כָּל מַעְיָנַי בָּךְ

 פרשת "צו"

(ויקרא ו, א – ח, לו)

 

 

 

 

 

פרשת ״צו״ היא המשכה של פרשת ״ויקרא״. אם בפרשת ״ויקרא״ הייתה התייחסות לדיני הקורבנות מצד עם ישראל, הרי שבפרשת ״צו״ ההתייחסות היא מצדם של הכוהנים. בתחילת הפרשה מוזכר הציווי על תרומת הדשן, ובהמשך מפורטים דיני ״קורבן מנחה״, ״קורבן חטאת״, ״קורבן אשם״, ״קורבן שלמים״ ואיסור אכילת חֵלֶב. בנוסף, מוזכרים העונשים השונים; אם אדם חטא ואכל בשר פיגול, העונש הוא ״והנפש האוכלת ממנו, עוונה תישא״ 1.

אם אדם אכל חֵלֶב מהקורבנות, עונשו ״ונכרתה הנפש האוכלת, מעמיה״ 2. ואם אדם אכל דם מהקורבנות, ״ונכרתה הנפש ההיא, מעמיה״ 3. בהמשך מדובר על ״שבעת ימי המילואים״ ועל קיום חנוכת המשכן. הבורא מצווה על משה לקחת את אהרון ובניו הכוהנים ואת כל העדה, ולהקהיל אותם בפתח אוהל מועד. משה רוחץ את אהרון ובניו, מלביש אותם בבגדי הכהונה, מושח בשמן המשחה את המשכן ואת כל אשר בו, ומקדש את אהרון ובניו. משה מראה לכוהנים מה מצווה אותם הבורא לעשות עם האיברים השונים של הקורבנות, והכוהנים מבצעים את ציווי הבורא.

 

פרשת ״צו״ מתארת פרטי משכן רבים המתייחסים לכוהנים, וקוראים אותה בדרך כלל בתקופה שלפני הפסח.

הכול הוא כזכר ליציאת מצרים. כל התורה ניתנה כדי לתקן את היצר הרע, ״בראתי יצר הרע, ובראתי לו תורה תבלין״ 4. קבוצת בבל שיצאה מבבל, בהנהלתו ובראשותו של אברהם שלימד אותם איך להתחבר יותר ויותר ביניהם, הגיעה למצב שהם כבר מסוגלים להגיע לגילוי הרע שביניהם, וזה נקרא שהם ״נכנסים למצרים״. גילוי הרע הוא הדרגתי, תחילה עוברים את ״שבע שנות שובע״, כשמרגישים שהרצון לקבל גדל, שהאגו באדם גדל, ודווקא נותן לו התפתחות טובה. האדם יכול להפיק תועלת מגדילת האגו ולהצליח, משום שכך הוא מבין יותר, לומד יותר ומרגיש יותר. כי הרי איננו רוצים להישאר בדרגת החיות, אלא להיות מפותחים בכל החושים. אחרי החושים שלנו עובד רצון חזק, יצר חזק יותר, ״כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו״ 5.

אבל בהמשך אנחנו רואים שהיצר הזה הוא לא כל כך טוב. כשאנחנו רוצים להתחבר בשיטת ישראל, שהיא להיות ״כאיש אחד בלב אחד״ 6, אנחנו מגלים שהחיבור הזה הוא בלתי אפשרי. האגו שלנו לא מאפשר לנו להתחבר, ויש לנו בעיה. המצב הופך להיות ל״שבע שנות רעב״. אנחנו עובדים קשה, רוצים להגיע לגילוי הבורא, גילוי הא-לוהות, שהוא המטרה שהתורה העמידה לפנינו, אולם איננו מסוגלים להתחבר לדרגה הזאת. אנחנו מרגישים שהמִצרים, האגו שלנו, שולטים עלינו יותר ויותר, ואנחנו הופכים להיות להם לעבדים.

