוגע גם בשוויון ההזדמנויות, שיעורי העוני וחוסר הביטחון התזונתי בעלייה, האבטלה ובמיוחד אבטלת הצעירים הפכה למגיפה של ממש. בנוסף, האוכלוסייה מזדקנת וכמות האנשים שמשלמים מיסים לקופתה של מדינת הרווחה, בהשוואה לכמות מקבלי הקצבאות ממנה הולכת וקטנה, בגלל הדמוגרפיה והארכת תוחלת החיים בעולם המערבי. התוצאה העתידית של מגמה זו היא משבר אקטוארי בתקציבי מוסדות הרווחה ואיום מוחשי על מדינת הרווחה.

במקביל, תקציבי הרווחה נתונים ללחץ מתמיד ולקיצוצים, בגלל ההעדפה הניתנת לצמיחה כלכלית ולעידוד בעלי ההון והמאיון העליון, הנחשבים לגורמים מחוללי צמיחה, שפירותיה אמורים היו לחלחל למטה, לכיסו של כל אחד מאיתנו. אבל זה לא קרה, והכישלון של הדיסציפלינה הכלכלית הזו, של ה-Trickle down economics, לא הביא לשינוי גישה, אלא להיפך, הוא מוסיף ללחוץ על מדינת הרווחה ולצמצם את המשאבים המוקצים עבורה, מסך התקציב הלאומי.

על רקע המחלוקת האידיאולוגית בקרב מנהיגים, כלכלנים וסוציולוגים אודות תפקידיה, יתרונותיה וחסרונותיה של מדינת הרווחה, כדאי להרחיב את הדיון ולברר איך תיראה מדינת הרווחה בחברה העתידית, במצב בו האוכלוסייה כבר נמצאת בשלבים שונים בלימוד חכמת החיבור, חכמת הקבלה. השאלה היא מהו אותו ציור עתידי של המצב, של השלבים בהם אנחנו מתקדמים לקראת מערכת כלכלית חדשה, שאינה אגואיסטית, שמפעילה מדינת רווחה כפי שהיא אמורה לתפקד, בחברה מחוברת, מתוקנת.

 

אין משברים קטנים

על פי חכמת הקבלה עומדות בפנינו כיום שתי דרכים. האחת היא שנלך בצורה טבעית ונתקדם כפי שהתקדמנו עד כה לאורך ההיסטוריה, כשבתוך החברה מתגבש סוג של הכרת הרע לגבי המצב הנוכחי, הרגשה משותפת שלא יכולים לסבול אותו יותר, שהוא כמו פצע מזוהם ומוגלתי על סף פיצוץ. התוצאה של התפתחות בדרך זו תהיה מהפיכה, או מלחמת אחים, או מלחמה בין המדינות ואפילו מלחמת עולם. מדובר על תהליך מחזורי, כשבכל פעם אנו מגיעים למצב שאנחנו איכשהו פותרים לכאורה בעיה שעמה האנושות מתמודדת ומגיעים למצב חדש, חיים בו. על פניו נראה לנו שהבעיות שנראו לעין במצב הקודם, נעלמו לזמן מה, ושבמקומן מרגישים בעיות חדשות. אבל בהמשך גם הן גדלות ומתגברות על כל הדברים הטובים שכביכול השגנו, ואז הכול גדל שוב, כמו מוגלה, ושוב הפצע מתפוצץ. כך אנו מתקדמים.

אלא שהפעם המעבר ממצב למצב, מפורמציה לפורמציה, ממשטר אחד למשטר אחר במדינה, או השינוי ביחסים שבין בני האדם, יכולים להיות כל כך משמעותיים עד כדי כך שכל הסדר החברתי יתהפך ממש. הוא ישתנה בצורה קריטית, חדה ומסוכנת יותר מבעבר, כיוון שכיום מתקיימים מספר תנאים חדשים, שמקשים על החברה להתמודד עם המשבר ועם האיומים הרבים, במגוון תחומים, הנגזרים ממנו. ראשית, אין בעיה שמוגבלת למדינה ספציפית אחת, אלא היא קיימת בכל המדינות, כי יש קשר ביניהן, לכן השינויים שקורים במדינה אחת משפיעים מאוד על מדינה אחרת ובעצם על כולם. זהו טבעה של המערכת המקושרת, השייכת לשלמות אחת. לדוגמה, הסכסוך הצבאי בין רוסיה לבין אוקראינה, סביב סיפוח חצי האי קרים ותמיכתה של רוסיה בבדלנים במזרח אוקראינה, משפיע על העולם כולו, מבחינה פוליטית, כלכלית, אנושית וחברתית. לעת עתה אנו עדיין לא רואים תוצאות, אבל אם נסתכל בעוד חצי שנה או שנה על ההשלכות של האירוע הזה, בראייה רטרוספקטיבית, נראה שזה באמת נושא יפה מאוד לבירור ולמחקר. אירוע לכאורה מקומי, זעזוע קטן לכאורה, מגיע לרגשות עזים, בוחן בדיוק את התפר שבין המדינות, בין הגושים, בין המשטרים ובין האליטות. ההשפעה שלו ברורה גם על הסכמי המסחר הבינלאומי, על כלכלות של מדינות נוספות ועל המערכת הבנקאית, הודות לסנקציות הדדיות בין המערב לבין רוסיה, ופוטנציאל ההסלמה של האירוע גבוה, הן מדינית, כלכלית וצבאית. זו דוגמה לעד כמה העולם שלנו נעשה מאוד עדין, רגיש. העידן של מלחמות גרילה מקומיות ומוגבלות הסתיים, היום אנו לא מסוגלים לעשות שום שינוי בלי לזעזע את המערכת כולה, בדומה למגדל קלפים שמתמוטט, הבעיה גדולה מאוד. הדרך השנייה יכולה להיות דרך מהירה וקלה, והיא עוברת, כאמור, דרך תהליך של הכרת הרע, ושל ההכרח להשתנות, להתאים את היחסים בינינו לאלו המתבקשים מאותו קשר הדוק בין כולנו, מאותה תלות הדדית שכבר קיימת בינינו, אפילו בעל כורחנו, בעולם הגלובלי והמקושר. הדרך הזו, כך מספרת לנו חכמת הקבלה, תלויה בתהליך של חינוך, שעל כולנו לעבור, כדי שהאדם יתאים את עצמו לחוקי הטבע שהוא בעצמו הרמוני ומאוזן.

