מבבל, דרך מצרים לארץ ישראל

מצבה של האנושות, מבחינת סוג הקשר שבין בני האדם וכנגזרת ממנו גם אופייה האגואיסטי של המערכת הכלכלית והחברתית, מעיד על כך שבאנלוגיה ההיסטורית המתאימה אנו נמצאים עדיין בבבל, כי כל מערכות החיים שבנינו, גם היחס שלנו לטבע והקשרים בינינו, כולם נמצאים במצב של חוסר סדר כללי, ממש כמו במגדל בבל. כל אחד שונא את השני, כל אחד רוצה להרוויח על חשבון האחר, אף אחד לא מבין את השני או מאמין לו. אלו המאפיינים של מצב המכונה "בבל". מתוך הכרת הרע שהתפתחה בבבל, מתנתקת ממנה קבוצה בראשותו של אברהם, קבוצה קטנה שרוצה לבנות כלכלה אחרת. כלכלה שמשמעותה להתקשר, להיות קשורה עם החברה כולה, להגיע למצב בו כולם מכלכלים את עצמם, לא רק במה שקשור לאוכל ולצורכי הקיום הפיזי, אלא בהרגשה, בהשתתפות הדדית, בכל הקשרים ביניהם. הם רוצים לבנות ביניהם יחסי שיתוף על בסיס עקרונות רוחניים, המקיפים את כל תחומי החיים ואת כל בני האדם. שיתוף כזה מבוסס על כך שכולם שווים, כולם מקבלים את אותו היחס, ממש כמו במשפחה.

לכן מתנתקת מבבל קבוצה כזו, שמתחילה להתפתח, כלומר לפתח יותר ויותר את היחסים ביניהם. אבל במסגרת התהליך בו הקשרים ביניהם התפתחו עד לקשר רוחני, משפחתי, הם הגיעו לרוויה בכל הקשור לנתינה הדדית זה לזה. הם מיצו את התהליך ולא נותר להם לאן להתפתח. בדומה לבני כפר, שהגיעו למצב של קשר כזה בין זה לזה, ושל חיים טובים ומאושרים, הם החלו לשאול את עצמם איך אפשר להגיע להתפתחות גדולה יותר? לשם כך הם צריכים להוסיף לעצמם אגו, כיוון שאם האגו ביניהם יתחיל לגדול, אז על פניו הם יכולים להגיע למדרגה גדולה ואיכותית יותר של קשר ביניהם. ממש כפי שתיקנו את האגו שהפריד ביניהם במצב של בבל, אם יהיה ביניהם אגו גדול ומפותח יותר שנקרא "מצרים", תהיה להם הזדמנות להתעלות גם מעליו וכך הם יגיעו לאהבה גדולה יותר, לקשרים חזקים יותר, כל אחד יוכל להרגיש את כל השאר ממש כחלק שלו. כלומר, כדי להמשיך ולפתח את הקשרים ביניהם היה להם צורך בהתגברות פנימית של האגו, והתהליך הזה נקרא "כניסה למצרים". בעבודה במצרים הם טובעים בתוך האגו הגדול הזה, הוא שולט עליהם. הם מתנגדים לו, אך לא מסוגלים להתגבר עליו, וכך על רקע הקשיים האלה מתפתחת בהם הרגשת השעבוד. תחושת השעבוד משמעותה שהם רוצים להיות למעלה מהאגו, אבל הוא בכל זאת מכניס אותם פנימה. כמו אדם שרוצה להיות חבר של אדם אחר, ובכל זאת מרגיש התנגדות פנימית שלא מאפשרת לו להתקרב אליו, שמרגיש שיותר טוב לו עם עצמו, שכדאי לו להישאר מרוחק מהזולת.