לכן כתוב שבני ישראל בנו ערים יפות, פיתום ורעמסס. ערים אלו יפות לפרעה ואילו לעם ישראל הן ״ערי מסכנות״ 7, כלומר עניות, גם מלשון ״סכנה״ שהם יישארו בתוך האגו שלהם לעולמים, ללא כל אפשרות לצאת ממנו. אלא שאז מתגלה משה שגדל בבית פרעה. הוא מכיר את כל האגו הזה, כי חונך שם. אם כן, ״משה״ זו נקודה חזקה מאוד שיכולה לצאת, לעלות מעל האגו של האדם, ולכן הוא יכול להוביל את העם למעלה ממצרים, כלומר לצאת משם. מדובר על נקודה בתוך האדם שמושכת את אותו לעזוב את החיים הרגילים הבורגניים, ולחפש את מהות החיים, את הטעם בחיים.

בתורה מצוין מה האדם הפרטי צריך לעשות עם עצמו. אחרי יתרו ואחרי עשר המכות, האדם מתחיל להרגיש שהוא חייב להתעלות מעל האגו. באות מכות ואין הוא מסוגל להישאר בהן, עם זאת, הוא רוצה להתקשר עם הסביבה, להיות ״כאיש אחד בלב אחד״, להיות ב״ואהבת לרעך כמוך״ 8, בקבוצה כמו שלימדו אברהם, יצחק ויעקב. במצרים הרגישו בני ישראל שהם אינם מסוגלים לזה, ולכן ״ויאנחו בני ישראל מן העבודה״ 9, כלומר התחילו לצעוק, לבקש, פחדו שהם יישארו בתוך האגו, כמו שהעולם שלנו כיום מרגיש בחוסר אונים. לאחר מכן מתגלה ״משה״, הנקודה הזאת שרוצה לצאת מהמצב, להתעלות מעל האגו, ולא מסוגלת כי חסרים ל״משה״ כוח הדחייה וכוח המשיכה.

כשאנחנו נמצאים במצב שיש לצאת ממנו, אנחנו צריכים שני כוחות. כוח גדול שימשוך אותנו קדימה, מטרה נעלה, יפה, מושכת, שהיא חסרה, וגם כוח דחייה מאחור, כלומר הרגשה שהמצב שבו אנחנו נמצאים הוא איום ונורא. אבל האמת היא שהמצב הוא די טוב, כי לאחר מכן, במדבר, בכו בני ישראל על הסירים, השום, הבצל, הבשר והדגים 10 , שאכלו במצרים. אלא שאי אפשר להתפשר ולהישאר בזה. לפיכך, גילוי הבורא מגיע לנקודה הזאת בלבד, ל״משה״, והיא מתחילה להתמודד מול פרעה, בעשר המכות.

אחרי עשר המכות, האדם מוכן עם ״נקודת משה״ ועם כל הרצונות שלו שנקראים ״עם ישראל״ לברוח מהאגו שלו, להתעלות מעליו. אבל כשהוא מגיע למצב הבא, כשהוא בורח, מתנתק מהאגו שלו, ורוצה להתחבר, הוא מגלה שהאגו לא נעלם, אלא ההפך, הוא הגיע למצב גבוה יותר, גדול יותר, כ״הר סיני״. האגו אינו שולט עכשיו, אלא הוא נותן לאדם לבחור. אם אתה רוצה ללכת קדימה לקראת השפעה, אהבה, חיבור, איחוד וערבות הדדית, עליך לוותר על האגו ולהיות כל הזמן מעליו, במלחמה בלתי פוסקת עמו, וכך לתקן את עצמך.

אינך יכול לעשות את התיקון לבד, אלא אתה צריך כל הזמן כוח עליון שנקרא ״האור העליון״, המאור שבתורה המחזירו למוטב. כשבני ישראל הסכימו לזה במעמד הר סיני, כשקיבלו זאת כתנאי לקבלת התורה, והיו מוכנים להיות ״כאיש אחד בלב אחד״, ובכל רגע, בכל מצב לעבוד בחיבור, הם התחילו לגלות את כל הרע שנמצא בנו, ביצר הרע שלנו, ולתקן אותו בהדרגה, ב״ארבעים שנות המדבר״.