 

"מתוך השתקפות החיים אנו רואים, שהתהליך של אומה דומה לגמרי לתהליך של אדם יחיד: ותפקיד כל יחיד באומה שווה לתפקידם של האיברים בגוף היחיד. וכמו שגוף כל אדם יחיד מחויב, שיימצא בתוכו הרמוניה מלאה בין איבריו: העיניים רואות, והמוח נעזר על ידיהן לחשוב ולייעץ, אשר אז הידיים עובדות או לוחמות, והרגליים הולכות וכדומה, שכל אחד על משמרתו עומד ומחכה לתפקידו, כן האיברים המהווים את גוף האומה - היועצים, המעבידים, העובדים, המובילים וכדומה, צריכים לפעול ביניהם מתוך הרמוניה מלאה, - וזה הכרחי לחיים הנורמלים של האומה ולקיום בטוח".

(הרב יהודה אשלג, עיתון "האומה", כתבי בעל הסולם, עמ' 488)

 

סל הכרחי של מוצרים ושירותים לכל אדם

בהתאם, האתגרים העומדים בפני מדינת הרווחה העתידית הם בהחלט מורכבים. מדינת הרווחה בכלכלה העתידית, המתוקנת, תהיה שונה מהותית מזו המוכרת לנו כיום. ראשית, החשבון שינחה אותה הוא חשבון קולקטיבי, מלמעלה למטה, במקום חשבון של רווח והפסד עבור כל פרט ופרט, כמה הוא מרוויח, כמה הוא צריך לשלם ובתמורה לקבל. השינוי מקורו בכך שהגענו ליכולת כלכלית, המבוססת על חידושים טכנולוגיים רבים המאפשרת לחברה לספק לכל אחד את כל צורכי המחייה שלו, מהמזון ושירותי בריאות ועד לדיור ושירותים חברתיים מגוונים. אם נתאמץ, נאפשר את השימושים המסחריים הרחבים ברובוטיקה, הדפסות תלת מימד וננו-טכנולוגיה, אם לא נחשוש מההשלכות התעסוקתיות ומאבטלה טכנולוגית, אנו יכולים להגיע למצב כזה, אין בכך מאמץ גדול מצדנו. בנסיבות כאלה, מדינת הרווחה היא חברה שבה כל אחד מקבל את סל המוצרים והשירותים שאנו קבענו כסטנדרט, כרמה הכרחית עבור כל אחד. החברה תקבע מפתח שוויוני להקצאה של משאבים, מוצרים ושירותים. לדוגמה, שלכל אדם במשפחה מגיע חדר ושלכל משפחה יש דירה, רכב מתאים לצרכיה, שלילדים יש די ביגוד, מזון, צעצועים וספרים וכולי. מפתח כזה קיים איכשהו גם כיום, המדינה מחשבת מהו הסכום המינימלי שאדם צריך להשתכר, זה הבסיס לקביעת שכר המינימום וקצבאות הביטוח הלאומי. אלא שבניגוד לחישובים הנוכחיים המבוססים על ההנחה שאדם צריך לעבוד בהיקף משרה מסוים כדי להרוויח מספיק ולרכוש את הדרוש לו למחייתו, החישובים של מדינת הרווחה העתידית יתבססו על הנחת מוצא שכל אדם זכאי לאותו סל של שירותים חיוניים ושל מוצרים ההכרחיים לקיומו. אנו נצטרך לספק את הסל הזה לכל אחד. גם היום מדינה שמגדירה את עצמה כמדינת רווחה לא יכולה שלא לספק מזון וצורכי קיום הכרחיים לאזרחיה, למרות שהם לא עובדים, אלא שעדיין המרכזיות של העבודה בכל החישובים האלה היא הפרמטר העיקרי במרבית החישובים של מדינת הרווחה במתכונתה הנוכחית. אבל בעתיד, בחברה מקושרת ברור שבשל ההתכווצות ההכרחית בתעשייה ובמסחר, בעקבות הגמילה מתרבות הצריכה המשעבדת, שיעורי האבטלה והבלתי מועסקים יעלו דרמטית. אז במצב כזה, נניח במדינה שיש בה כבר 50% מובטלים, האם לא מובן מאליו שצריך להעניק להם רשת ביטחון סוציאלי ואת סל השירותים והמוצרים החיוניים? ברור שהמדינה תיקח על עצמה את המשימה הזו, אלא שהם לא ייקראו מובטלים, כי עם הטכנולוגיה של היום אנו יכולים לפטור כמעט כל אחד מעבודה. די ב-3% מהאוכלוסייה שתעבוד, באותם מקצועות ותפקידים שמכונות לא יכולות להחליף אותנו, כדי לספק את צורכי הקיום של העולם כולו. הגענו למצב שהטכנולוגיה, הביוטכניקה, הרובוטכניקה, וחידושים נוספים במדע, קלקלו לנו, כביכול, את היחס הזה בינינו, את העקרונות הבסיסים והבלתי שוויוניים עליהם מושתתת השיטה הכלכלית הנוכחית. אנו כבר לא תלויים בעבודת הכפיים שלנו. %90 מהמקצועות שאנחנו עובדים בהם, הם מיותרים, סתמיים, אין שום הכרחיות לקיום שלהם, ולמרות שאנו מתחילים לפתח לכך מודעות, בכל זאת לפיהם אנו מתייחסים לבני אדם. המקצוע שלו, ההכנסה שלו, ההצלחה שלו, מגדירים כיום במידה רבה את ההצלחה הנתפסת שלו בעיני האחרים וגם את הדימוי העצמי שלו. בשביל מה? אנו צריכים בדיוק את ההפך, עלינו לנקות את עצמנו מכל עיסוק מדומה.

