כָּל מַעְיָנַי בָּךְ

 פרשת "ויקרא"

(ויקרא א, א – ה, כו)

 

 

 

 

 

פרשת ״ויקרא״ עוסקת בדיני הקורבנות ובכוהנים המשרתים במשכן. מסופר על כך שחלק מהקורבנות הם קורבנות חובה, וחלקם הם קורבנות רשות. חלק מהקורבנות נשרפים כליל על המזבח, ומחלק מהקורבנות נשאר דבר מה לכוהנים ולמקריב הקורבן.

בהמשך הפרשה מפורטים דיני הקורבנות ודינים נוספים. ״קורבן העולה״ הוא קורבן שהאדם מביא לפי רצונו מהבקר, מהצאן ומהעוף. את ״קורבן המנחה״ האדם מביא לפי רצונו מהצומח; מנחת סולת, מנחת מאפה מהתנור, מנחת מחבת, מנחת מרחשת, מנחת ביכורים וכן הלאה. את ״קורבן השלָמים״ האדם מביא מהבקר, מהכבשים ומהעזים. ואת ״קורבן החטאת״ מקריב אדם שחטא בשגגה, כדי לכפר על חטאו. יש סוגים שונים של ״קורבן חטאת״: חטאת הכוהן המשיח, חטאת כל עדת ישראל, חטאת הנשיא וחטאת נפש אחת, כלומר אדם יחיד.

 

בפרשת ״ויקרא״, ולמעשה בכל ספר ״ויקרא״, מדובר על קורבנות. מה זה קורבן?

העבודה היחידה שעל האדם לעשות בעולם הזה היא להקריב קורבנות, כי כל חומר הבריאה הוא רצון. הרצון שניתן לנו הוא מלכתחילה אגואיסטי, מקולקל, ולכן אנחנו מרגישים בתוכו רק חלק קטן מתוך כל המציאות הענקית, שנקרא ״העולם הזה״, ואת כל היתר איננו מרגישים. למעשה, הרגשתנו את העולם הזה ניתנה לנו בחסד. כי הרי לא היינו יכולים להרגיש אותו בתוך הרצון המקולקל שלנו, לולא נתנו לנו קצת הרגשה כדי שנוכל להתחיל לחיות ממשהו. אבל את כל יתר המציאות, איננו יכולים להרגיש, אלא רק בתנאי שאנחנו מתקנים את האגו שלנו בכוונה על מנת להשפיע.

עלינו לתקן את כל תרי״ג הרצונות שלנו, משימוש בכוונה אגואיסטית לשימוש בכוונה אלטרואיסטית, לאהבת הזולת, לחיבור, לטובת הזולת. כי רק דרך אהבת הזולת נגיע לאהבת ה'. אם אנחנו מתקנים באופן כזה את תרי״ג הרצונות שלנו, זה נקרא שאנחנו מבצעים תרי״ג מצוות. ומה שאנחנו מרגישים בכל הרצונות המתוקנים האלה נקרא ״העולם העליון״ או ״העולם הבא״, שמתגלה בפנינו.

אם כן, אנחנו יכולים לראות שכל המציאות היא כעיגול אחד גדול. אנחנו נמצאים במרכז העיגול, וסביבנו ברדיוס די קטן אנחנו מגלים את היקום שבו אנחנו חיים, את ״העולם שלנו״. כל יתר העיגול הגדול שסביבנו הוא כולו שחור ועלינו לגלות אותו. כי שם הרצונות שלנו מתגלים בהדרגה מהקל אל הכבד, בצורה אגואיסטית, ועלינו לתקן אותם בכוונה על מנת להשפיע.

כשאנחנו מגלים את הרצונות מהקל לכבד, בהדרגה, זה נקרא שאנחנו מבצעים מצוות, או מקריבים קורבנות. קורבן מהמילה ״קרוב״, ״להתקרב״. על ידי תיקון הרצון שלנו, משימוש באגו לטובת עצמי לשימוש לטובת הזולת, אנו מתקרבים לצורת הבורא, שהוא טוב ומיטיב ומשפיע לכולם. אנחנו נפגשים עמו בכל העיגול השחור ומגלים שהוא משפיע לכולם, לכל הרצונות שנמצאים בעיגול השחור בצורה המתוקנת. כלפינו העיגול נראה שחור מפני שאנו המקולקלים, אבל למעשה שם נמצא אור מלא אינסופי.

