התכלית היחידה של המערכת הכלכלית

האבחנה המקובלת כיום בקרב הכלכלנים, בין נושאים שקשורים למדיניות הרווחה לבין נושאים כלכליים ותקציביים אחרים, היא בעצם מלאכותית, כיוון שהתכלית היחידה של המערכת הכלכלית אמורה להיות זהה לחלוטין לזו של מדינת הרווחה. המטרה היא לא לרדוף אחרי צמיחה כלכלית, או להגדיל את הצריכה הפרטית, את היקף הסחר הבינלאומי ושאר המטרות הכלכליות המסורתיות, שבמהלך חמישים השנים האחרונות השתלטו על הכלכלה, והביאו אותנו למשבר הנוכחי. הכלכלה של מדינה אמורה לאפשר לחברה לדאוג לכל אזרח, לאפשר לו את רמת החיים שהחברה החליטה עליה ולספק לו את סל המוצרים והשירותים החיוניים לקיום החומרי שלו ושל בני משפחתו, על בסיס מפתח שווה בין כולם. השוויון אינו שוויון מוחלט אלא סגולי ומותאם לצרכים הספציפיים של כל משפחה והן להעדפות ולטעמים שלה. כאמור, השוויון מתבטא גם במחויבות ובמאמץ מלאים מצד כל אדם לתרום לחברה ולהשפיע לזולתו, בהתאם לכישרונו וליכולות הטבעיות שלו. אבל בסך הכול לא יהיו פערים כלכליים, הודות למדינת הרווחה, שאמורה לפטור את בני האדם מהדאגות החומריות שלהם ולאפשר להם להתפתח לרמה גבוהה יותר, במטרה להיכנס לאיזון עם הטבע, למצב שבו האדם יהיה מסופק בכל הצרכים שלו, אבל לא על חשבון הרס הסביבה, כי ההתנהלות הנוכחית שלנו משולה למי שיורה לעצמו ברגל. הוצאנו את כדור הארץ ואת המערכת האקולוגית מאיזון ואת המחיר האדיר, הן בחיי האדם והן מבחינה כלכלית ואנושית אנו משלמים כיום, והפגיעה היא כל כך קשה שגם הילדים ועוד יותר הנכדים שלנו יעמדו בפני שוקת שבורה.

אנו צריכים לחשוב, איך לבנות יחד חברה שיכולה להתפתח לקראת עתיד טוב, כדי להיות בטוחים שלנו, לילדים, לנכדים ולדורות הבאים יהיו רק חיים טובים יותר. לא שהחיים החומריים יהיו טובים יותר ויותר, כי כבר הגענו למצב שבו אנו מתחילים לראות שהרגשת האושר, מדידת האושר, אינה תלויה בכמה האדם מרוויח, שמעל רמת הכנסה מסוימת, שאינה קשה במיוחד להשגה, לא מורגשת עליה נוספת ברמת האושר כתוצאה מתוספת בהכנסה. תפקידה של מדינת הרווחה, יהיה לאפשר לכל אדם את אותה רמת החיים, כך שאם הוא נמצא במסגרת הזו, בגבול הזה, אז הוא מרגיש את עצמו שטוב לו, שהוא מסופק, ובעיקר שכל הצרכים שלו מסופקים. השיטה עצמה לא תתבסס על כסף, שייעלם מהשיטה הכלכלית, אלא על אספקה ישירה של מוצרים ושירותים באמצעות המערכת הכלכלית לכל אדם ואדם. מבחינה טכנולוגית ולוגיסטית זו לא משימה מורכבת עבורנו. למדינת רווחה כזו אנו צריכים לשאוף, תוך כדי הקפדה על איזון עם הטבע, כלומר במקום להרוס אותו, עלינו להיות חברה שדואגת באמת לעתידה.

 

אוכלי חינם

 

"טוב לתקן, שלא יהיה שום אדם תובע צרכיו מהחברה, אלא יהיו נבחרים לכך, שיחקרו מחסור כל אחד ויחלקו אותן לכל אחד ואחד. ודעת הציבור יוקיע את התובע לעצמו איזה צורך לאיש גס ומנוול כמו גנב וגזלן של היום".

(הרב יהודה אשלג, "כתבי הדור האחרון", כתבי בעל הסולם, עמ' 822)

 

זוהי דעת הציבור, כלומר הכול תלוי בחינוך, במידה שבה אנו מעבירים את כולם את תהליך החינוך על פי חכמת החיבור. לא סתם מעבירים, לא מדובר על מסגרת חינוך מוגבלת במקום ובזמן, אלא בני האדם יחיו בכל רגע בתוך מערכת החינוך, החברה תחייב כל אחד לבלות שעות רבות ביום במערכת חינוכית, מגיל צעיר ועד סוף החיים.

