"כלי" הלב, "כלי" השכל ועצת חכמים

לצורך בחינתן ובדיקתן של תחושות פנימיות מול השפעות חיצוניות, מצויד האדם בשני סוגי "כלים". לכל "כלי" תפיסה משלו. "כלי" הלב מאתר איכויות מרות ומתוקות. "כלי" השכל קולט איכויות של אמת ושקר.

התענוג מורגש כמתיקות ב"כלי" הלב. הסבל- מר. כשהאגואיזם מושל בכיפה, התענוג לעצמנו מתוק, אך ההשגות הרוחניות- הן מרות, כי טבענו טרם השתנה. לכן, עבודה פנימית על שינוי של כוונת הרצונות, נקראת "עבודה שבלב". עבודת השכל שונה לגמרי, מכיוון שהאדם אינו יכול לסמוך לחלוטין על שכלו כאשר הוא בוחן את קורותיו. וזאת מחמת אופיו האגואיסטי של שכלו מטבע בריאתו- אופיו האגואיסטי של שכלו המוביל אותו בכחש.

לכן, כשהשכל מתעתע, אין מנוס מלפנות לעצת חכמים. החכמים שהשתחררו מהאגואיזם חופשיים מהשפעתו הכוזבת, ולכן יכולים להשיא עצה. עצות החכמים כתובות בספרי הקבלה, ומועברות על ידי מורה שהשיג דרגה רוחנית.