המודל הסקנדינבי ומגבלותיו

כמו כל הגישות האחרות לנושאי כלכלה וחברה, גם השיטות הסוציאל-דמוקרטיות עוברות משבר, למרות הדימוי החברתי שלהן והפחות קיצוני מהימין הכלכלי ומהקפיטליזם.

הסוציאל-דמוקרטיה ובכלל הסוציאליזם, בניואנסים כאלה ואחרים, כמו למשל בסקנדינביה, או כפי שרצו לבנות בקובה, בסין ומקומות נוספים, הן שיטות אגואיסטיות, שרצו ולו במקצת להמתיק ולהקל על החברה, כלומר לתקן חלק מהעיוותים שנוצרו כתוצאה מהשיטות האגואיסטיות הנוכחיות, ובמיוחד מהקפיטליזם. על רקע הכישלונות במרבית המדינות שניסו להנהיג שיטה סוציאליסטית, או סוציאל-דמוקרטית, אפשר בכל זאת להתייחס למודל הסקנדינבי, כי יֵתר השיטות נפסלו לגמרי, ובפועל הן כבר לא קיימות. השאלה שאנו צריכים לשאול היא האם הסקנדינבים שמים לפניהם למטרה להיות חברה אחידה?

"אחידה" הכוונה ברמת החיים, בביטוח סוציאלי, בשירותי הבריאות והחינוך, ביחס בין אדם לאדם, ובכל מה שכלול בנוסחה הפשוטה של "כאיש אחד בלב אחד". בשלב הבא והמתקדם יותר של ההתפתחות של האדם והחברה האנושית, מדובר על להגיע לדרגת "ואהבת לרעך כמוך". האם הם הציבו לפניהם מטרה כזאת, או שזו חברה בורגנית, עשירה, שפשוט יש לה מקורות לספק לכל חבר וחבר תמיכה טובה, להורים בכלל ולאימהות חד הוריות בפרט, ולכל מקרי שלבי החיים, מהלידה ועד זקנה? האם מודל כזה נקרא סוציאל-דמוקרטיה? האם המבנה החברתי עצמו השתנה משמעותית? האם ישנה דאגה לשלום החברה הכללית, לחיבור בינינו, להיות יותר קרובים "כאיש אחד בלב אחד", או שאנו פשוט דואגים שכל אחד יקבל בדירה שלו את הסיפוק שלו וזהו? בעצם, זה המצב.

בסקנדינביה אנו רואים דבר והיפוכו. מצד אחד, המדינה מספקת לכל אחד רמת חיים טובה, ביטוח לאומי, בריאות, ממש הכול, ומצד שני חלה התפרקות של התא המשפחתי, ירידה בילודה, ירידה בשיעור הנישואין בין גבר לאשה ועלייה בנישואין אלטרנטיביים וכולי.

עד כמה בכלל רואים שם חיים רגילים ונורמליים בלי מוטציות? החברה הזאת חולה מאוד, ויודעת רק לספק לעצמה חומריות מוגזמת, בלי לחשוב על התקדמות רוחנית כלשהי, המתבטאת בנטייה של זה לקראת זה, האחד לשני. עם עיוותים כאלה ביחס של האדם, בחוקים ובכל תחומי החיים, אין סיבה לראות את המודל הסקנדינבי כמוצלח.

בנוסף, צריכים להבין, שזו חברה הומוגנית, זה עם אחד, אין לשם הגירה משמעותית, כמעט ואין אנשים זרים. אם נכניס לנורבגיה, שבחוש הצדק שלה היא כל כך ביקורתית כלפי ישראל, מיליון מהגרים ממדינות מוסלמיות והעולם השלישי, נראה מה יקרה לה ואיך הם ידברו אז על אהבה וסובלנות כלפי אחרים. הכול טוב ויפה בדיבורים, אבל בפועל זו לגמרי לא מדינה סוציאליסטית בצורתה הנכונה, שבה אין הבדל בין דתות, אמונות ובני אדם. המשטר הסקנדינבי מאופיין בדאגה כללית לסוציום בלבד, אבל מתוך שמירה על האדם. זה מה שלא היה ברוסיה. שם היה כיוון אחר, סטייה אחרת. דאגו כביכול למדינה, התייחסו אל המדינה כאל דבר קדוש, ואילו האדם, האדם לא שווה כלום.

גם אם נוסיף למודל הסוציאל-דמוקרטי תהליך של חינוך, אחרי החינוך נצטרך לשנות את הכול. כי הם יצרו טלאים למיניהם על החברה הבורגנית, הקפיטליסטית, שקראו לה דמוקרטיה והוסיפו לה אלמנטים משלהם שהם כינו סוציאליזם, ולא יותר.

כל מה שהם מקבלים עכשיו, שירותי רווחה מפותחים ופערים נמוכים ביניהם, מטרתם להפריד ביניהם ולא לחבר אותם. התשתית עצמה איננה נכונה. לא רואים ביניהם חיבור, להיפך, רואים איך שהם מתרחקים זה מזה, לא רוצים משפחות, לא זוגיות, ובכלל הכול לא מתקדם לכיוון הטוב והרצוי. לא מספיק לחשוב שכאשר חברה בונה לדרגת החי שבנו, כלומר לגוף שלנו, מקום טוב להתקיים בו ותנאים חומריים טובים, בני האדם מתקרבים לפתח את דרגת האדם שבהם כתוצאה מכך. אבל נניח שלא צריכים להרוס שום דבר ממה שקיים כיום. אנו צריכים לתת לכולם חינוך, אז זה מה שנעשה.

בסקנדינביה מלכתחילה, מדובר על עמים מאוד הומוגניים, מאוד ספציפיים, הנורבגים, והפינלנדים. במהלך כל ההיסטוריה שלהם הם היו בודדים, עמים קטנים עם אופי מאוד מיוחד לכל אחד ואחד מהם, ולכן זה היה מודל חיים שיכול היה להתקיים, כי הם חיו לפי הרוח שלהם. אפילו שחיו בחברה מודרנית מבחינה טכנולוגית, אבל לפי דרגת ההתפתחות הפנימית, הם התקיימו עדיין כמו משפחה אחת, חמולה, שבט, ולכן לא היו ביניהם בעיות.

לכאורה, האתוס הלאומי המשותף סייע למדינות סקנדינביה להקים מדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית שממלאת את הציפיות ממנה. אבל אם עם מבסס את האתוס הלאומי שלו על "כאיש אחד בלב אחד", אבל כנגד שאר העולם, כנגד האחרים, זה לא יכול לעבוד. כי "כנגד" זו כבר לא צורה עתידית אחידה. להיפך. בניית אתוס לאומי כזה חייבת להתבסס על מתן דוגמה לכולם, כי אנו רוצים שכולם יצטרפו אליו בהמשך, כל מי שירצה. אנו רוצים לבנות מקום יפה וטוב לכולם.

 

האם לאפשר לקפיטליזם להשתולל ללא גבולות?

השאלה היא האם קיומם של מודלים סוציאל-דמוקרטים שמצליחים לייצר נוחות חומרית לאזרחים ורמה נמוכה יחסית של אי שוויון כלכלי ביניהם, מרחיק אותנו מהתיקון הכללי שעל המערכת לעבור ואולי עדיף היה לאפשר לקפיטליזם להשתולל ללא הגבלות, עד שיצר ההרס העצמי שלו יהיה גלוי לכל ויחייב שינוי דרמטי במודל הכלכלי החברתי? הסוציאל-דמוקרטיה צריכה להראות לנו, שאי אפשר לתקן את הקפיטליזם באמצעות תוספות יפות כאלה או אחרות, כמו קצבאות נדיבות, מגזר ציבורי יעיל ומיסוי גבוה. אמנם לא קוראים לזה קפיטליזם, אלא סוציאליזם, אבל זה לא סוציאליזם, אלא אותו קפיטליזם, רק בתחפושת, עם תוספות יפות למיניהן, שהמדינה כביכול מקדישה לטובת העם. גם הקפיטליסטים דואגים לזה, אולי לא פחות מהסוציאל-דמוקרטים, רק לא מכנים את עצמם כמדינות סוציאל-דמוקרטיות. אנו רואים שהיום בעולם כמעט ואין הבדל בשיטות הכלכליות והחברתיות בין מדינות, אלא רק בשמות, בדגלים, בסמלים ובאתוס, ובכל התנועות למיניהן, המשתמשות כל אחת בסיסמאות שלה לטובת עצמן ולא לטובת האדם. לכן ודאי שהשמות האלה, סוציאל-דמוקרטיה, סוציאליסטים וכדומה מטעים. אין ספק שמהמשבר בחברה הקפיטליסטית הנוכחית, עובר גם עליהן, ושאנו עוברים לחברה חדשה, חברת הערבות. ערבות הדדית בין אדם לחברו, בין האזרחים, בינם לבין המדינה ובסופו של דבר גם בין מדינות במערכת הבינלאומית.