לפיכך, בכל פעם שאנו מתקנים את הרצונות שלנו, מקריבים אותם, מקרבים את עצמנו לבורא, אנו מגלים בתוכם את האור העליון, וכך העולם העליון נפתח לפנינו יותר ויותר. אם נחליף את כל אותם הרגשות, הרצונות, שבהם קיללנו בעבר את העולם, את כולם, אפילו את הבורא, כי לא היינו מרוצים משום דבר, לכיוון ההשפעה, לקרבת הזולת, נתחיל לראות עד כמה הכול הוא ההפך. עד כמה היחס אלינו היה תמיד טוב ונעלה, אולם אנחנו לא הבנו ולא הרגשנו זאת. שהרי דווקא באותן הצורות ההפוכות, אנו מרגישים עכשיו אהבה, קִרבה, חיבוק ודבקות.

זה התהליך שהאדם עובר. התורה כולה מדברת על כך, ולכן היא כוללת בתוכה תרי״ג רצונות. בכל רצון יש גם ארבע בחינות שהן: דומם, צומח, חי ומדבֵּר, או עביות הרצון בדרגות א', ב', ג,' ו-ד', ככל שהרצון אכזרי יותר. בהתאם לכך אנו מקריבים רצונות; בבוקר, בצהריים, בערב, בשבתות ובחגים. כלומר אנו עובדים עם הרצונות במצבים שונים שנקראים ״עתים לטובה״ או ״עתים לרעה״.

יש רצונות ששייכים לדרגת האדם הפשוט או הכוהנים וכן הלאה. יש רצונות שאני מקריב, כשאני מרגיש שקודם לכן עשיתי בהם כביכול טעות, שגגה. יש רצונות שאני מעלה אותם לדרגה הבאה, כלומר הם כבר אחרי השגגה, והתיקון הוא כדי להשתמש בהם עוד יותר בכוונה על מנת להשפיע, לעלות שלב נוסף בסולם המדרגות. ויש רצונות שהם בדרגת הדומם, ״על כל קרבנך, תקריב מלח ומים״ 1, והמזבח עצמו צריך להיות בנוי מאבנים.

האדם שמקריב את הקורבן צריך להיות ״כוהן״, ״לוי״ או ״ישראל״, שהם דרגות בתוך האדם. והוא יכול להיות מאומות העולם, שגם הן רצונות שנמצאים בי, בתוכי. כלומר ״אומות העולם״, ״ישראל״, ״לוי״ ו״כוהן״ הם הרצונות שבתוך האדם, בדרגת המדבֵּר. בדרגת הדומם, מלבד המזבח שעשוי מאבנים, צריך שיהיו מלח ומים, שאותם אנחנו מקבלים מהאדמה. בדרגת הצומח יש פסולת רבה וצמחים שונים. ובדרגת החי הקורבנות הם מהבקר, מהעופות, מהעזים וכן הלאה, מבעלי החיים הכשרים. ״כשרים״ הכוונה, שעברו את הבירור והביקורת

שלי, כי אני מחלק כל רצון ורצון לחֵלֶק שאני יכול להשתמש בו, ולחלק שאסור לי להשתמש בו, וביניהם יש פרסה. סימני הכשרות בבהמות הם ״מפריס פרסה, ומעלה גירה״. הסימן של הכלים דהשפעה, החלקים שעובדים בגלגלתא ועיניים ונמצאים בהשפעה, הוא ״מעלה גירה״, ואילו הסימן של כלים דהשפעה הנפרדים מכלים דקבלה, הוא ״מפריס פרסה״. ואם מדובר בדגים, אזי סימני הכשרות הם קשקשים וסנפירים.

התיקונים בכל דבר ודבר, בכל פרט ופרט, תלויים בארבע בחינות שיש בכל רצון, ועל ידי מי כל רצון ורצון יכול להיתקן, באיזו דרגה ובאילו זמנים. ״זמנים״ הכוונה לזמנים כלליים של יום ולילה, ולזמנים שהם סביב החודש, סביב השנה וכולי. כלומר יש כאן צורה שלמה של תיקונים המשלימים זה את זה בכל הרצונות, וכשהאדם מתקן את כל הרצונות האלה, הוא מגיע לגמר התיקון שלהם.

אם כן, מלבד הרצונות איננו צריכים לתקן דבר. זאת, משום שברצונות המתוקנים אנחנו כבר מגלים את המעמד העליון שלנו, את הבורא, שאנחנו נמצאים איתו בדבקות. לכן כל עבודת האדם היא קורבנות.

 

למה אין קורבן אדם?

האדם אינו קיים כלל אלא הוא מה שאנחנו בונים, על ידי כך שאנו מקריבים למענו את כל הדומם, הצומח והחי. האדם שבנו הוא המבצע.

 

אם כך, האדם הוא התוצאה של הקורבנות והוא לא היה קיים לפני כן?

