כָּל מַעְיָנַי בָּךְ

 פרשת "בוא"

(שמות י, א – יג, טז)

 

 

 

בפרשת ״וארא״ נזכרו שבע מתוך עשר מכות שהטיל הבורא על המִצְרִים. בתחילת פרשה זו, פרשת ״בוא״, מוזכרות שתי מכות נוספות, ארבה וחושך. פרעה מסרב לשחרר את בני ישראל ואומר למשה, ״לך מעלי; השמר לך, אל-תסף ראות פני--כי ביום ראתך פני, תמות״ 1. ומשה עונה לו, ״כן דברת: לא-אסף עוד, ראות פניך״ 2. הבורא אומר למשה שלאחר המכה האחרונה, ישחרר פרעה את בני ישראל ממצרים.

בני ישראל מתחילים להתכונן לקראת המכה העשירית, מכת בכורות. הם משאילים כלי כסף, זהב ובגדים מהמצרים. הבורא מפרט בפני משה את דיני קורבן הפסח שיחולו על בני ישראל בזמן מכת בכורות, ובני ישראל מבצעים אותם. בחצות הלילה חלה מכת בכורות, וכתוב, ״והיתה צעקה גדלה, בכל-ארץ מצרים״ 3.

לבסוף, פרעה מזרז את בני ישראל לצאת ממצרים. ויחד עם בני ישראל יצאו ״גם-ערב רב, עלה אתם, וצאן ובקר, מקנה כבד מאד 4״. לאחר 430 שנה או 210 שנה, יצאו בני ישראל ממצרים.

 

מה זה נקרא ״לצאת ממצרים״?

״מצרים״ היא הטבע שלנו שהוא רצון ליהנות, רצון לקבל, רצון לעשות הכול לעצמנו. יש אנשים שנהנים מהרצון לקבל לעצמם, יש אנשים שכבר אינם נהנים כל כך ממנו, אבל עדיין חושבים שאפשר ליהנות ממנו, ויש אנשים שכבר יודעים שאי אפשר ליהנות ממנו וצריכים לעשות משהו, אבל לא יודעים מה.

העולם כולו נמצא במעין בדיקה חוזרת ונשנית; מה אנחנו עושים עם עצמנו, עם הטבע שלנו, ועם העולם הזה שאנחנו לא כל כך מסתדרים בו. מצד אחד אנחנו חכמים ומצד אחר טיפשים, טיפשים בגלל האגו שלנו. אנחנו אמנם חכמים, אבל משתמשים בכל החכמה לרעתנו, כדי להילחם. הטבע שלנו הופך כל דבר טוב, שאנחנו משתדלים לעשות, לרע, וכך אנחנו כל הזמן טועים. אנחנו כל הזמן חושבים שהמעשים שלנו יובילו לטוב, אך לא כך הדבר.

מתוך הייאוש הזה, מחוסר הסיפוק בחיים, בייחוד עכשיו, אנחנו רואים עד כמה המשבר הכללי מכניס אותנו לבעיות בכל מה שאנחנו עושים; ביחס לטבע, ביחסים בינינו, במשפחה עם הילדים שלנו, בטכניקה, בטכנולוגיה, ביחסים בין המדינות, בכל דבר. אנחנו רואים שהמשותף בין כל הדברים האלה הוא האגו שלנו, שלא נותן לנו לחיות. לפיכך, הכרת הרע שבטבע שלנו היא הכרחית. היא השלב הראשון שבלעדיו איננו מסוגלים לעשות דבר.

ההבנה הזאת מגיעה לאחר הכרת הרע שבתוך האגו, ששיאה הוא עשרת המכות. אנחנו רואים בחושינו ומתחילים להיות מודעים לכך, שהטבע שלנו לא יאפשר לנו להמשיך לחיות טוב בשום אופן, בשום דבר, בכל עשרת האופנים שלו, ובלית ברירה עלינו לעזוב אותו. אבל איננו יודעים כיצד, לאן ומה עושים, מה פירוש ״לעזוב״, ״לצאת מהטבע״, ומה המשמעות בכך שאנחנו מתעלים מעליו, הרי איננו מכירים שום דבר מלבדו.

