היראה קודמת לאהבה

"יראת הבורא" צריכה להקדים את "אהבת הבורא"; זאת כדי שהאדם יוכל לקיים את הנדרש ממנו מתוך הרגשת אהבה, מתוך הרגשת התענוג הנמצא בפעולות רוחניות, וכדי שהתענוגות האלה יגרמו לו הרגשת אהבה. כמו בעולם שלנו, מה שנותן לנו תענוג, אהוב עלינו. כשאנו סובלים ממשהו, אנו שונאים אותו. לכן על האדם להשיג ראשית את "יראת הבורא".

כאשר אדם לא מקיים חוקים רוחניים מאהבה ומתענוג, אלא מהרגשת יראה, הסיבה לכך היא שהוא אינו מרגיש את התענוג המצוי בהם. אדם זה מקיים את רצון הבורא מתוך פחד פן ייענש. הגוף לא מתנגד לעבודה כזו, מכיוון שהוא פוחד מעונש. נוסף לכך, הגוף שואל תמיד מהי סיבת עבודתו של האדם, ובכך דוחף את האדם למצוא סיבות להגדיל את פחדיו ולהעמיק את אמונתו בשכר ועונש. כך מעמיקה גם האמונה בהשגחתו של הבורא, וכשהרגשה זו מתמידה, זוכה האדם להרגשה קבועה של הבורא.

לאחר שהאדם מתחיל להרגיש את הימצאות הבורא, כלומר כאשר רכש אמונה בבורא, הוא יכול להתחיל לקיים את רצונות הבורא מתוך הרגשת אהבה. נוסף לכך, הוא מתחיל לטעום תענוגות במעשיו. אם הבורא היה נותן לו אפשרות לפעול ללא יראה, אלא מהרגשת אהבה בלבד, כלומר מחוויית התענוג שבקיום החוק הרוחני, האדם לא היה זקוק לאמונה בבורא. הדבר דומה לאלה המעבירים את חייהם ברדיפה אחר תענוגות גשמיים. אנשים אלה אינם צריכים אמונה בבורא שתגרום להם לקיים את המעשים והחוקים של טבעם, מכיוון שהטבע מחייבם לכך בתענוגות שהוא מבטיח.

לכן, אם האדם היה מתענג מלכתחילה על עשיית מעשים למען הבורא, כולם היו ממהרים לעשות כך לשם ההנאה שבדבר. כולם היו ממהרים למלא את רצון הבורא למען התענוגות הענקיים הנסתרים באור הבורא. כל זה היה מביא לידי כך שהאדם לא היה מגיע לכלל "השתוות צורה" עם הבורא, ולעולם לא היה מתקרב אליו ומתאחד עמו.

לכן, מתקיים הסתר התענוגות המצויים בפעולות למען הבורא. התענוגות הללו מתגלים רק למי שמשיג אמונה קבועה בבורא.