ההתקדמות הרוחנית כתהליך של צמצום המרווח בין האובייקטים דרך יצירת זהות בין תכונותיהם

 

חושינו מאפשרים לנו לקלוט חלק קטן מהיקום, את החלק הנקרא "העולם שלנו". המכשירים המשוכללים, פרי המצאתו של האדם, רק מגדילים את הטווח של איברי החישה שלנו. למעשה, חסרים לנו חושים נוספים לקליטת העולמות המלאה, אך חסרונם של אלה אינו מורגש, בדיוק כפי שאיננו מרגישים בחסרונה של אצבע ששית בכף ידינו.

סביבנו קיימת תמונת עולם עשירה אלפי מונים, ובגווני אינסוף, שאין ביכולת חושינו המוגבלים לקלוט. גם את החלקיק הקטן מתמונת היקום שאנו קולטים, אנו קולטים ומפרשים בצורה מעוותת, ואת הפירוש הזה משליכים על היקום האינסופי כולו.

תמונת היקום המסולפת, אותה מאפשרים חושינו, דומה לתמונת הרנטגן המציגה את שלד העצמות בלבד. כפי שאי אפשר להגיע לכלל תיאור מדוייק של תמונת גוף אמיתית בהתבסס על תמונת רנטגן, כך אין ביכולתנו לתאר לעצמנו תמונה אמיתית של יקום, לפי הרשמים החלקיים הנקלטים על ידי חושינו. דמיון לא יעזור לנו כלל לתאר את מה שאיננו בר תיאור עבורנו, כי דמיונותינו מבוססים במלואם על רשמי העבר.

אף על פי כן ולמרות הכל, הבה ננסה לשוות בדמיוננו את העולם הרוחני הנמצא מעבר לדמיון, ונשתדל להבינו עד כמה שניתן בעזרת הכלים העומדים לרשותנו.

דמיינו שאתם עומדים בטבורו של נוף שומם, על ספה של דרך המובילה אל האופק. לאורך הדרך, במרווחים מסויימים, מסומנים סימנים- החל מנקודת האפס עליה אתם עומדים, ועד נקודת השיא. הדרך כולה מחולקת לארבעה חלקים.

ההתקדמות בדרך זו, המסמלת את הדרך הרוחנית, מתרחשת על פי הזדככות ושינוי הרצונות והמאוויים, ולא על ידי תנועות רגליים, כמקובל בעולם שלנו. בעולם הרוחני, זמן, חלל, ותנועה, שונים במהותם מהמוכר לנו. העולם הרוחני הוא עולם של רגשות ללא גופים פיזיולוגיים. האובייקטים הם רגשות, תנועה היא שינוי ברגשות, ומקום הוא תכונה מסויימת.

מקום מוגדר בעולם הרוחני על ידי תכונתו. על כן, תנועה היא בעצם החלפת תכונות של אובייקט. דבר זה דומה למה שאנו נוהגים לכנות "תנועה נפשית", ומתייחסים אליה כאל תנועה של רגשות ולא כאל תנועה פיסיולוגית. לכן, הדרך אותה אנו מנסים לתאר, היא חילוף תכונותינו הפנימיות, שהן בעצם הרצונות שלנו, בתכונות ורצונות אחרים, שלב אחר שלב.

מרווח- המרווח בין האובייקטים הרוחניים- נמדד על ידי ההבדל בין רצונותיהם, כלומר, אי הזהות בין תכונותיהם. ככל שתכונותיהם דומות יותר, הם קרובים יותר. התקרבות או התרחקות האובייקטים מוגדרת על ידי תכונותיהם. זהות מוחלטת בין התכונות מובילה לאיחוד שני האובייקטים. כאשר באחד מהם מתגלה תכונה חדשה, תכונה זו נבדלת מהאובייקט בו נתגלתה וכך נברא פרצוף רוחני חדש.

בסוף הדרך נמצא הבורא עצמו. מיקומו מוגדר על ידי תכונותיו שהן אלטרואיסטיות לחלוטין.

אנו נולדים בעולמנו מחוננים בתכונות אגואיסטיות בלבד. במצב זה אנו מרוחקים לגמרי מהבורא. המטרה אותה מעמיד הבורא לפנינו, היא שנשיג את תכונותיו במהלך חיינו בעולם הזה, כלומר, שנתאחד עמו מבחינה רוחנית. הדרך שעלינו לעבור, היא בעצם שינוי תכונותינו עד לרמת הזהות המוחלטת עם תכונות הבורא.

תכונתו האחת והיחידה של הבורא היא אלטרואיזם. תכונה זו משמעותה חוסר אגואיזם מוחלט, וכתוצאה מכך חוסר מחשבה על עצמו, על מצבו, על השפעתו ועל שליטתו. מחשבה על עצמנו, על השפעתנו ועל שליטתנו, מהווה את מחשבותינו ורצונותינו שלנו בני האדם, אנו הנולדים עם תכונה אחת ויחידה- אגואיזם.

בכל זאת חשוב לציין, שמאחר שאנו נמצאים בעולם הזה בעטיפה גשמית, הדאגה למינימום הקיומי הכרחית ואינה נחשבת לאגואיזם. על ידי בדיקה פשוטה ניתן לקבוע אם מחשבה או רצון הם אגואיסטיים, או הכרח קיומי: אם האדם היה רוצה להתפנות ממחשבה זו, אך אינו יכול, עקב סיבה קיומית, סימן שהמחשבה או המעשה הם בבחינת הכרח קיומי ולכן לא אגואיסטיים. מחשבות ומעשים הנגזרים מהכרח קיומי אינם יוצרים הפרדה בין האדם לבורא.