לכן הכרת הרע עוברת לשלב גבוה יותר, אנחנו מתחילים להבחין שקיים כוח טוב כנגד האגו. ובכוח זה אנחנו מתחילים להרגיש שאולי אנחנו יכולים להתעלות לחיבור, לאהבה, למשהו אחר לגמרי, ואולי יש כוח נוסף שיעזור לנו לעשות זאת. כך למעשה אנחנו מוצאים את הבורא, את הכוח הכללי. אנחנו מתחילים להרגיש שחלים בנו שינויים שבאים לידי ביטוי כאנטי אגו, כנגדו.

ומתוך העליות והירידות, כשלעתים דומה שאנחנו נמצאים בנטייה לחיבור, להידברות, להתקשרות, לערבות ולאהבה, בנטייה להשתתפות במשהו שהוא ההפך הגמור מהאגו שלנו, אנחנו מתחילים להרגיש עד כמה העולם היה יכול להיות טוב אם היינו בזה. אנחנו פתאום מבחינים בכך שיש איזה כוח שעוזר לנו, שמושך אותנו, שמאיר את עינינו. אנחנו מתחילים להבין שיש עולם שהוא הפוך ביחס בינינו.

עם ההכרה שהאגו שלנו הוא הכוח הכללי הרע בכל האופנים, כך כנגד כל האופנים והמקרים הללו, אנחנו מגלים שקיים העתק הפוך, חיובי, העתק טוב כנגד כל מקרה רע, ואנחנו מתחילים להשתוקק אליו. אנחנו גם מגלים שאותו כוח, שמשנה לנו את ההרגשה מהרגשת האגו כרע להרגשת ההתקשרות, ההשפעה והאהבה כטוב, נמצא מחוץ לנו. הכוח הנוסף הזה שבטבע, בעצם משחק איתנו כל הזמן, כדי לקדם אותנו, כדי שנכיר שקיים משהו מעבר למה שאנחנו מרגישים. משהו חיצוני שאנחנו יכולים לסמוך עליו, לדרוש ממנו, לבקש ממנו, להישען עליו ולהיעזר בו.

כך מתחיל להתגלות כוח ההשפעה. וככל שהוא הולך ומתגלה, כך אנחנו מתחילים להבחין בחושים שלנו, בהרגשה שלנו, שהכוח הזה הוא הראשון והגבוה ביותר מכוח הטבע שלנו, מכוח הקבלה. כוח ההשפעה משחק דווקא באמצעות כוח הקבלה שבנו, כדי להראות את עצמו, כי באופן אחר לא היינו נזקקים לו, לא היינו מעריכים אותו, לא היינו משתוקקים אליו ולא היינו שמים לב אליו. האגו שלנו גורם לנו לבעיות ולמקרים לא נעימים, למכות, כמו המשבר הנוכחי, לבעיות במשפחה עם הילדים, עם עצמנו, עם האקולוגיה, ועם דברים אחרים. באמצעות האגו כוח ההשפעה מראה לנו בהדרגה, ״אני השולט, ואתם אינכם יכולים להכיר אותי, אלא באמצעות המקרים השליליים בלבד״.

לכן, כל עוד בני ישראל לא יכירו בכל הרע שבמצרים, בפרעה ובכל השרים שלו, הם לא יוכלו לצאת ממנו, לא יהיה להם כוח לצאת ממנו. הם עדיין חושבים שיש משהו טוב באגו, האגו עדיין מחזיק אותם. זה נקרא שפרעה לא נותן להם לצאת. אין זה פרעה שאומר להם ״טוב, לכו״ ולאחר מכן עוצר אותם, אלא האדם בעצמו אומר ״טוב, אני חייב לעזוב״, ולאחר מכן נרגע וממשיך במסלול החיים הרגיל שלו.

כך במהלך ימים ושנים, אנחנו נוכחים לדעת שרק על ידי חכמת הקבלה אנחנו יכולים לגלות את כל הדרך הזאת, כי היא מביאה לנו את אותו כוח השפעה, כוח המאור המחזיר למוטב, את הבורא שמנהל ומוציא אותנו מה״מצרים״ הפנימי שלנו. אנחנו גם רואים, עד כמה קשה לאדם להחליט סופית, ״אני יוצא לגמרי מהאגו שלי ולא נשאר בו״.