לכן, השינוי המהותי במדינת הרווחה בחברה המתוקנת העתידית, ביחס לזו הנוכחית, הוא שהאנשים יקבלו רמת חיים מסוימת מפני שהם אנשים חיים, זו זכות המוקנית להם ללא קשר למצבם התעסוקתי. חובתה של החברה לדאוג להם. מעבר לעיקרון היסוד הזה, שמבוסס על נורמות, אתיקה וקידוש החיים, דגם כזה של מדינת רווחה אפשרי בגלל שהחברה הגיעה לגובה כזה שהיא מסוגלת לספק לכולם את אותה רמת חיים והחליטה שהיא מספקת אותה, לכולם. מדינת הרווחה המודרנית, במתכונתה הנוכחית, איננה ממלאת את תפקידה, אלא רק נקראת מדינת רווחה. האם בגלל שהיא מספקת לאנשים רבע משכורת וכתוצאה מכך הם חיים בקושי, היא ממלאת את תפקידה האמיתי כמדינת רווחה? מדוע רמת החיים של האדם תלויה בכמה ובמה הוא עובד או לא עובד? מדוע אם אדם עובד ומרוויח יותר הוא מצליח יותר, ולכן גם שווה יותר? הגישה הכלכלית והחברתית הזו מיצתה את עצמה, היא התאימה אולי לעבר, אבל לא לעולם הגלובלי והמקושר, היא הפכה עבורנו לאנכרוניסטית.

 

צדק חברתי

תפקידה של מדינת הרווחה, בחברה מתוקנת ומקושרת יהיה לדאוג לכולם ולספק להם את מה שדרוש לצורך קיום רציונלי. כיום, על רקע העלייה באי השוויון ובמימדי העוני, זה נראה בלתי אפשרי, ולראייה, הקשיים הרבים שמדינת הרווחה מתמודדת עימם, אבל עלינו לזכור את השוני המהותי בין השיטה הכלכלית והחברתית הנוכחית, לבין החברה הרוחנית, שנבנית מאנשים שתיקנו את עצמם, את הרצון האגואיסטי שלהם ושעבורם אהבת הזולת היא הערך המרכזי, העליון. אנחנו מדברים על מדינה, שכפי שבעל הסולם כתב, מתנהלת על פי עקרונות הקומוניזם האלטרואיסטי וכפועל יוצא ממנו, על רמת חיים אחידה לכולם, אין עניים ואין עשירים.

 

"סוף הקומוניזם האלטרואיסטי הוא להקיף את כל העולם, ולכל העולם תהיה רמת חיים שווה. אמנם התהליך המעשי הוא לאט לאט, שכל אומה שרוב הציבור שלה כבר נתחנך להשפעה לזולתו ייכנסו בראש למסגרת הקומוניזם הבין לאומי. וכל האומות, שכבר נכנסו במסגרת קומוניזם בין לאומי, יהיו להם רמת חיים שווה, באופן שהעודפים של אומה העשירה או החרוצה ישבחו רמת החיים של אומה הנחשלת או הענייה בחומר גלם ובאמצעי ייצור".

(הרב יהודה אשלג, "כתבי הדור האחרון", כתבי בעל הסולם, עמ' 834)

 

השוויון בין מדינות כפי שבעל הסולם כותב עליו כאן, יחול כמובן גם בין האזרחים של כל מדינה. על המדינה לדאוג שלכל אחד תהיה רמת חיים אחידה, שווה באופן יחסי, כלומר מותאמת לצרכים הספציפיים של כל אדם ומשפחה, על פי מפתח אחיד, שוויוני ומקובל על כולם. במשק כזה, המתנהל על פי עקרונות רוחניים, אין אנשים עשירים ואין עניים. יש אנשים שעובדים לפי היכולת שלהם ומנהלים את החברה, אבל זה לא אומר שהם מקבלים זכויות מיוחדות או שכר גבוה יותר מהאחרים. יש ניתוק מוחלט בין העיסוק של האדם למען החברה לבין מה שהוא מקבל כאזרח, כמו כולם. קשה לנו לקלוט את ערך השוויון, גם בגלל שקיומו של כסף מסיט אותנו באופן טבעי מערכים של שוויון, לכן לצורך התרגיל, נדמיין לעצמנו מצב עתידי, משק עתידי, שבו כביכול אין כסף.