הוא התוצאה. זה החלק שמבצע את הקורבנות על הדומם, על הצומח ועל החי. לכן כל אחד צריך להגיד, ״בשבילי נברא העולם״ 2. למעשה, גם בעולם שלנו אין אדם.

 

מי זה האדם? למה הוא מבדיל את עצמו מעולם החי?

כי נראה לאדם שהוא מעל החי, שהוא שולט עליו. מדוע? משום שיש לו שתי רגליים ושתי ידיים, הרי גם לקופים יש. האדם נבדל מהחי בדבר אחד בלבד – ביצר הרע שיש בו.

 

כלומר אם אתה מתקן את היצר הרע שלך, אתה מגיע לדרגת האדם. ואם לאו, אתה פרא אדם, בן בלייעל, או שיש לך רק את ההזדמנות להיות אדם. ולכן כתוב, ״כולם כבהמות נדמו״ 3.לפיכך, כשאנחנו מתחילים לתקן את עצמנו, התיקון הוא בדַרגות שעדיין אין בהן עבודת קורבנות.

הקורבנות הם מדַרגה גבוהה מאוד. התורה מראה, שכדי להגיע לעבודת הקורבנות יש לעבור את מצרים, לברוח משם, להסכים עם עבודת התיקון, כלומר להסכים להתחבר בהר סיני, להסכים להיות ״כאיש אחד בלב אחד״, ולבנות את דמות האדם בקשר עם כולם, בערבות. לאחר מכן עוברים במדבר, ואז מתחילים בהדרגה את עבודת הקורבנות.

אין זה פשוט להגיע לתיקון הרצונות, למצב שבו אני מבין ומרגיש אותם ויכול להבדיל ביניהם. מצב שבו אני יכול לזהות את הרצונות שבהם אני מלכתחילה שונא את כולם, ואילו עכשיו אני מסכים איתם במקצת, אפילו מוכן לעזור להם, לעבוד בשבילם, ופתאום גם לאהוב אותם. איני רוצה עוד דבר, אלא רק שתהיה לי ההזדמנות להקריב את עצמי ולאהוב. ״קורבן״ משמעו, שאני מקריב את עצמי, ובכך אני מקרב את עצמי לבורא.

 

עד כה דובר על עבודה פנימית, על עבודה של מקובלים שנעשית במדרגות גבוהות, לאחר שכבר עברו הרבה מאוד שלבים. איך כל זה קשור למה שקורה כיום בעולם?

למעשה, כל העולם הזה נמצא בתוכי. כשאני מתקן את עצמי, אני רואה שהעולם כולו מתוקן. שום דבר לא צריך להשתנות, מלבד התפיסה שלי. שהרי הכול נמצא אצלי בפנים, כולם מצולמים אצלי בראש. אם אני מתקן את התכונות שלי, כל ״המכונה הפוטוגרפית״ שמאחורי הראש שלי מצלמת לי את העולם החיצוני כנמצא אצלי בפנים.

בתקופה זו אנחנו נכנסים לעולם וירטואלי, למדפסות תלת ממד וכולי. אנחנו מתחילים להבין שכל מה שאנחנו רואים בחומר, יכול להיות בתוך המוח שלנו. משום שהדברים אינם קיימים בצורה חיצונית, אלא זה רק נראה לנו כך. המציאות שאנו מרגישים כקיימת בחוץ, למעשה קיימת בתוך חמשת החושים שלנו, ואם נתנתק מהם, מבחינתנו אין כלום. כלומר אם אנו מתחילים לשנות את החושים שלנו, הכול משתנה עבורנו.

 

איני משנה את הראייה או את השמיעה, אם כן מה פירוש לשנות את החושים?

העין אינה רואה כלום. אחרי חוש הראייה, השמיעה, הטעם, הריח והמישוש, שבהם אתה קולט את המציאות, יש עוד מערכות רבות שמפענחות לך את מה שאתה כביכול רואה. אותן מערכות מעבירות לך עכשיו הרגשה שהכול נמצא לפניך, כאילו שיש בתוכך מדפסת שמדפיסה לך את התמונה הזאת בחוץ. רק שאין זו תמונה שטוחה היוצאת ממדפסת רגילה, אלא תמונה תלת ממדית היוצאת ממדפסת תלת ממד, שמדפיסה לך כל הזמן את העולם תוך שהיא מעדכנת את התמונה. ״מדפסת״ זו חיה עם הרצונות, עם המחשבות, עם התכונות הפנימיות

שלך, וכך היא כל פעם מדפיסה לפניך, מקרינה לך את צורת העולם, ובזה אתה חי. רק שעדיין אינך מבין שכל העולם הזה הוא תוצאת ההדפסה שלך, התכונות שלך.