האדם חייב להסכים לצאת למדבָּר, לחיים שאינו מכיר בכלל. עליו כביכול לנתק את עצמו מהמצב הקודם, מהגשמיות, שבה היה לו טוב כל כך, כמו שכתוב שבמצרים יש לך הכול. האדם מתאר לעצמו שיש לו הרבה יותר בעולם שלנו, לעומת הרוחניות שאין בה כלום מלבד צמצום, מדבָּר, ובה הוא חייב לדאוג לאחרים.

האדם לעתים רואה את האגו כמשהו רגיל, משהו חמים, משהו מוכר מאוד, כמו ״בית אימא״. את חייו הבהמיים, הגשמיים, הפשוטים הוא חי כבתוך מלונה, שבה הוא יכול להסתתר. הוא חי כך עד שהוא גדל, עד שהוא מתעורר ורואה שאינה בשבילו, שאינה מספקת אותו. למרות ההכבדה של האגו, שמראה לו כמה טוב יהיה לו, וכביכול אומר ״אל תלך, אל תעזוב״, האדם גדל ואינו מסוגל להסכים עמו. הבירור כאן הוא כבר איכותי, בירור במחשבה, בירור אידיאולוגי, האדם אינו מסוגל לחיות בשקר וביחס כזה לחיים, ולכן לאחר זמן הוא יוצא.

 

כתוב שבני ישראל יצאו ממצרים לאחר 400 שנה, ובמקום אחר כתוב, רד״ו 5 210 שנה. מדוע?

אברהם שאל את הבורא, ״במה אדע כי אירשנה״ 6, כלומר שנרכוש את ארץ ישראל, את הרצון שכולו למעלה, להשפעה, לאהבה. ארץ הכוונה ל״רצון״ וישראל הכוונה ״ישר-א-ל״, ישר להשפעה ולאהבה, כי הוא הכוח העליון, הכוח השני שאנחנו מגלים בטבע אחרי גילוי האגו שלנו, הראשון והיחידי ששולט בתהליך, ״אין עוד מלבדו״. אברהם קיבל תשובה לשאלתו, ״כי גר היו זרעך בארץ לא להם ועבדום ויענו אותם ארבע מאות שנה״ 7. ארבע מאות שנה הם י-ה- ו-ה, מדרגה שלמה, אם האדם נמצא בה, בוודאי שהוא כבר מוכן לצאת. אם הוא סבל מהאגו שלו, הכיר אותו בכל ארבע המדרגות של התפתחות הרצון לקבל שבו, אזי הוא הכיר אותו לעומקו, ולכן הוא יוצא.

 

מדוע כתוב מאתיים ועשר שנה? כי זה בלתי אפשרי לעבור גלות בבת אחת, וזו רק ההכנה לגלויות. אחרי מצרים, בני ישראל עולים לגובה של בית המקדש הראשון ועל ידי כך מתקנים את עצמם במלואם, עד לגובה ״מוחין דחיה״. לאחר מכן הם צריכים להישבר, מה שנקרא ״חורבן בית המקדש הראשון״, ולהיכנס לגלות של שבעים שנה, לגלות בבל.

בהמשך, על ידי המעשה של מרדכי ואסתר, הם חוזרים מבבל לארץ ישראל ובונים את בית המקדש השני, ב״מוחין דנשמה״, הרבה יותר נמוך מבית המקדש הראשון, וחיים בו כמה מאות שנים עד שמגיעים לחורבן בית המקדש השני. אחרי בית המקדש השני, יש עוד כאלפיים שנה עד ימינו, אנחנו אלה שמסיימים את הגלות האחרונה ונכנסים לגאולה האחרונה והשלמה.

 

מדוע 190 שנה שנותרו לנו ממצרים, התפזרו כאן לשבעים ועוד אלפיים, ועל פי מה קבעו סוף לאלפיים השנים אלה?