אם משליכים מהעקרונות של חכמת הקבלה על תפקידה של מדינת הרווחה, כמו שהיא אמורה להיות בחברה מחוברת, העיקרון הראשון והבולט הוא שלכל אחד יש זכות, לכולם יש זכות שווה להתקיים בצורה רציונלית. זו חובתה של המדינה, או אפילו לא שלה, אלא של החברה, לדאוג לכך. ברור שתהיה חלוקת תפקידים ומשימות, יהיו אנשים שיעבדו בחלוקה, באספקה, ובמשימות נוספות והכרחיות, אבל לא יהיה שום קשר בין כמה שהם מקבלים לבין מה שהם עושים, כיוון שהחברה מחייבת כל אחד לעבוד למענה. אין כסף, אלא אספקה שווה לכולם, לכל אחד ואחד. זהו העיקרון המוביל הראשון, בהגדרתה ותפקידה של מדינת הרווחה, על פי חכמת הקבלה.

 

הרמוניה עם הטבע

העיקרון השני הדרוש כדי לקיים חברה שוויונית כזו, כל אחד מאיתנו וגם החברה כולה לא יקחו מהטבע יותר ממה שאנו צריכים כדי להתקיים, לספק לכולנו את אותו סל מוצרים ושירותים בסיסי, ההכרחי לקיומנו ברמה רציונלית, נורמלית, לא פחות ממנה אבל בשום אופן גם לא יותר. כלומר, היחס למשאבי כדור הארץ, לאוצרות הטבע, למים, לאוויר, לצמחיה לסוגיות אקולוגיות נוספות צריך להיות מדוד וזהיר, בהרמוניה עם הטבע. רק כך נוכל לקיים חברה שמבחינה חומרית דואגת רק לקיום הרציונלי של כל אדם ולא ליותר מכך, חברה שרוצה להיות בהשתוות, בחיבור ובשוויון בין בני האדם. חברה שרוצה לחיות מתוך הזדהות, בשוויון ובאיזון עם הטבע, חברה שרוצה להתייחס לכל הסביבה, לאוויר ולאדמה ולכל מה שסביבנו בצורה רציונלית, טובה ונכונה. ברור שאת המשימה הזו, בכל הקשור ליחס לכדור הארץ ולמשאבי הטבע, לא נוכל להשיג בלי חיבור והרמוניה בינינו, אחרת נישאר במצב הנוכחי, של ניצול מניפולטיבי של כדור הארץ, זה על חשבון זה. לכן אנו צריכים לאמץ כדרך חיים את החינוך לחיבור.

הבעיה שלנו היום היא שאנו מתארים את עצמנו כבלתי מוגבלים, חושבים ששום דבר לא משפיע עלינו, שאנו מעל כל החוקים, שחוקי הטבע לא פועלים עלינו. אולי במכניקה, בפיזיקה או בגוף שלנו כן, אבל בכל הקשור ליכולת שלנו אנו מתארים לעצמנו שיש ביכולתנו לעשות הכול. לכן בני האדם חשים ופועלים כאילו שהם מעל הטבע, מעל הדומם, צומח והחי, חושבים שבגלל שהם בני אדם, ממוקמים בקצה הפירמידה הטבעית, נזר הבריאה, אז מותר להם לפעול באגרסיביות, עם כל עוצמת הכוח האגואיסטי וקוצר הראייה שלהם, ולהרוס את הטבע. אנו לא מבינים שבכך אנו הורסים בעצם את התשתית שלנו.

 

"כי כדור ארצנו די עשיר לפרנס לכולנו; ולמה לנו מלחמת החיים הטרגית המעכירה חיינו מדורי דורות? הבה נחלק בין עצמנו את העבודה ואת פריה במידה שווה; והקץ לכל הצרות!".

(הרב יהודה אשלג, עיתון "האומה", כתבי בעל הסולם, עמ' 494)

 

האדם צריך להשתוקק להיות מאוזן עם הטבע, לא לקבל מהטבע יותר מההכרחיות. אנו לא חיות, אנחנו צריכים להתלבש, לאכול, יש לכל אדם צרכים למיניהם, משפחה, ילדים, בית, חופש, אולי בידור. כמובן שכל הצרכים האלה יבואו לידי ביטוי בצורה אחרת במסגרת החיים בחברה העתידית, אבל ברור שהצורך בהם קיים בהווה ובעתיד, ושהאדם צריך לספק את הצורך הזה. השאלה היא איך מספקים אותו. לגיטימי לדאוג לכך, אבל בצורה רציונלית כזו שבמסגרתה האדם לא פוגע בטבע, לא הורס אותו, כפי שקורה כיום. היחס הנוכחי שלנו אל כדור הארץ ומשאביו כבר גורם לנזקים רבים שגובים מהכלכלה העולמית מחיר אדיר, שקשה אפילו לכמת. נזקים מתופעות שאנו מזמינים דרך פעולות שלנו כלפי הטבע, למרות שאיננו רוצים להודות בכך. לחילופין, יכולנו לבנות חברה אידיאלית, לספק לכל אחד את הכול, ללא שום ספק. אבל בגלל האגו שלנו, בגלל חוסר השתוות הצורה עם חוקי הטבע, בגלל הקשרים בינינו שאינם מתאימים לתלות ההדדית שנוצרה בינינו במערכת שקושרת אותנו יחד, אנו מקבלים מכות מהטבע. בנוסף לבעיות המטרידות אותנו מבחינה חברתית ואישית, התפוררות מוסד המשפחה, היחסים הלא טובים שיש לאדם בעבודה, האלימות והפשע ברחוב, הטרור ובעיות רבות נוספות. המכות שאנו מקבלים מהטבע, ממערכת האקלים, גורמות לנו להפסדים של מאות מיליארדי דולרים בשנה, לכל האנושות, והכול בגלל שאנו לא משתוקקים לאיזון עם הסביבה, ולשוויון בינינו, כיוון שהוא אחד מהתנאים של האיזון עם הטבע.