כיוון שבתהליך התיקון, אנשים שונים נמצאים בשלבים שונים, מתקדמים יותר ומתקדמים פחות, נשאלת השאלה, בהתייחס לציטוט המצויין לעיל, מהו דינם של אלו שירצו לנצל את השיטה הכלכלית החדשה לטובתם שלהם, אלו שלא יסכימו עם עיקרון השוויון והסולידריות, או אלה שלא יסכימו לתרום את חלקם למאמץ המשותף לטובת החברה ומנגד ידרשו לקבל ממנה את אותו סל שירותים ומוצרים חיוניים מבלי שתרמו דבר לחברה. השאלה בהחלט לגיטימית, כיוון שגם כיום ניתן לזהות בקרב האוכלוסייה המתגוררת במדינות שיש להן מדיניות רווחה מתקדמת, למשל בסקנדינביה, מיעוט המתנהג כ"טרמפיסטים", כאלו שחיים על חשבון המדינה בלי לתרום לה בחזרה דבר. בעל הסולם מסביר לנו שלחץ חברתי ודעת החברה יישרו את האדם ויחזירו אותו לתלם, לכן הוא לא מזהה סכנה מוחשית לפרזיטים שינצלו את השיטה לטובתם שלהם, על חשבון האחרים. ההגבלות יחולו על כולם, כי בראש ובראשונה אנו צריכים להקטין את הנזקים שאנחנו גורמים לטבע בכל רגע ורגע בהתנהלות הכלכלית והחברתית הנוכחית שלנו. פשוט אין לנו מנוס, אנו לא מסוגלים להמשיך ולגרום לשינויים אקלימיים שחוזרים ומסבים לנו נזקים אדירים, שרק את חלקם אנו מרגישים כיום, בעוד הנזקים העתידיים מהם אמורים להיות דרמטיים. לכן עלינו לדאוג לנקות את החברה האנושית כולה מכל העבודות, מכל ההתעסקויות, שלא לצורך הכרחי, כלומר, לשמור רק את מה שישמש את מדינת הרווחה העתידית, במסגרת התפקיד המוגדר שלה, לא יותר ולא פחות.

המשמעות היא ש-90% מהמקצועות, מהתעשייה ומהמסחר, מכל הפעילות הכלכלית שאנו מקיימים כיום, הפכו למיותרים ולמזיקים. הפרידה ממודל הצמיחה ומתרבות הצריכה, המעבר מכלכלה שמקדשת את הצמיחה הכלכלית ואת הגדלת הרווחים, את האינדיבידואליזם על חשבון הסולידריות וההרמוניה בין בני האדם, לכלכלה שהיא במהותה שיתופית ואלטרואיסטית, שוויונית והרמונית עם הטבע, יתבטא בהתכווצות דרמטית של הכלכלה העולמית, אבל מתוך בחירה מודעת שלנו, כדי להציל את עצמנו מהשעבוד לשיטה הכלכלית שהפכה אותנו לעבדים, שאנו משרתים אותה, במקום שהיא תשרת אותנו. מקצועות וענפים שלמים ייעלמו, כמו למשל תעשיית הפרסום שמלבה את תרבות הצריכה ושההוצאות בגינה מייקרים משמעותית את מחירי המוצרים שלהם האדם זקוק. גם תעשיית הפיננסים צפויה להעלם, אחרי המשבר שפרץ ב-2008 ברור לכולנו שנזקיה רבים מתועלתה והיא משמשת מכשיר עיקרי להעברת העושר וההון מהרבים לבעלותם של מעטים ומיוחסים.

 

"תחילה יש לעשות מוסד קטן, שרוב הציבור שבו יהיו מוכנים לעבוד כפי יכולתם ולקבל כפי צורכם...".

(הרב יהודה אשלג, "כתבי הדור האחרון", כתבי בעל הסולם, עמ' 835)

 

הכלכלה העתידית מבוססת על ההנחה שכל אחד מאיתנו תורם לחברה לפי יכולתו ומקבל ממנה לפי צרכיו. אם התנאי הזה מתקיים, המדינה חייבת לתת לכל אדם את אותו סל מוצרים ושירותים חיוניים, והאדם מצידו חייב לקבל אותו, עד לגובה מסוים, כמו כולם. אבל כאמור, הזכאות לקבל את סל הקיום מהמדינה, שבלעדיו אי אפשר להתקיים, מותנית בכך שהאדם נמצא במערכת החינוך. אין לו מה לעשות יותר, ברירת המחדל של האדם היא נוכחות רצופה במערכת החינוך, אלא אם כן החברה זקוקה לשירותיו, כי הוא בעל מקצוע חיוני, כזה שמכונה או רובוט אינם מסוגלים לבצע. במקרים כאלה, הוא יצא גם לעבודה, פעם או פעמיים בשבוע, אין צורך ביותר מכך. זו חובתו של האדם כלפי החברה ובתמורה הוא זכאי לקבל מהחברה אספקה רציונלית. כל אחד חייב להיות במערכת החינוך, זו העבודה שלו, וגם לעבוד במקום עבודה חיוני עבור החברה, למענה. כלומר יש לאדם עבודה כמו שהיום, בין במסגרת החינוכית או במקצוע חיוני, אבל השכר הוא לא שכר כספי, אלא באספקה רציונלית לכל אחד, ממדינת הרווחה שזה תפקידה.