כך מוצא עצמו האדם במלחמה פנימית בלתי פוסקת. הוא רוצה להיות חלק מחברה מחוברת, "כאיש אחד בלב אחד" עם כולם, אך לא מסוגל, כי הוא נמצא במצבים אגואיסטיים שמרחיקים אותו מהזולת. זו עבודת מצרים, מלחמה פנימית בלתי פוסקת. עד שאחרי שבע שנות שובע ושבע שנות רעב, האדם מגיע למצב שהוא חייב לברוח, מודע לכך שאינו מסוגל, בזמן שהוא נמצא בתוך האגו הגדול הזה, להילחם בו. האדם חש שהוא חייב להתעלות, לצאת ולהתנתק מהאגו, כדי שיוכל לבנות את הקשר עם האחרים, ואז יוכלו יחד להתחיל לגלות את האגו שמפריד ביניהם ולתקן אותו.

זו כל הנחיצות ביציאת מצרים, כדי לברוח מהאגו, להתנתק ממנו, להתעלות מעליו. אבל גם לאחר היציאה ממצרים האגו נשאר בנו. בסיפור המקראי מתואר שהם הוציאו ממצרים את כל הכלים, כלי הכסף והזהב, כלומר את כל הכלים האגואיסטיים. אחר כך במשך ארבעים שנות המדבר, הם הגיעו תחילה לחיבור ביניהם בהר סיני, למצב של עם אחד, ואז התחילו לעבוד עם האגו שמעליו הם עלו. וכך בהדרגה מתמודדים עם מידה קטנה ממנו, מעבדים אותו לאהבה ולחיבור, ושוב, עוד פרוסה מהאגו ועוד פרוסה, עד שאנו מסיימים יחד את תהליך ההתעלות מעל האגו שמתגלה בינינו. בזה מסתיימות ארבעים שנות המדבר. הכניסה לארץ ישראל מסמלת שאנו מתחילים לעבוד עם האגו בעל מנת להשפיע, שיש לנו את היכולת להפוך אותו לנתינה, לאהבה. זו הכניסה שלנו לארץ ישראל, לרצון "ישר א-ל", כלומר להשפעה, לאהבה, לעבודה דווקא בצורה כזו עם האגו, ובזה מסתיים כל התהליך.

 

על האנושות לפתח את "הכרת הרע", הכרת האגו, לברר איך אנו מתייחסים זה לזה, האם אנו מבינים אחד את השני, או לא. "מצרים" זו כבר מדרגה, שרק בני ישראל, בני יעקב, שהיו מלוכדים, מחוברים, זכו להכבדת הלב שנקראת "מצרים".

 

ישראל - לקראת כלכלת שיתוף אלטרואיסטית

כלכלית, מתנהל בעצם תהליך מקביל לכל המצבים האלה, כי אנו צריכים לעשות את מה שעשה אברהם, להתנתק מהכלכלה העולמית האגואיסטית שבתוכנו. כאן יש לעם ישראל תפקיד מיוחד. בתוך כל העולם שנמצא בשלב ההתפתחות האגואיסטי הנקרא בבל, אנו צריכים להקים מדינה לדוגמה עם כלכלה חדשה. בשלב הראשון מדובר על כלכלה שיתופית ואלטרואיסטית ברמת המדינה, בחברה הישראלית בלבד, בעוד שמול המערכת הכלכלית העולמית נמשיך להתנהל כפי שמקובל במערכת הבינלאומית הכלכלית, כיוון שמדינה אחת לא יכולה להיבדל מהמערכת הבינלאומית כולה. אבל בישראל עצמה אנו צריכים להתנהל על בסיס הכלכלה החדשה, להיות כמשפחה אחת.

לדוגמה, נניח לצורך הפשטות, שיש לנו מפעל אחד, במקום המדינה כולה. המפעל הזה מנהל מֶקָח וּמִמְכָּר, נמצא בקשרים כלכליים עם כל העולם, בצורה אגואיסטית כפי שנהוג, אבל בפנים, הוא מתנהל ממש כמו משפחה אחת, זו חובתנו, לייסד כאן שיטה כלכלית שיתופית כזו שתתייחס לכולם כשווים, כאיש אחד בלב אחד, ביחס יפה ושווה לכולם. לכלכלה כזו אנו צריכים להגיע ואז להראות לכל העולם מה עשינו. אנו צריכים לשמש דוגמה, כדי לאפשר לעולם כולו ללמוד מאיתנו מהי השיטה הכלכלית החדשה, לאחר שברור לכולם שהשיטה הכלכלית הנוכחית פשטה את הרגל, מבחינה כלכלית, חברתית ומוסרית ושבינתיים העולם מתקדם למצבים מאוד לא נעימים.