אין שיטה כלכלית קיימת הדומה לכלכלת הערבות. ודאי שיש אלמנטים משותפים, כגון הביטוח הלאומי, מערכת הבריאות ושאר המאפיינים של מדינת הרווחה, שאנו מספקים לכולם. אבל מנגנונים כאלה קיימים גם באמריקה, גם אצלנו, גם בסקנדינביה, לכן הם לא אלו המבחינים בין הכלכלה העתידית, כלכלת הערבות, לבין כל השיטות הקיימות כיום. ההבדל המהותי הוא בגישה, היחס והחוקים שבכל המערכות האלה, יהיו שוויוניים לכולם. השוויון הוא המפתח.

 

הטראומה שהותיר הניסוי הקומוניסטי

 

"אכן עם כל האמת שבאידיאה זו, אינני מבטיח למקבלים אותה עתה, אף קורטוב של גן עדן. ולהפך, גיהינום גדול של צרות מובטח להם. כי העובדה החיה שבארץ רוסיה כבר החכימה אותנו למדי. אמנם זה אינו סותר עוד את אמיתיותה של אידיאה הזאת, כי כל החיסרון שבה הוא, מפני שהיא בשבילנו עדיין פגה. כלומר, אין בני דורנו בשלים עוד מבחינה מוסרית, שיהיו יכולים לעכל במעיהם את המשטר הזה של חלוקה שווה וצודקת. כי מחוסרי זמן אנו, שעדיין לא הגענו לידי התפתחות המותאמת לקבל את הסיסמא "מכל אחד לפי כישרונו, לכל אחד לפי צרכיו".

(הרב יהודה אשלג, עיתון "האומה", כתבי בעל הסולם, עמ' 494)

 

הרוסים רצו לקיים משטר של חלוקה שווה וצודקת. כשבעל הסולם כותב שזו צורה "פגה", זה אומר שהם לקחו עם ללא חינוך, ללא תרבות, ללא התפתחות, כפי שהיה במקרה של רוסיה, עם שעדין לא בשל לזה וניסו ליישם את השיטה של חלוקה שווה וצודקת. רק כ-60 שנים לפני הניסיון הקומוניסטי, הרוסים יצאו מהעבדות. עד אז כל אחד היה שייך לבעל בית, לאדון. רוב המדינה הייתה חקלאית ורוב האנשים חיו בכפרים, כאשר כל כפר היה שייך לבעל בית, שאם היה רוצה, יכול היה אפילו להרוג את התושבים. לאיכר לא הייתה אפשרות לצאת מאותו הכפר, כי לא הייתה לו תעודת זהות והוא היה חייב לחיות תחת שלטון האדון שלו כמו בהמה. כך היה עד שנת 1861.

חמישים שנה בלבד לאחר מכן, הם עשו מהפיכה סוציאליסטית. ללא שום חינוך, ללא הכנה כלשהי, תחת סיסמאות לפיהן כולם בשוויון, כולם חופשיים, כולם מנהלים את המדינה, כולם למען כולם. אנשים שעוד לא עברו את הקפיטליזם, ושרק יצאו מעבדות, בעוד הבשלות לקומוניזם דורשת אלף שנות התפתחות, שלא היו להם. לכן אנו לא יכולים לקחת דוגמה מרוסיה. אבל מכך שבעל הסולם כותב שבני דורנו אינם בשלים מבחינה מוסרית, אינם מפותחים דיו כדי לקבל באמת את הקומוניזם האלטרואיסטי, המבוסס על חלוקה שווה וצודקת לכולם, אנו יכולים ללמוד, שקודם חייב להיות חינוך. כדי להימנע ממצב של לידה של פג, של מודל כלכלי וחברתי שאין לנו בשלות ויכולת לקבלו וליישמו כהלכה, חייבים לתת הסבר לאדם המודרני.

היום זה כבר אחרת, רוסיה הפכה לקפיטליסטית, האנשים כבר למודי ניסיון וחשדנים, לא שייכים ולא משייכים את עצמם לאף אחד, וכך גם בשאר העולם. היום אנו כבר יכולים לבוא לאדם ולהסביר לו, בצורה הדרגתית, מה עומד לפנינו. בפרט כשעומדים לרשותנו גם מצד המדע, וגם מצד הטבע, הוכחות שאין דרך אחרת, ושאין ברירה, כי אחרת הולכים לקראת תהום. זה מה שצריכים לעשות, אין ברירה. צריך להתחיל להראות, שמכל הכיוונים אנו לא מסוגלים לבחור, זה לא בידינו. אנו לא יכולים לדון באיזשהו מועדון, או פרלמנט לאומי, בינלאומי, עולמי, לאן ללכת ובאיזה כיוון לבחור. אנו צריכים רק להביא את כולם לשולחן דיונים עגול, ולא חשוב באיזה פורום בינלאומי או עולמי מדובר, בין אם זה G20, G8 או האו"ם, ולהראות לכולם את מה שהטבע מציג לנו כדבר הכרחי ואת התמיכה המדעית למגמה הזו. בהקשר הזה, כשאומרים מדע, הכוונה לפיזיקה, לא לפילוסופיה, אלא ממש למדעי הטבע. עלינו להציג גם דוגמאות מהחיים שלנו, בלי לשקר ובלי להסתיר את הדברים, את מה אנו רואים, את הנתונים והמגמה, ולפי זה להחליט. זה מה שאנו צריכים לעשות.

ברור שכל מי ששומע היום את הפתרון המבוסס על שוויון וחלוקה צודקת, נבהל ומכנה אותו פתרון קומוניסטי ואף מאשים את בעל הסולם ותלמידיו שהם רוצים להחזיר את העולם למודל הרוסי שכשל. קשה מאוד, וכמעט בלתי אפשרי להסביר לבני האדם את ההבדלים העיקריים בין השיטה של בעל הסולם, לבין השיטה שהייתה נהוגה ברוסיה. בנוסף, הם לא מבינים מה זה משטר רוסי. המשטר הרוסי היה משטר אכזרי. צריכים להבין שהרוסים רוצים לשלוט בעולם, זה אצלם בדם. יש להם בעיה של חוסר הערכה עצמית, הם חושבים שלא מכבדים אותם, הם תמיד צריכים להוכיח שהם הגדולים, החזקים והחכמים ביותר. נכון, הנטייה הזו קיימת אצל כולם, אבל במקרה של העם הרוסי זו ממש צורה בולטת. הייתה להם בעיה מאוד גדולה, הם הרגישו שבאמצעות בניית הסוציאליזם הם יראו לכולם דוגמה לעתיד העולם. אבל לאן הם הגיעו במשך כל שנות הקיום של המשטר הסובייטי ברוסיה? הרוסים בזבזו את כל אוצרות האדמה, את כל אוצרות העם, את כל הכוחות שלהם, את כל מה שהיה להם, רק כדי להראות לכולם כמה שהם גדולים וחזקים מכולם. איזה צבא הם בנו, איזה פצצות, טנקים, הם הכניסו את כל המשאבים שברשותם לתוך הצבא הזה, אבל אחר כך הכול נרקב. מה הם עשו עם תוכנית החלל המפוארות? הם לא נתנו לעם כלום, כולם אכלו ממש "מהיד לפה", אבל מיליארדי רובלים הוזרמו לצבא לתוכנית החלל ולמיזמים לאומיים נוספים בהם הם יכלו להתגאות, להציג את עצמם כמצטיינים בכל התחומים, כגדולים.

