כָּל מַעְיָנַי בָּךְ

 פרשת "אחרי מות - קדושים"

(״אחרי מות״, ויקרא טז, א – יח, ל)

(״קדושים״, ויקרא יט, א – כ, כז)

 

 

 

בפרשת ״אחרי מות״, לאחר מות שני בני אהרון, נדב ואביהוא, הבורא מפרט בפני משה דינים שונים, שקשורים לאופן שבו רשאי אהרון לגשת אל קודש הקודשים שבמשכן, והדבר כרוך בהבאת קורבנות מסוימים. על אהרון לבצע בחירה בין שני שעירים. האחד, שעיר עזים, המוקרב כחטאת, והשני נשלח חי למדבר כשעיר לעזאזל.

בהמשך מופיע האיסור לשחוט בהמה למאכל ללא הבאת קורבן לאוהל מועד. זאת, כדי לגמול את העם מעבודת האלילים שהוא מורגל לה. בסיומו של העיסוק בקורבנות, הבורא מורה למשה לצוות על העם לא ללכת בדרכי המצרים והכנענים, ולא להישמע לחוקותיהם. העם מצווה לשמור את חוקת הבורא כחוקת חיים.

בסיום הפרשה הבורא אומר לעם ישראל, לא להיטמא בכל הטומאות שעשו העמים שישבו בארץ כנען לפניהם, כי משום זה הקיאה אותם הארץ מתוכה.

פרשת ״קדושים״ נפתחת בכך שנאמר לבני ישראל, ״קדושים תהיו כי קדוש אני ה' א‑להיכם״ 1. לאחר מכן מפורטות מצוות רבות ושונות; מצוות בין אדם למקום, בין אדם לחברו, מצוות קורבנות, יראת אב ואם, שמירת השבת, איסור הפנייה לאלילים, פירוט דיני הקרבת הקורבן ואכילתו, השארת מעשר מהשדה ומהכרם, כשאת החלק הנותר יש לתת לעני ולגר. כמו כן, מפורטות המצוות לא לשקר, לא לגנוב, לא לעשוק ולגזול, לא להישבע בשם ה', לא לשנוא את בני ישראל בלב, ולא להיות רכיל בעם. והמצווה הידועה ״לא תקם ולא תטר את בני עמך,

ואהבת לרעך כמוך: אני ה'״ 2.

קיומן של חלק מהמצוות תקף בביאת עם ישראל לארץ ישראל. מדובר במעשר פרי עץ, באיסור ללכת אחר עבודה זרה, אחרי מנבאי עתידות, בחוקים שנוגעים ביחס לגר ולמשפט צדק. את כל המצוות הללו צריך לשמור משום שהן ציווי הבורא. כמו כן, חל איסור מוחלט על גילוי עריות וניאוף, שדינם עונש מוות.

בסיום, הבורא מצווה את בני ישראל לשמור את החוקים כאשר יבואו לארץ, להתרחק מכל המעשים שעשו בארץ מצרים, ולהבדיל בין בהמה טמאה לטהורה. ובכך הבורא יבדיל את ישראל מהעמים, והם יהיו לו קדושים.

שתי הפרשיות האלה הן עיקרה של כל התורה, כי הן מסבירות שהכול עובר, הכול הולך אחרי הכוונה. יש לבני האדם מחשבה, דיבור ומעשה, כאשר בכל אלה העיקר הוא למה אנחנו מתכוונים בכל המעשים האלו. העיקר הוא שכל הדברים האלה יתקיימו לכיוון ״ואהבת לרעך כמוך״, בכל מה שקשור לאדם; לעצמו, לחברו, למקום ולעם. כלומר בכל המעשים האלו אנחנו חייבים לשמור, שכל הפעולות שלנו יהיו לטובת הזולת, ודרך טובת הזולת לטובת הבורא, ״מאהבת הבריות לאהבת ה'״ 3.

מדובר כאן על שלב שבו אנו ב״אמצע המדבר״. יצאנו ממצרים, קיבלנו את התורה, הכול היה בסדר, אמנם היו תקלות באמצע, כי אנחנו ממצרים, ופתאום שוב מדברים על כך שלא יעשו עבודה זרה. אם כן, השאלה היא עד מתי, מתי ולמה?