במישור הגשמי עם ישראל כבר עבר את הכול, כפי שבעל הסולם כותב, אנו צריכים לגלות את השלב הבא, שהוא שיתוף, לרבות בתחום הכלכלי.

 

"יש להודות שקומוניזם אגואיסטי הוא שלב לצדק, על דרך "משלא לשמה באים לשמה". אלא אני אומר, שכבר הגיעה העת לשלב הב' שהוא קומוניזם אלטרואיסטי, אכן צריכים להנהיגו בארץ אחת לדוגמא, כי אז ודאי יקבלוהו בעלי שלב הא'. והחיפזון חשוב מאד, כי החסרונות והשימוש בכוח שבקומוניזם האגואיסטי מרחיקים רוב העולם בעלי התרבות משיטה זו בכללה. ולפיכך צריכים להראות לעולם את הקומוניזם המושלם, שאז בלי ספק יקבלוהו רוב בעלי התרבות שבעולם".

(הרב יהודה אשלג, "כתבי הדור האחרון", כתבי בעל הסולם, עמ' 822)

 

ודאי שכשנבנֶה כלכלה כזו, בתוך השיתוף נגלה קשיים למיניהם בינינו כתוצאה משליטת האגו על האדם, ונלמד איך לעלות מעליה, ולבנות מערכות כלכליות וחברתיות מתקדמות, המבוססות על השפעה ואהבה, תוך כדי התגברות על רצונות אגואיסאטיים יותר ויותר גדולים. כל השלבים האלה יתגלו בתוך היחסים בינינו. כמו בני יעקב, שלא רצו להיכנס למצרים, אלא מחוסר ברירה, כתוצאה מלחץ ורעב, הרגישו שבאמצעות הכוח האגואיסטי הם יכולים להרוויח קצת יותר ולהתקדם, כך אנו מתקדמים קדימה, ולפנינו שלבים דומים.

בניסיון שלנו לבנות כאן כלכלה וחברה חדשה, שיתופית והרמונית עם הטבע, ניתקל בבעיות רבות בדרכנו, שמקורן ביצר הרע שמתגלה בינינו. כשהוא מתגלה אנו יכולים להתחיל לעבוד איתו בצורה הדרגתית, לקראת כלכלה המבוססת על שיתוף יפה, נכון, שווה. זהו שלב היציאה ממצרים לארץ ישראל. המעבר הזה צריך להיות הדרגתי, הוא תלוי כולו בחינוך העם. בהתאם להתקדמות בתהליך החינוך, ניתן להתחיל ולבצע שינויים בשיטה הכלכלית והחברתית. בנוסף, ניפטר מהכסף, הוא יפסיק להוות את הנדבך המרכזי בכלכלה ובחיי האדם, כי כאמור, בכלכלה החדשה אין מקום לכסף. במקומו כל אחד מהאזרחים מתחיל לקבל מהמדינה את חלקו, את סל הקיום ההכרחי שלו הוא זקוק, והזכאות הזו מוקנית לו בתוקף היותו אזרח. בדומה להכרחיות ברמת האדם או המשפחה, גם המדינה תתנהל לפי מודל של הכרחיות כלכלית וכולם ישתוקקו להגיע למצב בו לא יהיו עודפים כלשהם, אלא שהמערכת הכלכלית, התעשייה, המשק כולו מייצר מוצרים ושירותים רק בהתאם לצורך האמיתי של החברה ומה שנייצר זה גם מה שנצרוך. מכאן ברור שמדובר בכלכלה אידיאלית, מקושרת. לכן החברה האנושית תעצור את כל ענפי התעשייה והמסחר בדברים שהם מיותרים ושהאדם אינו צריך אותם למחייתו. תרבות הצריכה, המרוץ אחרי צמיחה כלכלית, תעשיית הפרסום האדירה שמיועדת לעורר בנו רצונות חדשים ולעודד אותנו לצרוך כמה שיותר, המרכזיות של הכסף והעבודה בחיינו והעבדות המודרנית המשעבדת, כל אלה יסיימו את תפקידם במערכת הכלכלית ובחיינו. הכלכלה החדשה שלנו תתבסס רק על הכרחיות, כלומר מטרתה לייצר ולחלק לפי מפתח שווה ומותאם אישית לצרכים הספציפיים של כל אדם, רק את מה שכל אדם בהכרח צריך לצורך סיפוק הצרכים הפיזיים והחומריים שלו. לא יותר, אבל גם לא פחות. זו הדוגמה הכלכלית שעם ישראל צריך לתת לכל העולם, שנמצא בינתיים במצב קשה מאוד, גם כלכלית וחברתית.