ההנהגה לא חשבה על העם הרוסי, אף פעם לא הייתה מחשבה על העם. הם הרגו 40 מיליון תושבים מהעם שלהם עצמם, וזה לא כולל מה שהיטלר עשה. השאר חיו כמו חיות, מהיד לפה. גם היום, כל מה שקורה ברוסיה מיועד להראות לאחרים שרוסיה והמודל החברתי והכלכלי שלה צודקים. זה הפך לפארסה. איזה קולחוזים? הם חיו כמו החיות שלידם. דיור, פרנסה, חופש, כלום לא היה. האם זה נקרא סוציאליזם? הם פשוט שיחקו במילה הזאת. בעל הסולם חזה את התמוטטות המשטר הקומוניסטי, בגלל המרחק שלו מהאידיאה של הקומוניזם האלטרואיסטי על פי חכמת הקבלה, המבוססת על אהבת הזולת, ערבות הדדית ותיקון האדם, במקום על כפייה, פרוטקציוניזם וכישלון לספק לאדם חומר דלק לחיים ולעבודה בחברה שיתופית, בה ציפו כי כל אחד יעבוד לפי יכולתו ויקבל לפי צרכיו.

 

"משטר הכפייה הנוהג בסובייטים הוא משטר נצחי שאין לשנותו לעולם. ומתי שירצו לשנותו למשטר שיתופי אמיתי, יאזל חומר הדלק מן העובדים, ולא יכלו לעבוד, ויחריבו את המשטר. הרי שאגואיסטים ואנטי קומוניסטים היינו הך. והם זהות. ולא עוד, אלא שמשטר קומוניסטי בדרך כפייה, אינו בן קיימא לגמרי, כי אין זכות קיום למשטר הנסמך על כידונים בלבד, וסוף סוף יקומו רוב הציבור עליו ויבטלוהו".

(הרב יהודה אשלג, "כתבי הדור האחרון", כתבי בעל הסולם, עמ' 817)

 

גם הסקנדינבים טוענים שהמשטר שלהם סוציאליסטי, אבל במה הוא סוציאליסטי? האם זה שהם יכולים להרשות לעצמם לחלק קצת יותר קצבאות וסכומים זעומים לכל אחד, זה נקרא סוציאליזם? "סוציום" משמעותו חיבור בעם. אמנם בסקנדינביה החיבור הזה הוא חיבור טבעי, כי החברה שם הומוגנית, פינים, שבדים, נורווגים. כל אחד שונה מהשני. הם גם לא מתערבבים, כל עם סגור בתוך עצמו, לכן הם יכולים להרשות לעצמם מודל נדיב יחסית של מדינת רווחה. אבל הרוסים ממש עיוותו את המילה סוציאליזם. זה היה הרבה יותר גרוע ממדינות עם משטר דיקטטורי בדרום אמריקה ובמקומות אחרים. זה היה נורא. לא היה חופש ביטוי, כלום, הדיכוי היה לכולם. לכן מי שיש לו טענות כלפינו וכלפי גישתו הכלכלית של בעל הסולם, פשוט אינו מבין על מה הוא מדבר.

סוציאליזם זה משהו אחר. בעל הסולם מדבר על המושג האמיתי. סוציאליסט זה לא סתם כותרת או אמירה שאדם, או משטר, מדביק לעצמו, ללא קשר מי הוא בפנים. הרוסים שיחקו בזה והפסידו במשחק הזה. השנים בהן הם היו יכולים לבנות את עצמם באמת, עברו. הם כבר לא יכולים לעשות דבר עבור עצמם. את השנים ההן אי אפשר להחזיר. הם גרמו להרס טוטלי במדינה, היא לא תוכל לקום. בכך הם נתנו דוגמה רעה מאוד לכל העולם. עד היום העולם כולו בטראומה מכל מה שמזכיר קומוניזם או סוציאליזם. לכן כותב בעל הסולם שדווקא הם ישלמו על כך ביוקר.

 

"אולם חטא אחד חטאה האומה הזאת והשי"ת לא יסלח להם, והוא כי כל העבודה הזאת היקרה והנישאה שהוא "ההשפעה לזולתו" שהחלו לעבוד בה, צריכה שתהיה לשם השי"ת ולא לשם האנושיות. ומתוך שעושים עבודתם שלא לשמו ית', לפיכך אין להם זכות קיום מצד הטבע עצמה, כי נסה נא ודמה בדעתך, אם כל אחד מהחברה הזאת היה חרד לקיים מצוות השי"ת בשיעור הכתוב "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", ובשיעור הזה היה עומד ודואג למלאות צורכי חברו ומשאלותיו בכל השיעור המוטבע באדם למלאות משאלותיו עצמו, ככתוב "ואהבת לרעך כמוך"".

(הרב יהודה אשלג, מאמר "השלום", כתבי בעל הסולם, עמ' 408)

 

הביקורת על המרקסיזם

לביקורת החריפה שמתח בעל הסולם על הקומוניזם הרוסי והצורה המעוותת שלו, נלווית ביקורת על האידאה הסוציאליסטית עצמה, למרות הגישה החיובית הבסיסית שלו אליה. בעל הסולם עומד על ההבדלים המהותיים בין משנתו של מרקס לבין גישתה של חכמת הקבלה אודות אופיו ומהותו של מודל שיתופי חברתי וכלכלי. כאמור, האבחנה החדה והעיקרית שעל פיה מתייחס בעל הסולם לכל גישה חברתית וכלכלית הייתה האם היא מבוססת על אגואיזם, או אלטרואיזם, האם חומר הדלק של האדם מבוסס על שנאה, קנאה, ניגודי אינטרסים, תחרות אכזרית ומלחמת מעמדות, או על אהבת הזולת, חיבור וערבות הדדית.

 

"וכיון שהמשטר המטרתי מחויב להימצא בטבע האלטרואיסטי, הרי בהכרח שהתכסיס המכוון להביא להמטרה, צריך גם כן לצעוד באותו הכיוון של המטרה, שהיא כיוון אלטרואיסטי. אבל בתכסיס המרקסיסטי מוצאים כיוון אגואיסטי הצר ביותר, שהוא כיוון ההפוך להמטרה. כי הטיפוח של שנאת המעמד הנגדי, הנחת מכשולים והריסות למשטר הישן, טיפוח הרגש בלב הפרולטריון שכל העולם נהנים ומתענגים על חשבון העמל שלהם - כל אלו מגדילים והולכים במידה יותר מדי את כוח האגואיסטי הצר שבפרולטריון, ומוריקים אותם לגמרי מכוח האלטרואיסטי הטבוע בהם מלידה. ואם התכסיס הוא בכיוון הפוך לכיוון המטרתי - איך אפשר שיגיע פעם למטרתו?!".

(הרב יהודה אשלג, עיתון "האומה", כתבי בעל הסולם, עמ' 500)

 

בעל הסולם טען שהסיסמה הקומוניסטית "כל אחד ואחד יעבוד לפי כוחו, ויקבל לפי צרכיו", חיובית כשלעצמה וצריכה לשמש חוק יסוד בקומוניזם האלטרואיסטי, אולם בו זמנית בלתי מציאותית, ריקה מתוכן ואף מזיקה כלכלית וחברתית, אלא אם כן ירכוש האדם חומר דלק אלטרואיסטי, באמצעות החינוך לאהבת הזולת והשפעת הסביבה. מכאן ברורה ביקורתו של בעל הסולם על המרקסיזם, שנדבך מרכזי בו מבוסס על מלחמת המעמדות וטיפוח שנאה כלפי בעלי רכוש ומדינות קפיטליסטיות, בורגניות, ועל ההתעלמות מהאלטרואיזם כתנאי הכרחי לקיום שיטה שיתופית כלשהי. מחקר חשוב בנושא גורס כי לשיטתו, ייסד מרקס את השלב הראשון של הקומוניזם המתוקן - השלב הארגוני, שבמרכזו איחוד הפרולטריון לכדי כוח שיוכל להפיל את המשטר הבורגני. עם זאת, מרגע שהצליחה שיטתו של מרקס לארגן את הפרולטריון הבינלאומי, היא סיימה את תפקידה ההיסטורי ויש להחליפה באסטרטגיה אחרת - משנאה למעמד זה או אחר, לשנאה לאגו שעומד ביסוד הרכושנות, הפאשיזם והקיטוב שבין אדם לאדם. בד בבד, יש לשבח את האהבה החברתית שעומדת ביסוד הרעיון הסוציאליסטי.