ייתכן שיהיו בינינו "טרמפיסטים", כאלה שינסו לנצל את המערכת החברתית לטובתם, על חשבון האחרים, כי טבע האדם הוא כזה ואין לחכות לכך שבני האדם יהיו מושלמים. אבל הפתרון לבעיית הפרזיטים הוא מערכת החינוך, שחייבת לטפל בתופעה הזו. בשבדיה אין מערכת חינוך, כזו שאנו מתכוונים אליה, לכן תופעת הפרזיטים הולכת וצוברת בה תאוצה ועלולה לערער את ההסדר החברתי הנוח שהשבדים הקימו לעצמם, עבור עצמם. השבדים קיימים ולכאורה מצליחים מבחינה כלכלית וחברתית אך ורק מפני שבהתפתחותם הם עדיין לא אגואיסטים מספיק. זו מדינה קטנה שבה כל העם מרגיש את עצמו כמשפחה, עדיין יש הרגשה כזו, ולכן המודל הכלכלי שלהם מצליח להתקיים. אבל התחזית לגביהם קודרת, פשוט צריך לחכות, לתת להם להתפתח עוד כמה עשרות שנים, ואז נראה שכל הבעיות השכיחות היום בחברות מפותחות יותר, כמו למשל בארצות הברית, בריטניה ומדינות מודרניות רבות נוספות, לא מדלגות על שבדיה, אלא בדיוק להיפך. פשוט צריך לתת להם לגדול, כל העמים הצפוניים האלה, הם לא חמימים או מתוקנים, אלא לא מפותחים מספיק באגו שלהם, כיוון שההתפתחות שלהם כמדינות החלה רק לאחרונה, עד לא מזמן כל אחד מהם חי כמו באחוזה משלו.

כל השינויים לטובה לכיוון חברה שוויונית ומאוזנת, ההגשמה של מודל מדינת הרווחה והטיפול בחריגים ובתופעות שליליות שכיום מאפיינים את החברה והכלכלה המודרנית, לרבות תופעת הטרמפיסטים, הניצול, אי השוויון, קשרי הון שלטון והמניפולציות בכל פינה ותחום, קשורים ומותנים בתהליך של חינוך.

 

"ומחמת זה אין מקבלים איש לחברה מטרם ייבדק אם אינו איש גס ביותר, ואינו מסוגל לחינוך האלטרואיזם".

(הרב יהודה אשלג, "כתבי הדור האחרון", כתבי בעל הסולם, עמ' 822)

 

חכמת הקבלה אינה דורשת מהאדם כלום, למעט השתתפות בחינוך, זו העבודה שלו. כמו שיש סטודנטים שלומדים באוניברסיטה, ובתמורה מקבלים מילגה והקלות נוספות, כך מדינת הרווחה תנהג כלפי כל אדם ואדם, שבתמורה יקבל ממנה הגנה, רשת ביטחון סוציאלית מתקדמת, ביטחון חברתי ואת אותו סל מוצרים ושירותים הכרחי, שיאפשר לו חיים מאוזנים, ברמת חיים ממוצעת, לפי קריטריונים שווים וברורים שהחברה קבעה. האדם חייב לבוא למערכת החינוך, כמו לעבודה, מהבוקר עד הצהריים או עד הערב, וגם לחנך אחרים, בהתאם להתקדמות שלו. כך תגדל המעורבות שלו במערכת. זו תהיה צורת החיים המשותפת, במסגרתה כולם נמצאים בתוך מערכת החינוך ובנוסף לכל אחד יוקצו מספר שעות שבועיות של עבודה.

 

שלב המעבר - שקיפות גבוהה של המערכת הכלכלית ולחץ חברתי

שיטה כלכלית וחברתית כזו לא אמורה להתבסס דווקא על אמון מוחלט בין המדינה לאזרחים ובינם לבין עצמם, כי כל עוד האדם אינו מתוקן, לא הפך את הטבע האגואיסטי שלו לכלי למימוש אהבת הזולת, הרגשת הזולת והשתוות הצורה עם הטבע הכללי, אסור לנו להסתמך על אמון. בהתאם, לא מדובר על שיטה כלכלית רופפת, על היעדר פיקוח על האזרחים ועל הסתמכות עיוורת על אמון הדדי. מדינת הרווחה והמערכות שלה מתעדות ורושמות את הכול, את מה שמגיע לאדם ושהוא צריך לקבל, ואת מה שלא מגיע לו הוא לא יכול לקבל, ואת מידת ההשתתפות שלו במערכת החינוך ובעבודה לטובת החברה. מה הוא יקבל? מתוך הרשימה המוסכמת על כולם, נניח של 100 או 200 מוצרים ושירותים שהאדם צריך כדי לחיות, הוא יקבל מהחברה את כל מה שדרוש לו, מקורת גג, דרך ריהוט הכרחי ועד לצורכי מטבח ומזון. אם האדם נמצא מרבית הזמן במערכת החינוך, וכל המוצרים והשירותים שהוא צורך מגיעים לרשותו דרך החברה, לרבות נושא הבידור, שעות הפנאי וגם השעות המוקדשות לחינוך לילדים וכולי, אז הכול מתנהל בשקיפות גבוהה ובהתאם קְטֵנה האפשרות של האדם, גם אם הוא מעוניין בכך, להפר את העקרונות עליהם מושתתת השיטה.