איך מגלים את הרע הזה? ככל שאנו רוצים לעשות טוב, אנו מגלים עד כמה איננו מסוגלים לעשות כן, וכי אנו נמצאים בין שני הכוחות. מצד אחד, אנו נמשכים להיות דומים לכוח העליון, לבורא, לתכונת האהבה, להשפעה הדדית, לחיבור, כי זו תכונת הבורא, ומצד אחר מתגלה עד כמה אנו נמצאים בשנאה, בפירוד, בריחוק הדדי. לפיכך, כל פעם אנו צריכים את הכוח העליון ״המאור שבה מחזירו למוטב״ 11 כלומר הבורא צריך להתגלות בינינו יותר ויותר.

מכאן מובן שהתורה היא בעצם שיטת תיקון מיוחדת; בתוך התורה הבורא נסתר. על ידי גילוי הרע באדם שעוסק בתורה, מתגלה היצר הרע האמיתי. אין זה אותו היצר הקיים בעולם שלנו, שבו כל אחד לעצמו, אלא מתגלה היצר הרע האמיתי שהוא נגד החיבור, האהבה, האיחוד, ולכן אנו זקוקים לכוח עליון. מכאן, ש״ישראל אורייתא קוב״ה חד הוא״ 12 , שישראל חייבים את התורה שתביא את הרצון להשפיע לאדם. במקום הרשת האגואיסטית שקיימת בין כל בני ישראל, יבוא מעליהם כוח שיקשר אותם מעל הרצון האגואיסטי, וכך הם יתקנו את הקשר

ביניהם, ובקשר המתוקן יבוא גילוי הבורא. כך יתגלה ״ישראל אורייתא קוב״ה חד הוא״.

כך אנחנו צריכים להגיע לתיקון שלנו. הרצון האגואיסטי שלנו כולל תרי״ג רצונות, וכל תרי״ג הרצונות האלה מתחלקים לפי העובי, לפי עוצמת האגו שבהם. לכן יש בנו סוגים רבים של רצונות, קבוצות של רצונות, שמסודרים בשכבות, ואנחנו מתקנים אותם מהקל לכבד. לפיכך, יש גם הרבה קורבנות, כי על ידי כך שאנחנו מתקנים כל קבוצת רצונות, משימוש לטובת עצמנו לשימוש לטובת הזולת, אנחנו מקריבים קורבן. בזה אנחנו מתקרבים לבורא, כי קורבן הוא מהמילה ״קרוב״. באופן כזה אנחנו מתקרבים, ולכן יש חובה לתקן את הרצונות,

וברצונות המתוקנים לגלות את הכוח העליון שישרה בינינו.

זהו למעשה היישום של כל התורה, ולכן פרשת ״צו״, שבה יש ציווי על כל הקורבנות, היא כל כך חשובה. בספר ״הזוהר״ ובתיקונים, ובכל כתבי הקבלה, בתלמוד ובמשניות, כתוב הרבה על הקורבנות. אין מדובר בסתם שרפת בשר, צלייתו ואכילתו, אלא מדובר בחלקי הרצון שבתוך האדם, ברצונות בדרגת דומם, צומח וחי, וברצונות בדרגת המדבֵּר, שמשויכים לסוגים שונים של בני אדם שמקריבים את הקורבנות. כל הסימנים החיצוניים האלה הם למעשה התיקונים הפנימיים שעלינו לעשות, כל אחד ואחד מאיתנו. לפיכך, כשאיננו מסוגלים לעבוד בצורה פנימית על תיקון הרצונות שלנו, ולהביא את עצמנו לחיבור, לאהבה הדדית, אזי גם בצורה החיצונית איננו מסוגלים לכך, ולכן נחרב בית המקדש. לפני שחרב בית המקדש היו לעם ישראל סימנים לכך שהוא יחרב בעוד שבעים שנה, זאת משום שהפסיק החיבור. אפילו תלמידי רבי עקיבא נפלו מדרגת אהבה הדדית, אהבת חברים, לשנאת חינם.