זה מפני שבדרגות שונות עוצמת הגלות היא שונה, ולכן היא מתרחבת. אין זו סתם גלות, נפילה מהגובה הרוחני לאגו, אלא הגלויות באות כדי שנתערבב עם כל יתר האנושות שאברהם עזב ולא יכול היה לקחת איתו מבבל. אברהם רצה לעשות תיקון בכל בבל, להפוך את כולם לישר-אל, לישראל, אבל הוא לא יכול היה לעשות זאת בבת אחת. רק גלגלתא ועיניים, כלים דהשפעה, אלו שיש להם השתוקקות לרוחניות יצאו משם, ומהם נעשה עם ישראל. אבל התיקון צריך לחול על כל האנושות, על כולם, כלומר על כל אותם הבבלים שהתרבו בינתיים. התרבות האוכלוסין היא רק כדי להקל על כל התיקונים. שהרי כשיש עשרה אנשים במקום אדם אחד, קל יותר לסבול, קל יותר להבין, קל יותר להגיע להחלטה שאני רוצה להתעלות, וקל יותר לעבור את השינויים הגדולים האלה, את ההיפוכים האלה, שהאדם צריך לעבור מהרצון לקבל לרצון להשפיע.

לאחר מכן, כשאנחנו נכנסים לשבירה בבית המקדש השני ומאבדים לגמרי את המצב הרוחני שלנו, את כוח ההשפעה, אנחנו נעשים דומים לכל אומות העולם, ולכן אנחנו שוב יוצאים לגלות ומתערבבים איתם: בספרד, בגרמניה, בצרפת, באנגליה, בכל מדינות מזרח אירופה מצד אחד, ובכל מדינות ערב מצד אחר. על ידי כך אנחנו נכללים עם אותם הבבלים שצריכים לאחר מכן לתקן את כולם.

אנחנו נכללים עם אותם הבבלים גם לאחר בית המקדש הראשון, ולכן איבדנו את עשרת השבטים. אם כי הם לא היו בדיוק עשרה, אלא תשעה וחצי, כי עכשיו נשארו לנו כשניים וחצי מהשבטים ההם. החישובים האלה נעשים באופן מדויק על פי חכמת הקבלה. בבית המקדש הראשון איבדנו תשעה וחצי מהשבטים, שנכללים בבני אומות העולם, ובבית המקדש השני איבדנו שניים וחצי שבטים נוספים, שגם הם נכללים עם אומות העולם. עכשיו בימינו, כל ההתכללות מסתיימת.

כיום, מצד אחד, הדרגה הרוחנית, שרכשנו בבית המקדש הראשון, מוחין דחיה, נעלמה מאיתנו לגמרי, מה שנקרא ״ירידת הדורות״ שעברנו, ומצד אחר, התכללנו עם כל אומות העולם עד הסוף, עד כדי כך, שבכל אחת מאומות העולם יש חלק מסוים מאיתנו וגם בנו יש התכללות מכל אומות העולם, ועכשיו אפשר להתחיל בתיקון.

בימינו, אנשים שואלים: ״מה הטעם בחיינו?״ הם נמשכים לחכמת הקבלה, כדי למשוך על ידה את המאור ולהתחיל בבירור עם עצמם, וכך הם מגיעים לתיקון. אנחנו רואים זאת במו עינינו, בכל המדינות, בכל העמים ובכל הדתות יש אנשים, מכל הסוגים והצבעים, שמשתוקקים מאוד להכיר את כוח ההשפעה, את כוח האהבה, את כוח החיבור, דוגמה שאין כמותה בכל ההיסטוריה. הם נמשכים לתיקון, וכך אנחנו מתחילים את התיקונים.

כיום, מצד הטבע, חובת התיקון אינה חלה עליהם, אלא ראשית על בני ישראל שבדורנו. כל יהודי, שנשאר מאותם אלפי שנות הקיום שלנו מאברהם אבינו, חייב להתחיל לתקן את עצמו ולהיות אור לגויים. לאחר מכן הוא חייב להראות להם את שיטת התיקון, כמו שכתוב, ״אתם תהיו לממלכת כהנים וגוי קדוש״ 8. אנחנו צריכים להסביר לכולם ולקרב את כולם, את כל מי שרוצה. כמו שעשו בימי קדם רבי עקיבא או הלל הזקן עם האנשים שהיו באים אליהם ורצו להצטרף, אפילו מאומות העולם. וכמו שעשה אברהם כשפתח את האוהל שלו לכולם, והתחיל לקדש, לקרב לבורא, לכוח העליון, לכוח ההשפעה והאהבה את כל מי שבא אליו.