 

עם ישראל - דוגמה כלכלית לכל העולם

 

"על ישראל מוטל לקבל הקומוניזם האלטרואיסטי הבין לאומי, תחילה לכל האומות ולהיות סמל להראות הטוב והיופי שבמשטר הזה. כי משום שהם סובלים ויסבלו מהעריצות שבמשטרים יותר מכל האומות. והם כמו הלב הנכווה תחילה לאיברים. לפיכך מוכשרים יותר מכולם לקבל המשטר התקין תחילה.כל מציאותנו במדינת ישראל היא בסכנה. משום שלפי סדר הכלכלה הנוהגת, עוד יעבור זמן מרובה מאוד מטרם שכלכלתנו תהיה יציבה. ומועטים מאד שיוכלו לעמוד בניסיון להתענות בארצנו בשעה שיש להם עצה להגר לארצות אחרות העשירות. ולאט לאט יברחו מהסבל עד שלא יישאר מספר הראוי להיקרא בשם מדינה, וייבלעו חס וחלילה בין הערבים. ואם יקבלו המשטר הקומוניזם האלטרואיסטי הבין לאומי, מלבד שייתן להם סיפוק להיות אוונגרד לגאולת העולם, שיידעו שכדאי לסבול משום זה, אלא גם יוכלו לשלוט בנפשם להוריד רמת חייהם בעתו, ולעבוד הרבה, בשיעור שיבטיח כלכלה יציבה למדינה".

(הרב יהודה אשלג, "כתבי הדור האחרון", כתבי בעל הסולם, עמ' 833)

 

אנו חייבים להראות לעולם מהי כלכלה נכונה, חברה נכונה כמודל לחיקוי, והם ישמחו לאמץ אותו. כל העולם דורש זאת מאיתנו, בתת ההכרה, הם רוצים לראות אותנו כדוגמה ובינתיים הם סובלים ולכן הם מאשימים אותנו בצרות שלהם, הם שונאים אותנו כיוון שאנו לא משמשים דוגמה עבורם, על כך שעם ישראל לא ממלא את תפקידו. בכך אומות העולם צודקות, זו הסיבה לאנטישמיות והם אומרים את זה בצורה גלויה. איך יכול להיות שעם כל כך קטן מסובב את כל העולם על האצבע הקטנה שלו? הכלכלה הישראלית לכאורה זניחה בגודלה, אם משווים אותה לכלכלות המובילות בעולם, אך גם בתחום הכלכלי וגם בתחומים רבים נוספים, כמו התחום הביטחוני, האסטרטגי והטכנולוגי, ישראל מרכזת עניין רב, אפילו מובילה, זה מה שקורה. בנוסף, יהודים איישו מאז ומעולם משרות בכירות באליטות הכלכליות, החברתיות והמדעיות, לרבות בתחומי הבנקאות, הכספים, התעשייה והמסחר ולמרות כל הניסיונות, הם גילו שאי אפשר להיפטר מהיהודים וממשיכים להאשים אותנו בצרות שלהם. הם צודקים, ואנו לא יכולים להיפטר מהתפקיד הזה שלנו, אלא לקיים אותו כמו שצריך. כך כתבו גם מקובלים, לרבות בעל הסולם, במקורות ובכתבי הקבלה, על כך שעם ישראל חייב להיות אור לגויים. כדי להתחיל ולממש את תפקידו, לא צריך לשנות שום דבר, חוץ מלגרום תחילה לכל העם להיכנס למסגרת החינוך המושתת על חכמת החיבור. החינוך זו נקודת ההתחלה לכל השינויים שיגיעו בהמשך, גם מהבחינה הכלכלית. צריך לחייב את כל בני ישראל להיכנס למסגרת החינוכית הזו ולתכנים שלה, לפעילויות המשותפות, לסדנאות, למפגשים ולניסיונות החיבור בין כל המשתתפים. כל אלו חייבים לקבל מקום מרכזי בכלי התקשורת, בטלוויזיה, באינטרנט, בבתי הספר, באוניברסיטאות, במקום העבודה, בכל מקום. חייבים לגרום לכך שעם ישראל יידע מה עליו לעשות כדי לשרוד. הסכנות שבפניהן עם ישראל ניצב כיום, עד כדי סכנת השמדה, גדולות היום בהרבה, בהשוואה לעבר.