לפי חכמת הקבלה, ומשום כך היא נקראת ״חכמת הקבלה״, אתה מתחיל להבין שכל העולם הוא תוצאה, ושאתה יכול לתכנת את התוכנה הפנימית שלך באופן אחר לגמרי. אתה יכול להיכנס לתוכה ולשנות אותה, מתוכנה שכולה מתוכננת, שנקראת ״שיטת הקבלה״, לשיטת ההשפעה.

כשאתה מתחיל להתייחס בהשפעה לעולם שנמצא ״מחוץ״ לך, אתה מתחיל להכניס אותו שוב פנימה. קודם לכן ה״תוכנה״ הדפיסה לך את מה ש״הפוך״ ממך, שנמצא מחוץ לך, מרוחק על ידי האגו שלך, ואילו כעת אתה מתקן את האגו שמרחיק אותך מהעולם, ובמקום להרחיק את העולם אתה רוצה לצמצם את המרחק, ואפילו לקרב ולהכניס אותו פנימה, כך שכולו יהיה קרוב אליך, ואלה הם הקורבנות. כל מה שאתה רואה שייך לך, ואתה מתייחס אליו באהבה. כלומר אתה נדבק אליו, אתה הולך לדבקות עם העולם, לדבקות עם הבורא כי הבורא זו כל

המציאות.

וכך כל מה שהודפס לך ב״מדפסת התלת ממד״, אתה כביכול מכניס פנימה. אולם למעשה אינך מכניס שום דבר פנימה, אלא רק מתכנת את עצמך; במקום ש״מדפסת התלת ממד״ תוציא הכול החוצה, היא תראה לך את הדברים בפנים, בתוכך. כך אתה מתחיל להרגיש את כל העולם בתוכך, שזה שלך. אתה והעולם מתחילים להיות כאחד.

אתה מגיע לכך ש״כל העולם״ ו״האני״, הנקודה ההתחלתית שלך, שממנה התחלת לעבוד, והמילוי הזה שנקרא ״בורא״ כולם מתאחדים יחד. זה נקרא שהגעת לגמר התיקון לאיחוד, וכל המציאות היא אחד.

 

אתה מתאר את התהליך הזה כנמצא בשליטתך.

בעבור זה ניתנה התורה.

 

עם זאת, אני יודע שאם תזלזל בי, ארגיש לא טוב ואחשוב עליך מחשבות לא טובות, ואם תפרגן לי, ארגיש טוב ואוהב אותך. כי כך אנחנו בנויים, כך בנויות מערכות היחסים.

נכון. מלכתחילה זה כך.

 

מה כאן הוא בשליטתי? האם יכול להיות מצב שתזלזל בי כל הזמן ואני אוהב אותך? האם אני מזוכיסט?

לא. כי הרי אני זה מי שאתה מדפיס. לי אין שום בחירה חופשית, אין לי כלום. אני העתקה מהרצון שלך, ואם תשנה את הרצון שלך, פתאום תראה שאני ממש נחמד, שאני ממש כמו הילד האהוב שלך, כמו חלק בלתי נפרד ממך.

 

ואין זה חשוב מה תעשה לי, תמיד ארגיש כלפיך אהבה?

אתה לא תרגיש שאני עושה לך משהו רע, אלא ההפך, תתבייש מכך שקודם לכן חשבת שאני כה רע. פתאום תגלה שכל המעשים הזוועתיים שראית שאני עושה, הדברים הרעים שדיברתי עליך לפני כולם והמעשים הלא טובים שעשיתי כלפיך, כל הדברים האלה היו טובים, אלא שאתה פענחת אותם וראית אותם בצורה רעה, בגלל שהאגו שלך לא היה מתוקן. ולכן עכשיו כשתיקנת אותו, התקרבת אליי, פתאום אתה רואה שהכול תלוי בתיקונים שלך. ועכשיו אתה מתבייש שהתייחסת אליי כך, וכדי לתקן את המצב אתה מביא ״קורבן חטאת״ וכולי.

 

כלומר אני מוכן לוותר על הדברים שלי ולתת לך.

לא, אתה כבר לא מוותר לי, כי זה ממש כמו לתת לעצמך. הכול תלוי בתיקון הפנימי, לכן הקורבנות הם כל העבודה. אם אתה מחלק אותם לפי דרגות העביות א', ב', ג', ד', דומם, צומח, חי ומדבֵּר, ואחר כך בתוך המדבֵּר לאומות העולם, ישראל, לוי, כוהן, ולפי הזמנים לארבע עונות השנה, ולכל משמרות הלילה וחלקי היום, אזי יש לך שם את הכול. כי מלבד הקורבנות אין כלום.