 

מסגרת חינוכית כדרך חיים

לכן אנו צריכים לפַתח את חכמת החיבור, ללמוד איך אנו מתחברים בינינו, איך מייצבים בינינו חברה כזו שכולם מקבלים ממנה תמיכה, סיפוק, כבוד והערכה מהקיום החומרי והכלכלי הרציונלי שלנו, למרות שהאגו שלנו עדיין עובד ובוער בפנים ודוחף כל אחד מאיתנו לרוצות להצליח על חשבון האחרים, להיות מוצלח מהאחרים ולמקסם את התועלת האישית שלו. כך מכתיב לנו הטבע האנושי ואנו לא יכולים לשנות את הטבע, אלא רק לדאוג לתיקון שלו, לאיזון שלו. אבל יגיע הזמן שנצטרך לעבוד נגד הטבע הזה. בינתיים, בתהליך ההתפתחות שלנו, אנחנו צריכים לאזן באמצעות החינוך את הנטייה המסוכנת שלנו, את הטבע ההרסני שלנו, לעומת דרגת החי, כי האדם מוכן להרוס הכול רק כדי להצליח ולהיות מעל האחרים. לכן אנו צריכים לחייב את כולם להיות כל הזמן במערכת החינוכית, החל מילדים קטנים, מגיל שנתיים, שלוש, מרגע שילד מתחיל להיות, אפילו במשהו, יצור חברתי קטן, דרך ילדים, בני נוער, ובוגרים בכל הגילאים, עד האדם שעדיין מבין קצת ומרגיש, במשך חייו. אנו חייבים להכניס את כולם למערכת חינוכית. האדם צריך להיות שייך לה, זו העבודה שלו. כלומר, העבודה שלו היא להיות במשך כל היום במערכת חינוכית. הוא בעצמו לומד וגם מלמד, בצורה כזו אנו מחזיקים את מערכת החינוך. זה נושא בפני עצמו, אבל ברור לנו שזה יהיה העיסוק העיקרי של האדם.

 

עבודה בשירות החברה

כמובן שלחברה עדיין יהיה צורך בכוח עבודה, בהשתתפות של האוכלוסייה באותן מלאכות ומשימות שבהן רובוטים וטכנולוגיה מתקדמת לא יכולים להחליף אותנו. לכן כל אחד מאיתנו יצטרך להקדיש מספר שעות בשבוע לשירות החברה בצורה פיזית, בחלוקת מזון, ביגוד, בשירותים חברתיים, בעזרה בתיקונים למיניהם בבית, ובמשימות נוספות הקשורות למחויבותה של החברה לספק לכל אדם רמת חיים רציונלית. בעצם, כבר היום רואים שאין שום צורך שכולם יעסקו בעבודות כאלה, אבל אם מדובר על כולם, אז המשמעות היא שכל אחד יקדיש שעתיים או שלוש בשבוע בלבד לטובת העבודה עבור החברה. בכל יתר השעות, במקום לעבוד עשר שעות כפי שעובדים כיום, כולם יחיו, ילמדו ויתפתחו במסגרת החינוך המושתת על חכמת החיבור.

 

שוויון וסיפוק מקסימלי לכל אדם

 

"השוואת הציבור, אין הפירוש, להשוות המוכשרים והמוצלחים לרמת המרושלים והנדכאים כי זהו חורבן הציבור ממש. אלא הפירוש הוא לתת לכל אחד מהציבור רמת החיים של הבינוניים. שגם המרושלים, יקבלו חדוות החיים כמו הבינוניים".

(הרב יהודה אשלג, "כתבי הדור האחרון", כתבי בעל הסולם, עמ' 823)

 

השוויון בין בני האדם הוא, כאמור, עיקרון על בכלכלה המבוססת על עקרונות רוחניים ובחברה העתידית. למה לאחד מגיע יותר מהשני? צריך להבין מהו שוויון, במה הוא מתבטא. לא מדובר על כך שלכולם צריך להיות אותו הדבר, ודאי שלא, הרי כולנו שונים. אבל למה אחד צריך לקבל יותר לסיפוק הצרכים שלו מאשר השני? על זה הדגש בגישה הזו לשוויון. אין עיסוק בחיסרון של כל אדם, נניח שהאחד רוצה כדורגל והשני רוצה לשבת בספריה, זה אפשרי, עבור שניהם. אבל למה שלאחד יהיה יותר מהשני, או להיפך? עלינו להוציא מהמשוואה את הכסף, שמעוות את הכול ומשמש גורם מרכזי ליצירת אי השוויון והעיוותים בשיטה הכלכלית הנוכחית, בכל הרמות. השיטה הכלכלית העתידה איננה מבוססת עליו. בשביל מה האדם צריך כסף, אם הוא זכאי ומקבל מהחברה את כל צורכי הקיום שלו בצורה רציונלית? אם יש לאדם יותר ממה שהוא זקוק לו לצורך קיום חומרי כזה, סימן שהוא נמצא בחוסר איזון עם הטבע, סימן שהוא צורך יותר ממה שהוא צריך. אם נכפיל את הדפוס הזה במספר בני האדם בעולם, המסקנה המתבקשת היא שהנזקים לכדור הארץ ומשאביו יהיו קשים מנשוא, כאלו שיסכנו את קיומנו על פני כדור הארץ.