וכך גם אנחנו, שנמצאים בסוף הגלות וקיבלנו הזדמנות לחזור בחזרה לארץ ישראל, צריכים עכשיו להתחיל לתקן את עצמנו בחיבור. כשהחיבור בינינו יתקיים, אנחנו פתאום נגלה איך צריכים לעשות קורבן ומשכן, איך צריכים לעבוד, מי בינינו באמת כוהן, לוי או ישראל. אנחנו נרגיש מבפנים, מתוך ההבחנות, מתוך הרצונות המתוקנים שלנו, איך לעשות זאת גם בחיצוניות, ואז יקום בית המקדש.

אבל כשבית המקדש יקום, הוא יקום בעזרת כל העולם, כי בכל העולם סובלים מהאגו, ככתוב: ״ונהרו אליו, כל הגויים״ 13 , ״ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים״ 14 . כלומר התיקון יהיה התיקון השלם, הגאולה השלמה. לזה אנחנו מצפים. אנחנו משתוקקים להגיע לקורבנות, למצב שנוכל לתקן את כל האגו שלנו, את היצר הרע. תחילה לגלות אותו ובהתאם לגילוי, לתקן.

במדבָר בני ישראל כל הזמן טועים, עוברים עבירות, והבורא מעניש אותם ומתקן אותם, ומשה שוב עושה את העבודה הזאת, וגם הלווים והכוהנים, וכך מתקדמים. התורה תמיד מדברת בדרך התיקון, אמנם נראה שבני ישראל נמצאים כל הזמן בעבירות ובחטאים, אבל אין זה אלא גילוי הכוחות הרעים, שנסתרים וטמונים בתוך האדם, כדי לתקנם.

 

דיברת על תלמידיו של רבי עקיבא, וזה קצת מפחיד. כי אם נתבונן בכך, נראה שכל הזמן אנחנו נכשלים מחדש בחיבור, ומגלים עד כמה אנחנו נגדו.

אם מתגלה משהו חדש, זה סימן שאנחנו מתקנים משהו.

 

תלמידיו של רבי עקיבא לא גילו את זה?

הם לא יכלו לעצור את המגמה, כי היו חייבים בסופו של דבר להישבר, להגיע לחורבן ולגלוּת. גם אנחנו לא בחרנו, אבל אנחנו עומדים בפתחה של הגאולה, וחייבים לבצע אותה. אין זה תלוי באדם, שהרי מתפקידו רק לבצע. אצל תלמידי רבי עקיבא כבר הייתה המגמה, ולא היה מה לעשות. הם גם כתבו ודיברו על כך, שזו כבר המגמה.

 

כלומר המגמה עכשיו היא לתיקון?

המגמה עכשיו היא לתיקון, אבל אנחנו חייבים לזרז את התיקון הזה, משום שעלול לבוא כוח מחייב באופן דרמטי, שיחייב אותנו בכוחות רעים. לפיכך, כפי שאומר בעל הסולם, עלינו להפיץ את הידיעה הזאת לכל עם ישראל, לפחות לעם ישראל שבציון, ואז נתקן. ״כי מציון תצא תורה״ 15 , מיציאות, כלומר מנפילות, מכל גילוי הרע, דווקא יוצאת תורה.

 

בפרשה הקודמת, פרשת ״ויקרא״, דובר על הקורבנות מצד עם ישראל, ואילו כאן מדובר באותם הקורבנות אבל מצד הכוהנים. מה ההבדל?

מדובר ברמות שונות. העולם שלנו כביכול מדגים לנו מהו הרצון. אנחנו רואים שיש סוגים שונים של חומר: דומם, צומח, חי ומדבֵּר. בדרגת האדם, ולמעשה בכל סוגי החומר, יש גברים, נשים, ילדים, מבוגרים, עשירים ועניים, אדונים ועבדים, ועוד. כלומר הקורבנות מחולקים באופן זה מפני שהרצונות שלנו מחולקים ומורכבים מאוד, ולכן יש לברר ולמיין אותם. כי לכל רצון, ובכל הרכב של הרצונות, צריכה להיות גישה מיוחדת, אשר באה לידי ביטוי בימות השבוע, בשבת, בראש חודש, ובמועדים השונים. בכל פעם האווירה הכללית, הכוח הכללי משתנה, וגם הכוח הפרטי שבכולם יחד ובאדם אחד משתנה, ובהתאם לכך אנחנו מתקנים את כל המערכת, כל עוד היא אינה מתוקנת ושלמה. לכן בפרשה זו מדובר בעבודת הכוהנים, ובפרשה הקודמת דובר על עבודת ישראל. יש מצוות לנשים ויש מצוות לגברים, לכל אחד ואחד. הקרבת הקורבנות היא לאו דווקא באופן כזה כמו שכתוב, שכן ישנם חוקים רבים; כלפי האדמה, כלפי החיות, בין אדם וחברו, ועוד. וכל החוקים האלו הם למעשה תיקונים.

