"יראת הבורא" - הפחד להתרחק מהבורא

ההבדל בין עובד שכיר לעבד, הוא בכך שהראשון חושב בזמן עבודתו על התמורה שאת מידותיה הוא יודע, ועל מטרת עבודתו, אותה הוא מבין. העבד לעומתו, אינו מקבל שום תמורה, מעבר לצורכי הקיום הבסיסיים, ואין לו קניין, מאחר שהוא ואשר לו שייכים לאדונו. לכן, אם למרות כל זה, העבד עובד במסירות, אין סימן מובהק מזה לכך שהוא אוהב את אדונו ורוצה להסב לו הנאה.

מטרתנו בעבודתנו הרוחנית היא להגיע לידי כך שנתייחס אל הבורא כמו העבד העובד מאהבה וללא תמורה. זאת כדי שעל היחס שלנו לעבודה הפנימית, לא ישפיעו פחד או עונש, מסוי לשכר או תמורה; שאפילו לא נצפה להרגשת הבורא, המהווה שכר בפני עצמו; שאפילו לא נקווה שהבורא ידע שדווקא אני עשיתי זאת עבורו, או שיידע בכלל אם באמת עשיתי משהו. כלומר, ההתרחקות מרדיפת התועלת מגיעה עד לידי כך שהאדם נמנע מלהתבונן בתוצאות עבודתו. האמונה בקיום רצון הבורא, והאמונה שהוא מרוצה, מספיקה.

בצורת עבודה זו אין מקום לשכר ועונש. כדי להבין זאת, צריך לדעת למה מתכוונת הקבלה במושגים "שכר ועונש". לשכר יש מקום, במקום בו אדם משקיע מאמץ מסויים כדי לקבל על כך תמורה מסויימת. השכר אינו יכול להיות משהו המצוי בשפע, ונמצא בהישג ידם של כולם. האדם משקיע מאמצים ועובד כדי לקבל שכר מסויים, שאותו לא היה מקבל ללא המאמצים הללו.

אדם איננו יכול לטעון שהשקיע עבודה בכך שמצא אבן, אם מסביבו נמצאות שפע של אבנים. במקרה כזה אין עבודה ואין שכר. עם זאת, כדי למצוא אבן חן קטנה, חייבים להתאמץ מאוד. במקרה הזה יש גם יגיעה, וגם שכר בצידה.

אור הבורא ממלא את כל הבריאה. אנו כאילו שוחים בתוך האור, בלי יכולת להרגישו. התענוגות אותם אנו חווים, הנם רק הארה קטנה ואינסופית המגיעה אלינו הודות לרחמנותו של הבורא, כי ללא תענוג היינו פשוט שמים קץ לחיינו. הארה זו מתלבשת באובייקטים מסויימים, ואלה מושכים אותנו אליהם כבכבלי קסם. לאובייקטים עצמם אין משמעות כלל, עובדה המתחוורת לנו אחרי שמיצינו את התענוג הראשוני שהם מסבים, וחדלנו להשתוקק אליהם ולהתעניין בהם.

הסיבה לכך שאנו תופסים רק את ההארה הקטנה הזו, את ה"נר דקיק" הזה, ולא את כל אור הבורא, נעוצה בכך שהאגואיזם שלנו מתפקד כ"מסך"; זאת מאחר שלפי "חוק השתוות הצורה", במקום בו שולטים הרצונות האגואיסטיים שלנו האור איננו מורגש. רק אם תכונות ורצונות של שני אובייקטים שווים וזהים במהותם, שני האובייקטים יכולים לחוש זה את זה. אפילו בעולם שלנו אנו רואים שאם שני אנשים נמצאים ברמות שונות של מחשבה ורצונות, הם אינם יכולים להבין זה את זה.

אילו היו לאדם את תכונות הבורא, הוא פשוט היה שוחה בים של תענוג אינסופי, וידיעה מוחלטת.