 

מה האדם צריך להקריב כדי להשפיע על ה״מדפסת הפנימית״ הזו?

רק את הרצון האגואיסטי שלו, להתעלות מעליו למען הזולת במקום למען עצמו. ב״מדפסת״ עובדת התכונה למען עצמו או התכונה למען הזולת. עתה היא כולה עובדת בתכונה שהיא כביכול למעננו. נתנו לך את ה״מדפסת״, במבוא לספר הזוהר מסבירים על המכונה הפוטוגרפית הזו, והיא מדפיסה לך את תמונת המציאות. ה״מדפסת״ הזו כוללת בתוכה תוכנה קטנה שנקראת ״התוכנה האגואיסטית״, אולם אם כבר התפתחת די הצורך, אתה מגלה ליד ה״מדפסת״ הזו את ספר הזוהר ואת כתביהם של מקובלים אחדים שנקראים ״תורה״, כי הם

מביאים אותך למאור ולכל התיקונים, ואתה מתחיל לגלות את היכולת לעשות שדרוג.

 

איך אני עושה את השדרוג הזה? מה עליי להקריב? כיום, במבט על העולם, כל שאני יכול זה להקריב רכוש או זמן. אני אפילו לא מבין את הרצון שלי.

אין המדובר ברצון או ברכוש או בזמן.

 

אם כן מה להקריב?

עליך לעשות בדיוק את מה שכתוב בתורה; עליך לקרב אליך את כל העולם שנמצא עכשיו בדמיון שלך, ב״מדפסת״ הזו, כאילו מחוץ לך.

איך אתה עושה את ההפעלה הזו מחדש? בדומה להפעלת מחשב. את ההפעלה מחדש לא עושים בבת אחת, אלא מכבים ומחכים דקה או שתיים, עד שהכול יתיישב, עד שכל המתחים ייעלמו וכל התהליכים יירגעו, ואז ניתן להפעיל אותו מחדש.

אולם כאן אינך מכניס תוכנה ולוחץ על התחל, אלא עליך לעשות זאת לבד. זו עבודה פנימית, אישית, באופן כזה שאתה מבין מה שאתה עושה. כלומר אינך מקבל נניח גרסה מספר 1.1 ואחר כך גרסה מספר 1.2 , וכך כל הזמן יש לך גרסות מתקדמות. אלא עליך לדעת באיזו גרסה ראשונה אתה נמצא, ומה היא עושה לך, איך היא מציירת לך את כל העולם, את כל המציאות לפי הזמנים, לפי האופי של בני האדם, לפי ההיסטוריה, הגיאוגרפיה, לפי כל מה שיש, עם הדומם, צומח, חי ובני האדם.

עליך לדעת מה תעשה ברגע שאתה משדרג לתוכנה החדשה שעִמה תעבוד. מה היא תעשה לך? מה אתה תרגיש בפנים? אילו שינויים פסיכולוגיים פנימיים יהיו לך בתפיסה, ביחס, ברצון, בהכול. כאילו שמזריקים לך זריקות, ועל ידי זה אתה מתחיל לחשוב מחדש, להרגיש מחדש, להתייחס מחדש. דברים מסוימים נעשים קרובים יותר, ואחרים רחוקים יותר, אתה מתכנת את עצמך לראות את המציאות בממדים חדשים.

עליך לדעת את זה ולהסכים לזה מראש, להבין ולעבור את כל זה במודעות. כלומר לתכנת את עצמך, בעצמך. אין זו פעולה של הכנסת דיסקט ולחיצה על הכפתור, אלא יש כאן עבודה קפדנית. לכן נאמר בפרשה, אתם רוצים להתקרב? אין בעיה, רק תדעו על איזו עבודה מדובר. מהבוקר עד הלילה, ומהלילה עד הבוקר, כל פעם עובדים על רצונות חדשים, עובדים בהדרגה על כל רצון ורצון, ומתייחסים אליהם ככוהן, כלוי, כישראל וכאומות העולם.

 

ממחקרים פסיכולוגיים ידוע שהכול נתפס בפנים. מורגש שהאירועים בעולם הזה, אפילו המחשבות והרצונות, אינם בשליטתי. מתוך איזו נקודה האדם יכול לתכנת את עצמו, אם הכול יוצא מה״מדפסת״ הזו?