 

אנחנו נמצאים עכשיו בשלב האחרון. מצד אחד, אנחנו משתוקקים מאוד שכל ישראל יבואו, יבינו ויכירו בעידן המיוחד שבו אנו נמצאים. יבינו שאנחנו נמצאים בשלב האחרון של התיקון, בשלב שהעולם שלנו צריך לעלות לדרגת ההשפעה והאהבה בצורה הרוחנית, ולא רק זאת אלא שגם המשבר הכללי העולמי מחייב אותנו לכך. ומצד אחר, אנחנו גם שמחים שיש לנו מיליוני אנשים, בכל המדינות, מכל העמים, שלומדים את שיטת התיקון, ומבינים שרק בהתעלות מעל האגו, אנחנו באמת נצא ממצרים, מהעולם האגואיסטי שלנו, ונגיע לחיים יפים,

שמחים וחדשים.

עם זאת, אין ביכולתנו לצאת אלא עד שנכיר לגמרי את הכוח הרע שיש באגו שלנו. לכן, פרעה שבנו מחזיק אותנו כל הזמן, לעתים אנחנו מזדהים עמו ולעתים עם הבורא, כנקודת משה המסכן, שנמצא כילד קטן בין שניהם, אף על פי שכבר אינו ילד קטן אלא בן שמונים. כלומר יש לו כבר את רוב המדרגות מלבד מג״ר, אבל עדיין אינו מסוגל לעמוד מול פרעה, מול האגו שלו, לבד.

ל״משה״, לתכונה הזאת שמתפתחת בנו, יש בעיה, הוא עדיין אינו יודע איך להסביר מה קורה, מה לעשות, ״הם לא יאמינו לי״, ״כבד לשון אנוכי״. כלומר לאדם יש קושי להכיר לגמרי שאין שום טוב ברצון לקבל, באגו שלנו, באהבה עצמית, ושעליו לברוח ממנו. אלא עד שמגיעה מכת בכורות, מכה שלא משאירה בו שום צל של ספק שהוא חייב לצאת, מפני שאי אפשר להשלים עם פרעה. וכך לבסוף אנו יוצאים.

ישנם תיקונים רבים הקשורים למשקוף, למזוזות, לדם וכולי. על פי חכמת הקבלה הם מובנים, אבל על פי הפשט קשה להבינם. עם זאת, אפשר להבין מהי המשמעות של לקיחת הכלים ממצרים, כלי הכסף, כלי הזהב, אלה הם הרצונות. איננו עוברים מעולם לעולם, כמו שנראה לאדם, איננו טסים למקום אחר ביקום ושום דבר אינו מתהפך, אלא כמו שכתוב, ״עולם כמנהגו נוהג״ 9.

כלומר אותם הקשרים נשארים בינינו כל הזמן, כל הטכניקה, הטכנולוגיה, הכול נשאר אותו הדבר. רק מהות הקשר בינינו משתנה. במקום שארצה להתקשר לכל אחד כדי לנצל אותו לטובת עצמי, ארצה להתקשר לכולם כדי להועיל להם, לעזור להם, למלא אותם במה שהם צריכים. לכן זה נקרא ״ואהבת לרעך כמוך״. כלומר כמו שאתה אוהב את עצמך ויודע מה אתה צריך ובמה אתה רוצה למלא את עצמך, כך אתה מתייחס גם לזולת, לומד אותו, לומד מה הוא רוצה, ומשתמש בעצמך כדי למלא אותו, בכל מה שיש לך, וזה נקרא ״כמוך״.

 

מה הוא הרגע, או המצב בתוך התהליך הזה, שהוא נקודת היציאה ממצרים? הבורא כבר התגלה למשה בסנה הבוער ואמר לו ״בוא אל פרעה״, לתכונת משה זו כבר יש גילוי, יש בה הכול. אבל מה היא הנקודה הזאת, שבה לכל הרצונות שנקראים ״עם ישראל״, נפתח משהו שלא היה קיים קודם? למה היא מתגלה פתאום?