מה כבר האדם יכול לקבל יותר מהאחרים, אם הוצאנו מהמערכת הכלכלית את הכסף. דירה שנייה? לא יכול להיות, זה לא דבר שניתן להסתיר בנסיבות כאלה. לקבל שני כיכרות לחם במקום אחד? שייקח אפילו ארבע. איפה החשש בשיטה כזו? אפילו אם החינוך עדיין לא הגיע אל האדם, לא התחיל לשנות אותו בהדרגה, מה הוא כבר יכול לבוא ולקחת מהחנות? איזה נזקים כלכליים הוא יכול להסב לחברה ולזולת? גם אם נניח שייקח מכל דבר כפול? ראשית לא סביר שיאפשרו לו, לָמה שיתנו לו? שנית, במה יקנה את האנשים שנמצאים בחנות ושומרים על הסחורה? מה הוא ייתן להם? הרי כסף לא יהיה לאף אחד.

 

"אם מכירים באיזה אדם, שעשה לצרכיו איזה עבודה כדי להיטיב מעט לעצמו ביותר ממה שנקבע לו מסדרי החברה, נעשה בזה ביזוי גדול בעיני החברה עד שבושים לדבר עימו, וגם פוגם כבוד כל המשפחה שלו במידה מרובה מאוד. ואין תרופה למכתו זולת לבקש עזרת בית המשפט שיש להם אופנים מסוימים איך לעזור לאומללים כאלו שאיבדו עמדתם בחברה, אשר על פי רוב משנים לו את מקומו, כי דעה קדומה, כי אין לשנות דעת הקהל".

(הרב יהודה אשלג, "כתבי הדור האחרון", כתבי בעל הסולם, עמ' 852)

 

נכון, אפשר לגנוב, אבל באמצעות החינוך והסדר הנכון בחברה, גדל הפחד להיראות כגנב, החשש מדעת החברה, מיחס שלילי אל האדם, דרך הילדים, דרך הקרובים, דרך השכנים וכולי. כלומר, כל עוד החינוך לא שינה את האדם וחיסל את המוטיבציה שלו לגנוב או לחיות כפרזיט על חשבון החברה, מה שימנע ממנו לסטות מהנורמות החברתיות זה הלחץ החברתי והחשש מדחייה ומאות קלון חברתי. ניסיונות של אנשים להרוויח מהמערכת, על חשבוננו, תמיד יהיו, כי הטבע האנושי נשאר אותו הטבע, אבל אנו נתקן אותו בהדרגה. בכל מקרה, גם בעל הסולם כותב על מנגנונים של פיקוח ובקרה על התנהגות האדם במסגרת החברה, בין השאר כדי למנוע בדיוק את המקרים האלה.

ברור שבסופו של דבר האדם יצטרך לעבור תהליך של התגברות על האגו, אבל זה יהיה בקלות, בכיף, מפני שהוא יקבל חינוך שישפיע עליו, בצירוף דעת החברה והסביבה שהשפעתה על האדם היא דרמטית.

 

"כל אדם מהם ממלא את תפקידו בשרות הציבור באופן המצוין ביותר, ואע"פ שאין רואה אותו, כי דעת הקהל לוחץ על כל אדם אפילו בסתר, עד שמרגיש שאם עבר עבירה של הונאה כלפי החברה לשגגתו, כמו הורג נפש בשגגה".

(הרב יהודה אשלג, "כתבי הדור האחרון", כתבי בעל הסולם, עמ' 851)

 

לא מדובר על מצב בו האדם מנסה להתגבר על עצמו, לשבור את עצמו לחתיכות, אלא על תהליך שבו הוא נמצא בסביבה שמקרינה עליו ערכים חדשים, כך שהוא לא רוצה שהאגו שלו יקפוץ ויוביל אותו בכל החלטה שהוא עושה. בנסיבות כאלה קל לו להתגבר על האגו, להסתדר ולהצליח להיות מעליו, מפני שהאדם מקבל הקרנה כזו מהחברה, לחץ, השפעה, שהוא מתעלה מעל האגו, מתגאה בעובדה שהוא לא משתמש בו, אלא מקבל סיפוק ושמחה מכך שהוא משתתף עם האחרים, ולכן מדובר על תהליך קל ומהיר בהרבה, ממה שאנו מסוגלים לדמיין ולהעריך כרגע.

