ההתקדמות הרוחנית כמהלך של חילופי רגשות - בין "דרך הקבלה", ל"דרך יסורים"

 

הבורא מקדם את האדם למטרה בדרך זו: הוא נותן לאדם רצון "רע" או יסורים, וזה דומה לדחיפת רגל שמאל קדימה- לצעד ראשון. אם האדם מוצא בעצמו כוחות לבקש את עזרתו של הבורא, הבורא מסייע לו בכך שהוא נותן לו רצון "טוב" או תענוג. זה נחשב לקידום רגל ימין-לצעד שני. ואז, שוב האדם מקבל מלמעלה רצון רע, והפעם חזק יותר, או שהוא מקבל הרגשת ספק בקיום הבורא. ושוב הוא מבקש עזרה מהבורא, שיסייע לו להתמודד עם מאמץ גדול יותר. וכמו קודם, הבורא עוזר לו בכך שהוא נותן לו רצון חזק יותר, וכך הלאה.

בצורה זו האדם מתקדם. ככל שרצונותיו זכים יותר, כך הוא מתרחק והולך מהנקודה ההתחלתית של האגואיזם המוחלט, ממנה התחיל את דרכו הרוחנית.

התקדמות רוחנית ניתנת לתיאור בצורות שונות. אך בבסיסה היא תמיד מהלך של רגש עוקב אחר רגש, או חילופי רגשות. הכל מתחיל מהרגשה רוחנית כלשהי, כלומר מהרגשה תת הכרתית של קיום הבורא. מתוך הרגשה זו נובעת הרגשת ביטחון, אשר מביאה להרגשת שמחה. בשלב הבא, הרגשה זו נעלמת, עובדה המצביעה על כך שהאדם טיפס למדרגה גבוהה יותר בהתפתחותו הרוחנית. בשלב זה ההתקדמות עדיין איננה נהירה לאדם עצמו, מאחר שהוא עדיין איננו מצויד ב"כלים" להרגיש את תכונות המדרגה החדשה אליה התקדם באופן חלקי. רק מאמץ ועבודה מכוונת לשינויים בתכונותיו, יביא ליצירת ה"כלים" המתאימים בעזרתם יוכל להרגיש את תכונות המדרגה בפתחה הוא עומד.

ה"כלים" הללו, כלומר, "כלי" ההשגה אשר יירכשו לאחר תיקון הרצון ליהנות השייך למדרגה זו, על יסורי אי הגשמתו- ניתנים לרכישה בשתי דרכים עליהן כבר עמדנו. הדרך הראשונה, היא "דרך הקבלה"- האדם חווה את הרגשת הבורא, ולאחר מכן ההרגשה הזו נעלמת. לאחר היעלמות הרגשת הבורא מגיע תור היסורים הנגרמים בשל תענוגות רצויים אך בלתי מוגשמים. יסורים אלה, נועדו לזכך את תכונותיו לצורך יצירת "כלים" חדשים להרגשת הבורא על העונג הכרוך בה. תהליך זה חוזר על עצמו בכל מדרגה ומדרגה. גם בעולם הזה, התנאי להפקת תענוג הוא קודם כל רצון שקדם לו. ההבדל בין האדם לחיה טמון בסוג התענוג הנחשק. גם להתקדמות הרוחנית, המייחדת את האדם, קיים תמיד צורך מקדים; במילים אחרות, יסורים ממחסור בעונג, או מהעדר האובייקט הנחשק.

הדרך השניה היא "דרך היסורים"- זו דרכו של האדם שלא הצליח להתקדם בעזרת השקעת מאמצים, לימודים, בקשות מהבורא והשפעת מורים וחברים. כלומר, לא הצליח בדרך הראשונה, ב"דרך הקבלה". הדרך הראשונה לא סייעה בידו להתעלות לעבר רצונות חדשים של אהבה לבורא וליראת הבורא.

אדם המצוי בשלב הזה מאופיין בנטייה לקלות ראש, הוא מזלזל ברוחניות, נוהה אחר הנאות גשמיות וזולות, עד כדי הידרדרות לדרגת כוחות הטומאה השווים למדרגה בה הוא עומד. אדם זה ירד ל"קו שמאל" של המדרגה השווה לעולמות האגואיסטיים הטמאים של אבי"ע (אצילות, בריאה, יצירה, עשייה). לאחר שיעבור את כל היסורים יתעורר בו הרצון להיפטר מהם. היסורים עצמם יוכלו להוות את ה"כלי" בו יוכל לקבל את הרגשת הבורא החדשה, אותה הרגשה שהיה משיג אם היה מתקדם בהצלחה ב"דרך הקבלה".

אדם המתקדם בהצלחה ב"דרך הקבלה", מקבל מלמעלה את ה"אור העליון", כלומר, את הרגשת נוכחות הבורא. בשלב היעלמות ההרגשה שמגיע לאחר מכן, הוא כבר מתגעגע אל האור הזה, ומתייסר על חסרונו. מכאן נובעת משיכה אל "אור הבורא", משיכה שהיא "כלי", מעין חושים חדשים לקבלת הרגשת הבורא. במילים אחרות, הרצונות החדשים הם המושכים אותו קדימה.

לעומתו, המתקדם ב"דרך היסורים", נדחף קדימה על ידי היסורים. כאן טמון ההבדל בין שתי הדרכים. ב"דרך הקבלה" המניע להתקדם טמון ברצונות, לעומת "דרך היסורים", בה היסורים הם המניע להתקדם.