מתגלות כאן שתי הבחנות מנוגדות. מצד אחד, מתגלה לי עד כמה כל כולי, במחשבה, ברצון, במוח ובלב קשור לאגו שלי. עד כמה איני מסוגל להיות בשום מחשבה אחרת. הוא קובע כל פרט ופרט, שולט בכל הרצונות והמחשבות שלי ובכל מה שקורה בי. הוא קובע מה טוב ומה לא, ממה אני מפחד וממה אני יכול להרוויח. כל מה שאינו קשור לרווח או הפסד באגו, איני רואה. הרצון לקבל שלי ״מסנן״ לי אותם, ולכן איני מרגיש שהם קיימים. פרעה, האגו, הוא ה״עורף״. הוא נמצא אחריי, ״מאחורי הקלעים״, ומושך אותי בחוטים כאילו הייתי בובה. מצד אחר, אני מתחיל להכיר שהכול זה הוא. כלומר שהוא גדול, שהוא ״מפלצת ענקית״ שפועלת לרעתי ושולטת בי לחלוטין.

האדם חייב להשיג את שתי ההבחנות הללו, ולכן באו כל עשר המכות במשך ארבע מאות שנה. יציאת מצרים היא נס שהכוח העליון מחולל. הנס הזה קורה כאשר איני יכול לתאר לעצמי שזה אפשרי לעזוב, שישנה מציאות אחרת, כי הכרתי את האגו בצורתו הסופית. בנקודה הזאת, בדומה לצירי לידה או יותר נכון ללידה עצמה, קורה הנס.

צירים הם כמו צרות, גם מהמילה ״צרות״. לעוּבר בתחילה טוב ברחם. זהו המקום הבטוח והטוב ביותר בעבורו, הוא מקבל הכול עוד בטרם יחשוב על כך בכלל. פתאום מתחילות צרות, הצירים, מתחיל להיות לו צר. הרחם הידידותי הופך להיות בעבורו לרע. אין דבר פשוט וטבעי יותר מלידה, עם זאת היא מצב מסוכן וקשה מאוד לאדם בהשוואה לעולם החי. זאת, בשל הראש הגדול שלו לעומת האחרים.

אנחנו כעוּברים בתוך הרחם שהוא הטבע שלנו, כל העולם, כל היקום. כל מה שאני יודע, הוא הרחם שלי. כל הערכים שלי מתהפכים מטוב לרע ומרע לטוב, וזה נקרא ״הכרת הרע״.

כלומר, כל הדברים שקודם הרגשתי וקבעתי שהם טובים, עכשיו אני קובע שהם רעים. אני עובר דרגות וכל הערכים שלי משתנים. כשכל זה משתנה, ואני באמת מתהפך, אזי אני נמצא בלחץ גדול עוד יותר. התהליך שאני עובר, מהרחם החוצה, הוא תהליך קשה מאוד ולא פשוט. מצד אחד, אני כבר צריך לנשום את אוויר העולם, להתחיל לתפקד לפי הגוף החי בעולם הנאור, בעולם הרוחני, ולפי ההבחנות של ההשפעה והאהבה, ומצד אחר, אני עדיין נמצא בִפנים. המעבר הזה דרמטי וקשה מאוד.

 

מצד אחד האדם מגלה שהוא כל כולו ״פרעה״, שזה גילוי נורא, ומצד אחר, ״פרעה״ הוא רע לאדם. בשלב מסוים האדם צריך להסכים לצאת מ״פרעה״, להתנתק ממנו, לוותר, וזה כמו מוות בשבילו. האם משהו טוב יותר עומד בפני האדם, או שהוא אינו יודע דבר ופשוט עליו להתקדם קדימה? מה קורה ברגע הזה?

אם האדם רואה לפניו משהו טוב, הבורא נראה לו כעמוד עשן. אם הוא רואה לפניו חושך, הבורא נראה לו כעמוד האור, עמוד האש. כלומר הכול הפוך. העבודה היא להתנתק כליל מההבחנות ומההרגלים, לשנות את נקודת המבט שלנו על המציאות שאנחנו חיים בה, ולראות את הכוח העליון שמסתתר מאחורי ה״תמונה״ הזאת ומנהל אותה. זאת, כדי שאנחנו, באמצעות ה״תמונה״ הזאת, נכיר אותו. כשאנחנו מגיעים למצב שבו אנו יכולים להכיר אותו, זה נקרא ש״נולדים״.

 

אפשר להוסיף לתוך ה״תמונה״ הזאת את החברים לקבוצה?