הוא חייב להיות בסביבה הנכונה. אני נמצא בתוך עיגול שחור, ובמרכזו יש לי שטח קטן שנקרא ״העולם הזה״, ואותו אני מרגיש. ומלבד זה הכוח העליון מסדר לי גם משהו מחוץ לי, לעודד אותי, לעזור לי, משהו שיכול להשפיע עליי באופן הדדי. אני יכול לצעוק, ״הצילו אחים, חברים, תעזרו לי״, והם יבואו לעזרתי, יעבדו יחד איתי, וזאת למעשה הקבוצה.

אני חייב לבנות סביבי סביבה שתשפיע עליי את גדלות המטרה, שכדאי לעשות את שינוי התוכנה על עצמי, כדאי לשנות את תפיסת המציאות. כשאנחנו נמצאים בתוכנה הראשונה, איננו מבינים כלום. אנחנו רואים את העולם כמקולקל, ואיננו יודעים מה לעשות עמו. למעשה, כל מה שאנחנו חווים עכשיו, שמורגש בנו כמשבר, אין זה אלא כדי שנחליף את התוכנה הפנימית, כדי שנתחיל להרגיש שלא נהיה מסוגלים להבין שום דבר ממה שקורה לנו כאן, אלא אם נשנה משהו. אנו לא נשנה את העולם, כי כבר ברור לנו שאין מה לשנות בו. שהרי ככל שאנו מנסים לעשות כן, הוא הולך ונעשה גרוע יותר. זאת, כדי ללחוץ עלינו, כדי שנבין שהתוכנה הפנימית חייבת להשתנות. האדם אפוא הוא זה שצריך לשנות את עצמו.

איך? בזה שיתחיל ל״צאת״ מעצמו לזולת. אבל למעשה הוא יוצא לאותה צורה תלת ממדית שנמצאת לפניו. זאת, כדי להחליף את התוכנה, כדי לעבוד בצורה שכל המציאות, כל העולם, ובכלל הכול, זה האני.

 

כלומר צריך לצאת מ״התוכנה״ הזאת לאזור ניטרלי, שאינו שייך ל״תוכנה״ הזאת, וממנו להעתיק את עצמך ל״תוכנה״ חדשה. כי כל עוד אתה בתוך ה״תוכנה״ הזאת אינך יכול לשנות אותה.

נכון. לכן אנחנו קודם כול ״עושים צמצום״, יוצאים לדרגת ״בינה״, ״חפץ חסד״, כך שאיננו שייכים לשום ״תוכנה״, אלא נמצאים כביכול במקום ניטרלי, ומהמקום הזה אנחנו עוברים בהדרגה ל״תוכנה״ החדשה.

 

אבל איך עושים שהמקום הניטרלי הזה יהיה מוחשי, ממשי, אמיתי, יותר מאשר ה״תוכנה״ שאתה רגיל אליה כל החיים?

אתה עובד עם ה״תוכנה״ שאתה רגיל אליה, אלא שאתה מתעלה מעליה, ועובד איתה בצורה ההפוכה. במקום נגטיב, פוזיטיב. אתה עובד בדיוק כמו שהיית עובד, רק הפוך. במה שהגבת קודם במינוס אתה מגיב בפלוס, ובמה שהגבת בפלוס אתה מגיב במינוס, כלפי עצמך.

בחיים אנחנו מכירים רק נקודה אחת. את הנקודה שמושרש בה הכול, היא מאוזנת מכל הכיוונים ואין לה משהו עצמאי משלה. עכשיו אתה אומר שמתגלה לאדם נקודה נוספת מחוצה לו. מהי אותה נקודה הנמצאת מחוצה לו, ובוחרת להעתיק את הסביבה על עצמה?

את זה קיבלנו, זה נקרא ״הנקודה שבלב״. אם היה לנו רק אגו, ודאי שלא היינו יכולים לעשות כלום. ״ישראל״ נקרא אדם שיש בתוכו מלבד האגו גם איזו נקודה שחורה או אדומה, והנקודה הזאת מושכת אותו למעלה, להכיר את העולם החיצון הזה, להיות בצורה הפוכה. ״ונהפוך הוא״ 4, ״עולם הפוך ראיתי״ 5, לזה צריכים להגיע, כי בחוץ, אחרי עורו של האדם, שם נמצא הבורא, שם נמצא העולם הרוחני.

 

האם תפקיד הנקודה הזאת הוא לבקש מאותה הסביבה ״תעזרו לי, תצילו אותי״?

כן.

 

בחיים שלי לעתים אני מסתדר עם אנשים ולעתים איני מסתדר איתם. אם כן, מה עליי לבקש?