 

"מבקש אני שתשימו לב תיכף ומייד לשיטתי זו החדשה שהצעתי, שאני מכנה אותה בשם "סוציאליזם מעשי". כי עד עתה לא היה תפקיד הסוציאליזם, לדעתי, אלא "סוציאליזם ארגוני" בלבד, כאמור למעלה. ואם שיטתי תתקבל, יש לשנות גם התכסיס כלפי חוץ, שבמקום נשק הישן של שנאת המעמדות ושנאת הדת, יקבלו לידיהם נשק חדיש של שנאת האגואיזם המופרז שברכושנים, המוצלח לתפקידו מכל הצדדים. כי מלבד שהמעמד הנגדי לא יוכל עוד להתגונן עם השריונות העבות של תורות מוסריות ודתיות, עוד יועיל לעקור, בדרך אגב, כל מיני צמחים הפראיים של נאציזם ופשיזם, שנקלטו במידה רבה תוך גוף הפרולטריון עצמו, המסכנים לקיומו, כאמור למעלה".

(הרב יהודה אשלג, עיתון "האומה", כתבי בעל הסולם, עמ' 502)

 

בעל הסולם עוסק בהרחבה בדמיון ובהבדלים בין הקומוניזם האלטרואיסטי על פי חכמת הקבלה, לבין המרקסיזם וכמובן הקומוניזם הרוסי, בעיתון "האומה" וב"כתבי הדור האחרון".

 

הבשלות לקבלת מודל המבוסס על חלוקה צודקת ושוויון

בעל הסולם מסביר שחלוקה צודקת ושוויון הם העקרונות שעל בסיסם אנו צריכים לבנות את החברה והכלכלה החדשה, אבל הוא כותב שלא הייתה בשלות מצידנו לקבל את המשטר הזה. כולנו חיים כמו בסיר אחד, התלות היא הדדית, האדם תלוי בזולת והזולת תלוי בו. אנו נמצאים במנגנון אחד. אם לא ניקח את עצמנו יד ביד, ולא נהיה מחוברים לסַפָּק כוח שיזרים דרכנו את סם החיים, כמו אינפוזיה כללית שזורמת דרך כולנו, אז כל אחד מאיתנו ימות. אנו צריכים להיות מחוברים בינינו בצורה רגשית, מלב אל לב.

אנו מתקרבים כיום למצב שבו אנו חייבים להתחבר לאינפוזיה הרוחנית הזו, אבל רק כך שהיא עוברת ממש בין כולם, מהאחד לשני לשלישי, וכך לכולם, לכל שבעה מיליארד בני האדם. זהו תהליך הדרגתי, שלא יתרחש בו זמנית אצל כולם יחד. בשלב הראשון, עליו להתבצע רק בעם ישראל. אנו בישראל, חושבים שאנו יחסית מוגנים, לא מתפתחים על פי המגמה בעולם, ושהמשבר מתרחש רק באירופה ובארצות הברית. אבל חלילה, הוא יגיע גם אלינו, ואפילו באופן גרוע יותר בהשוואה לאירופה. איך למנוע את זה? רק בתנאי שנתחיל להבין את השיטה הכלכלית והחברתית שצריכה להתחיל דווקא בישראל ומכאן להתפשט לכל העולם. יש לקוות שכך ננהג. אם לא נהיה מחוברים בינינו, אם הצינור הזה, ואור החיים שבו, לא יעבור דרכנו, אז לא נוכל לשרוד בעולם החדש. בלי שנתחבר גם לא נוכל להביא אותו לעולם, את התרופה, את מקור החיים שיתחבר גם אלינו. כתוצאה מכך צפויות לנו בעיות מצדן של אומות העולם, בנוסף לצרות ולסבל שנחווה, שאנו מביאים על עצמנו. יש לעם ישראל תפקיד, זה מה שאנו צריכים להראות לכולם. לתפקיד הזה יש גם מאפיינים כלכליים וחברתיים, שאמורים לשמש דוגמה לעולם.

הרוסים לא חשבו על כך בכלל. לו היו רוצים לבנות סוציאליזם אמיתי, הם היו צריכים לבנות בפועל משהו שטוב עבורם, טוב למדינה. כל התנאים היו ברשותם, הם לא היו זקוקים לדבר מבחוץ, הכול נמצא בתוך המדינה. רוסיה אינה ישראל שחוץ משמש וחול אין לה כלום ולכן את היתר אנו צריכים להשיג בזיעה ויגיעה גדולה. ברוסיה יש הכול, רק היה צריך לארגן את זה נכון לטובת העם. אם הם היו מתפתחים נכון, אז הם באמת היו נותנים דוגמה מוצלחת לכולם. אבל הם התפתחו כדי לבנות ק.ג.ב., צבא, להביא משטר של דיכוי לכולם ולהחזיק את כל העולם בפחד מהטילים שברשותם. הרוסים פעלו בצורה הפוכה מההזדמנות שהם קיבלו, לכן בעל הסולם כותב שעל כך הם עוד ישלמו. עד היום הזה הם משלמים על כך ביוקר.

איך מגשרים על הפער הזה, בין הטבע האגואיסטי שלנו, לבין אותה רמה מוסרית נדרשת, שעליה כותב בעל הסולם? נכון שמטבענו אנו אגואיסטים, אבל זה הטבע, אנו אלמנט רגיש בתוכו. לא חשוב שהאדם רוצה ליהנות מכל אחד ומכל דבר. ברור שאם הוא סובל אז כמו כלב, הוא מקפל את הזנב שלו ומחפש איפה הוא יכול לסבול פחות, זז לפינה העיקר לא להיות במקום שיש בו צרות עבורו. מה אנו יכולים לעשות עם האגו שלנו אם אנו סובלים? מצד אחד יש את האגו שרוצה לרכוש כל העולם, ומצד שני צרות. באמצעות שתי המושכות האלה, הכוח הטוב והכוח הרע, הטבע מנהל אותנו למטרה מסוימת.

לא ניתן להגיע לאותה רמה מוסרית נדרשת שבעל הסולם כותב עליה, באמצעות האגו בלבד. אנו צריכים גם דוגמה טובה וגם צרות. מה זה אגו? אגו זהו הטבע של האדם. מצד אחד יש לו צרות, מצד שני דוגמה יפה, והוא באמצע. אבל את הדוגמה היפה, את הצד השני, הוא לא כל כך רוצה, כי היא מבוססת על חיבור, על יחס יפה לכולם. דוגמא טובה כזו מנוגדת לאגו שלו, לכן האדם אינו רוצה אותה. זו הסיבה שמגיעה לו מכה, ואז הוא רוצה במקצת. כך אנו מתקדמים, כפי שמחנכים ילדים, באמצעות מקל וגזר. טועה מי שחושב שבצורה אחרת אפשר להזיז אותנו. גם בכלכלה משתמשים במקל ובגזר, אבל המקל גדול הרבה יותר מהגזר. הכלכלן מבטיח לציבור הטבות, שמצבם ישתפר, למשל באמצעות העלאה בשכר. אבל אז הכלכלן מבצע מניפולציות למיניהן, כדי שהמרוויחים האמיתיים מכל ההבטחות שלו לעם יהיו הוא בעצמו והמנגנון שאותו הוא משרת, כלומר בעלי ההון, קבוצות אינטרס מקושרות והמגזר הציבורי. זה כל היחס שלו לבני האדם.