כל ההשפעה, האהבה והחיבור מתרחשים בקבוצה, בקשר בין בני אדם. כשאנחנו מדברים על בני ישראל שיוצאים ממצרים, אנחנו מתכוונים לאלה שרוצים להיות ״ישר-א-ל״, ״ישראל״, שרוצים להיות מחוברים ביניהם כמו ״כל ישראל חברים״ 10 , ״ואהבת לרעך כמוך״, באהבת הזולת, וכן הלאה. לכן, כל זה מתרחש בתוך קבוצה. קודם כול בקבוצה הקטנה שנקראת ״ישראל״, ואחר כך בין כל יתר בני האדם, שנקראים ״אומות העולם״. כך גם כל חלק וחלק מתחלק לחלק הפנימי שלו שנקרא ״ישראל״, כמו למשל אנשים בקבוצה שלומדים ורוצים לממש את שיטת הקבלה, ולעַם ישראל בארץ ישראל, שעדיין לא נקרא ״ישראל״, כי עדיין אין לו נטייה ברורה של ״ישר-אל״, אין לו נטייה לתיקון עצמי.

כמו כן, אנחנו רוצים כמה שיותר מהר לראות שגם עם ישראל בארץ ישראל מתחבר לתורה, לתורת האור, לתורת האמת. כלומר לגילוי תכונת האהבה וההשפעה בינינו. עלינו לראות את היהודים בגולה, שלא מרגישים כל כך שהם נמצאים בגלות, ככאלה שנמצאים מחוצה לנו, וגם הם צריכים לבוא להיות ״ישר-אל״, ״ישראל״. אם נדאג להם והם יתחילו להתחבר, אזי כך נראה גם את כל העולם, ובהדרגה נגיע למצב, שכל העולם יבוא לתיקון הרצוי, כי אנחנו נמצאים בגאולה השלמה. אברהם מלכתחילה רצה לעשות זאת מיד, אבל זה היה בלתי אפשרי, ולכן זה נעשה בהדרגה, במשך שנים. עכשיו אנחנו צריכים לבצע זאת בגאולה השלמה.

עלינו להבין שיש לנו עזרה גדולה מאותן ״מכות מצרים״, שמתגלות עכשיו בכל העולם וגם אצלנו. לנו הן מתגלות באופן איכותי, בפחד קיומי, באִיום מהשכנים, באִיום מכל העולם, באופן נחרץ ביותר, מפני שאנחנו הראשונים לעשות את התיקון. אבל גם כל העולם כבר נמצא בהתקדמות להכרת הרע על ידי מכות. ולכן הם יבואו אחרינו להכיר את הרע שבאגו ולהיות מוכנים להתעלות מעליו.

 

ברגע הקריטי של הלידה, כשהקבוצה רוצה לצאת יחד ממצרים, מה הם יכולים לעשות, כדי לעזור זה לזה להיוולד באמת, ולהסכים לצאת מהאגו?

הם צריכים לא לפחד לגלות את הרע שביניהם, כי הוא יתגלה יותר ויותר. עם גילויו יתגלה גם ההכרח לצאת ממנו, תתגלה שנאה לרע. יש לשנוא את הרע, וכך להגיע לאהבה, לטוב, להשפעה.

 

ישנה תחושה שפרעה בעצם נשמע כמו ״אין עוד מלבדו״. כיצד עכשיו מהאחוריים של פרעה, הדברים הופכים לגילוי שזה הבורא, ושפרעה אינו אלא ״בובה״?

זאת הלידה. הכוח שאיתו אני חי מתחיל להֶראות בי ככוח רע באמת, ככוח שנוא, כאויב פנימי שלי, ה״נחש״ שנמצא בפנים, שאני רוצה מאוד להיפטר ממנו ולא מסוגל. בתקופתנו נפוצות מחלות רבות: מחלות וירליות, איידס, סרטן וכן הלאה, שאנחנו רוצים מאוד להיפטר מהן, אבל לא מסוגלים לעשות זאת. ואין זה אלא גילוי הרע בטבע במלואו, בדרגת החי שלנו, שנובע מהדרגה הגבוהה יותר, מדרגת המדבֵּר, המתבטא בשנאה כלפי משהו שרוצים להיפטר ממנו בכל מחיר, ולא מסוגלים לעשות זאת. אזי אנחנו מתחילים להכיר את הבורא, אנחנו

דורשים זאת, וזה הרגע הקריטי ביותר שבו הוא מתגלה, ואנחנו כבר מרגישים נקיים מכל הרע ונמצאים בעולם הנאור.