 

מדובר באהבה שהיא התיקון, הקורבן שצריך לעשות. ידוע שקיימת אהבה טבעית של הורה כלפי ילדיו. אין זה חשוב מה הילד עושה, ההורה תמיד סולח לו ומצדיק אותו, ויש לו רק יחס של אהבה כלפיו. אין להורה מחשבה אחת רעה כלפי הילד שלו. איך ייתכן שארגיש את אותה אהבה טבעית כלפי אנשים שהם לא הבנים שלי או הקרובים שלי, אלא חברים? עלינו להגיע לאהבה בין החברים, אבל איך זה אפשרי אם היא אינה קיימת בנו באופן טבעי?

אין זה תלוי בך. אמנם אינך יכול לשנות את עצמך, את איך שאתה בנוי, אבל נתנו לך להבין שאפשר להחדיר בך רצון ויחס כזה לגוף זר, כך שתתייחס אליו כיקר יותר מעצמך. אתה מקריב בעבור הילדים הרבה מהחיים שלך. ״א-להים״, שבגימטרייה זה ״הטבע״, מחזיק אותך בהארה מסוימת, כך שאתה מקבל מ״קרן האור״ הזו יחס מיוחד כלפי הילד שלך, ולכן אתה מחזיק אותו כבן, כמשהו קרוב.

 

יש לי גם תענוג מזה.

כן ודאי, אותה ״קרן אור״, שנקראת ״האור המחזיר למוטב״, יכולה לגרום לכך שמעתה והלאה תתייחס לחבר שלך כמו למישהו שהוא החשוב ביותר בחיים שלך.

 

איך? הרי אם זה היה אפשרי כל הבעיות בעולם היו נפתרות.

תבקש.

 

מה פירוש ״לבקש״?

ודאי שאיננו יכולים לתקן את עצמנו. האנושות חושבת שהיא יכולה לעשות זאת בעצמה, אבל כיום אנחנו רואים, לפי המתרחש בעולם, שאיננו יכולים לעשות שום דבר. אנחנו עדים למה שקורה במערכת הבנקאית, וישנן בעיות נוספות, אנשים מגדול ועד קטן מאבדים כיוון, ואינם יכולים לעשות דבר, כולם נמצאים במבוכה. מכאן, שלא את העולם צריך לתקן אלא את האדם, כי אם האנשים כל כך מקולקלים, איך אפשר בכלל לסדר את הדברים.

בעולם יש מכל טוב, ואנחנו יכולים לחיות בעולם נפלא. יש לנו טכנולוגיה מתחדשת ומזון בשפע, אלא שצריך לחלק אותו נכון כדי שלא יחסר לאיש. אנשים לא יצטרכו לעבוד, כי אנחנו יכולים להפעיל הכול באופן אוטומטי. לכאורה, אין שום בעיה, תעשה ותהפוך את העולם לגן עדן, אבל איננו מסוגלים לכך. כולנו נמצאים בפחד, בלחץ, בחוסר ביטחון, בחוסר אונים, כולם חולים. זאת, משום שהאדם אינו יכול לסדר זאת, לכן המסקנה היא שיש לתקן את האדם.

אני מדבר עם אנשים רבים, ביניהם נציג האיחוד האירופאי, על כך שתיקון האדם יביא לתיקון העולם, ולזה כולם מסכימים. אבל כשמגיעים לנקודה, ״איך לתקן את האדם?״ הם אומרים, ״זה בלתי מציאותי״. הם צודקים, זה באמת בלתי מציאותי לתקן רק בכוחנו, כי אין לנו כוח, אנחנו כולנו רעים, ״יצר לב האדם רע מנעוריו״ 16 . אבל ״בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין״ 17 . כלומר אם אתה יודע להשתמש נכון בחכמת הקבלה, שהיא ״תורת אור״, שבאמצעותה אתה יכול להזמין את ״המאור המחזיר למוטב״, אזי כמו שאתה מסתכל על הילד

שלך באהבה, אתה יכול להסתכל כך על כל אחד ואחד.

