כיצד הופך "לב אבן" ל"לב בשר" 

כאמור, המצב בו האדם מכיר בהשגחתו העליונה של הבורא, וסמוך ובטוח בצדקתה השלמה, נקרא "קו ימין" - אמונה. מרגע שאדם עושה את צעדיו הראשונים בהתפתחות ובהתקדמות רוחניות, עליו לפעול כאילו האמונה השלמה היא נחלתו זה מכבר. עליו לחוות בכוח דמיונו, כאילו גופו וחושיו מרגישים בוודאות את השגחת הבורא המיטיבה והמוחלטת על כל היקום.

למרות היותו מודע למצבו האמיתי, שבו אין לו דבר ממה שהוא רוצה, כשהעולם הסובב נראה כמתייסר ביסורי שאול, על האדם להזכיר לעצמו את העובדה, שתמונת עולמו לוקה בהעדר הבנה, מהסיבה שתמונה זו מצטיירת לנגד עיני הבשר האנוכיות שלו. עליו לחזור ולשנן לעצמו, שאת התמונה הנכונה יראה לכשיגיע למדרגת האלטרואיזם המוחלט, לכשיגיע לשלב הנשגב בו אמונת האדם גדולה ממה שעיניו רואות בפועל- לשלב ה"אמונה למעלה מהדעת".

אין ביכולתו של אדם שטרם מרגיש את הבורא ואת כוח השגחתו, להעריך נכונה את מצבו האמיתי, ואין באפשרותו לקבוע אם הוא נמצא בעלייה רוחנית או בנפילה. הוא יכול להרגיש שהוא לכאורה במצב של נפילה, ולהיות בטוח שזה אכן מצבו האמיתי, בשעה שהוא למעשה מצוי בעיצומה של עלייה רוחנית; עלייה רוחנית שמתרחשת כאשר הבורא מציג לפניו את מצבו האמיתי, מצב בו הוא משותק מעשייה מחמת היותו משולל הנאה עצמית. מעצם ההתגלות, הוא קרוב עכשיו לאמת, יותר מאשר היה לפנים, כשהרגיש טוב, בפשטות, כילד קטן. עכשיו גדל כאבו, במובן של "מרבה חוכמה, מרבה מכאוב", אבל המצב האמיתי הוא של עלייה רוחנית. באותה מידה, אדם יכול לחשוב שהוא נמצא בעיצומה של עלייה רוחנית, כאשר בפועל המצב הוא הפוך.

רק אדם המרגיש את הבורא ואת השגחתו המלאה על הבריות, יכול להעריך נכונה את מצבו האמיתי.

לאור זה ניתן להבין, שככל שאדם מתקדם בנתיבו במסלול לתיקון האגואיזם שלו, בכל יום שעובר, ועם כל ניסיון חדש, הוא הולך ומתוודע יותר ויותר לתכונותיו, ומגלה עד כמה חסר סיכוי מסעו העצמאי לעבר האלטרואיזם.

כל ניסיון כושל ובלתי מוצלח נוסף להיחלץ מהאנוכיות, דוחף את האדם עוד ועוד לעבר הייאוש- וככל שגובר יאושו, כך מתגברת שוועתו לבורא, שישחררו מכבליה. ביחס ישיר לייאושו, מעמיקה הבנתו, שאין ביכולתו לעזור לעצמו, כי רק הבורא, זה שיצר את הקשיים מלכתחילה, כדי לגרום לאדם לרצות בקשר עמו, רק הוא יכול להושיעו לכשיפנה אליו ויבקש.

מסיבה זו, בקשה, או תפילה מעומק הלב, אפשרית רק לאחר שהאדם ממצה את כל האפשרויות האחרות, ונעשה מודע לכך שאפסו כוחותיו. רק תפילה שכזו, תפילה היוצאת מעומק הלב, הנובעת מכל ישותו של המתפלל, והופכת להיות רצונו העז היחידי, תוכל להצילו מאויבו הגדול ביותר- "האני" שלו.

כשהרצון להיוושע מה"אני" נעשה כה בלעדי ודוחק, מבין האדם שרק נס מלמעלה יענה לכמיהתו המזוקקת, והוא, אכן, מתפלל לנס. אז, ורק אז, נענה הבורא לתפילתו, והופך את לבו האנוכי, ללב רוחני- "לב אבן ללב בשר".