 

המשחק האלטרואיסטי

מבחינה כלכלית, אין לאנושות שום בעיה לספק לכל בני האדם את צורכי הקיום שלהם, במיוחד אם לוקחים בחשבון שחלה האטה בקצב הריבוי הטבעי, ברחבי העולם, בהשוואה לקצב שאפיין אותנו מאז המחצית השנייה של המאה ה-20. ככל שהמדינה מפותחת יותר, ככל שהמדינות התפתחו, ממדינות העולם השלישי לקראת מדינות מפותחות ומתועשות, כך חלה בהן ירידה בשיעור הילודה ושינויים דמוגרפיים נוספים המרמזים על כך שאוכלוסיית העולם לא תגדל בקצב שאפיין אותה עד כה. גורם נוסף שיקל על היכולת לכלכל ולהאכיל את כולם הוא החידושים הטכנולוגיים, בחקלאות, בתעשייה, בתחום הרובוטיקה והדפסות התלת מימד. כבר היום אורך חיי המדף של תוצרת חקלאית, או של מוצרי חלב ומוצרים רבים נוספים גבוה בצורה משמעותית, בהשוואה לעבר. מי שקונה עגבניות, יכול לשמור ולהשתמש בהן במשך חודש וזו רק דוגמה. התקדמות בחקר החומרים ובהדפסת תלת מימד יביאו אותנו למצב בו נוכל לייצר באופן מיידי, מאותם חומרי גלם, גם עגבניות וגם בשר ואפילו שולחן. כלומר, הגענו למצב שבאמת לא צריכה להיות לנו דאגה, כי את היכולת הכלכלית והטכנולוגית לספק לכולם את צורכי המחיה שלהם יש לנו. בזכות הביוטכנולוגיה והחידושים בתחום ההדפסות, אין לנו דאגה לחומריות. אנו יכולים לספק לאדם חיים בריאים, שאותם אנו לא מספקים היום, בגלל שכל אחד מאיתנו רוצה להרוויח, רוצה כסף במקום בריאות או חיים בטוחים ומאושרים. אנו לא צריכים להילחם, הכול תלוי בחינוך.

 

"התחרות גדולה נמצאת להם בשדה הפעולה של השפעה לזולתו, עד שמרביתם מביאים את עצמם בסכנות נפשיות, כי דעת הקהל מחשיב ומכבד מאד בהתפעלות יוצאת מהכלל את תוארי הכבוד ממדרגות הגבוהות בהשפעה לזולתו".

(הרב יהודה אשלג, "כתבי הדור האחרון", כתבי בעל הסולם, עמ' 852)

 

ביכולתנו להגיע למצב שבו יש לנו הכול, מהבחינה החומרית. אבל אנו ניצבים בפני בעיה, איך האדם מאזן את יצר הרע שלו, את הרצון שלו להיות יותר מוצלח, עשיר, חזק ומקובל חברתית מכולם, את הרצון לנהל בחיים מאבקים, תחרות בלתי פוסקת ואקשן? כל ההתנהלות הזו שלנו שקולה עבורנו למשחק, כמו שהילדים משחקים בכדורגל בחצר, כך מתעסקים למשל הכלכלנים בבנקים ובשווקים הפיננסיים. זה אותו משחק, מעין סיפוק פנימי. אז כל מה שצריך לשנות זה לתת לאדם לשחק, אבל בצורה אלטרנטיבית, לא באגואיזם אלא בצורה אלטרואיסטית. למשל, שתהיה תחרות בין כולם, אבל תחרות על לתת ולא על לקבל, על מי תורם יותר לחברה ולזולת, במקום לקדם את האינטרסים הצרים והאגואיסטיים שלו. הזוכה בתחרות כזו, על השפעה לזולתו, במקום על קבלה לעצמו, יזכה בהערכה, ביחס יפה וטוב מצד החברה, יכבדו אותו, הילדים יתגאו שיש להם אבא כזה, בעוד מי שימשיך לנהוג ולהתחרות בצורה אגואיסטית, יקבל מהחברה בדיוק את התגובה ההפוכה, עד כדי שנאה.

 

מיהו העשיר?