במצב כזה לא תהיה לך בעיה לחלק מזון וביגוד לכולם ולבנות להם דירות ובתים, לסדר את כל העולם לתפארת. זאת, משום שלא יהיה חסר כלום, מלבד קצת אור, וכדי לדעת איך להזמין את ״המאור המחזיר למוטב״, צריך את ״תורת האור״, את חכמת הקבלה. לכן עכשיו היא מתגלה. האנושות תבין מה קורה כאן, ונוכל לגשת לתיקון העולם באחריותנו.

לפיכך, אל תפחד שאין לך אהבה אפילו לחבר שלך, כי ככל שתתקדם יותר, תגלה עד כמה אתה שונא אותו, לא יכול לסבול אותו, אתה מוכן להרוג אותו, לשרוף אותו, ולתלות אותו. זאת משום שמתגלה היצר הרע בכל תוקפו. ככל שתנסה לאהוב, תרגיש עד כמה אתה שונא, ותהיה במבוכה, ״מה לעשות?״ אבל אז תתגלה לך האפשרות לפנות לבורא, ולדרוש את ״המאור המחזיר למוטב״.

 

אני רוצה לאהוב את החברים, אבל כמו שאמרת, זה מנגנון, מגיעים לאהבה ופתאום היצר מתפרץ ועולות המחשבות הרעות.

כך זה לא יהיה, לכן המחשבות הרעות צפות ועולות.

 

למה כדי להגיע לאהבה צריך את התגלותו של היצר הרע, למה עליי לשנוא את החבר?

כי אחרת אתה לא תדרוש את ״המאור המחזיר למוטב״. אתה מחזיר למוטב את השנאה, בכך שתהפוך לאהבה.

 

כיום יש לחץ רב יותר בהתמודדות עם האתגרים, אבל אין דרך להתמודד עמם.

אולי בכל זאת יבינו שאין ברירה.

 

מה הברירה? ללמוד את חכמת הקבלה?

לא.

 

מדובר בחכמת החיבור. בהתאם ללימוד זה, כשאני מגלה שאיני אוהב את החבר בלשון המעטה, ואני רוצה לעשות משהו אחר, איזו פעולה עליי לעשות כדי למשוך עוד ״קרן אור״?

בתוך הקבוצות אנשים ידברו ביניהם, במה תלוי היחס היפה שלהם, ושבלי יחס זה, אין הם יכולים להתקיים בעולם הגלובלי. האנשים יגיעו לכך מתוך זה שירגישו שהם מקבלים חשיבות לחיבור. הם גם יגלו עד כמה קשה להם לקיים את החיבור. המאמץ ההדדי הזה בין הקושי להתחבר ובין ההכרחיות להתחבר, שני הכוחות ההפוכים שהאדם ירגיש בפנים, יביאו אותו להתפוצצות, לפיצול פנימי, ״אבל אני חייב, איך אני אעשה את זה?״ כמו מדען או אדם טרוד, שיש לו שתי אפשרויות ואינו יודע איך לשלב אותן יחד.

למעשה, זאת תפילה אף על פי שאינה לבורא, ואין להם ידיעה איך לפנות אליו. אולם אין הם צריכים לדעת, כי מעומק הלב הם מגלים ״אנחנו חייבים להתחבר, אחרת אנחנו אבודים״. ואז יבוא הקשר, יבוא החיבור מלמעלה. הם פתאום ירגישו בקשר ביניהם, ״יש בינינו איזשהו כוח מיוחד שממלא את החלל בינינו. הקשרים בינינו פתאום נעשים גבוהים יותר, גדולים יותר, נעלים יותר מכל העולם הזה, מכל החיים האלה״. הם ירגישו את זה, ולא יהיה להם צורך בשום דבר.