דרכו של העולם אל כלכלה חדשה, מתוקנת והרמונית בין אדם לזולתו, תהיה שונה מהותית מהדרך שעל עם ישראל לעבור בהתפתחותו לקראתה. גם נקודת ההתחלה שונה לחלוטין. בני יעקב חיו כחברה קטנה, כמשפחה שהתנתקה מהאגו. החיבור ביניהם הניב גם קיום כלכלי חומרי הרמוני, שיתופי ושווה לכולם. לכאורה הם יכלו להישאר במצב הנוח הזה, אולם הרעב להתקרב יותר לכוח ההשפעה, דחף אותם להיכנס ל"מצרים".

הרעב נבע מכך שלא נותר להם חומר אגואיסטי שעל פניו יכלו ליצור ביניהם קשרים עוד יותר הדוקים, לכן הם הרגישו שהם חייבים את מצרים. אבל זו קבוצה שמלכתחילה כבר נמצאת במצב שיתופי. נכון, זו משפחה אחת, שמבחינה חומרית כבר התקיימה על פי עקרונות הכלכלה האלטרואיסטית החדשה וחיו בצורה שיתופית, כמשפחה אחת. זה לא השתנה כשהם ירדו למצרים, בארץ גושן. הם כל הזמן בנו והגדילו ביניהם את החיבור, זה נקרא שהם בנו את "פיתום ורעמסס", מצב של חיבור יותר ויותר גדול, אבל כל הזמן גילו שהאגו שלהם לא מאפשר להם להתחבר מעל האגו שגדל בהם, למרות שהם רצו בכך כל הזמן. המצב הזה נקרא "בני ישראל במצרים", כלומר שהם בני ישראל, בעלי נטייה לחיבור ויכולת להתחבר מעל דרגת אגו מסוימת, הנמצאים בתוך מצרים, בתוך הרצון לקבל הגדול השולט עליהם. לכן המצב שלהם נקרא "גלות". גלות ממה? מאותה רמת שיתוף, חיבור, שהייתה ביניהם קודם. הם מרגישים שהם בגלות, שהם כמעט ולא יכולים להחזיק את אותו הקשר ביניהם. הקושי הזה הלך והתגבר במנות קטנות, עד שמגיעים למצב של שבע שנות רעב, בו שליטת פרעה עליהם כה חזקה, עד כדי כך קשה להם להיות יחד, עד שמגיעים למצב שחייבים לברוח ממצרים, משליטת פרעה, אחרת יגיעו למצב, שחכמת הקבלה מכנה "מ"ט שערי טומאה", שבו עלולים היו לקבל אגו בגודל כזה שכבר לא יוכלו לצאת ממנו.

