כָּל מַעְיָנַי בָּךְ

 פרשת "וארא"

(שמות ו, ב – ט, לה)

 

 

 

בפרשת ״וארא״, הבורא מדבר אל משה ומבטיח לו להוציא את בני ישראל ממצרים אל ארץ כנען. משה פונה אל בני ישראל, אך אינם שומעים לו מקוצר רוח ועבודה קשה. הבורא מדבר שוב אל משה ומטיל עליו שליחות, לפנות אל פרעה ולדרוש את שחרורם של בני ישראל ממצרים.

משה חושש שלא יצליח בשליחות, משום שאפילו בני ישראל לא שמעו בקולו, ולכן הבורא אומר לו, שהוא יהיה כא-לוהים לפרעה ואהרון יהיה כנביא שמדבר בפועל אל פרעה. הבורא נותן למשה אות ומופת, את המטה, וכשהוא מטיל אותו לרצפה, הוא הופך לתנין או לנחש.

משה היה בן 80 ואהרון בן 83 כשהם פונים לפרעה. השניים משתמשים במופת בפני פרעה המוקף בחכמים, במכשפים ובחרטומים. הם זורקים את המטה על הארץ והוא הופך לתנין. החרטומים גם הם זורקים את המטה לרצפה והוא הופך לתנין, התנין של משה ואהרון בולע את התנין של החרטומים.

עם זאת, פרעה עדיין עומד בסירובו, ואז באות על מצרים עשר מכות. בפרשת ״וארא״ מתוארות רק שבע מהמכות: דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין וברד. לאחר כל מכה, פרעה חוזר בו ומסרב לשחרר את בני ישראל.

אנחנו רואים כאן שהמנהיג או השליט, שזה האגו, הוא עקשן ולא רק זאת, אלא כתוב, שהבורא ״מקשה את לב פרעה״ 1, מדוע?

אין כאן עניין עם האגו, אלא עם הבורא. יש אדם ויש בורא, וקיים משחק ביניהם. הבורא משחק עם הנברא, האדם, משני הצדדים, ימין ושמאל. האגו נמצא מצד שמאל, כדי לעורר את האדם לרצות שתהיה לו כנגד האגו, השגחה מצד ימין. השגחה בהשפעה, באהבה, בחיבור, במקום השגחה בדחייה, בניתוק, בחושך.

אם כן, הכול הוא משחק של הבורא. הוא אומר: ״קח את המטה, תזרוק אותו״ 2, אולם הוא בעצמו עושה הפוך, בכך שהחרטומים של פרעה עושים גם הם את אותו דבר. הבורא עושה זאת כדי שהאדם ייווכח שאין לו עזרה משום מקום. שאינו יכול להִתלות בשום כוח, לא בכוח המטה ולא בכוח השכנוע או הפניה, בשום דבר. הבורא אינו מסתיר זאת מהאדם שמתקדם ברוחניות. מצד אחד הוא אומר: ״בוא אל פרעה״ 3, ומצד אחר הוא אומר, ואינו משקר: ״כי אני הכבדתי את לבו״ 4. כלומר אני הכנתי אותו, הוא נעשה עכשיו אכזרי, קשה, הוא רוצה לתת לך בחזרה משהו, אבל תבוא איתי, ואז נראה איך לדבר עמו.

מה הבורא עושה? הוא מלמד את משה כיצד לעבוד נגד פרעה. הבורא הכביד את לבו והכין את כל הסיטואציה הזאת. ובהקבלה לאדם, אם האדם מרגיש שרע לו בחיים, אזי הוא צריך לדעת שהבורא הוא זה שנתן לו את הרע בחיים. בשביל מה? אצלנו בחיים הבורא לא אומר ״בוא״. ״בוא״ אנחנו צריכים לעשות. כלומר אנחנו צריכים להזמין את הבורא לחיים שלנו, כדי שיעזור לנו לעמוד בפני כל המצבים האלה של פרעה בחיינו.

 

כלומר אנחנו צריכים להגיד לו, ״בוא אל פרעה״?