אנחנו צריכים לאזן את עצמנו, כמו החיות שנמצאות באיזון עם הטבע, בצורה אינסטינקטיבית מפני שכך הן קיימות. גם אנחנו צריכים להתקיים באיזון עם הטבע, אבל לא בצורה אינסטינקטיבית אלא רצונית. וכדי להגיע לקיום כזה, אנחנו צריכים להיות קשורים בינינו בקשר הנכון, בחיבור ובאהבת הזולת, אחרת הפירוד בינינו וחוסר הרגשת הזולת ימשיכו לגבות מהחברה האנושית ומהטבע מחיר כבד. בהתאם, השוויון בינינו, במסגרת מדינת הרווחה העתידית מתבטא בכך שאנו משתדלים למלא כל רצון ודבר רציונלי שהאדם רוצה. זהו תפקידה של מדינת הרווחה. החברה כולה יכולה לקבוע מהי אותה רמת חיים רציונלית, על בסיס עיקרון השוויון בין בני האדם, אבל כאמור שוויון יחסי סגולי, המתאים לצרכים ספציפיים ולנטיות הטבעיות של כל אחד מאיתנו. הכול תלוי ברמת החיים שלנו.

המטרה של מדינת הרווחה בחברה המתוקנת והמקושרת, המושתתת על עקרונות רוחניים משקפת את הרצון המשותף להעלות את האדם לגובה המקסימלי של סיפוק. על הכלכלנים והמתמטיקאים לרשום לפניהם רק נוסחה אחת, שהתוצאה שלה היא סיפוק מקסימלי לכל אדם. אבל מתלווים לפונקציית המטרה הזו מספר תנאים. כאן השוויון בינינו משחק תפקיד מפתח, כי התנאי הוא שלכולם יהיה סיפוק מקסימלי ולא שיהיו שווים יותר וכאלה ששווים פחות. התנאי השני הוא שהסיפוק לא נמדד בצורה שרירותית ואחידה, אלא באופן אינדיבידואלי ומותאם אישית, לכל אחד באופן שלו. התוצאה של צורת הקיום הזו היא שאנו מקבלים מהטבע רק את מה שאנו צריכים לקבל בצורה הכרחית ולא יותר, אנו נמצאים עימו באיזון. זה האתגר העומד בפני הכלכלנים, לקחת את כל הנוסחה הזו והתנאים שלה ולפתור אותה.

 

"כי מצד הטבע, אין הכוח לעבודה שווה אצל כל אחד ואחד, - ויש לך אחד מהחברה שהוא מתייגע בעבודתו, מפני חולשתו, בשעה עבודה אחת - הרבה יותר מחברו העובד שתי שעות, או יותר.וכן יש לפנינו עניין פסיכולוגי. כי העצל מאד מטבעו, מתייגע גם כן בשעה אחת - יותר מחברו בשתי שעות או יותר. ולפי השקפת מידת האמת, הברורה, אין לנו לחייב חלק אחד מהחברה, להתייגע, יותר מהחלק האחר, לסיפוק צורכי חייהם".

(הרב יהודה אשלג, מאמר "השלום בעולם", כתבי בעל הסולם, עמ' 462)

 

מה הטבע מציג לנו? שכולנו מקושרים וצריכים להיות מאוזנים ושווים, להגיע להיות כאחד,

"כאיש אחד בלב אחד". הטבע, התוכנה הכללית של העולם, מחייב אותנו לחיות בחיבור, וחיבור יכול להיות אך ורק בין שווים. לא שוויון מוחלט או שרירותי, אלא כל אדם בצורתו הסגולית חייב להיות שווה לאחרים. במה? רק בכוח השפעה, כלומר שכל אחד עד כמה שהוא מסוגל במאה אחוז, חייב להשפיע לאחרים. אז הוא יהיה שווה לכולם. אם כל אדם יעשה כל שביכולתו, ב-100% כדי להשפיע לזולת, זו הנתינה שלו, ללא קשר אם בפועל המאמץ המלא של אדם אחד הוא במקצוע זה ושל השני במקצוע אחר, אם האחד עבד פחות שעות או יותר מהשני, או אם שירת מאה אנשים והשני שירת מאתיים. שניהם שווים, כי בצורה סגולית כמו שכל אחד נברא, כל אחד נותן 100% מיכולתו.