מושג העושר יקבל משמעות שונה לחלוטין בחברה כזו, שבה אין לאזרחים דאגות חומריות. במה יתבטא עושרו של אדם? עשיר הוא זה שתרם לחברה, כלומר העושר הוא אינדיקציה למידת התרומה של כל אדם לזולת, לאינטרס הכללי, למדינת הרווחה שמספקת לכולם את צורכי הקיום שלהם. כסף לא קיים בכלכלה החדשה, כיוון שהוא מכשיל את האדם, הוא מהווה מכשול בפני התקדמות רוחנית ובפני חברה שאמורה להיות שיתופית, שווה ואלטרואיסטית, כיוון שהכסף שקול למילוי רוחני של האדם האגואיסטי ואינו מאפשר לנו להתפתח מעבר לקיום הגשמי והחומרי שלנו. שני המרכיבים העיקריים שמשמשים אותנו כיום לקבוע את עושרו של האדם, כמות הכסף שברשותו ורמת החיים היחסית שלו בהשוואה לאחרים, ייעלמו בכלכלה החדשה, ולא במקרה. ברמת החיים לא יהיה הבדל כלשהו בין זה לזה. אין לאדם מה להשאיר לילדים, אין לו מה לדאוג לאף אחד, גם לא לעצמו, כיוון שכולם יקבלו, במסגרת המקובלת, את כל מה שמגיע לכל אחד מבחינה חומרית.

כל הסיפוק הוא סיפוק רוחני, ולא חומרי. כי האדם אינו זקוק ליותר ממה שיש לו, אם הוא נמצא כל הזמן בהרגשה של התפתחות חברתית, מקבל ממנה תענוג, ונתון להשפעה החזקה של החברה, שמעצימה בו את ההרגשה ואת הידיעה הזו. ברגע שהאדם מקבל הכוונה כזו מהחברה, הוא לא יכול לנהוג או לחשוב אחרת, הוא פשוט אינו מסוגל לחשוב על כסף. מדובר על התפתחות שיש לה ניצנים כבר כיום, כי הקשר בין עושר לאושר מורכב בהרבה משסברו בעבר וכיום ידוע כי רמת האושר אינה עולה יחד עם עלייה נוספת בהכנסה, מעבר לרף הכנסה מסוים שהאדם מרוויח.

החיים בחברה כזו משחררים את האדם מדאגה לעתידם הכלכלי של ילדיו, כי הנטל הכלכלי הזה עובר מהיחיד אל החברה. הוא לא בעל הבית עליהם, אלא החברה אחראית לעתידם הכלכלי. ההורים לא צריכים לספק לילדים שלהם דבר, כי מי שיש לו ילדים יחיה בביטחון ומתוך ידיעה שהם זכאים לקבל מהמדינה את כל מה שמגיע להם, באופן אוטומטי. זהו גורם נוסף המחסל את המוטיבציה של האדם לצבור עושר ולהעדיף את האינטרסים הכלכליים שלו, בהשוואה לאינטרס של הזולת, או של החברה כולה. כך למשל, ההורים לא צריכים לדאוג לכך שלילדיהם תהיה דירה כשיגדלו, כיוון שמדינת הרווחה תדאג לכך, זו זכותו של כל אזרח לקבל קורת גג המתאימה לצרכיו, ללא קשר ליכולת הכלכלית של הוריו. הכול רשום, ברגע שהילד נולד, מגיע לו כל מה שהוא צריך, בכל שלבי ההתפתחות שלו. האדם לא צריך לדאוג לכל הדברים האלה, הוא משוחרר מכל מה שמעסיק אותו כיום, משעבד אותו לעבודה, לרכוש, לכסף. הדאגה היחידה של האדם תהיה איך לתרום לחברה. במקביל, החברה צריכה לדאוג שהוא יקבל את כל מה שהוא צריך לקבל ממנה. מצד האדם, עליו לדאוג להשפעה, ולא לקבלה, זה החינוך שכל אחד מאיתנו יקבל ואלו הערכים והנורמות החדשות בחברה הרוחנית העתידית.

באופן פרדוכסלי, דווקא אורח החיים והשיטה הכלכלית הנוכחית, לא הצליחו לשחרר את העשירים מדאגות חומריות, להיפך, אנו רואים עד כמה הם שבויים בחומריות וממשיכים את המרוץ אחר הכסף וכל סמלי הסטאטוס שנלווים אליו. דווקא הכלכלה החדשה, תשחרר אותם מכל הדאגות האלה, כיוון שהיא מבטיחה להם ולילדיהם רשת ביטחון סוציאלית וכלכלית, אפשרות לתרום לחברה ולזולת, וכמובן רגשות חיוביים, הערכת החברה ותחושה של אושר, שלא ניתן לרכוש בכסף. כיום, מיליונר שמפסיד מיליון דולרים מרגיש כאילו חרב עליו עולמו, כיוון שאין לו לו כיסוי על אותו מיליון שהפסיד. מנגד, אם לא היה מפסיד, אלא משלם מיליון, עבור תענוג גדול ומיוחד, לא הייתה לו תחושת הפסד, אלא להיפך, תענוג. כלומר אנו עוסקים בתענוגים, כי החומר שלנו הוא הרצון ליהנות. האדם מוכן לשלם בדולרים עבור התענוג, לקנות אותו, מבחינתו הכסף הוא שווה ערך לתענוג. לדוגמה אם הוא יקבל תענוג מכך שתרם מיליון דולר לחברה, ואם החברה בתמורה משבחת ומרוממת אותו, אם כולם ישבחו אותו והתרומה שלו תהפוך לשיחת היום, עד כדי כך שהילד שלו יחזור מבית ספר ויחמיא לו שהוא כזה גדול, ושלא ידע עד כמה, עד שלא שמע שמדברים על אביו בבית הספר. זה לא סיפוק? לא כדאי לאדם לשלם על כך ולתרום לחברה ולזולת? ברור שכן.

