עבודת הבורא "בכל הלב", בשמחה

צמצום האגואיזם וכיוון הרצונות לרצון הבורא, מכינים אמנם את התנאים להתמלאות באור הבורא, אך עדיין לא די בהם. השמחה היא תנאי מרכזי נוסף לאיחוד עם הבורא. אדם המכוון את כל שאיפותיו אל הבורא, ועושה זאת בלב שלם ובשמחה, מכונה אדם העובד את הבורא "בכל לבו". גישה זו של שמחה ועבודה בכל הלב מאפשרת את האיחוד עם הבורא, גם כאשר חלק מהתכונות אינן דומות לגמרי לתכונות הבורא, וגם אינן נדרשות להיות כאלה.

 

השמחה בעבודה הפנימית נובעת מההנאה המופקת מעצם גרימת העונג לבורא. שמחה זו היא רבת משמעות בעבודה הפנימית, ואפילו עיקרה של עבודה זו, כי גרימת העונג לבורא מקרבת את האדם אליו, בעוד שהנאות לעצמנו מרחיקות אותנו מהבורא. מסיבה זו, ראוי שמאמציו של האדם העובד את בוראו יהיו מכוונים להפקת נועם בעצם הפנייה אליו, ולגילוי מתיקות וחסד בכל המחשבות והרגשות הקשורים בו.

 

תקופה של תחושת ריקנות וחולשה עשויה להיות הזמן המתאים ביותר לחיפוש גדולת הבורא. במצב זה יכול האדם לשוות בנפשו את גדולת הבורא ולהתפלל אליו לעזרה בהתקדמותו הרוחנית. הבורא מצדו יגלה לפניו את גדולתו במטרה לספק לו כוחות להמשיך במסעו הרוחני.

 

כשהשכל מקטין בערכו של הבורא, הבורא נחלץ לעזרתו של האדם הפונה אליו ומגלה לפניו את גדולתו. הרגשת הריקנות ניתנה לאדם, דווקא כדי שיפנה לעזרה, וימלא את הריקנות בגדולת הבורא ובהרגשתו, עד שיגיע למצב הקרוי "אמונה".