אנחנו צריכים להגיד לבורא, ״בוא אל פרעה״, כשאנחנו כבר נמצאים מול פרעה, מול כל הבעיות, הקושיות והשבירות שיש כעת בעולם, המשבר הכללי, מול כל מה שיש וכל מה שיהיה. כי הוא רוצה שנקרא לו ונאמר לו ״בוא״. הוא יבוא וילמד אותנו איך לעמוד מול פרעה, ועם זאת יחזק את לבו. אלה הן כל עשר המכות שהוא יעזור לנו להתמודד עמן, שהרי פרעה היה יכול ״לאכול״ את משה מיד.

כשאנחנו עוברים בסולם המדרגות, מתקדמים ליציאת מצרים, ללידה הרוחנית, אנחנו עוברים מצבים קשים, אולם איכשהו מצליחים להתגבר עליהם ולהמשיך בחיים. מכל מצב שאנחנו עוברים בשלום אנחנו מחכימים יותר, אבל הדרך המוצלחת ביותר, הקצרה ביותר, היא אם אנחנו אומרים לבורא, ״בוא״.

דרך זו נקראת ״תפילה״; כשאנחנו אומרים ״אין עוד מלבדו״, ״טוב ומיטיב״, ומה שהוא עושה, נעשה ברצונו. פרעה אינו אלא כלי משחק בידו, לכן כלפי פרעה זה נקרא ״אני חיזקתי את לבו״, ואילו כלפינו זה נקרא ״עם קשה עורף״ 5, שגם את זה הבורא מחזק. הכול משחק, כשמכל הצדדים נמצא רק הבורא. הוא כביכול רץ מקדימה, רץ מאחור, וכל הזמן מסדר הכול. כל זה כדי שנזדקק לו, שנאמר ״תצילנו״.

אנחנו בדרך כלל באים בדרישות. אבל איננו דורשים שיציל אותנו מפרעה, מהאגו, שימשוך אותנו ממנו, אלא דווקא ההפך, אנחנו רוצים שהוא רק יפסיק את המכות. איננו מבינים שהמכות האלה הן לטובתנו, כדי שננתק עצמנו מפרעה ונתעלה מעליו.

 

אם כן, הבורא בעצם ״עושה לנו בית ספר״? מה מטרת בית הספר הזה? מיהו החניך הטוב, בוגר בית הספר?

נכון. מטרת בית הספר היא שנכיר ש״אין עוד מלבדו״, שאת כל התיאטרון של החיים הוא עושה, ״עשה, ועושה, ויעשה לכל המעשים״ 6. רק הוא בעל הבית, ובכל המעשים האלה יש לו מטרה אחת נקובה מראש, להביא אותנו לדרגת האדם, להיות דומים לו. הדרך שהוא הכין בעבורנו היא הכרחית, כי הוא ברא אותנו מחומר של רצון לקבל, הפוך ממנו, שהוא רצון להשפיע. באמצעות הלימוד הוא רוצה להראות לנו, עד כמה החומר שלנו נבזה, שפל, מוגבל, אי אפשר ליהנות בו, אי אפשר למלא אותו במשהו טוב, בהרגשה, בנצחיות או בשלמות, בכלום, אלא רק באופן שבו אנחנו חיים ומרגישים, כאן ועכשיו, במציאות שבה אנחנו קיימים.

את התוצאה הנובעת מהרצון שלנו, אנחנו מרגישים כאשר הוא משפיע. כאשר מופיע עלינו אור אין סוף שבו אנחנו נמצאים. אבל אנחנו מרגישים אותו רק באותה מידה שהוא נכנס לתוך הכלי שלנו, ולא יותר. כי זו סך הכול המידה שבה אנחנו מסוגלים לקבל. כלומר אנחנו מרגישים בחיוּת אבל גם בסבל, יש סבל והוא נגמר. מטרת הבורא היא להראות לנו שהמצב שלנו הוא מצרים, ״מיץ רע״, תמצית הרע. עם זאת, המטרה היא שנרצה לא רק להיפטר מההרגשה הרעה אלא גם להגיע להרגשה טובה. זו תכונה שנמצאת בנו מלידה, הרצון לקבל רוצה ליהנות, לכן איננו מרוצים מהחיים, אלא שלאחר בירורים נגיע למצב שנבין מהו הטוב האמיתי.

