בעקבות הלב
השכל פועל רק על פי רצון הלב
משמחת "נר דקיק" ועד ל"אמונה שלמעלה מהדעת"
מאחר שהבורא הוא אור, מובן שהנברא הראשון נברא כשהוא מלא ב"אור תענוג".
בתחילת הבריאה, "אור תענוג" מילא את כל מהות ה"נברא הראשון"- האגואיזם. לאחר מכן הבורא צמצם את התפשטות האור והסתיר אותו. כתוצאה מכך, במקום האור, הופיעו באגואיזם, "הנברא הראשון", תחושות כמו: כאב, ריקנות, חושך, השתוקקות, ועוד שלל רגשות לא נעימים המבטאים מצוקה עקב צרכים שלא נענו לנוחות ולהנאה.
כדי שתחושות קשות אלה לא יגרמו לאדם להעדיף את מותו על חייו, כדי לשמור על ניצוץ חדוות החיים, נתן בורא לאדם את היכולת ליהנות אף ממנת אור זעירה- "נר דקיק". מנת אור צנועה זו, מגולמת בלבוש ההנאות הקטנות של העולם הזה.
בלי דעת, מונעים על ידי תת הכרתנו, כולנו עסוקים ללא הרף במרדף אחר אור הבורא. אנו משועבדים לרצון טבעי זה, שנוצר מהסתר הבורא. הסתר הבורא לא נעשה לחינם. לוּ אור הבורא היה ממלא את האגואיזם, האדם היה משתעבד לתענוג הממלא אותו, מאבד את חירותו כיישות נפרדת, ותוך כך מאבד את חופש הבחירה להחליט ולבצע מעשים עצמאיים.
עם זאת יש לזכור, שהעצמאות שניתנה לנו, לפני הבחירה להתאחד עם הבורא, היא עצמאות "בערבון מוגבל". הבורא אמנם הסתיר עצמו מפנינו כדי לא להשתלט על נשמתנו, אבל השאיר לנו את האגואיזם השולט ביד רמה בהרגשתנו ובמחשבותינו.
לכן, רצון חופשי אמיתי מתקיים רק בשני מקרים. במקרה האחד, האדם אינו מרגיש את השפעת הבורא, כלומר, אינו חש בהשגחה העליונה כלל. מכיוון שכך, הוא גם אינו חש שהבורא הוא הגורם לכל.
במקרה השני, האדם התמודד ויכול לאגואיזם- אילוצי גופו וצרכיו הגשמיים נותרו מאחור, והוא נמלא בהרגשת הבורא והתאחד עמו. ביטוי לרצונו החופשי הוא רצונו להישאר במדרגה רוחנית זו.
האשליה של חופש הבחירה נתנה לנו במצבים הגשמיים של הסתר הבורא. כל צעד לקראת אמונה מחייב את הפנמת האמונה בהשגחה העליונה ובכך ש"אין עוד מלבדו". יש להבין שתחושת העצמאות והנפרדות נובעת ישירות מהאגואיזם. רק ההשתחררות מהאגואיזם מאפשרת לאדם להתאחד עם הבורא ולהפוך לחלק ממנו.
כצעד רוחני ראשון, על האדם המצוי בשלב של "הסתר הבורא" להאמין שמצב זה הוא חוויה סובייקטיבית מבחינת הרגשות, "הכלים" שלו, ושזהו מצב מכוון שנועד להביא לו תועלת. אדם בראשית דרכו, כל עוד איננו מסוגל להשיג את האמת, לפחות שיקבל את העובדה שהאמת שונה מכפי שנדמה לו. עליו לקבל את העובדה שהאמת תתגלה לפניו ותורגש ב"כלים" שלו, טפח אחרי טפח, בהתאם להתקדמותו הרוחנית לכיוון תיקון תכונותיו.
ההנאה מהרוחני נסתרת מהאדם העובד עדיין על תיקונו, בדיוק כפי שנסתר מפניו הבורא. זה נועד כדי לחשל את האדם לקראת ה"אמונה שלמעלה מהדעת". בכך שיקבל את עובדת אי ההנאה הרוחנית כרצון הבורא, יעשה האדם המעונין בצמיחה רוחנית את צעדו הרוחני הראשון.
למרות אי הנחת הרוחנית, למרות היסורים, כנגד היגיון השכל הישר וכנגד צו הלב הריק והדואב, אדם מכוון את נפשו, בכל מאודו, לחיפוש הרגשת הבורא ולהתקרבות רוחנית אליו. הוא חורג אל האמונה ש"למעלה מהדעת", מתחבר לרצונו האמיתי להרגיש את הבורא; והבורא, אכן מתגלה לפניו במלוא הודו ורחמיו. כך מתגשם הקשר עם הבורא, קשר שאליו כמה כל אדם, במודע או שלא במודע.
כך, באופן פרדוקסלי, דווקא העדר הנחת הרוחנית מוליד את הכמיהה המודעת והדוחקת של האדם להרגיש את הבורא; כמיהה אמיתית וסוחפת, שבלעדיה לא יתכן גילוי הבורא.
למעשה, כוח האמונה, שהוא מידת יכולת האדם להרגיש את הבורא, שווה בעוצמתו ליכולת האדם להאמין בבורא למרות עומק יסוריו של האדם. כמו כן, הוא שווה בעוצמתו ליכולתו לקרוא לבורא ממעמקי תחתיות, בלי שאמונתו תיפגם; נהפוך הוא. האדם, המאמין בבוראו מתוך "אמונה שלמעלה מדעת", ומתפלל אליו בבקשה שיעניק לו כוחות שיאפשרו לו להרגיש הנאה רוחנית עליונה, מבקש במקביל את הכוח להמשיך וללכת ב"אמונה שלמעלה מהדעת" גם אחרי שיחווה את התענוג העליון, יגלה את הבורא וישיג את דעתו.