אמונה והרגשת הבורא 

האדם המגיע לכלל החלטה להפסיק את המרדף אחר הבלי העולם הזה, כדי ללכת בדרך האמונה, מרגיש כמי שהחליט להיפרד מן העולם. הוא מתמודד עם תחושת בדידות, ומרגיש כמי שתלוי באוויר, בריק אינסופי, ללא משענת או תמיכה. אין לו לאן לפנות, לא לאנשים, וגם לא לעצמו, כי כל ניסיון חייו והחוכמה שרכש, כמעט מיותרים עכשיו. הוא מרגיש כמי שעוזב ומאבד הכל, כולל משפחה וחברים, למען ההתחברות עם הבורא.

רגשות קשים ומייסרים אלה נובעים מחוסר אמונה מספקת, ומחוסר הרגשת הבורא. האדם המתענה בתחושות אובדן אלה, עדיין לא הפנים בצורה מלאה את האמונה השלמה בהשגחת הבורא. הוא סובל, כי הוא לא מרגיש שהבורא אכן נמצא בכל ומפקח על הבריות ועל המתרחש.

ככל שאמונתו מתחזקת, והוא מתחיל לחוש את נוכחות הבורא בכל, סבלו שוכך, גוברת נכונותו להתבטל אל מול הבורא, להתמסר לשליטתו המלאה, והוא נכון ללכת אחריו בעיניים עצומות. בשלב זה, הוא כבר מוכן ובשל להשתחרר בטבעיות מאחיזתו היהירה בתבונתו האנושית, ולהתאחד עם הבורא בעל התבונה העליונה, תוך תחושת התמוססות עצמיותו.

זאת הסיבה לכך, שהשגת החוויה העמוקה והסוחפת של ידיעת נוכחות הבורא וקיומו, היא המטרה המרכזית של האדם שוחר האמונה, למענה ראוי להשקיע כל משאב אפשרי של כוח ומחשבה. זאת משום שבעקבותיה של חוויה זו, החוויה של הרגשת נוכחות הבורא, מתעורר האדם ומשתוקק בכל נפשו, ובכל מאודו להתמזג עם הבורא, שבנוכחותו חש. כאשר כל האנרגיות מופנות למטרה זו, כאשר זמן ממושך מושקע בלימוד הנושא, וכל המחשבות והרצונות מכוונים להרגשת נוכחותו של הבורא, התוצאה היא שאכן, בסופו של דבר מושגת ההרגשה המאווה, הרגשת נוכחות הבורא- קוראים לה "אמונה".

תהליך זה של השגת ה"אמונה", מצריך התמסרות מלאה, ולכן לא יתרחש בלי שהאדם המחפש אמונה ייחס למטרתו זו חשיבות עליונה. ככל שחשיבות מטרתו גדולה בעיניו, כן יתקצר תהליך השגת האמונה. ככל שחשיבותה של האמונה גדולה בעיניו, כן תגדל עוצמתה של האמונה, ויירבו הסיכויים שלאחר שהושגה תישאר בלבו לנצח.