לקטע הבא

מעבודה ש"לא לשמה" ועד ולעבודה "לשמה"

כל הטרחות שטורח האדם בסיפוק צרכיו הפרטיים, וכל העבודה שהוא משקיע ש"לא לשמה", כלומר, למען עצמו, מתפוגגים ואובדים באחת עם עזיבתו את העולם הזה. וכל הדברים שבגללם דאג ומהם סבל, נעלמים בו ברגע.

לכן, אדם העושה חשבון של כדאיות, ובודק את ההיגיון הטמון בעבודה הכל כך קשה בעולם הזה, היורדת לטמיון ברגע האחרון של חייו, מגיע למסקנה שכדאי לו לעבוד למען הבורא - "עבודה לשמה". מסקנה זו אמורה להובילו לבקש מהבורא עזרה, במיוחד אם הוא השקיע מאמצים רבים במעשים עם כוונה להוציא תועלת אישית.

לעומת זאת, מי שלא התייגע רבות, ורצונו לשנות את מעשיו למען הבורא אינם כה חזקים, אינו מצטער על עבודתו, מכיוון שאין לו הרבה מה להפסיד.

לכן, לגמרי לא מזיק, ואפילו מועיל להרבות במאמצים בעבודה "שלא למען הבורא" בכל הדרכים האפשריות, מכיוון שזה מהווה את הסיבה לכך שבסופו של דבר, מוקדם או מאוחר, יופיע הרצון לשוב לבורא ולעבוד עבודה לשמה.