בני ישראל, אותה הקבוצה שיוצאת מבבל ורוצה להיות ב״ואהבת לרעך כמוך״, לפי שיטת אברהם שהיא השיטה של חסד, אהבת אחים, עובדת על כך כל הזמן. אחרי מצרים אותה הקבוצה מתחילה לעבוד על הרצון שלקחה ממצרים. הכלים שלקחו ממצרים, זה נקרא ״הרצון לקבל הגדול״. הם לקחו איתם את פרעה, כדי לתקן אותו. במקום פרעה יהיה להם קשר עם הבורא, כי פרעה הוא האחוריים של הבורא. ״קשה עורף״ זה בגלל פרעה, שהוא הרצון לקבל הגדול שצריכים לתקן בהדרגה. לכן, כשבני ישראל עוברים את ״ארבעים שנות המדבר״, זה

נקרא שהם כל יום ויום, כל פעם ופעם, מגלים בתוך עצמם רצונות מקולקלים יותר, שהולכים וגדלים ונעשים עוצמתיים.

האדם מרגיש שיום יום מתעוררים בו כאלה רצונות, כאלה כוונות זדוניות כביכול. הוא מרגיש שהוא נמצא יותר ויותר בכוונה לעצמו, שוב חושב רע על אחרים, ולא אכפת לו מהסביבה, מהחברה, מהעם והמדינה. הוא אינו נמצא במחשבה על אחרים, אלא רק במחשבה איך יהיה לו טוב. אם האדם מודע לכך, אז הוא מתייאש מהכול, מהעבודה הקשה כלפי המשפחה שלו, כלפי השכנים שלו, כלפי העיר שלו, כלפי כל העולם.

חשוב להבין שהכול מגיע מתכנית הבריאה, ועלינו לתקן את היצר הרע, כי ״בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין״, ו״המאור שבה מחזירו למוטב״. קיבלת את התורה, ועכשיו עליך להשתמש בה. ״ארבעים שנות המדבר״ הן רק התחלת התיקון של האדם כדי להיות מעורב עם כולם, להיות כמשפחה אחת עם כולם, באהבת אחים. התנאי לקבלת התורה, ״להיות כאיש אחד בלב אחד״, להיות בערבות עם כולם, להרגיש שאתה אחראי על שלום כולם.

העבודה הזאת היא עבודה קשה, בפרט כשפותחים לאדם את הרצונות המקולקלים שִכְבָה אחרי שִכְבָה ועליו לתקן אותם כל פעם. זה בעצם מה שדורשים מאיתנו, זה המושג של עם ישראל, ישר-אל, להגיע למצב שכולך משפיע באהבה כמו הבורא, עד שתגיע ל״שובה ישראל עד ה' א-לוהיך״ 4. למצב שאתה כמוהו על פי התכונות, הרצונות, המחשבות, והעיקר על פי הכוונות, שבכל מחשבה, דיבור ומעשה, תהיה לך כוונה לטובת הזולת. כל החוקים האלה, שבהם על האדם להתייחס לדומם, לצומח, לחי ולמדבֵּר, הם לטובתו. זה עניין המעשר, הפאה,

כל מה שאנחנו צריכים לעשות בשדה, ג' שנות עורלה וכן הלאה. כך גם בהתייחס לדומם, לצומח ולחי, אלה חוקי הכשרות וכל מה ששייך ליחס לחי. לאחר מכן עבודת המדבֵּר, היחס לבני אדם בכלל, לישראל, ללוי, לכוהן, לקשר נכון ויפה בין כולם.