 

"בתי המשפט שלהם עסוקים בעיקר בנתינת תארי כבוד המציינים מידת הצטיינות כל איש בהשפעה לזולתו. ואין אדם שלא יהיה מזוין בתואר כבוד על שרוולו, ועבירה גדולה היא לקרוא שם אדם בלי תואר הכבוד שלו. גם עבירה גדולה ייחשב לאיש המוחל על כבודו הראוי לו לפי תואר הכבוד".

(הרב יהודה אשלג, "כתבי הדור האחרון", כתבי בעל הסולם, עמ' 852)

 

כלומר עלינו להתחיל לבדוק ולמדוד את האושר, ולא את הכסף. כל אחד מאיתנו צריך לעסוק במטבעות של אושר, זהו העיסוק העתידי שלנו, ולא בכסף ובחומריות שאנו שקועים בהם כיום עד צוואר.

 

צער האדם

כדי להגיע למצב כזה, צריך להקדים ולספק לכולם חינוך, שישנה את האדם ואת הקשרים שלו עם הזולת. בלי חינוך כזה, המילוי שהכלכלה העתידית מציעה לאדם לא ימשוך אותו, אלא הוא יחיה מתוך צער על הפרידה מהכסף, מתרבות הצריכה, מהחומריות אליה הורגל. בלי חינוך, האדם לא יוכל להסתפק בחיים פשוטים יחסית מבחינה חומרית, בצריכה רציונלית ומאוזנת. אחד המרכיבים החשובים בשינוי הזה, שהחברה בכללותה וכל אחד מאיתנו באופן פרטי צריכים לעבור הוא מערך הסברה, שיתמוך וילווה את תהליך החינוך. ראשית, נצטרך להוכיח שהשיטה הכלכלית והחברתית הנוכחית מובילה אותנו לאבדון, שהעלייה באי השוויון, הגידול הצפוי באבטלה, שהעלייה בנטל החוב הרובץ על כל אזרח במדינה המודרנית, והעבדות המודרנית המשעבדת את כולנו, הם כולם רק ביטויים ראשונים לכישלון המהדהד של השיטות הכלכליות המודרניות, שאת כולן מאפיין יצר ההרס העצמי, בגלל שאנו לא יכולים לעצור את עצמנו. הנזקים הכלכליים, החברתיים והאקולוגיים שהאנושות גורמת לעצמה הם כה גדולים, עד שברור שאם היא תמשיך כך, היא תגיע לכליה, ממש תביא על עצמה את סופה שלה. מערך ההסברה צריך לצייר לכל אדם את התמונה הזו, עד כמה חמור מצבנו ועתידנו, בצורה ריאלית, לרבות הוכחות ומחקרים, כדי להדגיש שבתהליך המסוכן הזה בו כולנו נמצאים, אנו לא מסוגלים לעצור את עצמנו. אנחנו משולים לאדם המהופנט ממקום הקבר שלו, והוא הולך לקראתו וגם כנראה שוכב בו, כמו דור המדבר, שכל אחד מהם חפר לעצמו קבר ונכנס לתוכו בליל תשעה באב, ומי שנגזר דינו למות מת, ומי שלא, חזר על האקט הזה פעם בשנה, בכל ליל תשעה באב.

 

במקום כסף, מטבעות של אושר

את הכסף יחליפו המטבעות החדשים, מטבעות של אושר, שיונקים את כוחם מהערכת החברה, ומהסיפוק שהאדם מקבל ממנה, ולא מרכוש, או אורח חיים ראוותני או מצבירה של כסף בחשבון הבנק שלו. החשבון פשוט מאוד. כל אדם הוא קודם כל גוף פיזי, עם איברים וצרכים, ממש כמו בהמה. אם נלך לרופא ונשאל אותו הוא יענה באותו האופן, רק שהוא נקרא רופא ולא וטרינר, אבל בעצם אין הבדל ביניהם. הבהמה הזו חיה, והיא צריכה לקבל מילוי לצרכים הפיזיים שלה, כמו כל בהמה. אבל מעבר לסיפוק הפיזי והחומרי הזה, מהו ההבדל בין הבהמה לאדם? סיפוק, זו התשובה. הסיפוק הזה נקרא רצון ליהנות. האדם נהנה מזה שהוא ממלא את עצמו, את החסרונות שלו, והוא נהנה מכך שהוא בודק את עצמו ביחס לאחרים, עד כמה שהוא יותר מוצלח, עשיר או מוערך מהם. הסיפוק של הרצון שנקרא "אגו". האם הסיפוק הזה חייב להיות נקוב דווקא בדולרים? לא. אבל הוא חייב להתבטא ביחס כלשהו, כי האדם בודק את עצמו כלפי אחרים. לכן, במקום דולרים, החברה יכולה לתת לאדם להרגיש את עצמו גדול, מכובד, ידוע בעיני הקהל.

