"קבלה" - קבלת תענוג מהבורא

 

שאלת הזהות היהודית איננה פשוטה. אנשים הנקראים "יהודים", מתלבטים בשאלה זו בכל קצוות תבל. יהודים ולא יהודים טרודים בשאלת הזהות היהודית, והמענה לה נותר מעורפל.

מה משמעות המילים הבאות בקבלה: יהודי, עברי, ישראלי, בן אברהם, ועוד מושגים המתארים עמים, שבטים ולאומים?

הקבלה מחלקת את הבריאה לשני חלקים: החלק האחד מכיל את הבורא, והחלק השני את הרצון ליהנות מהקירבה אליו, שאף הוא נברא על ידי הבורא. הרצון הזה הוא רצון לכל דבר כמו כל אחד מהרצונות שלנו, אך בלי עטיפה גשמית. הרצון הזה הוא רצון ליהנות מקרבת הבורא המספקת מקור תענוג אינסופי ומוחלט. הרצון המיוחד הזה נקרא "נשמה".

סיבת הבריאה ומטרתה, היא רצון הבורא להסב הנאה לנשמות. בנשמה יש רק רצון ליהנות מהבורא. רצון הבורא ורצון הנשמה מגיעים לידי מימוש כאשר הם מתקרבים ומתאחדים.

איחוד והתקרבות נעשים על ידי יצירת זהות בין תכונות האדם לבורא, כמו על ידי יצירת זהות ברצונות; מהלך שאיננו קשור למידת מרחק פיזי מתקצר, כמקובל בעולם הזה. לעומת זאת, ובדומה לעולם הזה, ככל שההתרחקות גדולה יותר מלכתחילה, וככל שיש יותר קשיים בדרך להשגת המטרה הרצויה, כך התענוג המתקבל מהאיחוד גדול יותר.

הבורא ממקם את הנשמה במצב הכי מרוחק ממנו. כך הוא מסתיר לחלוטין את היותו מקור לתענוגות, ומכניס נשמה בגוף ורצון ליהנות מכל הבא ליד.

אם למרות הסתר הבורא ורצונות הגוף המפריעים, האדם מפתח בעצמו רצון להתאחד עם הבורא, יש באפשרותו לעשות שימוש בהתנגדות הגוף כבמנוף להגדלת רצון האיחוד. כך, רצון האיחוד מתרחב אל מעבר לגבולות הרצון הצרים, אלה שסומנו עם התגשמות נשמתו בגוף.

השיטה המעשית שנועדה לסייע בתהליך האיחוד עם הבורא נקראת "קבלה". "קבלה" באה מהמילה "לקבל". הכוונה היא לקבלת תענוג מהבורא. הקבלה מתארת פעולות בעולם הרוחני באמצעות מילים ומושגים של העולם הזה.

בהגדה של פסח מסופר שבתחילה היו אבותינו עובדי אלילים. בשלב מסויים הבורא בחר באחד מהם, באברהם, וציווה עליו להיפרד ממשפחתו ולהתגורר במקום אחר. תושבי אותו מקום כינו את אברהם בשם: אברהם העברי, כיוון שהוא הגיע מעבר לנהר, ומכאן המילה "עברי".

מכיוון שלפי הקבלה כל מה שכתוב בספר התורה נועד להראות לאדם את דרכו למטרת הבריאה (מקור המילה "תורה" הוא במילה "הוראה") מייחסת הקבלה למילים בתורה משמעויות סמליות נוספות.

לדוגמה, בתורה כתוב "בראשית"; בקבלה המשמעות היא בהתחלת העבודה הפנימית, בתחילת הדרך להתקרבות לבורא. בתורה כתוב ה"אבות שלנו"; בקבלה מסמלים האבות את המצב ההתחלתי של רצונות האדם. בתורה האבות שלנו היו "עובדי אלילים", בקבלה הם מסמלים את רצונותיו של האדם המכוונים בתחילת הדרך להפיק הנאה מחייו הקצרים. אחר כך בחר הבורא באחד מעובדי האלילים הללו, באברהם. כלומר, מכל הרצונות שיש לאדם הוא בחר ברצון אחד, ברצון להתעלות רוחנית ולהרגיש את הבורא. על "אברהם", הרצון הנבחר, ציווה הבורא לעזוב את משפחתו ולהתגורר במקום אחר. מבחינת הקבלה, במטרה להרגיש את הבורא, על האדם לבחור מבין כל רצונותיו את הרצון להרגיש את הבורא, ולהתרחק מהרצונות האחרים.

אדם שביכולתו לבודד את אחד מרצונותיו מכל השאר, ולדבוק בו ורק בו, ובכך להגיע לכלל איחוד עם הבורא, חורג במעשיו אלה לעבר חיים אחרים; חיים של רצונות רוחניים המזכים אותו בשם: "עברי".

אדם שמטרתו בחיים להגיע לאיחוד מלא עם הבורא, נקרא "יהודי", מלשון "יחוד", גם אם טרם השיג את יעודו. אדם הרוצה ללכת בדרך הישרה לקראת הבורא נקרא "ישראל", מהמשמעות "ישר לאל".

זהו מקורן האמיתי של המילים הללו וזהו פירושן הרוחני. למרבה הצער לא ניתן להסבירן יותר לעומק, מהסיבה שלצורך כך יש להסביר את שלבי ההתעלות הרוחנית, כאשר כל אחד מהשמות שייך לאחד מהשלבים.