אין זה הטוב שאנחנו מתארים כיום ברצון לקבל, ״שיהיה לנו קצת נעים״; לשכב על הספה עם עוגה או בקבוק בירה, ולראות סדרה או משחק כדורגל עם פיצה, גרעינים וכן הלאה. זה מה שיגידו אנשים, אם תשאל אותם מה הם רוצים מהחיים. אם נבדוק באיזה מצב המוח שלנו מפריש באופן מוגבר את ההורמון של השמחה והאושר, נראה כי זה כאשר האדם שוכב בנוחות, וצופה בדברים שאין לו צורך להעמיק בהם, וגם נותן לעצמו פיצוי של אוכל, ממתקים וכולי. וזה רק מראה מי אנחנו באמת.

 

כלומר הטבע מוביל אותנו למנוחה?

למנוחה ולמילוי כה פשוט; למילוי בעין, למילוי באוזן ולמילוי בפה.

 

יש אנשים שאוהבים מאוד לעמוד כל הזמן מול אתגרים ולהתמודד עמם, יש בזה אפילו התמכרות, זה לא קיים בנו?

מלכתחילה זה המצב. אנחנו כחיות. גם הן לפעמים רצות, אבל זה בהתאם לאינסטינקטים שבטבע. אצלנו אין אינסטינקטים, אנחנו גרועים יותר. החיה, כשהיא מסיימת לאכול אינה נשכבת מיד על הספה. היא רצה במשך דקות אחדות ואחר כך היא נשכבת, ובכך היא עוזרת לספיגת החומר. אנחנו לא כך. היצר הרע בחיות, הוא רק אינסטינקט.

כל המטרה שלנו במעבר בחיים, היא ללמוד איך האגו עובד עלינו ואיך עלינו לעבוד נגדו. בעצם אנחנו עובדים כנגד הבורא. אבל הבורא רוצה שנכיר בכך שאכן הוא זה שעומד מולנו. שפרעה זה הוא, וכל הכבדת הלב היא ממנו, וכך זה מצדו. גם מצדנו זה כך, הוא נמצא בנו והוא מכוון אותנו. בעצם יש כאן רק שחקן אחד, כי אנחנו כבובות בידיו, גם פרעה וגם אני בידיו. אני מצד ימין, ופרעה מצד שמאל, ואז הבורא ״מנענע״ אותי ואת פרעה, כדי להפחיד אותי על ידי פרעה, כדי שאראה עד כמה הוא רע. אבל בעצם זה נעשה כדי שאכיר בו, שהוא זה שעושה את כל הפעולות, וכדי שאתקרב אליו וארצה להבין שאני תלוי בו. ובנוסף לכל זה הוא גם אומר, שעל ידי כך הוא רוצה להתגלות, להציג את הגדלות שלו, את הכבוד שלו, ושעל ידי כך יבינו וידעו מי הוא ומה הוא, וכן הלאה.

כל החיים האלה מאז ועד היום הם גלות. אנחנו עוברים את גלות מצרים כדי להכיר שיש כוח עליון, ״אחד יחיד ומיוחד״ 7, שהוא טוב ומיטיב. המטרה היא נעלה, והיא נמצאת לפנינו. אולם עדיין איננו מכירים אותה ואפילו לא רואים אותה מרחוק. אבל הוא רוצה שנכיר בו ובמטרה, ושנתחיל להתייחס ברצינות לתהליך שאנחנו עוברים. לא לתהליך עצמו, אלא למה שמניע אותו. לסיבה ולתוצאה שצריכה להתקבל ממנו.

 

אם כך, אפשר להירגע. במילא הוא עושה. מה שאני חושב ורוצה זה הוא, פרעה שמולי, האגו שלי. לפיכך אני יכול להירגע, אין לי מה להתערב, במילא יהיה בסדר.

נכון מאוד.