 

את ההרגשה הזו מרגישה גם חבורת מפגינים נגד המשטר, או חבורת גנבים, או צוות של צוללת. במה שונה מה שאתה אומר עכשיו?

זה נקרא שישראל חייבים להיות כ״ממלכת כוהנים״ 18 .

 

ישנם עמים שלמים באירופה שאינם מרגישים שום קשר ביניהם, מהי העבודה שלנו?

עמים אלה לא רק שאינם מרגישים קשר, אלא שיש ביניהם גם שנאה. וההיסטוריה מלמדת מה עשו כל העמים האלה זה לזה, אבל ״על כל פשעים תכסה אהבה״ 19 . עלינו לבנות ״מטרייה״ מעל השנאה הזו, שתביא אותם להתקשרות ביניהם.

הם לא ידעו מאיפה מגיעה הרגשת הקשר ביניהם, אבל בסופו של דבר זה ייעשה דרכנו. בלי הכוח הזה שלנו, הם לא ירגישו, כי לנו יש קשר עם הא-לוהים, לכן זה נקרא ״עם ה'״, ״ישראל״, ״ישר א-ל״.

 

האם כדי להרגיש, על האנשים האלה להיות עם ה״נקודה שבלב״?

לא, הם אינם צריכים להיות עם ה״נקודה שבלב״, אין זה חשוב. בכל מקרה הם יקבלו את הקשר וירגישו אותו, גם אם אינם משתוקקים לגילוי הא-לוהות.

 

הבעיה היא, כמו שאתה מתאר, שאיננו טרודים בעניין זה. משמע, מנסים להתחבר ולא מצליחים. לדוגמה, העמים באירופה לא כל כך טרודים מהיעדר הקשר, כל אחד טרוד בבעיות שלו.

על האדם לקשור בין הדברים. על ידי חכמת החיבור, בהדרגה, האדם יקשור בין הבעיות הפרטיות שיש לו כמו: חינוך, תרבות, עבודה, בריאות, בעיות עם הילדים, סמים, גירושין, ובין חוסר הקשר בין כולם. ועלינו לעזור לו לקשור בין השניים.

לפני יותר משלושים שנה הייתי בצרפת, נכנסתי לחנות ודיברתי אנגלית, כי איני יודע צרפתית. בעל החנות, למרות האינטרס שלו למכור לי, לא רצה לדבר איתי. הוא העמיד פנים כלא מבין ואני יצאתי מהחנות. הרגשתי מושפל, הרגשתי שנאה רק משום שדיברתי באנגלית, שהרי הוא לא ידע שאני יהודי. לפי דבריך, זה טוב שיש שנאה למשל בין צרפתים לאנגלים, כי אולי מגלים בכך את הרע?

לא, כאן זו שנאה אחרת. השנאה שעליה אנחנו מדברים, מתעוררת כאשר אנו רוצים להתחבר ולא מסוגלים. אם אומות העולם בעצמן תחלטנה להתחבר, הן לא תשגנה כל הצלחה אלא רק מלחמה. לפיכך, תחילה עליהן להתחבר ולראות עד כמה אינן מסוגלות לעשות כן. לאחר מכן, כשתעבודנה על פי חכמת החיבור – תצלחנה. כי הכוח המחבר, הכוח העליון, יגיע דרכנו.

תכלית הבריאה היא שהבורא רוצה להתגלות לכל הנבראים. כלומר שיהיו בקשר הדוק של השפעה ואהבה, והרגשת הממד העליון. חייבת להתגלות באנושות מדרגה שהיא עליונה יותר מהחיים הגשמיים, הבהמיים, הגופניים שלנו. אנחנו נמצאים ממש בפתחו של תיקון, ולכן אין כל תועלת בהתקשרות שהיא לצורך חיים קלים ובורגניים, אלא אנו חייבים להשתדל להתקשר לפי חכמת החיבור.

 

כלומר רק כאשר המגמה היא מגמת חיבור, אפשר לדבר על שנאה שהיא מכוונת מטרה.

