הבורא נחלץ לעזרת האדם רק כאשר האדם זועק מעומק לבו

 

אין להעניק לכתבי התורה, או לחלק מהם, פרשנות אישית בשום מקרה. ובודאי שאין לדמות את הכתוב לאירועים בעולמנו.

למשל, בתורה מסופר על אדם בשם פתחיה, שהגיע לעיר כלשהי ואסף סביבו אנשים ריקניים שהלכו אחריו למדבר. השם פתחיה נובע מהמילה לפתוח, משמעותו אדם הפוקח לאנשים את העיניים. "אסף סביבו אנשים ריקניים", הכוונה היא לאנשים המרגישים ריקנות בחייהם. "הוציא אותם מהעיר והביאם למדבר", כלומר גילה להם את מדבר קיומם, כדי שיכירו בשיממון חייהם ויחפשו להשיב את נפשם בהתפתחות רוחנית.

כתוב בספר ירמיה: "לכתך אחרי במדבר", "לך", אומר הבורא לאדם "אחרי במדבר", המדבר היבש מתאר את תחושת הריקנות של חיים נטולי רוחניות. כשהאדם מכיר בריקנות חייו נטולי הרוחניות, הוא מחפש רווח והצלה גם בטיפת מים קטנה. הגילוי הרוחני הזעיר ביותר עשוי להיראות לו "כמים חיים לנפש עייפה".

הסיפור העיקרי שלנו, הוא אגדת יציאת מצרים: סיפור העבדות הרוחנית לפרעה, לאגואיזם שלנו. כשפרעה מת, "וימת מלך מצרים", האדם ראה לבסוף שהאגואיזם אינו לתועלתו, הבין שהוא נהרג ומקריב את חייו על מזבחו, וכך מת האגואיזם, המסומל על ידי פרעה בעיני האדם. לפני כן, בטרם הוא מזהה באגואיזם את אויבו היחיד, מתייחס האדם אל חייו ואל עבודתו במצרים, כלומר מתייחס אל עבדותו את רצונות הגוף, כאל מצב טוב. גם אחרי שהשתחרר מעבדות האגואיזם, מפעם לפעם, כשהוא יורד מבחינה רוחנית הוא בוכה על סיר הבשר והלחם אשר היו מנת חלקו במצרים, כלומר בזמן ששרת את האגואיזם שלו.

כל עוד היה פרעה, האגואיזם, חי בלב, כל עוד הוא שלט במחשבות ובעקרונות, נקבעו מחשבותיו ומעשיו של האדם לפי פרעה. זה למעשה הפירוש של השהיה בעבדות מצרים. ("מצרים" פירושה, כאמור, מיץ רע, או תמצית הרע). האדם איננו מסוגל להבין בעצמו ששעבודו לטבעו האגואיסטי איננו מיטיב עמו, אלא רק אחרי שהבורא גואל אותו באמצעות "וימת פרעה". עד אז, הבורא מזמן לאדם מצבים שמבהירים לו עד כמה האגואיזם שלו מחבל בחייו.

מידע זה אמור לגרום לכך שכאשר ימות הסמל הזה בחייו, הוא ירגיש שהוא אינו מסוגל להמשיך ולהתקיים קיום של עבודת פרך חסרת תועלת. כמו שבני ישראל לאחר מות פרעה, לא יכולים היו לעבוד בפרך אפילו יום נוסף. "ויאנחו בני ישראל מהעבודה", מכיוון שגילו שאינם מסוגלים לעשות ולוּ תנועה אחת, בלי שהאגו שלהם יקבל מכך תועלת. הבורא נחלץ לעזרתו של האדם רק כאשר האדם משווע לעזרה מעומק לבו, דבר המתאפשר רק במידה שהגיע לקצה גבול יכולת סבלו. העזרה הזו באה באופן פתאומי ובלתי צפוי לחלוטין. אין לאדם שום דרך לנבא מתי יזיל את דמעתו האחרונה, כי "ישועת הבורא כהרף עין".