המקובל, במהלך תיקונו, משיג באופן מלא את טבעו האמיתי, ואת שורשו בצורתו הראשונית - נשמתו

 

מכל האמור לעיל עולה כי אין ביכולתו של האדם להכיר את הבריאה במלואה, כולל את עצמו כחלק ממנה, בלי שיהיה לו מושג לגבי התמונה הכללית של העולם, לגבי מטרת הבריאה, ולגבי כל דרגות ההתפתחות מתחילתה ועד סופה. מכיוון שהאדם מסוגל לחקור את העולם רק מתוך עצמו, הוא מסוגל לחקור רק את החלק של הקיום המוכר לו. מסיבה זו יכולתו לחקור את העולם מוגבלת.

מוגבלות ההכרה נובעת גם מהימנעותו המוּלדת של האדם מהתמודדות אמיתית עם תכונותיו השליליות, אליהן הוא מתכחש באופן טבעי, כדי לא להתמודד עם הכאב שבמפגש עמן. לצורך חקר האובייקטים צריך להתמודד גם עם תכונותיהם השליליות. האדם המתקשה לעשות זאת, בגלל נטייתו העזה להתעלם מחסרונות, לא מצליח לקבל תמונה מלאה של האובייקט הנחקר.

רק מקובלים העובדים על תיקון תכונותיהם במטרה לשפר את טבעם ולהשיג את תכונות הבורא, מגלים בהדרגה את חסרונותיהם ועומדים מולם בעיניים פקוחות. מידת הגילוי תואמת את מידת יכולתם לתקן את עצמם. התכונות העוברות תיקון, למעשה כבר אינן שייכות לאדם שתיקן אותן, ולכן הן יכולות להיחשף לפניו.

אין זה אומר שהאדם לא צופה בעין ביקורתית וחדה בתכונותיהם השליליות של האחרים. הוא צופה ומבקר ללא רחם, אבל לא מסוגל להשליך על עצמו את פגמי זולתו. גופנו לא מאפשר לנו לעולם להרגיש את תכונותינו השליליות, למרות שלראות את מחדלי האחר לא רק שאין לנו בעיה, אנחנו אפילו נהנים מזה!

וכך, אפשר לומר שאין בעולם אדם המכיר את עצמו, מלבד המקובל המשיג, במהלך תיקונו, באופן מלא את טבעו האמיתי, ואת שורשו בצורתו הראשונית - נשמתו.