איך ניתן לנהל אדם אגואיסטי אם לא על ידי מכות וממתקים? רק על ידי שניהם. אבל בין לבין, אנו יכולים להעביר אותו תהליך חינוכי, כדי שהוא יבין לאן הוא צריך להתקדם, ואז שתי הצורות האלה, פלוס ומינוס, הן כשתי מושכות משני הצדדים. מדוע אנו שרים על שני מלאכים, "מלאכי השלום, מלאכי עליון"? כי על ידי המלאכים האלה שמנהלים אותנו, באמצעות המלאך הטוב והמלאך הרע, שני כוחות הטבע, האדם מגיע לתיקון. החינוך רק עוזר לנו להבין יותר, להרגיש יותר את הדברים. אומנם החכם רואה את הנולד, אך זה קורה, בכל זאת, באמצעות שני כוחות. מטרת החינוך היא לעזור לאדם להיות יותר רגיש, כדי שיוכל ללמוד מה קורה בטבע, מה קורה בפיזיקה הקוונטית, באקולוגיה, ועם שאר המכות שהעולם מתמודד עימן. מה קורה בפסיכולוגיה של האדם, בחברה, במשפחה, בחינוך. עליו ללמוד מה קורה, מדוע כל הדברים האלה אינם מסודרים נכון ולמה הוא מקבל בכל פעם סטירה. האדם צריך ללמוד בצורה כללית איפה הוא טעה בגדול, ומתוך הלימוד הזה לרכוש את הכרת הרע, כי הוא טועה בכל דבר ודבר בגלל האגו שלו. איך הוא יכול להתעלות מעליו, איך האדם יכול לסדר את המערכות האלה, מה הטבע מזמין ממנו? החינוך עוזר לו לראות את הדברים ולהבין מה נדרש ממנו, ויכול לחסוך לו צרות ובעיות רבות.

 

שינוי באמצעות דוגמה וחינוך

אין מה לחכות לכך שכל העולם יתפתח לאותה רמה מוסרית נדרשת שבעל הסולם כותב עליה. מדינות העולם השלישי מרגישות את המשבר בצורה משנית, אבל כשרע באירופה, גם הן סובלות, לפחות במקצת. הן מקבלות פחות עודפים, פחות עזרה וסיוע הומניטרי, פחות הזמנות לעבודה. אבל הסבל מורגש בהן הרבה פחות, כי התושבים שלהן רגילים לצורות חיים מאוד פשוטות. הם גם יחזרו בקלות למצב הקודם שלהם, לחלקת האדמה ולגידול פשוט של מזון. הם יידעו לשרוד הרבה יותר טוב בהשוואה לכלכלות המפותחות באירופה, יהיה להם הרבה יותר קל.

אנו, כבעלי שיטת התיקון צריכים לתת לעולם דוגמה מעצמנו, ולא שיטה כשלעצמה. זה נקרא להיות אור לגויים. לכן לא צריכים להיות לנו התלבטות או סימני שאלה, האם האנושות בשלה, מבחינה מוסרית, להשתנות, או שהיא תחזור ותנצל את השיטה הכלכלית והחברתית לרעה, כפי שקרה ברוסיה. כל עוד אין בעם ישראל אור המתפשט בחברה המחוברת והמקושרת הדדית שהוא ייסד, אין לו מה להביא לעולם. מה נביא לעולם? האם נגיד להם שאנו בעלי השיטה ומוכנים ללמד אותם? התגובות תהיינה מאוד ספקניות ומזלזלות. ישאלו אותנו מי אנו, מה אנו, איזו שיטה, האם יש לנו הוכחות כלשהן? לא מספיק שנציג את כתבי המקובלים ואת מה שהם כתבו על החברה העתידית ועל השינוי שהאדם צריך לעבור, אלא אנו חייבים להראות דוגמה. לא מספיק לבוא עם הכתבים של בעל הסולם. כמה ספרים יש בעולם? מרקס ולנין כתבו לא פחות טוב. היו המון סוציאליסטים, גם יהודים, שכתבו המון ספרים יפים. אפילו הרוויזיוניסטים, אחרי מארקס, כתבו דברים מאוד יפים. אז מה? בכתיבת הספר הסופר כבר קונה משהו? על הכתיבה יכולים לתת לו מדליה, פרופסורה, או אפילו פרס נובל, אבל זה לא אומר כלום.

אדם שבשל מבחינה מוסרית לקבל את הרעיון הסוציאליסטי, על פי גישתו של בעל הסולם, הוא אדם שמצד אחד סבל מספיק וניצב לפני בעיות שהוא במידה מסוימת מבחין בהן. מצד שני, עלינו להביא לו, בהתחשב ברקע שלו, שיטה המלמדת אותו כיצד להתעלות מעל הבעיות, אחרת, הוא לא ישמע. הוא אגואיסט פשוט וצריך לראות במילים שלנו רווח רצוי ומיידי. צריך להגיש לו את השיטה בצורה רציונלית, כך שיהיה מוכן לעכל אותה, שיוכל לראות את התוצאה הרצויה כקרובה מספיק אליו, ואז הוא יהיה מוכן לקנות את השיטה, בפרט אם נותנים לה תוקף בדוגמה מהשטח, שהשיטה עובדת, פועלת.

תנאי נוסף הוא שמראים לו מה הוא מפסיד ומה הוא מרוויח מהפתרון. כאן צריך להיות חשבון מדויק והכלכלה הופכת לנדבך מרכזי בהוכחת היתרונות של השיטה עבור האדם והחברה. עלינו לארגן את החיים שלנו בצורה כזו, אפילו בסדר גודל קטן, כי אנחנו לא הולכים עכשיו להפוך את העולם, גם לא את המדינה ואפילו לא את העיר. מספיק להתחיל מזווית מסוימת, ולהראות עד כמה אנו מצליחים בה. למשל, אם נארגן מתוך החיבור בינינו את האספקה, את השירותים לאזרחים, ותחומי חיים נוספים, לאיזה חיסכון אנו יכולים לצפות? כמה נהיה בריאים יותר, נוחים יותר זה לזה, לרבות כלפי הילדים והמשפחות שלנו, וכולי. בעצם אנו מספקים לאדם טיפים, שעל פניו נמצאים בשימוש גם בארצות סקנדינביה, כי בינתיים האדם לא מבין יותר מזה. אבל בפועל אנו מכניסים אותו לתהליך של חינוך. בסקנדינביה האדם לא צריך חינוך סוציאליסטי, כי הם נמצאים שם כעם אחד, יש להם הרגשה טבעית, שהם שייכים לעם אחד. לכן הם מסכימים לחלוקה משותפת, כי מדובר בעמים קטנים, מיליונים ספורים בכל מדינה ומדינה, שיש להם הרגשת משפחה, כך הם מפותחים מבפנים, בצורה שהם עדיין סובלים את אורח החיים שאימצו לעצמם.

אם מדובר על העם שלנו, ישראל, אנו חייבים להביא לו הוכחות, שקרובות אליו, בשכונה שלו, באזור שלו, להראות לו מה ולמה הוא מרוויח מכלכלה וחברה המבוססות על חיבור, הדדיות והרמוניה מושלמת. כאמור, כל זה מלווה בחינוך, כי בלי חינוך, יוצא שאין הבדל בינינו לבין מי שסתם נותן לו טיפים כיצד להקל את החיים.

 

הדרך לכלכלה החדשה מתחילה בחיבור בינינו

כל הגישה לחלוקה צודקת יותר, לעזרה הדדית, חייבת להתבסס על כך שאנו הולכים לקראת חיבור בינינו. מדיניות הרווחה המתקדמת חייבת להיות מתוך החיבור ולמענו.

אם נתחיל ליישם את השינוי הכלכלי-חברתי בצורה אחרת, נישבר. זו אבחנה חשובה מאוד. מה הכוונה שלנו? במונחים של חכמת הקבלה, השאלה היא האם האדם מתכוון מלכתחילה להגיע להשתוות הצורה עם הטבע, כלומר ליחסים בינינו המתאימים לחיים במערכת אינטגרלית, מחוברת עגולה והרמונית. אם זו לא כוונתו, גם אם הוא יעשה דברים יפים ביותר, למשל כמו הקמתה של מדינת רווחה לתפארת, היא תיכשל והתקוות שלו לא יתקיימו. רק כך זה חייב להיות, סוף מעשה בכוונה תחילה. אין צורך להסביר זאת מייד לכל אדם ואדם, אבל בסופו של דבר, הם צריכים לדעת, לבטח, שהם עושים את זה למען החיבור. ללא חיבור, ללא מטרה, שאנו נהיה מחוברים כמו איברים בגוף אחד, בהרמוניה, כל ההטבות האלה, אפילו הניסיונות להקים כלכלה שוויונית המבוססת על משטר של חלוקה צודקת, יהיו לרעה. זהו ההבדל בין השיטה הסוציאל-דמוקרטית לבין גישתו הכלכלית והחברתית של בעל הסולם.