עליי לבקש, את הרגשת החשיבות, כך שאצא מעצמי, מגדרי, מגופי כביכול, החוצה. זאת, כדי שארגיש את עצמי, פורץ מתוך עצמי, וכל הזמן אהיה בכם. זה נקרא שאני ״מקריב את עצמי״, אני מקרב את עצמי, את האני שלי, אני רוצה לחיות איתכם יחד בדבקות, בחיבור.

וכך אני מתחיל להרגיש ששם מחוצה לי, נמצאת הנשמה שלי, וכשאני יוצא מכל האזור הקטן שניתן לי, שבו אני מרגיש את האני ואת העולם שלי, אל כל העיגול השחור, אני פתאום רואה, שהוא לא שחור אלא מלא אור. שם באמת החיים, שם זו כל המציאות. כל השטח הזה נקרא ״השכינה הקדושה״, מפני ששם מתגלה השוכן, האור העליון, הבורא, ושם זו האמת.

ואילו אני הייתי בתוך העיגול הקטן. זו ״התוכנה הראשונה״ שניתנה לי, כדי שאני בעצמי אגדל, ואבצע את הפעולה הזאת. כי אם אני עושה זאת בעצמי, רוכש את תכונת ההשפעה ב״תוכנה החדשה״, אני מבין ומרגיש את כל המציאות, את התוכן שלה, מההתחלה ועד הסוף.

אני רואה ״מסוף העולם ועד סופו״ 6, אני נעשה כמו הבורא. אני דבוק לרעיון שלו לברוא את המציאות, וכך אני ככל המציאות הזאת, דבוק אליו, כלומר מגיע לדרגתו. זה הסיום של העבודה ב״תוכנה השנייה״, דלהשפיע.

 

אבל איך גורמים לכך שהמעבר ל״תוכנה השנייה״ יהיה הדבר החשוב ביותר? אתה אומר, לבקש מהקבוצה את הרגשת החשיבות, אבל כל עוד מה שאני מתוכנת אליו ב״תוכנה הראשונה״ חשוב יותר, הרי אשאר בצד הזה.

שתי ה״תוכנות״, הן הראשונה והן השנייה, הן תוכנות דינמיות. הן כל הזמן משתנות. ככל שאתה מגדיל את חשיבות החברה, התוכנה הראשונה, האגואיסטית, מגדילה לך את חשיבות האגו שלך, כדי שתצטרך יותר את הסביבה. היא מבלבלת אותך ואומרת, ״יש לך דברים שהם חשובים יותר מעצמך. מה אתה פתאום נכנע להם?״ וכולי.

כלומר שתי ה״תוכנות״ האלה כל הזמן עובדות יחד. מה שנמצא בתוכָן והשטח הלבן שבו אתה עושה את הבחירה ואת הכול, כל זה למען נקודת הבחירה, למען המקום שבו אתה עומד, ועל ידי הגברת השפעת הסביבה עליך, אתה כל הזמן מתקדם.

אם כן, הדרך היא די ברורה. ה״תוכנות״ עובדות והן צריכות לעבוד, ואינך יכול לשנות את דרכן במאומה. כל שלב ושלב שאתה עושה כבר נמצא בתוכן. אבל כשאתה עושה מאמץ קטן, כשאתה רוצה להגביר, באמצעות מה שניתן לך, את השפעת הסביבה שנמצאת מחוץ לך, כשאתה רוצה לצאת אליהם, ואתה מבקש מהם שיטפלו בך, כשאתה מגיע אליהם ודורש את זה, בזה אתה מגביר את הקצב. התוצאה מכך ש״אני מעורר את השחר״ 7. כלומר אתה מעורר את החסרונות שלך, להגיע לחיבור, לדבקות, ומזרז את הזמן. ובזה אתה גם מבין יותר, מרגיש יותר.

אתה לומד את ה״תוכנות״ אבל לא על ידי מכות, כמו שאנחנו רואים שכל העולם סובל. אמנם זה גם לימוד, אבל על ידי סבל. הלימוד צריך לבוא ממך, על ידי כך שאתה בעצמך רוצה להכיר ולהזדהות עם התוכנה הזאת שנקראת ״מחשבת הבריאה״, הכוללת את שתי ה״תוכנות״, אותך ואת הכול.

 

זה דומה מאוד למשפט הידוע מהמשנה, ״הפנקס פתוח, והיד כותבת, וכל הרוצה ללות יבוא וילוה״ 8.

זו בדיוק התוכנה עצמה, שכתובה בצורה כזאת שזה עובד.

 

להכניס את כל המציאות לתוכי, זה נשמע מדהים, מסעיר.

האמת היא שאינך מכניס כלום. אתה רק משנה את התפיסה, כי בכל מקרה המציאות היא בפנים ולא בחוץ.