 

המתכון לפטור מדאגות חומריות

לעת עתה, צריך להיות לכולנו ברור שזו מטרתה של מדינת הרווחה ושעלינו לפתח שיטה כלכלית כזו שתפטור את האדם מכל הדאגות החומריות והגשמיות שלו, שכיום מטרידות אותו ללא הרף ושהצורך לספק את צורכי הקיום שלו ושל משפחתו גוזל את מרבית זמנו. לדוגמה, ברור שלתינוק חדש במשפחה מגיע לקבל ממדינת הרווחה את כל מה שהוא ומשפחתו זקוקים, כדי לגדל אותו. גם היום הכלכלנים יודעים לכמת את העלות של גידול וחינוך תינוקות וילדים, זה חשבון שקל לעשות, אבל בגלל העיוות שבשיטה הכלכלית הנוכחית, בגלל שמשאבים רבים מתבזבזים על מלחמות, תחרות אגרסיבית וקבוצות אינטרס שונות שכל אחת מתנהלת מתוך מנטליות של קח כפי יכולתך, יוצא שקצבת הילדים שמשולמת בגין כל ילד, רחוקה מלמלא את מטרתה ולאפשר למשפחה לספק לו את כל מה שצריך. אבל בכלכלה החדשה, זו המבוססת על חיבור בינינו ועל התאמה לחוקי הטבע של המערכת המקושרת בתוכה אנו חיים, היעילות של המערכת הכלכלית תעלה משמעותית וכל אותם משאבים שכיום הולכים לאיבוד בגלל חוסר הרגשת הזולת וההתנהלות האגואיסטית שלנו, יעמדו לרשותנו, לרשות כל אחד מאיתנו, לפי מפתח שווה, שקוף ורציונלי.

אז נוכל גם לבצע את החשבון הנכון, איזו וכמה אספקה צריכה לקבל כל משפחה, אבל לא חשבון בכסף, אותו הוצאנו מהמשוואה, לא תהיה לו זכות קיום בכלכלה העתידית, כיוון שנזקיו מרובים מתועלתו בהרבה מאוד מובנים, אלא על חשבון המבוסס על הדברים ההכרחיים לקיום המשפחה. האדם יגיע למחסנים, לחנויות, לרשתות המזון הגדולות ויקבל שם את מה שהוא צריך, לפי אותו מפתח עליו החליטה החברה. את זה האדם יקבל, לא תמורת כסף, לא מוכרים לו את זה.

בשלבי ההתפתחות המתקדמים יותר שלנו, מה שיעצור את האדם מלקחת עשר קופסאות במקום שתיים שבאמת דרושות לו, זה החינוך שלו, תחושת האחריות המשותפת, הערבות בינו לבין האחרים. למצב כזה, של איזון והרמוניה בינינו מתוך בחירה, לא מתוך הגבלה חיצונית כלשהי, נגיע בהדרגה. אבל בינתיים לא יתנו לו יותר משתי קופסאות וירשמו את זה על חשבונו, לפי אותה הקצאה עליה החליטה החברה, על בסיס הצרכים הספציפיים של כל אדם ומשפחה ועיקרון השוויון היחסי-סגולי, שיוצר את המכנה המשותף בינינו. כך, ללא שימוש בכסף, לכל אחד מגיע בהתאם למספר הילדים שיש לו, בהתאם לגיל שלו ולמאפיינים ספציפיים נוספים שלו ושל משפחתו. ברור שלא מדובר על כך שכולם יצרכו את אותם המוצרים, לא מדובר על שוויון שרירותי וכפוי, אלא על כזה שמשאיר לכל אדם את היכולת להתאים את סל הצריכה שלו לאופיו ולהעדפותיו. הוא יכול לקחת מה שירצה, בבקשה. אם ברצונו לאכול חצי קילו שמנת, והאחר רוצה לאכול רק ירק, אין בעיה, שייקחו, אבל בצורה רציונלית. כמות המשאבים והעודפים שכיום נזרקים ויורדים לטמיון ושבעתיד יוקצו לטובת החברה, במסגרת כלכלה המתבססת על חיבור ואהבת הזולת, היא כל כך גדולה, שגם אם כל אדם ייקח קצת יותר, נניח 10 או 20 אחוזים יותר ממה שהוא באמת צריך, לא תהיה בכך בעיה כלשהי, המערכת תוכל לספוג את זה בקלות, בזכות השווי הכלכלי האדיר של הערבות ההדדית בינינו.

הבעיה היא שהכסף הוא המילוי הרוחני של האדם האגואיסטי. כי מה יש לו חוץ מזה, הבעלות על הכסף היא הסיפוק הפנימי שלו. אם יש לו כסף בכיס, אז בתמורה הוא רוכש מעמד חברתי, כבוד, יראה כלפיו, הערכת החברה ועוצמה. הבעלות על הכסף מאפשרת לאדם לא רק לקנות יותר ולחיות ברמת חיים גבוהה יותר, אלא היא מקנה לו, לתפיסתו, חופש. לכן הכסף מהווה סיפוק פנימי, סיפוק רוחני עבור האדם האגואיסטי. אדם כזה יודע שגם אם אין לו כסף, הוא יכול לרכוש את תחושת הסיפוק הזו מהכסף. אבל מדובר על משוואה מעוותת, שהנזקים שלה לאנושות מורגשים כיום במיוחד. ההרגשה הזו של מילוי, ביטחון וחום, צריכה לבוא מהחברה, לכן כסף הוא כוח שסותר ופועל נגד החיבור.