כלומר, שני מודלים כלכליים, לכאורה זהים, יניבו תוצאות שונות לחלוטין. מודל סוציאליסטי שמטרתו לא להגיע לחיבור, אלא להניב רווח אישי לכל אדם בחברה, דינו להיכשל, בעוד אותו המודל, בצירוף הכוונה הנכונה, שמלכתחילה מטרתו להגיע לחיבור, להשתוות הצורה עם הטבע, להרמוניה מושלמת ולהדדיות בינינו, כאיש אחד בלב אחד, יצליח. מה שהולך לקראת הטבע, מה שיהיה באיזון עם הטבע, בצורה עגולה, מקושרת הדדית, יצליח ומה שלא, לא. בני האדם צריכים, באמצעות תהליך החינוך, לרכוש את הידיעה הזו, להתחבר איתה, יותר ויותר, ואז המאמצים שלהם יצליחו.

את הדוגמה לכולם, אנו כעם ישראל צריכים לתת, כי בעבר כבר היינו וחיינו במימוש השיטה הזו. היינו במצב של "כאיש אחד בלב אחד", אנו בעצמנו עשינו זאת. עברנו את הגלות, שבמהלכה נכנסנו והתערבבנו עם אומות העולם, ועתה אנו חייבים לצאת מהגלות ולחזור לצורה הקודמת. אבל הפעם, כשאנו חוזרים אליה, זה קורה אחרי שרכשנו כבר קשר עם העולם כולו, וביכולתנו להיות אור לגויים. בפועל אנו צריכים לפתח מערכת חינוך בשכונה או עיר לדוגמה, להכניס עד כמה שאפשר את כולם לתהליך של חינוך. את הילדים, ההורים, הבודדים, את כולם, באמצעות חוגים, סדנאות, טלוויזיה מקומית, ואמצעים נוספים שונים. במקביל ובתנאי שהם נמצאים בתהליך החינוך, צריך להתחיל לבנות איתם מערכות השלָמה לחיים, למערכת חינוך ולמערכת כלכלית בפועל, שתפקידה יהיה לדאוג ולהשלים את הנדרש לצורך החיים החומריים שלהם.

 

כל אחד ואחד עובד לפי כוחו ומקבל לפי צרכיו

העיקרון החשוב הזה הוא מה שקורה לנו בכל מערכת קשר סגורה ומשולבת. כל פריט ופריט מקיים את עצמו בכמה שהוא צריך כדי לחיות, ומעבר לקיום ההכרחי שלו, כשהוא כבר קיים, הוא משתדל, במאה אחוז, להיות מועיל לכל החברה, לשאר המערכת.

בדומה למערכת אלקטרונית, הכוללת קבלים, נגדים, סלילים, טרנזיסטורים, ורכיבים נוספים. כל אחד מהם גם צורך מתח או אנרגיה עבור עצמו, כדי להתקיים, אבל משהבטיח את קיומו, כל מה שביכולתו לעשות משתתף בכל המערכת, וצריך להועיל לה. אין מצידו שום הגבלה ושום חשבון אחר, למעט להיות פריט במערכת.

אנו בני האדם, כל אחד מאיתנו צריך לעשות מעצמו, במודעות הגבוהה ודווקא מתוך התנגדות לאגו שלו, חשבון איך אנו עושים מעצמנו כאלה פריטים ולהיות מחוברים בינינו, כמו רכיבים אלקטרונים במערכת אלקטרונית. האם ניתן להשוות את האדם לטרנזיסטור, או לנַגָד? כן. אבל האדם עושה את זה מעצמו, מפני שהוא מכיר את כל המערכת, לומד אותה כולה, ויודע איזה פריט הוא צריך להיות, מהו תפקידו בה. הוא מכיר את העבודה האישית שלו מתוך היכרות עם כל המערכת. בכך הוא מעלה את עצמו אל מעל המערכת כולה, כי הוא מבין את תפקידה, את התוכן עצמו, את התכנית שלה, ונמצא בתכנית שלה מתוך מודעות, בהכרה, בהבנה ובניהול מצד עצמו.

בכך שהאדם הופך את עצמו לפריט אחד קטן במערכת, הוא מיישם את החשבון שבעל הסולם כותב עליו, "מכל אחד לפי כישרונו ולכל אחד לפי צרכיו". במצב כזה, האם האדם יצטרך ויצליח לפקח על עצמו? הרבה תלוי בהשפעת הסביבה על האדם. החברה בו זמנית תחייב וגם תעודד אותו, באמצעות מקל וגזר. צריכים להיות מציאותיים, ולא לחשוב שהכול יבוא מהשמיים, שענן ורוד ינחת עליו לפתע ויהפוך את האדם לרך כמו משי. הפחד, המשפט, הלחץ החברתי חייבים להיות מעל לכל אדם ואדם, במידה שהוא לא מסוגל עדיין לנהל את עצמו נכון. האדם ירצה שכך יהיה. לדוגמה, אם הוא חולה באיבר כלשהו בגוף, אז הוא מעוניין להרגיש שם כאב, כי כך ירגיש שזו המחלה וילך לטיפול. אם לא היה מרגיש את הכאב, את הייסורים, אז לא היה הולך ומטפל, ולכן היה נחשף לסכנה שהמחלה תתפתח למצב בלתי הפיך. בעצם, האדם רוצה שיהיה מקל, רוצה שיהיה לחץ חברתי, שיהיו עוקץ וסנקציות חברתיות. אם הוא משתתף בצורה לא נכונה בחברה, הוא רוצה לקבל מהם תגובה שלילית, כדי שזה ילַמד אותו. בלי מנגנוני משוב, מהיכן ייקח כוח ביקורת עצמית? לכן הוא מעוניין בביקורת, בפיקוח, בהשגחה מצד החברה, כי המשמעות היא שהוא מתחיל לעלות מעל האגו שלו, לראות את האגו שלו כנתון לתיקון. הוא לא מזדהה עם האגו שלו, לא מרגיש שפגעו בו ובכבודו, אלא להיפך, הוא מתחיל לבקר ולהסתכל על האגו שלו מהצד, כמנוול שבו, שדורש כבוד ומכוון אותו בכל רגע לאהבה עצמית, על חשבון החיבור והערבות עם החברה המקושרת והמחוברת. הוא רוצה להרגיש כנגד האגו שלו ייסורים, אז הוא יתייחס אליו נכון וירצה להיות מעליו. כך האדם ממש עובד על עצמו.

לכאורה, מדובר על תהליך מורכב שלא ברור כיצד הוא מתחיל ומתנהל, כיוון שמצד אחד בעל הסולם מציב תנאים מסוימים כדי להגיע להרגשת המערכת הרוחנית ומצד שני, בלי להרגיש אותה איננו מסוגלים להשתנות ולנהוג לפי אותם העקרונות.

איך מתחילים? באמצעות החינוך. אבל אנו כבר בפיגור ונמצאים כמו מול צונאמי שאנו בורחים ממנו, אך הוא משיג אותנו. אנו צריכים להזדרז ולהשתדל להגיע עם החינוך לבני האדם. לפי מה שמתרחש בעולם מיום ליום, כל יום מביא עמו חדשות לא נעימות. ללא חינוך, העתיד אינו ורוד. דבר אחד בלבד ברור לנו. ככל שיהיו יותר בני אדם וככל שהם יֵדעו מה עומד לפנינו ולאיזה מצב אנו צריכים להגיע לפי כל המחקרים, לפי כל מה שהטבע מעצב עבורנו, כך יהיה לנו יותר חומר עבודה. אנו נוכל לעבוד איתם, נוכל לארגן איתם מסגרת חינוכית שתשנה אותם ואת היחסים בין אדם לזולתו, כי הם יהיו כבר בדרגה אחרת. במצב הנוכחי, אין ביכולתנו לבצע שינויים בעולם, בהתחשב במסות הקיימות.

