מייאוש לתקווה, ממדרגה למדרגה

 

לפעמים תהליך ההתקדמות למטרה נקטע, והאדם מאבד כוחות ותקווה. הוא מתייאש מכך שלא השכיל עד כה לרכוש דעת עליונה, ומכך שלא עולה בידו לעשות מעשה נטול כוונה אגואיסטית. הוא מצטער על כך שכל מחשבותיו זורמות ללא שליטה לכיוון הצלחתו בעולם הזה.

הוא נעשה מדוכא, והוא מתחיל לחשוב שההתקרבות לבורא ניתנת רק ליחידי סגולה, כאלה שנולדו עם כוחות ותכונות מיוחדים ועם מחשבות ורצונות אחרים המתאימים למטרה זו, אנשים אשר ליבם נמשך אחר העבודה הפנימית.

אבל עם חלוף המשבר, מגלה האדם לרווחתו, שבסופו של דבר, לכל אדם יש מקום ליד הבורא. שבה אליו האמונה, שכולם, והוא בכללם, זכאים לחוות תענוגות רוחניים מהאיחוד עם הבורא, ושכולם אף יגשימו זאת, מוקדם או מאוחר. הוא נחלץ מייאושו, וחוזר להאמין בגדולתו ובכל יכולתו של הבורא. תחושת ההשגחה העליונה, והאמונה בהנחייה מלמעלה השופעת אל כל מי שמתפלל ומבקש אותה מהבורא, שבה אליו. ושוב יש לו כתובת לפנות אליה בבקשה להתקרב.

ואז שוב הוא נזכר שבעבר, למרות המחשבות המכוונות והחיוביות הללו, שהגה בהן בכוונה רבה, לא חל שינוי לטובה. ושוב הוא שוקע בייאושו המר.

את התפנית האמיתית הוא מקבל לבסוף רק מהרעיון שמצבו הקשה נשלח אליו בכוונת מכוון על ידי הבורא, לטובתו, כדי להמריץ אותו להתגבר ולהתחיל להשקיע מאמץ ולהתרכז בעבודה פנימית. אז שבים אליו כוחותיו, ומתחילים לזרום אליו כוחות מהמצב הרוחני הבא, האלטרואיסטי, אליו הוא משתוקק.

במילים אחרות, האור של המדרגה הבאה מאיר לו ממרחקים מהסיבה שעדיין איננו יכול להאיר בתוכו, כי רצונותיו עדיין אגואיסטים. והאור, התענוג הרוחני, כפי שכבר ידוע לנו, לא יכול להיכנס ולהאיר (להעניק) הנאה בתוך רצונות כאלה.