 

אבל אין זו הגישה של חכמת הקבלה.

גם הגישה של חכמת הקבלה היא כזאת, מי יכול ״לקפוץ״ למעלה מפקודות הבורא? להיות לפני פקודות הבורא?

 

אי אפשר.

אף אחד. גם כתוב שהבורא ״שם ידו של האדם על גורל הטוב״ 8, גם את זה הוא עושה, ואומר ״קח לך״. משמע, זו כבר הבחירה החופשית שלי לקחת או לא לקחת.

הבורא אומר ״זה גורל הטוב, קח״, אבל כנראה שאני לא כל כך רוצה לקחת. לכן הוא אומר, ״זה גורל הטוב, תיקח, כדאי לך״, אבל לי נראה שיש משהו אחר טוב יותר, ואני לא כל כך רוצה לקחת.

 

זו בעצם הבעיה כאן.

כן. זו בעצם כל הבעיה, אני כביכול כל הזמן אומר, ״חכה, אני רוצה לראות משהו שם, תן לי קצת להשתעשע בצד עם כל הדברים״. למה? כי חוץ מהגורל הטוב הזה, אליו הבורא מביא אותי, יש עוד חיים. אני רואה איך כל האנשים חיים, נהנים מהחיים בדרכים שונות. יש להם ״בלגן״ יפה, כמו בשוק, הם משחקים במשחקים שונים. ואילו אני נמצא כאן, הבורא מַפְנה אותי לעבר משהו ואומר: ״כדאי לך״, ואפילו אם היה דוחף אותי קדימה איני יודע אם כדאי לי לקחת או לא, כי אני לא כל כך מכיר אותו, לא כל כך מבין אותו, לא כל כך מאמין לו. הגילוי של הבורא כלפיי הוא מעורפל מאוד. ומנגד אני נמצא במצב שבו כל הגנים, ההורמונים, השפעת הסביבה, החברים, אולי גם מהעבר, כל החיים הקרובים, כביכול כולם אומרים לי: ״בוא, אתה צריך להתעסק בזה ובזה״. ואילו בקבוצת מקובלים, יש אנשים יחידים, שאין בהם משהו מיוחד, אינם חכמים במיוחד, אינם מצליחים במיוחד בכלום, שעוסקים ב״חכמת הקבלה״.

אכן, יש להשקיע בזה הרבה, ללמוד בשעות לא שגרתיות, שזה נוגד את כללי הבריאות, להתעסק במשהו שבו אתה צריך לתת, צריך להשפיע לכולם ולהתחבר, כל אלה דברים שלא כל אחד נמשך אליהם.

כלומר אין זה כה פשוט לבחור בגורל הטוב. על אדם הנכנס ללמוד את חכמת הקבלה, לשכנע את עצמו ולהתעלם ממה שלא נראה לו, איכשהו להחזיק ולהמשיך. כמו כן, נדרשות שנים אחדות עד שמתחילים להבין במה מדובר, כי הכול די מוזר. את הגורל הטוב הזה אפוא, צריך לקנות בהרבה סבלנות ומאמצים.

בדרך כלל לאנשים שמגיעים לחכמת הקבלה אין הרבה סבלנות. זאת, משום שהבורא נותן להם יצרים והפרעות, וחוסר סבלנות רב כדי להשיג סוף סוף את מהות החיים. כך מתקדמים, בכל מקרה, כולם מתקדמים, כולם מכוונים, גם כלל האנושות. כיום הבחירה היא קלה יותר, כי כולם נמצאים ממש לפתחו של ״בור״, ולכן כולם מתקדמים באמצעות הייסורים ל״מצרים״.

עם זאת, יש להבין כי אלה שלומדים את חכמת הקבלה, עוברים את הדרך בהבנה, ויוצאים לקבלת התורה ולקבלת האור, ואורה יאיר. הלומדים כבר מבינים בשביל מה ולמה אנחנו חיים, מה זה העולם הבא, ומתחילים להכיר את המערכת העליונה, שהיא נצחית ושלמה, נכללים בה, ומתחילים ״לשבור״ את המעבר בין העולם הזמני הזה לעולם הנצחי, מתעלים מעל הטבע הזה לטבע העליון.