 

אבל לאדם שמסתכל על זה מהצד, התיאור הזה נשמע פשטני, כי למעשה אני ״מתג״ של חשיבות. מה הקשר בין החשיבות, ובין הגילוי שלי שכל המערכת הזאת קיימת בתוכי?

בחשיבות אתה בודק את הכול, עובר על הכול. כמו בקורבנות, עליך לעבור על פרטים רבים בכל הרצונות: רצונות לקבל ורצונות להשפיע, ובדרגות: דומם, צומח, חי ומדבֵּר, בכל האופנים שלהם. עליך לעבור בעצמך על כל פרט ב״תוכנה״, גם הראשונה וגם השנייה, זו כנגד זו. בכל פעם אתה מתעדף את הדברים בצורה אחרת, פעם כך ופעם כך, תוך שאתה בודק את התוכנות; למה? איך? ומה?

ה״תוכנות״ האלה נמצאות בך מלכתחילה. אמנם אינך המתכנת, אבל בזה שאתה בודק אותן באופן הזה, אתה כביכול בונה את המציאות. הבורא, המתכנת, הוא זה שעשה את התוכנות האלה והכניס אותן בך, אבל הוא עשה אותן כביכול בצורה מקולקלת, הרוסה, שנקראת ״אחרי החורבן״, ״אחרי שבירת הכלים״, ״אחרי חטא עץ הדעת״. אתה מקבל אותן במצב שהן כביכול לא עוֹבדות נכון. למה הדבר דומה, לילד שמביאים לו משהו מפורק, כמו פאזל או לגו, כדי שירכיב אותו. אבל כשאתה מרכיב זה עם זה, ובודק האם אתה מרכיב נכון, האם חלק אחד

דומה לחלק אחר, האם זה אפשרי, אתה לומד את שכלו של הבורא, אתה נדבק במחשבת הבריאה.

 

מדבריך עולה שה״תוכנות״ האלה הן לא זרות זו לזו, אלא הן ממש הפוכות זו מזו. כלומר מהאחת אתה לומד על השנייה.

ודאי. לכן האגו שלנו הוא ״עזר כנגדו״. ״עזר״, עוזר לנו. שום דבר לא נברא כדי להזיק, אבל אם במסגרת כל התנאים שנותנים לנו, איננו מסוגלים, למעשה לא רוצים, להמשיך ב״תוכנה״ בצורה הנכונה, אזי מגיעות המכות. המכות שכלפינו הן מכות רציניות מאוד. מדובר בחיים ומוות, בשואה, במלחמות, בכל האסונות שבעולם. אבל ברגע שאנחנו מתחילים במקצת להתייחס ל״תוכנה״ הזאת ברגישות, בהרגשה שזה משהו שכדאי לי ללמוד ואני רוצה להזדהות עמו, אזי העולם נמלא באור ואהבה.

 

נניח שעליי לבחור בין שני דברים, ואני פונה לחבר כדי שיעלה בפניי את חשיבות ה״תוכנה״ של הנתינה וההשפעה. האם הוא יֵדע מה נכון בשבילי, מה מתאים לי? האם יש בו את הצד הזה של ה״תוכנה״, או שהוא סתם מעלה בפניי את החשיבות?

יכול להיות גם כך וגם כך, תלוי באיזו דרגה אתה נמצא. יכול להיות שהוא ישחק איתך בצורה כזאת או בצורה אחרת, אבל תמיד המשחק שלו כלפיך נמצא ב״תוכנה״. הוא חלק מה״תוכנה״ שלך, ואתה חלק מה״תוכנה״ שלו.

 

האם זה משנה אם אני משחק כלפי החבר במודע, או שדרכי משוחק לו הדבר? האם יש לכך חשיבות?

החשיבות היא עד כמה אתה מזדהה עם ה״תוכנה״. זה נקרא להיות ״עבד ה'״, או להיות ב״דרגת האדם״, ב״עיבור״ או ״יניקה״ או ״מוחין״, ששם אתה כבר מתלבש ב״תוכנה״ כמו המתכנת עצמו, כמו היוצר עצמו, שנמצא מאחורי הקלעים ומפעיל את העולם.

 

אבל כלפי החבר, האם זה משנה לו אם אני מודע ל״תוכנה״ הזו או לא?

ודאי. אתה הוא המשפיע. למעשה הוא העתק שלך.

 

כלומר ככל שאני נכנס ומזדהה יותר עם ה״תוכנה״, כך הפעולה שלי על החלקים היא פנימית יותר מאשר חיצונית.

נכון. כמו שאנחנו רואים כיצד העולם הזה הולך ומתקדם יותר ויותר לטכנולוגיות וירטואליות.