המצדיק את הבורא הופך ל"צדיק"

בתואר "צדיק" ניתן לכנות אדם אשר מצדיק את הבורא ואת השגחתו המכוונת את גורלו, בין אם הוא מרגיש טוב ובין אם הוא מרגיש רע; כלומר, בלי קשר להרגשות הגוף, הלב והשכל. אדם המצדיק את כל ההרגשות הנשלחות אליו על ידי הבורא, הופך ל"צדיק" ומתקדם לשלב הרוחני הבא. בכך הוא צועד צעד נוסף לקראת הבורא- צעד הנקרא צעד "ימין".

אדם המישיר מבט נכוחה אל מצבו האמיתי בלי לעצום את עיניו, ומקבל את מה שהוא מרגיש, גם אם מדובר ברגשות לא נעימים; אדם שלא מנסה ליפות את המציאות, גם אם הוא איננו מבין את מטרת המצבים בהם הועמד- אדם כזה צועד קדימה בצעד "שמאל".

התקדמות רוחנית שלמה מצריכה מעבר בין שני מצבים אלה לסירוגין. צעד "ימין", ואחריו צעד "שמאל", וחוזר חלילה.

אדם המצדיק את כל מעשי הבורא כלפיו וכלפי הבריאה יכול להיקרא "צדיק גמור". אדם כזה התנתק מרצונותיו האגואיסטיים, לא מכבר, וכל שנותר בו הוא רק הרצון לגרום שמחה.

תפיסת המציאות בשלב זה חדלה מלהיות מקושרת לתועלת עצמית, ולכן לא ייתכנו יותר נפילות רוחניות. האדם המצוי בשלב הזה מקבל את המציאות בעיניים חיוביות- מבחינתו הכל קורה לטובה.

דרגת ה"צדיק" עדיין איננה המצב הסופי אליו שואף האדם ההולך בנתיב ההתקדמות הרוחנית, מאחר שמטרת הבריאה איננה קבלת היסורים בברכה, כמו ההתענגות על האיחוד עם הבורא. לשם כך, על ה"צדיק" לבדוק מחדש את האגואיזם שהותיר מאחור, כדי להגיע לדרגת האיחוד עם הבורא.

בתהליך בדיקה זה, האגואיזם חוזר ומצטרף לרצון לשמח את הבורא. בעזרת האגואיזם שחזר בלבוש אחר, יכול ה"צדיק" להפיק את השמחה וההנאה הדרושים, כדי שבנוסף להענקת העונג לבורא, יוכל להתענג אף הוא על נתינתו זו, ובכך לשמחו.

הדבר דומה לאלטרואיסט בעולם הזה, המשתוקק להיטיב עם זולתו, רק משום שנולד עם רצונות נתינה מטבע בריאתו. מדובר באדם שלא קיבל מהבורא את הרצון לתת בעקבות עבודה פנימית ומכוונת להתקדמות רוחנית. מדובר באדם שנולד עם אגואיזם בעל מבנה שכזה, שאת ההנאה לעצמו הוא מפיק מנתינה לאנשים אחרים. האגואיזם שלו מפעיל אותו כך, בלי יכולת לפעול בצורה אחרת.

דומה הדבר לאדם המתארח אצל חברו. ככל שתאבונו לכיבוד המוצע לו גדול יותר, כך הוא יענג יותר את מארחו השש לכבדו. אם לא יטעם מהתקרובת, חברו לא ייהנה, ואף יתייסר. למרות עובדה זו, נוטה האדם המתכבד והמתענג להתבייש בהנאתו.

הדרך בה יכול האורח להימנע מתחושה עוכרת שמחה זו, היא דרך השכנוע העצמי, שבהיעתרו למארחו ובהתכבדו הוא בעצם מכבד אותו. כך תיעלם הרגשת הבושה, וההנאה תהיה שלמה. כך הצדיק, בעזרת הבורא, עושה שימוש ברצונותיו האגואיסטיים במהופך. בעזרת הבורא, רצונותיו לעצמו הופכים לרצון טהור ומזוקק לתת, ורצונו האמיתי והכן להסב הנאה לבורא הופך את הנאתו למשוללת אשמה, ולכן שלמה. בדיוק כמו אותו אורח מנומס, המתענג על המעדנים המוגשים לו לשמחת מארחו.

הצדיק מודע להנאת הבורא מעצם הנאת הנבראים מהשפע ("האור") היוצא ממנו אליהם. הוא מבין שעליו לעשות שימוש מהופך באגואיזם שלו וליהנות למען הבורא. כך, האור איננו מתעמעם מחמת הבושה, והנאתו איננה נפגמת.

כתוצאה מכך הבורא והאדם נעשים שווים במעשה ובתוצאה. שניהם רוצים להנות זה את זה, ועל כן הם עצמם נהנים.

תענוג מסוג זה רצוי ומקובל בקבלה, ואין עליו הגבלות. נהפוך הוא, ככל שהתענוג שחווה האדם גדול יותר, המדרגה הרוחנית אליה מתרומם המתענג, גבוהה יותר. ואל התענוג הזה מתווסף תענוג נוסף, התענוג העילאי של האיחוד עם הבורא. עונג האיחוד עם הבורא מוליד הנאה מהשגת כוח אינסופי, שליטה ותחושת גדולה, וגאולה מדאגות יום- יום.

מכאן, שדרגת "צדיק" בלבד איננה מספקת לצורך השגת מטרת הבריאה, שהיא ההנאה מהאיחוד עם הבורא. דרגת "צדיק" היא רק שלב הכרחי לתיקון הכוונות שלנו "למען מה, או למען מי עלינו ליהנות". לאחר השגת דרגת "צדיק" עלינו לעשות עבודה נוספת כדי להיפטר מהרגשת הבושה בזמן קבלת התענוגות מהבורא.