הסיבה לקורותינו, תמיד מהבורא היא, ולא מידי אדם זה או אחר

 

כל הקיים ביקום מסתכם בבורא ובנברא. הנברא הוא אדם שלא מרגיש את הבורא, אלא רק יכול לסגל לעצמו אמונה בקיומו וביחודו של הבורא. כלומר, לקבל באמונה את התפיסה שרק הבורא קיים ומנהיג את הכל. "אמונה" ממשית בקבלה, משמעותה הרגשת הבורא. לפני השגת הרגשה זו האמונה היא, במובן מה, אמונה בעירבון מוגבל.

האדם החי בעולם הזה לפי חוקי העולם הרוחני, למעשה מגשים את ייעודו המרכזי. האיחוד המתמיד עם הבורא מלמדו שהכל- מטוב ועד רעש- מקורו בבורא.

חוויית ההנאה היא החווייה היחידה אליה חותר האדם, אליה מופנים כל רצונותיו. כך נברא האדם, כי זו מטרת הבריאה, וזה רצונו של הבורא. אלא שלבורא יש תוכנית מסויימת, שלא קל להבינה ולדבוק בה, לגבי הדרך בה נועד האדם ליהנות.

כל קורותינו, בהווה בעבר ובעתיד, לטוב או לרע, כולן פרי תוכניתו של הבורא, כולן נשלחו אלינו מלמעלה. רק ב"גמר התיקון" נוכל להבין את משמעותם, ואת התפקיד שמלאו לטובתנו ולהגשמת יעודנו האישי.

לפני גמר התיקון, בדרך הארוכה אליו, יסורינו נראים לנו מרים ומיותרים. למרות כל היערכויות הספיגה שלנו, כל מכה הניחתת עלינו, על אי הנעימות הכרוכה בה, גורמת לנו לשכוח באחת את עובדת היותנו נתונים בידי הכל יכול, כחומר ביד היוצר. מיד אנו קופצים ופועלים כישות עצמאית, ויוצאים להיאבק באנשים הנראים לנו כסיבת מכאובנו, מתוך שכחה מוחלטת שהסיבה לקורותינו, תמיד מהבורא היא, ולא מידי אדם זה או אחר.

עלינו להזכיר לעצמנו שוב ושוב, במיוחד בעתות מצוקה ומשבר, שהבורא הוא מקורן היחידי של כל ההתרחשויות, וכמובן גם מקורן של פעולות האדם. אסור לנו להעלות בדעתנו, אפילו בנסיבות טראגיות, שמשהו מהקורות אותנו, או מתוצאותיהן, קשור כהוא זה באנשים או בנסיבות חיצוניות, שאינן פרי תכנונו של הבורא.

שכחת עובדות אלה, גורמת לאיבוד הרגשת הבורא, ומכאן להסתר מלא שלו. לכן לימודן והטמעתן של עובדות אלה, מתאפשר רק תוך כדי התנסות אישית חוזרת ונשנית. גם האדם המבין ומקבל את עובדת היותם של כל האירועים מכוונים מלמעלה כדי לסייע לו בצמיחתו הרוחנית- נוטה לשכוח זאת לעיתים.

ואלה שלבי התרחשות התהליך: בתחילה הבורא נותן לאדם דעת והרגשה לגבי השגחתו העליונה. בשלב הבא הוא שולח לו נסיבות חיים בעייתיות, היוצרות מצוקות כאלה ואחרות.

בצוק העיתים נוטה האדם לשכוח, מי שלח לו את המכות, ולמה. מדי פעם מהבהבות בו מחשבות עליונות המנסות לעמוד על משמעות סבלו, אך הן מתפוגגות עד מהרה בעקבות הכאב.

לאדם יש קושי עצום, אפילו ברגעים הנדירים בהם הוא מודע למקור יסוריו, להרפות מניסיונותיו להושיע לעצמו, ולבקש רק את עזרת הבורא.

רגשות אלה ניתנים לתיאור הבא: בדרכו של האדם אל הבורא נמצא כוח טמא או מחשבה, הדוחים ומסיטים אותו מן הדרך. למרות כוחות אלה, העומדים בדרכו, על האדם להתקדם בעקשנות לעבר הבורא כדי להתאחד עמו. האדם מאוחד עם בוראו כילד בחיק אמו, אבל כוחות ומחשבות זרים רוצים לנתקו ממנו, כדי שיפסיק להרגיש את הבורא ואת הנהגתו! הבורא פוקד על האדם להגן על האיחוד עמו, אבל האויב תוקף שוב ושוב ומניעו ללחום בו באומץ ובחירוף נפש.

בתום המאבק, מתברר לאדם שאויביו היו הפרעות שנשלחו אליו על ידי הבורא עצמו לצורך חישולו, התקדמותו בלימודיו, והתעלותו. כתוצאה מהמאבק הפנימי הזה, האדם משיג את ידיעת השגחתו ואהבתו של הבורא. בעקבות האיחוד עם הבורא, הוא מבין את פשר המאבקים שחווה, ומבין שסבלו לא היה לשווא.