כל העולם לעומת זאת, עדיין לא התחיל את תקופת ״מצרים״ שלו. עד כה, הוא רק רדף אחרי האגו שלו, אחרי הרצון לקבל, היצר רע, וכל הזמן רצה להגדיל אותו, ולמלא אותו. כלומר הוא עדיין בשבע שנות שובע, הוא מרגיש את העולם כטוב, ולכן אינו מרגיש את פרעה בכלל. אולם עכשיו מתחילות שבע שנות רעב, הן כלפי העולם והן כלפי בני ישראל. אנחנו כבר נמצאים בהן, מתדרדרים אליהן. מצב זה ילך ויחמיר עד כי בכל העולם, בכל עם, תהיינה מכות.

רק במכה העשירית אנחנו משתחררים מפרעה. עד אז אנחנו מחזיקים בו בחוזקה, איננו רוצים להיפרד ממנו. וכאן, מה שלא מסופר בתורה, יש לנו עזרה גדולה – חכמת הקבלה מתגלה. זאת, משום שאנו נמצאים על סף הגאולה השלמה, בדור האחרון, בימות המשיח. כלומר עכשיו חלה היציאה הכללית ממצרים, מכל האגו האנושי הגדול, יחד עם כל האנושות. לא משאירים אף אחד במצרים, וכך מתקדמים.

חכמת הקבלה המתגלה עכשיו, תעזור לנו לצאת ממצרים מהר, ולמשוך אחרינו את כל האנושות. אנו נצטרך לעבור את כל המכות האלה, אבל לא באותה מידה כמו שכתוב בתורה. כלומר לא בצורות החיצוניות, כי אין המדובר בביטוי חיצוני, גילוי חיצוני, אלא בצורות פנימיות, בהרגשה פנימית. חייב להיות סבל של האגו, אבל במידה כזו שנגיע להבנה שאיננו רוצים להיות בו, אזי המכה תסתיים. משמע, כשאני מזדהה עם האגו, אני נקרא פרעה, ואומר: ״זהו, זהו, זהו, אני לא רוצה יותר״. וכשהסבל עובר אני אומר: ״בסדר, זה היה רע מאוד, אבל

נמשיך בינתיים כמו שהיה״. אנחנו מכירים זאת מהניסיון בחיים.

יש לנו תשע מכות כל עוד איננו מאבדים את הבכורות, משמע את הכול. מכאן ואילך אין שום דבר מלבד חושך. האגו ״בולע״ הכול, אתה הולך ומגלה את זה, זה הגילוי. אתה בכל פעם נעשה רגיש יותר, מבין יותר, רואה יותר, יורד יותר לעומק הטבע שלך ואתה רואה את זה. עליך לעבור הבחנות רבות בהכרה של האגו, היצר הרע, עד שתצליח לצאת ממנו.

 

מה הכוונה ״לצאת״? אני לא צריך עוד מכות?

אנחנו מתייאשים, עד כדי כך שאיננו מוצאים שום דבר טוב ביצר הרע. אולם אנחנו לומדים שהבורא הוא טוב ומיטיב והוא השולט היחיד, ופרעה הוא ההפך ממנו. ומתוך זה אנחנו לומדים שבתכונת ההשפעה יש משהו עילאי לעומת תכונת הקבלה, ושאיננו יכולים להישאר בתכונת הקבלה, כי היא הורגת אותנו, היא שמביאה לנו את כל המכות. בעבורנו להימצא בתוך האגו זה דבר רע. זה לא רק הורס לנו את החיים, את העתיד, מכניע אותנו, עושה אותנו נבזים, שפלים, אלא אנחנו ככלי משחק בידיו. עם זאת, עלינו לגלות, על ידי המכות, שכנגד תכונת הקבלה קיימת תכונת ההשפעה. ואנו מגלים זאת.