אין לנו כל ברירה, אלא להיות ״אור לגויים״. וככל שאנחנו משתדלים, כך אנחנו מונעים מהם לבוא ולטעון כי ישראל היא מקור הרע לכולם, ושהם סובלים בגללנו. אבל לאמִתו של דבר, זה באמת כך.

 

איך עובדים עם אנשים בחכמת החיבור?

על פי חכמת החיבור המבוססת על חכמת הקבלה, צריך להסביר באמצעים שונים איך להתחבר, להסביר ולתרגל את כללי הסדנה, בשביל מה ולמה, ואיזה כוח על המשתתפים להרגיש ולגלות ביניהם. כל היסודות האלה נראים לכאורה פשוטים, אבל הם אינם נמצאים באופן כזה בבני אדם.

 

וכשהם יתחברו הם ירגישו טרודים יותר, מכך שאינם מצליחים להתחבר? מה התהליך שיקרה שם?

אצלנו, בני ישראל, התיקון הוא תיקון הדרגתי, ואילו אצל אומות העולם התיקון נעשה בבת אחת. זאת, משום שאין להן דרגות עביות. כל דרגות העביות שיש אצלנו, הן תוצאה מכך שהרצון לקבל והרצון להשפיע נשברו ונכנסו זה בזה, ואילו אצלן לא הייתה שבירה, הן לא עברו את חורבן בית המקדש הראשון והשני. לפיכך, תיקון הרצון אצל אומות העולם נעשה בבת אחת. כלומר אם הן משתדלות לבנות מערכת ולא מצליחות, ובא ישראל ומתקשר אליהן ומסדר את הקשר ביניהן, אזי בבת אחת נעשה הקשר וגילוי הא-לוהות.

 

אם כן, מהו התהליך הפסיכולוגי שעובר אותו אירופאי. מצד אחד, הוא מוטרד מכך שעכשיו אין לו פרנסה, שיש אבטלה, שאין תקווה, שיש לו פחות כסף לבירה, ושיש יותר גניבות ברחובות.

נשאלת אפוא השאלה, האם הדברים האחרים מפסיקים להטריד אותו, והוא כל כולו טרוד במשהו נעלה יותר כמו חיבור? או ששני הדברים מטרידים אותו, וכביכול הוספת לו עוד צרה לחיים? אם קודם לכן הוא היה מוטרד מכך שאין לו בירה, עכשיו הוא גם מוטרד מכך שאין חיבור באירופה?

יש להסביר שקיים קשר בין הדברים. ברגע שיהיה קשר, תהיה לו די בירה. אין צורך לתקן כלום, העולם כולו יתנהג בהדדיות עם הטבע, בהרמוניה, בהשתוות הצורה עם הטבע, ולכן לא יחסר כלום.

 

כלומר אתה לא מוסיף לו עוד בעיה, אלא מראה לו פתרון לבעיה הקודמת.

אני נותן לו תרופה, ״לכל בשרו מרפא״ 20 .

 

במציאות מתגלה שכאשר מושיבים עמים אחדים יחד במעגל, יש אפקט מדהים, הם פתאום מרגישים דברים שלא הרגישו מעולם. אבל כשהסדנה מסתיימת, הם חוזרים לשגרת החיים. וכאן, לדבריך, הרצון משתנה כמו בקסם.

התיקון נעשה בבת אחת. כלומר התיקון לא חל באופן הדרגתי; כך שמתגלה רע ונעשה תיקון, מתגלה עוד רע ונעשה עוד תיקון, כמו שאנחנו רואים בפרשת ״צו״, שישנם קורבנות רבים המוקרבים בזמנים שונים, על ידי פעולות שונות וכן הלאה. אלא כיום כל שעלינו לעשות זה רק להעביר את השיטה. השיטה הזאת צריכה לעבוד כל הזמן, יש ללמוד אותה כמו תלמידים בבית ספר, וכל כמה ימים לחזור ולחדש את העבודה. אבל לא מתגלה חיסרון חדש, לא מתגלה רצון גדול יותר. אלא עובדים איתם באותה צורה, כל פעם על אותו רצון. לכן התיקון קל הרבה יותר משלנו, שלעומתם, אנחנו נמצאים כל פעם בעליות וירידות.