אם הבורא ממלא בעצמו את הכל, אפשר להסיק מכך, שאין צורך לחפשו, כפי שיש צורך לחפש אחר אובייקט רב ערך. ניתן להבין מכך, שאם מושג העבודה מנותק מחיפוש הבורא, מאחר שהבורא סביבנו, בתוכנו ובכל, הרי שגם נושא השכר מתרוקן ממשמעות. נוסף לכך, מאחר שהבורא איננו בהרגשתנו, אלא באמונתנו, הרי שגם אם נרגיש אותו ונתענג על כך, אי אפשר יהיה לומר שבכך שכרנו; זאת, מכיוון שאם אין עבודה להשקיע בחיפוש, כי הבורא בכל, הרי שלא יכול להיות שכר. במקרה כזה נשארת שאלה פתוחה והיא, מהו שכר עמלנו על מאמצינו לפעול נגד הטבע האגואיסטי?

ובכן, בגלל "חוק השתוות הצורה" שברא הבורא, אין באפשרותנו להרגישו. נשאלת השאלה למה נועד חוק זה? ובכן, כל זה נועד כדי שלא נתבייש בהנאתנו, בשעה שנתענג על הבורא. כי את תחושת הנחיתות והבושה, האגואיזם אינו מסוגל לשאת. נחיתות ה"אני" איננה נסבלת, כי הוא בסיס מהותנו, וברגע שהוא מושפל נמחקת זהותנו, ה"אני" שלנו כביכול נעלם, ויחד עמו האדם.

כאשר אדם מגיע לדרגת השגה הגורמת לכך שכל רצונו מתמקד בשאיפה לתת לבורא עוד ועוד, ומחשבה זו מעסיקה אותו דרך קבע; כאשר הוא אף מוסיף עליה מחשבות שבבסיסן השאיפה להוסיף ולעשות למען הבורא; אז הוא מגלה שהבורא ברא אותו כדי לענג אותו, ושאין לו רצון אחר מלבד רצונו להעניק הנאה לנברא. מרגע זה האדם מקבל את כל התענוגות האפשריים, כדי למלא את רצון הבורא.

במקרה זה כבר אין מקום להתבייש מקבלת הנאה, כי במקרה זה חווית העונג נועדה למלא את רצון הבורא. כך הוא הופך להיות שווה בתכונותיו לבורא, ו"מסך" האגואיזם נעלם. זוהי תוצאה של רכישת דרגה רוחנית בה מסוגל האדם להעניק הנאה בדומה לבורא.

לפיכך, השכר אותו האדם צריך לבקש עבור מאמציו, צריך להיות תכונות אלטרואיסטיות, רצונות לתת תענוג, כמו רצון הבורא המופנה כלפינו. הדרגה הרוחנית הזו, על התכונות המביאות אליה, נקראת "יראת הבורא".

יראה אלטרואיסטית רוחנית וכל שאר התכונות המנוגדות לאגואיזם, שהן נחלתם של אובייקטים רוחניים, אינם דומים כלל לתכונות שלנו ולהרגשותינו. "יראת הבורא" היא הפחד שהאדם מרגיש שמא יתרחק מהבורא. "יראת הבורא" איננה פחד מפגיעה באינטרס פרטי, ואף לא חשש להישאר באגואיזם, שגם הוא פחד המושתת על אינטרס פרטי.

"יראת הבורא" היא יראה שאין בה עניין פרטי. זהו הפחד מפני אי עשיית מה שצריך לעשות למען הבורא. פחד כזה הוא בעצם תכונה אלטרואיסטית של אובייקט רוחני, והוא נבדל מהפחד האגואיסטי המבוסס על החשש מפני אי סיפוק רצוננו.

השגתם של תכונת "יראת הבורא" והכוח לתת, צריכה להיות המניע למאמצי האדם. לאחר מכן בעזרת התכונות שהשיג, האדם מקבל למען הבורא את כל התענוגות שהוכנו עבורו. מצב זה נקרא "גמר תיקון".