הבעיה שלנו איננה שאנו מפגרים, או שחסר לנו שכל. מה שחסר לנו זה רגש וניסיון. הבעיה שלנו היא שאת השיטה החדשה הזו אפשר להבין רק בתנאי שהאדם מתחבר עם האחרים, כשהוא משתמש לא בשכל שלו ולא בשכל של הזולת, אלא בחיבור בין השניים, וזה מה שאין לנו. לכן אנו לא יוצרים את אותם המקומות, מעגלים שבהם אנו יכולים להרגיש את השיטה ולהתחיל לממש אותה. מה שחסר לנו זה חיבור.

אל לנו לחשוש שלא נצליח לקיים את כל התנאים האלה שבעל הסולם כותב עליהם, שלא נגיע לבשלות הנדרשת מאיתנו, שלא נצליח להתחבר "כאיש אחד בלב אחד" ולהתאים את השיטה הכלכלית והחברתית שלנו לשינוי בטבע האדם ובקשרים בינינו. כי לא הכול בידנו והמשימה איננה בלתי אפשרית. לא האדם עושה את השינוי, אלא הוא צריך רק להשתדל, ודרך המאמץ שלו מגיע כוח החיבור, הכוח העליון. כוח החיבור כבר קיים, הוא מגיע דרך האדם, ברגע שהוא נמצא בנטייה כלשהי כלפי חיבור עם האחרים. אז כוח החיבור פועל דרכו, פורץ אל האחרים ומתחיל לעבוד ולחבר בין כולם. מה שנדרש מהאדם זה רק להיות בנטייה לחיבור.

 

הביקורת של בעל הסולם על הקומוניזם האגואיסטי

בעל הסולם התייחס אל השיטה הקפיטליסטית ואל השיטה הקומוניסטית בביקורת רבה. לשיטתו, שתיהן שיטות המבוססות על האגו האנושי ולכן סופן להחריב את עצמן. כיוון שהוא ראה באידיאה הסוציאליסטית עצמה אלמנטים חיוביים, הביקורת שלו על הקפיטליזם טבעית ואינה מפתיעה. אולם רבים מתבלבלים ורואים בו קומוניסט ולפיכך מופתעים מהביקורת הקשה שלו על הניסוי הקומוניסטי ברוסיה ובמזרח אירופה ועל תוצאותיו בעבר ובהווה. עיקר הביקורת של בעל הסולם התייחסה לדיכוי, לכפייה, לחוסר ההכנה של העם לרעיון הקומוניסטי באמצעות חינוך ותעמולה, ולכישלון של הקומוניזם הרוסי לפתור את הסוגיה המרכזית של המוטיבציה שתהיה לאדם בחברה קומוניסטית.

 

"אבל זיווג זה של הקומוניסטים האלטרואיסטים עם הפרוליטריון האגואיסטים אף על פי שהיה מוצלח מאד להפיל המשטר הרכושני השנוא על שניהם, עם כל זה, אין הזיווג עולה יפה כלל לקיים משטר שיתופי עם חלוקה צודקת, והוא מטעם פשוט מאד, כי אין אדם עושה איזה תנועה, אלא אם כן, שיש לו איזה מטרה שהיא, המחייבת אותו לעשות תנועה ההיא, אשר אותה המטרה משמשת לו לכוח דוחף לעשיית התנועה, כמו דלק המשמש כוח דוחף למכונה".

(הרב יהודה אשלג, "כתבי הדור האחרון", כתבי בעל הסולם, עמ' 816)

 

מה יניע את האדם לצאת לעבודה תמורת שכר שווה לאחרים? מדוע שיסכים לשוויון ולשיתוף? הקומוניזם האגואיסטי השתמש בסיסמאות יפות ובתעמולה, אבל לא הציע פתרון אמיתי להופכיות הגמורה בין הטבע האנושי לבין הרעיון של חלוקה שווה וצודקת ולא הציב בפני האדם מטרה ראויה שהוא חפץ להשיגה ולכן דינו להרוס את הכלכלה ואת עצמו. כאן האבחנה הברורה שהוא עושה בין קומוניזם אגואיסטי לבין הקומוניזם האלטרואיסטי, שמציע פתרון אמיתי לחומר הדלק של האדם בחברה המבוססת על חלוקה שווה וצודקת.

 

"לפיכך במשטר קומוניסטי מובהק, שהפועל יודע שלא יוסיפו לו אם יעבוד יותר, ולא יגרעו ממנו אם יעבוד פחות, ומכל שכן לפי הסיסמא המושלמת, "שכל אחד יעבוד כפי כוחו ויקבל כפי צרכיו", נמצא שאין לו לפועל שום תמורה בעד חריצותו היתרה ואין לו פחד כלל מפני התרשלות שלו, אז אין לו חומר דלק שידחוף אותו לעבודה, ואז ירד פריון עבודתם של הפועלים עד לאפס, ועד שיחריבו את המשטר כולו. ושום חינוך שבעולם לא יועיל להפוך טבע האדם, שיוכל לעבוד בלי חומר דלק, דהיינו בלי תמורה. היוצא מכלל הזה הוא האידיאליסט האלטרואיסט מלידה, שבשבילו התמורה היותר יפה היא, טובת זולתו, שחומר הדלק האלטרואיסטי הזה מספיק לו לגמרי לכוח עבודה, כמו התמורה האגואיסטית לכל בני האדם. אכן אידיאליסטים הם מועטים, ומספרם אינו מספיק שהחברה תתבסס עליהם. והנך רואה שקומוניזם ואלטרואיזם היינו הך".

(הרב יהודה אשלג, "כתבי הדור האחרון", כתבי בעל הסולם, עמ' 816)

 

הקומוניזם האלטרואיסטי, כלומר שיתוף אלטרואיסטי, המבוסס על חכמת הקבלה, מספק לאדם, את חומר הדלק הנחוץ לו כדי לחיות ולהשתתף מרצונו בחברה שיתופית ובכלכלה המבוססת על הכלל "ואהבת לרעך כמוך". בעל הסולם מתייחס לשכר בדרגה גבוהה יותר, שכר רוחני ולאמונת שכר ועונש רוחני, שיספק לאדם את חומר הדלק הנחוץ לו לעבודה:

 

"ואין עצה לזה אלא להביא בלב העובד אמונת שכר ועונש רוחני מן השמים היודע תעלומות, אשר ע"י חינוך ותעמולה מותאמת, אותו שכר ועונש הרוחני יהיה חומר דלק מספיק לפריון עבודתם. ולא יצטרכו עוד למנהלים ומשגיחים שיעמדו עליהם. אלא כל אחד ואחד יעבוד בשביל החברה בנפש חפצה יותר ויותר, כדי לזכות בשכרו מן השמים".

(הרב יהודה אשלג, "כתבי הדור האחרון", כתבי בעל הסולם, עמ' 820)

 

הדאגות החומריות יידחקו לקרן זווית

על פי הפתרון של בעל הסולם, בחברה מתוקנת, השיטה הכלכלית והעקרונות עליהם מושתתת החברה, מבטיחות לאדם שקט ורוגע, בכל הקשור לדאגות החומריות שלו, שכיום טורדות את מנוחתו, ללא הרף. בחיים החדשים הוא לא חושב על המשפחה, לא חושב על עצמו, כי הוא בטוח שיהיה לו הכול, בתנאי שהוא חושב על החברה. האדם יקום בבוקר לעבודה כדי להועיל לחברה בצורה אופטימלית. להשקיע מקסימום מעצמו, כדי לקבל מקסימום תועלת חברתית. קשה לנו להבין את המצב הזה, כי אין לאדם, בפנים, את ההרגשה הזאת בדיוק, איפה הוא מועיל יותר, איפה פחות, איפה הוא מפסיד. נכון, זה מנותק מהרצונות הנוכחיים שלו. אבל באמצעות החיבור שלו עם האחרים, בהדרגה, הוא יתחיל להרגיש איך הרצונות הטובים של החברה, המטרות שלה, המילויים שלה הופכים פתאום לחשובים עבורו ויחליפו את כל המטרות הקודמות והאגואיסטיות שלו.

