רוממות הבורא, התמסרות לבורא 

אין חשוב יותר מרצונו של האדם לתת את עצמו ולהתמסר לבורא. וזאת, תוך כדי שהוא משתחרר מהאני שלו, תוך כדי שהוא מרומם את הבורא, תוך כדי שהוא שואל את עצמו עבור מה כדאי לי לעבוד בעולם הזה, האם למען ערכי העולם הזה או למען הערכים הנצחיים?

מהדברים אותם אנו משיגים או עושים במהלך חיינו, לא נותר זכר, מלבד מבנים רוחניים שבינינו, מחשבות אלטרואיסטיות שחשבנו, מעשים ורגשות נשגבים של נתינה ואהבה.

אדם מזומן ללכת בדרך בה כל ישותו מוקדשת לבורא, רק אם הוא מבחין בגדולת הבורא. הדבר דומה לנכונותנו להתמסר בכניעה לאיש המעלה. כל מאמץ למען מושא הערצתנו, לא נחשב למאמץ בעינינו, כל עוד קיבלנו את תשומת לבו היקרה מפז, דרך הסכמתו לקבל את אשר אנחנו כה משתוקקים לתת.

דוגמא זו מעידה שבכוחה של מטרה פנימית ממוקדת, לשנות את אופייה המהותי של פעולה מיכנית חיצונית, וממש להפוך אותה מ"לתת" ל"לקחת". באותו אופן, במידה שאדם מעצים בעיני רוחו את הבורא, כך הוא מרחיב את נכונותו ויכולתו להקדיש לבורא את מחשבותיו, רצונותיו ומאמציו. יתרה מזו, הוא לא ירגיש שהוא "נותן" לבורא, אלא ירגיש כ"מקבל" ממנו. מקבל את הזכות להעניק לו מטובו, אפשרות שזוכים בה אך יחידים בכל דור.

מכאן שהדרך להשגת מטרתו העיקרית של האדם, היא דרך רוממות הבורא, קודם כל בעיני האדם עצמו, כלומר, לחזק את אמונו בגדולתו ובעוצמתו. זוהי הדרך היחידה לפרוץ את כלא האגואיזם ולהיכנס לעולמות עליונים.