זה המטבע החדש, הוא מושתת על כמה מוערך האדם בעיני החברה. ליחס הזה ניתן להוסיף גם מאפיינים מוחשיים. המדינה יכולה לספק לכל אזרח מטבעות כאלה של אושר, למשל באמצעות הענקת מדליה, אותות הצטיינות והתנדבות, אזכורים ושבחים אודות מי שמגיע לו ברדיו, בטלוויזיה ומעל כל במה ציבורית. יש לדברי שבח כאלו ולהערכת החברה כוח והשפעה עצומים על האדם, במיוחד אם הוא הופך לשיחת היום, אם לדוגמה מספרים לילדים שלו מי האבא שלהם ועל התרומה הגדולה שלו לחברה. האדם לא צריך יותר מהערכת הסביבה, בתנאי שהחברה דואגת לספק את צורכי הקיום החומריים שלו. כי גם היום הוא עובד קשה, כדי לחיות בחברה ברמה מסוימת, כלכלית וחברתית. הוא יוצא בשעה שש בבוקר וחוזר בשמונה בערב, וכך מתנהלים כל החיים שלו. בעצם גם היום האדם עושה כל הזמן את מה שהחברה דורשת ממנו, הנורמות החברתיות, השפעת הסביבה וכלי התקשורת, מכתיבים לו מהי הצלחה, מהי רמת החיים הראויה שאליה הוא צריך לשאוף ומה מרכזיות העבודה בחייו. כלומר, האדם עושה מעצמו זומבי. למה? בשביל מה? רק כדי שיעריכו אותו, שהוא יוכל להגדיר את עצמו במונחים שהחברה קבעה עבורו, למשל, שהוא נמצא במעמד הביניים וזה עבורו מקור לגאווה.

הרמה הזו של שיקולים וסיפוקים היא המבדילה בין האדם לרמת החי ואנו צריכים להחליף את השיקולים האלה בשיקולים חדשים, שונים במהותם, לפיהם מהיום והלאה אנו מעריכים את האדם לפי התרומה שלו לחברה, ולא לפי ההישגים האגואיסטיים, הכסף, הרכוש שצבר ואורח החיים שנלווה אליהם. בואו ונראה מה קורה, איך ייראו החיים שלנו לפי הכלל החדש הזה. התחרות נשארת חלק מחיינו, וכל אחד ואחד מאיתנו יכול להגדיל את עצמו מעל האחרים. כולם יכולים להשתתף ולהתחרות בריצה קדימה, אבל המטבע הוא אחר, הוא מושתת על טובת הסביבה, לטובת החברה. אומנם מדובר על מטבע חדש, המבוסס על הערכת החברה ועל המאמץ שהאדם עושה לטובת הזולת וטובת הכלל, אך אין מניעה שיהיו לו גם ביטויים פיזיים, שיחלקו לכולם מטבעות כבוד שהאדם יכול לאסוף, כמו ילד שאוסף משהו שיקר לו בקופסה.

החיים במדינת רווחה כזו, שאלו הערכים שלה ושהמטבע החדש שלה הוא מטבע של אושר, יכולים להיראות לאדם כרצויים, אופטימיים וכחלום ורוד, רק אחרי שיתחיל לבחון ולראות את כל המציאות באור החינוך החדש שקיבל. החינוך והשפעת הסביבה הם שיגרמו לאדם להתחיל לראות את התענוגים שממלאים אותו, חום ואהדה, מהסביבה ומכולם, כמילוי עבורו, כסיפוק נחשק, שגורם לו אושר, שאי אפשר לרכוש בכסף. רק כך האדם יתחיל לראות שהחיים שלו אינם מסתכמים בכך שהוא חי בצורה בהמית ומקדיש את כל זמנו וחייו למרוץ חומרי, שמסב לו ולחברה כולה הרבה יותר נזק מתועלת, בעוד האושר נותר חמקמק וזמני, אם בכלל. החינוך והחיים בחברה שהערכים שלה גבוהים מחומריות ומבוססים על "ואהבת לרעך כמוך" ועל תיקון טבע האדם והקשרים בינינו, יאפשרו לאדם לעלות ולחיות ברמה רוחנית ואנושית. אז הוא יתחיל לראות דברים שהם למעלה מזמן, תנועה ומקום, יעבור את גבול החיים הפיזיים בכך שיתחבר בפנימיות עם כל החברה האנושית וזו הפריצה לעולם הרוחני הנצחי.