בסופו של דבר, אנו מגיעים למצב שבו אנו מוכנים, רוצים, בכל מחיר, אפילו בחושך, אפילו בפחד, לברוח מהאגו. ואז אנו מוציאים מכל האגו שלנו את כל מה שיש בו, כסף וזהב, יוצאים עם כל הצאן, עם הבצק, ובורחים בחושך מבלי לחשוב הרבה.

אנו מוכנים להוציא מהאגו שלנו רק את כל הדברים שיעזרו לנו להשפיע, ולהשאיר במצרים רק את הכוונה שלנו על מנת לקבל לעצמנו. כל יתר הדברים שאנו מוציאים ממצרים, מסמלים את כל מה שאנו מוכנים לתת לזולת. התהליך הזה נעשה רק על ידי המכות. אנו רוצים לתת לזולת את כל מה שהבאנו איתנו ממצרים, אחרת אין זו ״יציאה ממצרים״, ״יציאה מהאגו״, אחרת אנו נשאר בו. תמונה סמלית זאת ממחישה עד להיכן המכות יכולות להביא אותנו, ורק הן. אלה הן מכות פנימיות, עם הבחנות רבות, עם לימוד פנימי רב על מי אני, וכנגד זה מי הוא

הבורא.

 

האדם עובר מצבים רבים, כשהבורא אוחז אותו משני הצדדים. ישנם מקרים שהאדם משוכנע שהוא המחליט, אבל הבורא פתאום הופך אותו לצד השני, או מראה לו את הצד השני. על ידי כך האדם לומד הרבה, אבל האם יש איזו פעולה או מאמץ מצד האדם? כי נראה, ולפעמים גם מורגש, שהאדם צופה מהצד, עובר את ההבחנות, אם כן איזה מאמץ יש מצידו?

אין מאמץ. המאמץ צריך להיות בכך שהאדם נכלל בבני ישראל, כלומר בסביבה, והוא מבין שכל העבודה שלו היא בתוך הסביבה כי ״בתוך עמי אנכי יושבת״ 9. אם האדם יודע שכל ההתקדמות שלו היא לקראת חיבור עם הזולת, ואין מדובר עדיין באהבה אלא בחיבור עם הזולת, על כך שהכול מתממש בקשר בינינו, אזי הוא מתחיל לראות ששדה הקשר בינינו נקרא ״מצרים״.

הוא עדיין אינו מגלה את מצרים, הוא חושב שמצרים היא בו, אבל מצרים זו הבחנה רוחנית, ורוחניות אינה יכולה להיות בתוך האדם, ההבחנות האגואיסטיות, ואחר כך ההבחנות ההפוכות, הן ביחסים בינינו. כשהאדם מגיע לקבוצה, הבורא כביכול אומר לו ״תתחזק בקבוצה״, עליך להשקיע את עצמך כאן. כשהוא מתחיל להשקיע את עצמו בקבוצה, מתחילה הבחירה החופשית שלו, הוא מתחיל להתקדם, כדי לגלות את כל התופעות בתוך הקשר בין החברים.

האדם מגלה במערכת היחסים, את ״מצרים״ ואת ״פרעה״, את הכוח הפנימי, וככל שהוא משקיע יותר בחברים, כך הכול ״נבלע״ בתוכו. ואם הוא משקיע במקום הנכון מתגלה לו גם הכוח השני, הבורא. אם אינו משקיע במקום הנכון, שום דבר לא קורה.

שנים רבות חולפות עד שמכירים בעיקרון הזה ודבקים בו, שנים שבהן הכול סובב סביב בירורים פנימיים משורש הנשמה, מפני שבאופן זה עלינו לעבור את התהליך. עם זאת, אם האדם שומע ועושה את הבחירה כפי שכתוב ש״הבורא שם ידו של אדם על גורל הטוב״ 10 , אזי הוא מתקדם מהר יותר.

 

האדם נמצא בקבוצה, ב״בני ישראל״, ושם מתגלים דברים והוא מרגיש ״הבורא זה הקשר עם החברים!״ ושוב יש לו מין ״היפוך״, המראה לו שזה אחרת.

אבל האדם רואה שיש הפסק בין המכות. פרעה כאילו שוכח, כאילו אומר לך ״מה שהיה היה״.