כאמור, כל המצבים האלה לא מאפיינים את העולם כולו, שלא צריך לעבור את השלבים האלה. רק אנו, רק ישראל חייבים לעבור אותם. עברנו את המצבים האלה בעבר, הם מושרשים בנו מבחינה פנימית, אישית ולאומית. מה שמוטל עלינו לעשות כיום זה רק את השלב האחרון. על זה בעל הסולם כותב, שבאמצעות חינוך עם ישראל יכול להגיע ליכולת ליצור בינינו את הצורה השיתופית הנכונה הזו.

 

"באמת גחלת הלאומיות עוד שמורה בנו בכל שיעורה, אלא שנתעממה ואינה פעילה בתוכנו, גם ניזוקה במידה מרובה מתוך התערובת שקיבלה מהחוץ, כאמור; אולם זה עוד אין מעשיר אותנו כלל, והמציאות מרה מאד. והתקווה היחידה היא: לסדר לעצמנו חינוך לאומי באופן יסודי מחדש; לגלות ולהלהיב שוב את האהבה הלאומית הטבעית העמומה בנו; לחזור ולהחיות אותם השרירים הלאומיים, שאינם פעילים בנו זה אלפיים שנה, בכל מיני אמצעים המתאימים לדבר - אז נדע שיש לנו יסוד טבעי, בטוח להיבנות מחדש ולהמשיך קיומנו בתור אומה מוכשרת לשאת את עצמה ככל אומות העולם. וזה תנאי מוקדם לכל עבודה ומעשה, כי בתחילה בונים את היסוד באופן בריא ומספיק למשא שרוצים להעמיס עליו, ואחר זה מתחילים לבנות הבניין. אבל חבל על מי שבונה בניין בלי יסוד מוצק כראוי כי מלבד שאינו בונה כלום, הוא גם מסכן עצמו ואת האחרים הסמוכים אליו, כי לכל תנודה קלה ייפול הבניין ואבניו יתפזרו לכל רוח. וצריך אני להדגיש מיד בִּדבר החינוך הלאומי האמור, כי הגם שכוונתי להשריש אהבה יתירה בין יחידי האומה מזה לזה בפרט, ולכללות האומה בכלל, בכל מידת הגדלות האפשרית".

(הרב יהודה אשלג, עיתון "האומה", כתבי בעלה סולם, עמודים 490-489)

 

בדיוק בגלל ההבדלים האלה בין עם ישראל לבין אומות העולם, הם חווים משבר בכלכלה, בחומר, בעוד עם ישראל צריך לעבור משבר בעיקר באידיאולוגיה שלנו, סביב השאלות המהותיות מי אנחנו ומהו תפקידנו. לכן, למרות שלכאורה מצבה הכלכלי של ישראל טוב בהשוואה למצבן של הכלכלות במערב, כולל של ארצות הברית ומרבית מדינות אירופה, הצמיחה בישראל יציבה וגבוהה יותר, החוב הלאומי נמוך יותר והגירעון תחת שליטה, דווקא אנו נמצאים בבעיה גדולה מהם, לאו דווקא כלכלית, אלא בגלל ההקצנה באיומים וביחס האנטישמי כלפי ישראל והעם היהודי.

העולם מחכה ומצפה מאיתנו לדוגמה, כיצד להתחבר וכיצד לבנות על בסיס החיבור בינינו כלכלה שיתופית חדשה, כלכלה שתפטור אותו מהדאגות החומריות שמעיקות עליו כיום ותאפשר לבני האדם להגיע לאושר קבוע ולהתפתח מבחינה אישית, חברתית ורוחנית, ובכך לממש את הפוטנציאל של דרגת האדם. העולם יקבל את הדוגמה הזו מאיתנו בשמחה, הוא ירצה אותה, רק שלא ידע איך לבנות כלכלה וחברה כזו, וילמד מאיתנו. גם היום העולם מיחס ליהודים חכמה וייחודיות ולכן הוא ילמד מאיתנו בשמחה, במיוחד אם נציע לו איך לצאת מהמשבר ולאמץ שיטה כלכלית שתהווה עבורו מפתח לחיים טובים ומאושרים. למרות שיש בעולם מודלים של כלכלות שיתופיות לכאורה, אין הם ראויים לתשומת ליבנו, כיוון שכל המודלים האלה אינם מתבססים על ידיעת הטבע, על חוקי העולם הגלובלי והמקושר שסגר אותנו במערכת אחת, שלוחצת עלינו להתחבר, כדי לשרוד ולשגשג באמצעות כלכלה המבוססת על "ואהבת לרעך כמוך" ו"אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך". לעומת זאת, כל המודלים הכלכליים הקיימים, אפילו אלה שנראים על פניו כשיתופיים, מבוססים על האדם הלא מתוקן, על קשרים אגואיסטיים ועל הסדרי נוחות, שמטרתם להיטיב את החיים החומריים בלבד, וגם בזה ההצלחה שלהם מוגבלת מאוד. מדובר בלא יותר מפילוסופיה של האדם, בלבול אחד גדול וזה ניכר בהתנהגות של העולם, שלא יודע איפה האמת. תיאוריות לא חסרות, אבל אף אחת מהן לא דומה לכלכלה החדשה שאנו מדברים עליה, ולמטרותיה.