המילוי יתחלף. פתאום האדם ירגיש שזה מה שחשוב, המילוי החברתי יחליף את המילוי האגואיסטי. איך טובת הילד חשובה לאימא יותר מטובתה שלה? האימא יולדת תינוק ומיד היא מוכנה לעשות הכול רק בשבילו. ומה עם הצרכים שלה? היא כמכונה, הכול מכוון עבורו. בהדרגה גם האדם יהיה כזה, כלפי החברה ועבורה. בכל אחד מאיתנו יש הכנות למצב הזה, יש בנו "ניצוץ" מיוחד. אנו נבראנו מלכתחילה בצורה כזו, ביסוד שלנו, כמערכת אחת הנקראת "האדם הראשון". המערכת הזו נשברה לחלקים, לכן אנו מרגישים את עצמנו מנותקים זה מזה. עתה, על ידי המודעות והיגיעה שלנו, באמצעות הרצון שאנו נפַתח בעצמנו, אנו צריכים לחזור לאותה מערכת אחידה, למבנה של "האדם הראשון". כך נקרא החיבור שלנו.

לכל אחד מאיתנו יש מידע פנימי, שנקרא, בשפת הקבלה, "ניצוץ", "רשימו" מהמצב הקודם, והוא אינו נותן לאדם מנוח. הרשימו מפתח את האדם, גם לצורה האגואיסטית שלו וגם לכל מיני צורות נוספות, מתקדמות יותר.

 

המודל התחרותי החדש

 

"התחרות גדולה נמצאת להם בשדה פעולה של השפעה לזולתו עד שמרביתם מביאים את עצמם בסכנות נפשיות, כי דעת הקהל מחשיב ומכבד מאד בהתפעלות יוצאת מהכלל את תוארי הכבוד מהמדרגות הגבוהות בהשפעה לזולתו".

(הרב יהודה אשלג, "כתבי הדור האחרון", כתבי בעל הסולם, עמ' 852)

 

כאמור, תחרות היא הרגשה טבעית והיא תישאר לגיטימית ואף רצויה, גם במשטר של חלוקה שווה וצודקת. השאלה היא רק על מה מתחרים. אם האדם יתחיל להתעלות מעל ההרגשה הזו, הוא הופך את הכבוד הזה, לכּבוד עליון, לכּבוד החברה. זה משהו אחר. טבעי שכל אדם ישאל את עצמו איפה הכבוד שמגיע לו, שהוא ירצה שכולם יִראו כמה שהוא עשה למען החברה. טבעי שתהיה לו הרגשה כזו ולא צריך לשחק בהסתרה. אם אדם עשה דבר גדול מאוד למען החברה, שכולם נהנים ממנו והוא בוחר להישאר נסתר ואינו רוצה לגלות את תרומתו לחברה, אז זו דרגה גבוהה מאוד. אבל אין צורך לנהוג כך כלפי העם. לַמה? כי בפעולה של האדם לטובת החברה, הוא נותן דוגמה לאחרים. החברה צריכה להעניק לו מדליה גדולה, שהוא ילך איתה ושכולם ידעו על תרומתו החברתית. החברה צריכה לתת לו כבוד, לשזור זר סביב ראשו, כדי שכולם יראו עד כמה שהוא חשוב. האדם יקבל את זה, וצריך להראות לכולם כמה שהוא שמח ונהנה מכך. לַמה? כי זה לא עבורו. זה כדי לעורר את האחרים, כדי שהם ירצו לעשות את אותו הדבר, לתרום לחברה, לחזק את החיבור, ההדדיות ואת ההרמוניה. יש בדפוס ההתנהגות הזה עניין חינוכי. לכן בהחלט אפשרי שהאדם בעצמו היה זורק את המדליות והפרסים, הוא לא צריך אותם, מספיקה לו העשייה החברתית ומבחינתו שאף אחד לא יֵדע עליה. אבל כדי "להרבות שלום בעולם", להוות דוגמה, הוא חייב לנהוג כך. לזה התכוון בעל הסולם כשכתב ש"שערי התחרות והכבוד לא יינעלו לעולם".

 

"והנני להודות, שהאידיאה הסוציאליסטית, שהיא הרעיון של חלוקה שווה וצודקת, אני רואה אותה לאמיתית ביותר. כי כדור ארצנו די עשיר לפרנס לכולנו. ולמה לנו מלחמת החיים הטרגית המעכירה חיינו מדורי דורות? הבה נחלק בין עצמנו את העבודה ואת פריה במידה שווה, - והקץ לכל הצרות! שהרי אפילו המיליונרים שבקרבנו, מה הנאה להם מכל רכושם אם לא הביטחון החזק בכלכלתם להם ולזרעם לכמה דורות?! אשר גם במשטר של חלוקה צודקת יהיה להם אותו הביטחון החזק. ועוד במידה יותר גדולה. ושמא תאמרו שיחסרו מכבודם הקדום, שהיה להם בתור בעלי רכוש? גם זה לא כלום, כי אלו האיתנים שהספיקו כוח לנחול כבוד בתור בעלי רכוש, בלי ספק, יימצאו כבוד באותה המידה בשדה אחר, כי שערי התחרות והכבוד לא יינעלו לעולם".

(הרב יהודה אשלג, עיתון "האומה", כתבי בעל הסולם, עמ' 494)

 

נשאלת השאלה על מה התחרות ובמה יש לקנא, אם כולם תורמים כמיטב יכולתם לחברה, כפי שכותב בעל הסולם. במצב כזה של שוויון, האם התרומה של האחד תהיה גדולה משל השני ובמה? ואם כל אחד מתאמץ ב-100% מיכולתו, לטובת החברה, מה זה משנה כמה תרם, אם מבחינה סגולית הוא עשה כמיטב יכולתו? כאן צריך להבין שבעל הסולם כותב ששערי התחרות והכבוד לא יינעלו לעולם, על כל שלבי ההתפתחות החברתית והרוחנית של האדם, אבל לא על המצב הסופי, המתוקן במלואו. קשה לדבר על קנאה, תאווה וכבוד במצב של גמר התיקון, כשכולם מתוקנים ב-100%, בכמה שהם מסוגלים. בצורה הסופית, כולנו נמצאים במציאות אחרת, במימד אחר, במימד הרוחני. אנו מפסיקים להרגיש את הגוף שלנו, הוא לא קיים במימד העליון. ברגע שהאדם עובר להרגשת החברה במקום ההרגשה שלו עצמו, הגוף שלו נעלם בחשיבותו מהחושים שלו. פיזית, הוא עדיין קיים, האדם ממלא אותו, פורק אותו, הוא חי פיזיולוגית. אבל בהדרגה האדם מתחיל לצאת כביכול מהחושים שלו, מתחיל לאבד את החושים, את איך שהגוף מרגיש שהוא קיים. הגוף מורגש כאוטומטי יותר ויותר, מתקיים כרובוט, עד שהאדם לא שם לב אליו, והוא נעלם. כי במקומו האדם מתחיל להרגיש את הגוף השני, שהוא הרבה יותר חזק ומרשים. במצב כזה הרגשת החיות, החיים חזקה יותר. זה הרצון של החברה עם זרימת החיים שבה, שהאדם מרגיש כחיים נצחיים. ואילו כאן, במצבנו הנוכחי, החיים הם משהו בהמי וקטן.

לכן, עד שנגיע למצב כזה, לגמר התיקון, אותה תחרות על כבוד החברה היא שמקדמת את האדם ואת השינוי שהחברה ואיתה הכלכלה, צריכות לעבור. היא מאפשרת לאדם להגיע לרמה החדשה הזו. אז אנו יוצאים מהרמה הנוכחית של קיום המציאות, בה אנו מרגישים את עצמנו כגופים, את היקום שלנו, את העולם שלנו, את כדור הארץ עם כל המערכות שבנינו. כל אלה היו בסך הכול אמצעים כדי להגיע לחיבור בחברה, להגיע למושג "אחד" ולהתכלל בו בשלמות, עם הכלכלה החדשה.