 

יש הרבה מאוד גורמים משכנעים, אבל מה האדם יכול לעשות בחברה, במצב כזה, כדי להחזיק בהרגשה ובהכרה שזה הבורא, ולחזק את ההרגשה הזו?

על האדם לבדוק, ללמוד מהמצב, אבל לא להישאר בו. כל שהוא יכול לעשות זה ללמוד מהר את מוסר ההשכל מכל מקרה, ועם כל החכמה שרכש לצאת קדימה למצב הבא.

בכל מקרה מבטיחים לך מהתורה שתצא למצב הבא, מפני שבינתיים אתה הרי ״פרעה״, ותגיד ״לא נורא, עברתי, אז עברתי״.

 

זה כמו ״בית הספר״ שדיברנו עליו, באיזה מצב בסופו של דבר האדם שומע, מה הכוונה שהוא שומע כשהבורא אומר לו ״בוא אל פרעה״?

די בכך ש״משה״ שבי מפחד. הוא יודע שהוא צריך לצאת, הוא רוצה לברוח, הוא באמת שונא את הסבא שגידל אותו ורצה לתת לו את כל המלוכה. הסבא שאמר לו ״אם תהיה כמוני, אתן לך את כל מצרים, את כל העולם״. בדומה לכך גם בפני האדם עומדים פיתויים, שעדיין איננו מבינים אותם, אבל אין המדובר בהם. משה מגיע אל פרעה, וזה משים עצמו כלא מכיר אותו ושואל: ״מי אתה?״ ומשה אומר: ״סבא, מה אתה לא מכיר אותי? אתה הושבת אותי על הברכיים שלך, היית מספר לי סיפורים לפני השינה. גדלתי אצלך בבית עד גיל 40 . עשיתי הכול במצרים, דהרתי הלוך וחזור על הסוסים, על הגמלים. אכלנו ושתינו יחד.

אם כן, המצב כעת הוא שונה. כלומר הריחוק מהרצון לקבל האהוב, הקרוב, הוא די דרמטי. יש להבין שסבא זה לא כמו אבא. אבא יכול להיות קשה מאוד, נוקשה, לתת מכות וכן הלאה. סבא לעומת זאת, מעולם לא עושה זאת, אלא רק נותן אהבה. שררו בין הנכד והסבא אהבה ויחסים טובים, באין מפריע. ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בפרעה הכול יכול, החפץ לתת לנכד שלו עולם ומלואו. אולם עתה יש ביניהם מאבק אידיאולוגי.

ובהקבלה לפנימיות של האדם. אני אוהב את האגו שלי, ומבין שהוא עושה הכול לטובתי ואוהב אותי מאוד. היחסים בינינו הם כמו בין נכד לסבא; אהבה ללא גבול, יחסים פשוטים ביותר ואמיתיים. אולם עכשיו כשהיחסים בינינו משתנים אני מתחיל לשנוא אותו. אנחנו עוברים תהליך ממושך מאוד עד שאנו מכירים בזה, מבינים את זה. והכול נעשה כביכול מתוך האהבה של האגו כלפי האדם בלבד, ולא כלפי הא-לוהות. דומה כי הסבא רוצה שגם אני אדבק באותה אידיאולוגיה שהוא דבק בה. אם אלך לפי האידיאולוגיה שלו לא יחסר לי דבר, ואם לאו הוא הופך להיות השונא שלי, שאין גדול ממנו בעולם, דווקא משום שהיה כל כך קרוב אליי.

 

האגו ומשה מדברים כביכול בשני מישורים מקבילים. האגו מדבר במישור אחד, ואילו משה, שהבורא כבר התגלה לו, רואה את הכוח האחד. הוא כבר במדרגה אחרת וכעת הוא צריך להסביר למדרגה שבה היה קודם.

פרעה אומר: ״בסדר, ה' צדיק ואני רשע״. אז מה?! ״מי ה' אשר אשמע בקולו״ 11 . כלומר הוא מכיר בו, אבל אינו רוצה לשמוע בקולו.