אי אפשר להשליך מסיפור מצרים כולו עלינו כיום, כי כל התהליך הזה שהתורה מספרת לנו עליו, מתייחס אך ורק לקבוצה קטנה, לנשמות מיוחדות, שהן הנשמות האלה. הקבוצה הקטנה הזאת מכל האנושות, צריכה לעשות תיקון מסוים, לתקן את עצמה בלבד מתוך כלל האנושות, להביא את עצמה לצורה המתוקנת, למצב שנקרא בית המקדש הראשון, ואחר כך להתפזר, פעמיים, בכל העולם, לצורך התכללות עם הרצונות של אומות העולם. עשינו את זה, זה נעשה מצד הטבע, והגענו היום למצב שהפיזור הזה שלנו נגמר. אחריו התחילה להיבנות ארץ ישראל, מדינת ישראל, עם כל התנאים שברשותנו. חובתנו למלא את תפקידנו, להתחבר בינינו, כפי שבני ישראל היו מחוברים במעמד הר סיני ואחריו בכניסה לארץ ישראל ובתקופת בית ראשון ושני, ולייסד כאן חברה למופת וכלכלה שתהווה דוגמה לכל העולם. לכן, באנלוגיה לסיפור מצרים, את כל השלבים האלה כבר עברנו מזמן, אין חזרה לשם, לא כעם. אומנם בצורה הפנימית שלנו, מבחינה אישית, כל אחד ואחד צריך לראות את התהליכים האלה, כיצד הם מתרחשים בו בפנים, אבל זה כבר לא קשור לכלכלה ולא למערכות סוציאליות. מה שאנחנו צריכים לעשות זה לחנך את האדם, לפי העקרונות של חכמת החיבור.

אין לנו סיבה להמשיך ולנסות להציל את השיטה הכלכלית הנוכחית, שמיצתה את עצמה וגררה את העולם למשבר שממאן לחלוף. שום דבר טוב לא ייצא מהמאמצים להציל שיטה כלכלית, שבשילוב עם הטבע האגואיסטי שלנו, שהתפתח וגדל מאוד מאז אמצע המאה הקודמת, גרמה ועודה גורמת לנזקים אדירים, כלכליים, חברתיים ואישיים, לכל אדם ברחבי העולם. אנו צריכים להתרכז בחינוך של עם ישראל בארץ ישראל, להביא להם דווקא כאן את שיטת התיקון, להסביר להם את כל התהליך שעברנו ואת כל התהליך שלפנינו ובאיזו נקודת זמן אנו נמצאים כיום, בהסתמך על המקורות של חכמת הקבלה, בעל הסולם, הרב קוק, הרב"ש ומקורות נוספים. עם ישראל צריך להבין שאנו נמצאים לפני הגאולה השלמה, אבל אפשר להיכנס לשלב הגאולה השלמה בשתי דרכים, אחת טובה ונעימה והשנייה מלאה ייסורים ומכות. יש לקוות שניכנס בדלת הטובה ולא בדלת הרעה והבחירה בכניסה הטובה אפשרית רק באמצעות חינוך העם.