 

היחס בין מדינת הרווחה לדרגת ההתפתחות הבאה שלנו

קיום כזה, בו כולם מסופקים מבחינה חומרית, מבלי להשתעבד לעבודה, יאפשר אורח חיים שונה לחלוטין מזה המוכר לנו כיום. במדינת רווחה עתידית כזו, כולם יעסקו בחכמת החיבור, מהבוקר עד הלילה. כלומר ילמדו וירכשו גם ידע וגם מיומנויות כיצד אנו מתחברים, עד שרוכשים הרגשה של גוף אחד, בלב אחד, במוח אחד. חיבור כזה אין משמעותו שאנו חושבים אותו הדבר, כי כולנו שונים, אבל כולנו נהיה שקועים במאמץ להתחבר למערכת אחת. בדומה למחשב שכל אחד מהמרכיבים שלו פועל לפי טבעו, אבל כולם פועלים יחד כך שבחיבור ביניהם הם מגיעים למצב שהם מספקים לכל אחד את מה שהוא צריך, ומקבלים מכל אחד את מה שצריך, והכול למען רעיון גבוה כלשהו, לצורך מימוש התכלית של המערכת.

מהו הרעיון הגבוה שיש בחברה האנושית? דווקא בשמירה על הטבע, דווקא בחיבור עם הטבע עלינו לגלות, בתוך הטבע, מדרגה יותר עליונה משלנו, מדרגת האדם, מדרגת המדבר. זו מדרגה אחרת לגמרי ושונה במהותה מהעיסוק הנוכחי שלנו, מכל מערכות החיים, לרבות הכלכלה, שמטרתן לספק לכולנו קיום פיזי והנאות חומריות מרמות שונות.

 

"ועתה בנים שמעו לי, כן חָכְמוֹת, בַּחוּץ תָרׂנָה, והנה עתה מרחובות קוראה אליכם מי לה' אליי, לא דבר ריק אני מכם, כי אני חייכם ואורך ימיכם, כי לא נבראתם לחזור אחר מעשה דגן, ותפוחי אדמה אתם וחמוריכם באבוס אחד: וכמו שלא יהיה מטרת החמור לשמש את כל חמורי עולם בני גילו, כן לא יהיה מטרת האדם, לשמש את כל גופות הבריות בני גילו של גופו הבהמי, אבל מטרת החמור לשמש האדם הנעלה הימנו כדי להועילו, ומטרת האדם לשמש להשי"ת ולהשלים כוונתו כמו שאמר בן זומא, כל אלו לא נבראו אלא לשַמְשֵני, ואני לשמש את קוני".

(הרב יהודה אשלג, הקדמה לספר "פנים מאירות ומסבירות", כתבי בעל הסולם, עמ' 137)

 

עד כה עסקנו סך הכול באידיאולוגיה ובצורת היישום של אתגר עיקרי אחד, מדוע וכיצד לספק לכל אחד את מה שהוא רוצה עבור עצמו, כך שיהיה לו הכול. העיסוק הזה נע כולו סביב דרגת החי, כלומר על סיפוק הצרכים של האדם וגופו בעולם הזה, בדיוק כמו שכל חיה מספקת לעצמה את צרכיה שלה. האנושות עסוקה כולה בסוגיות הקשורות לדרגת הקיום הזו וגם אנו, כמי שמביאים לה את השיטה לתיקון האדם, לחיבור, הקדשנו עד כה את רוב זמננו להסברת הצורך והדרכים להגיע לאותו איזון בהמי של האדם עם הטבע. בהשגת האיזון הזה, יש לכלכלה ולמדינת הרווחה תפקיד מרכזי, כאמור.

אבל כשאנו מגיעים לאיזון הבהמי הזה, בכוחות, בהבנה, בהרגשה, בחיבור נגד האגו שלנו, אז אנו מגיעים לדרגה פנימית יותר בטבע. אנו חייבים לחקור ולהרגיש את המנוע הפנימי שבטבע, מנוע שמפתח דווקא אותנו. המנוע הזה מפתח את הדומם, את הצומח ואת החי בצורה משלו, אבל את האדם הוא מפתח בצורה מאוד מיוחדת. עלינו לחקור מדוע הטבע מפתח אותנו בצורה כזו, איפה נמצא המנוע והמטרה שלו בד.נ.א שלנו, לקראת מה אנו מתפתחים. כשאנו נכנסים למחקר פנימי של המוח, של המחשבה, של מחשבת הבריאה שנמצאת בטבע, אנו משיגים את דרגת הקיום הבאה, את הדרגה שבה אנחנו לא מרגישים קשורים לגוף שלנו, אלא נכנסים למימד אחר. לכאורה, ניתן להסיק מכך שהתפקיד של מדינת הרווחה ושל השיטה הכלכלית כולה הוא לפטור אותנו מהבעיות שברמת דרגת החי שלנו, כדי שנוכל לחקור ולהתפתח לדרגת ההתפתחות הבאה שלנו, לדרגת המדבר. אלא כשאנו מגיעים למצב שבו אנו עולים לדרגת המדבר, נשיג את התוכנה הפנימית של הטבע ונחיה באותה התוכנה, עד כדי כך שכל החומר הזה שאנו מרגישים עכשיו, ייראה לנו ככוחות. גם דרך הפיזיקה המודרנית אנו מגלים שהכול כוחות, שאין חומר, ושהכוחות האלה מציירים לנו את התמונה שלפנינו ואנו נמצאים בה. כלומר, כשנגלה את המצב האמיתי שלנו, שאנו נמצאים בשדה של כוחות, אז ניכנס למצב בלתי מוגבל, זו המטרה. הדרגה הגשמית, ההתפתחות הגשמית וכל העיסוק באספקה של צורכי הקיום שלנו, הכלכלה, מדינת הרווחה ושאר האמצעים, צריכים להביא אותנו בסך הכול להתפתחות הרוחנית הזו.