 

פרעה בעצם אומר, בסדר, ״אין עוד מלבדו״, אבל אני קיים, הוא לא שולט עליי. זו הטענה של פרעה?

האגו שבנו דווקא רוצה להביא אותנו כל הזמן למצב ש״אין עוד מלבדו״, מלבד הבורא, אבל כדי להראות לנו את זה, הוא חייב להיות באותו גובה, באותו כוח כמו הבורא. אחרת, איך הוא יראה לנו שבאמת ״אין עוד מלבדו״? עד המכה העשירית הוא עושה הכול אותו דבר, הכול בידיים שלו, ורק במכה העשירית הוא נכנע. בכך הוא מראה שבכל זאת הכול נעשה מצד הבורא, הוא ששלט ועשה את כל המשחק, וגם פרעה אינו אלא כוח שהבורא מניע.

 

כיום יש מחקרים שמוכיחים שאנחנו בכלל לא מחליטים דבר, עשירית שנייה לפני שאנחנו אומרים: ״אני רוצה את זה״, המוח כבר החליט. כלומר הכול כל כך סדור ואנחנו בשליטה. אם כן, מה בכל זאת קורה כאן?

זה בדיוק המשחק של האגו שאומר, ״לא אתה תמלוך, אני אמלוך״.

 

אנחנו יושבים עם החברים, והרי מי שיכול להשפיע על האדם אלה הם החברים. אנחנו מסבירים זה לזה את הדברים, אבל מה צריך לקרות כדי שנתחיל לרכך זה את זה, להרגיש את זה, לרכך את הלב?

אתם אינכם יכולים באופן טבעי אגואיסטי להימשך כך זה כלפי זה. זאת, משום שהלב האגואיסטי יראה לכם רק שֶקֶר, שאתם כביכול כולכם מחוברים. כדי להתחבר על כל אחד מכם לעזוב את ״לב האבן״, ולבנות מהנקודות שבלב לב חדש שנקרא ״לב בשר״. אולם הדבר לא נעשה באופן רגיל, טבעי, כפי שאנחנו חושבים בעולם הזה, ״נתחבק, אני לך, ואתה לי, נהיה יחד, ואין הבדל בינינו״, אלא רק על ידי עשר מכות. כשרוצים להראות לאדם עד כמה אין לו סיכוי להישאר ב״פרעה״ שלו בתוך ״לבו״, וגם להשיג שם משהו, זה יכול לקרות רק אם הוא

מוציא את עצמו מתוך לבו.

יש כאן פעולה שהיא פנימית מאוד, הנראית קשה. אולם למעשה אינה קשה. כל שעליך לעשות הוא לקלף את עצמך, לקרוע את עצמך מתוך לבך, ולצאת החוצה. כך אתה מתחיל להרגיש את הזולת, והוא נעשה קרוב אליך יותר מעצמך, והתהליך הזה הוא עבודת ה'. עלינו רק להשתוקק לכך שזה יקרה, שנוכל לבקש שזה יקרה, שהבורא יסדר לנו זאת. אבל לא בחיבור בינינו, אלא בחיבור מעלינו.

כלומר לא בקומה א' שלנו, אלא בקומה ב', שם אנחנו מתחברים יחד רק באותן נטיות שלנו כלפי הבורא. כשנחבר אותן ביחס ביניהן, ברשת הזאת שנעשה בינינו, נרגיש את העולם הבא, את ארץ ישראל, את הבורא, את כל התופעות העליונות. לכך אפשר להגיע רק אחרי מכות. המכות הן פנימיות ולא חיצוניות, ואינן מתבטאות בבעיות כמו: משברים כלכליים, רעב, מוות וכדומה, אלא בהרגשת האדם, אם הוא די חכם להבין זאת. במה חכמת הקבלה עוזרת לנו? על ידי מכה קטנה בחיים, היא עוזרת לנו לראות ולהבין את עומק החכמה הזאת, את ההכרחיות להיפטר מהרצון האגואיסטי, כמו ילד חכם שלומד מיד שלא כדאי לו, וכך יוצאים מהמצור, ממצרים.