"עולם האצילות"- "יחוד הבורא" 

לפני שהנס הזה קורה, לפני שהבורא מתקן את האדם, הרגשתו של ההולך בנתיב ההתפתחות הרוחנית, הולכת ונעשית פחות ופחות טובה. ככל שהאדם מתקדם, הוא מרגיש יותר ויותר אגואיסט, כאשר במציאות, הוא מעולם לא היה פחות אנוכי. הבנתו המעמיקה את מצבו גורמת לו לדמות בנפשו שהוא נעשה יותר גרוע, במקום להשתפר!

ככל שהיכרותו והבנתו את העולמות הרוחניים גדולה, כך הוא מבין עד כמה הפוך הוא בתכונותיו מתכונות העולמות הרוחניים. הוא משקיע מאמצים גדולים בלימודים, ובניסיון להבין את הסיבות האמיתיות למצבים השונים. בתקופה זו, עשויים לפקוד אותו רגשות שליליים של חוסר מוצא ואפיסת כוחות, אך עליו להתמודד עמם, ולדבוק במצב רוח אופטימי ושמח- מצב רוח חיובי, המונחה על ידי האמונה בהשגחה הטובה והמיטיבה של הבורא, בהנהגתו את העולם.

אמונה זו, שמעבר להבנת השכל, מפלסת את הדרך מבחינה רוחנית לקבלת "אור הבורא".

אחד מרגעי השיא בחייו של האדם המתקדם רוחנית, הוא הרגע בו להרגשתו הגיעו מאמציו הכנים לכלל מיצוי, וללא כל תועלת. זה הרגע בו הוא מסוגל לזעוק מעומק לבו לעזרת הבורא, כי זו הנקודה בזמן, בה הוא תופס באופן ברור ומוחלט, שמאמציו האנושיים חסרי תוחלת.

עד לרגע בו מתבהרת תחושת המיצוי, האדם עדיין משלה את עצמו שיוכל להשיג את המטרה אליה הוא חותר בכוחות עצמו. כל עוד מתקיימת אשליית היכולת העצמית, לא יכול האדם לעשות שקר בנפשו ולזעוק זעקה אמיתית לישועה משמים. כמו כן, אנוכיות בפעולה מקדימה את מחשבותיו, וגוררת אותו להגביר את המאמצים, להמשיך ולנסות. רק התפוגגות אשליית הכוח, מכניעה את האדם, מביאה אותו לחדול מניסיונותיו העקרים, ולהרים ידיים ולכרוע ברך לפני בוראו, בבקשה שיגאל אותו מטבעו.

אמונה בקיומו וביחודו של הבורא מתקיימת, כשהאדם מקבל את עצמו, לרבות המציאות הסובבת אותו, ככלי בידי הבורא. במידה שהאדם חושב שהוא מסוגל להשפיע באיזושהי דרך על המציאות, אמונתו היא אמונה בכוחות הטבע, ולא אמונה ביחודו של הבורא.

השגת "יחוד הבורא" אפשרית רק למי שהשיג דבקות אמיתית עם הבורא ועלה למדרגת "עולם האצילות". למדרגה זו מגיעים אחרי עבודה רבה וממושכת בנושא פיתוח הרצונות הנאותים, ואחרי עבודה שמביאה בשיאה להרגשה כי "אין עוד מלבדו". "עולם האצילות" היא מציאות אמיתית, בתוכה פועלים אלה שהצליחו לאפס את ה"אני" שלהם, ובכך להתמזג בעולם האמיתי. בעולם זה לא קיים דבר, מלבד רצונו, השגחתו ורשותו של הבורא.

כאמור, אל לו לאדם, שלא התקדם למדרגה זו של איפוס ה"אני" והרגשת הבורא, לחשוב לרגע, שאם יש בעולם בורא אחד, אמור זה לנהל את ענייניו במקומו, שעה שהוא עצמו יישב בחיבוק ידיים.

אדם שטרם הגיע ל"עולם האצילות", אל לו לשגות בדמיונות ולהשלות את עצמו שהוא במצב הזה. על האדם לפעול אך ורק בהתאם למדרגה שהגיע אליה.

עבודה פנימית אמיתית ונכונה במצב זה של טרם כניסה ל"עולם האצילות", צריכה להיות תמיד אמונה בכוחות העצמיים והאנושיים, בתחילת העבודה ובמהלכה. לאחר מעשה, מתווספת האמונה שכל אשר הושג כתוצאה מהשקעת עבודה ומאמץ, היה מושג גם ללא השקעה משום שכל שיעשה, או לא יעשה, כך או אחרת, היקום מתפתח לפי תוכנית הבורא ועל פי מחשבת הבריאה.