כשהאדם מתחיל לבנות את בית המקדש, את הכלי הקדוש, לאחר שהוא אוסף את כל האנשים ובכלל את כל העולם שנמצא סביבו, בינתיים במסגרת מסוימת, שבה הוא רוצה לקבוע באמת את היחס שלו להשפעה ואהבה, אזי היחס הזה נקרא ״העבודה שלו בבית המקדש״. העבודה הזאת היא עבודת הקורבנות. קורבן מהמילה ״קרוב״, האדם מתקרב כל פעם יותר ויותר לבורא, לכוח ההשפעה, הנתינה והאהבה. זאת, על ידי כך שהוא מדמה את עצמו לכוח הזה, למרות האגו, מעל עצמו. יש כאן עבודה של ביטול עצמי, ביטול ה״יש״, עבודה של אהבת הזולת שנחלקת לשניים. ראשית, ״אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך״ 5, לאחר מכן ״ואהבת לרעך כמוך״, ואחר כך מ״ואהבת לרעך כמוך״ ל״ואהבת את ה' א-לוהיך״ 6, שזה כבר כללי וכולל הכול.

יש כאן עבודה רבה מאוד כדי להביא את כולם להיות משפחה אחת כך שיהיו בחיבור, באופן כזה שכולם מרגישים את כולם כמו בני משפחה אהובים, הדואגים זה לזה, מצב הנקרא ״ערבות״. בכלי כזה אנחנו יכולים כל הזמן לקדש את עצמנו, להקדיש את עצמנו לבורא. מה הכוונה ״לקדש שמו״? שמו הוא השפעה ואהבה, ה-ו-י-ה א-לוהים, חיבור של שניהם. משמע, הן הכלים של השפעה והן הכלים של קבלה, כל הכלים שלנו, כל הרצונות שלנו, מתחברים להשפעה דרך הזולת לבורא.

בכך עוסקות הפרשות, זה עיקר התורה. אם מקיימים זאת, התורה היא ״באר מים חיים״ 7, כי בפירוש התורה כתוב שכל המצוות ניתנו כדי לתקן את הלב, לכן זה מה שאנחנו צריכים, תיקון הלב. לפיכך, כל מה שכותבים כאן על התיקון שלנו, על שדה, על עצים, על חיות, על בהמות, על יחס אדם לזולת, על יחס אדם לעבודת ה', כתוב באופן ישיר, הכול כדי לתקן אותנו, את כל מה שהוצאנו ממצרים. גלות מצרים התרחשה כדי להיכנס לאגו, ולהוציא משם את כל הרצונות האגואיסטיים האלה. כשברחנו ממצרים רק עלינו מעל הרצונות האלה, הייתה כביכול השראה מלמעלה הנקראת ״אתערותא דליעלא״, ועל ידי זה יצאנו. כמו שכתוב, ואנחנו גם קוראים על

כך ב״הגדה של פסח״, שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו הוציאנו ממצרים. עדיין לא יצאנו בעצמנו, זה דומה למגנט שמחזיק חתיכת ברזל באוויר, אבל החתיכה אינה יכולה להחזיק את עצמה באוויר. עלינו להידמות לבורא בכל הפעולות האלה, זה נקרא ״קדושים תהיו כי קדוש אני״.

איך נהיה קדושים? על ידי כך שאנחנו מגלים את כל הרצונות כמו שהם היו במצרים, מהקטנים ועד הגדולים. כלומר, בכוונה על מנת לקבל. כל הרצונות קיימים בכל אחד ואחד באופן אגרסיבי, אגואיסטי, אנוכי, ועלינו לתקן אותם אחד אחד. למעשה, פרשה זו עוסקת בתיקון האדם כלפי כל העולם והבורא יחד.

 

אם נאמר לאדם רציונלי, איש אקדמיה שמכיר את טבע האדם וחקר אותו, שעלינו להתייחס זה לזה ב״ואהבת לרעך כמוך״, הוא יחשוב שזו אוטופיה, או התעלמות מטבע האדם, או שזו קטנות השכל. אם כן, איך בכל זאת נוכל לקיים בינינו יחס של ״ואהבת לרעך כמוך״?

אכן אדם רציונלי מודרני צודק בחשיבתו במאה אחוז. עברנו כבר את כל התהליך, התנערנו מהקומוניזם, הסוציאליזם ואפילו מהקיבוצים וכולי. אנחנו מבינים שהטבע שלנו הוא כולו ״אגו״, שכל אחד דואג לעצמו. כך למשל, אם נעבור בעיר שלנו, נראה שכתוב ״שמור את עירנו נקייה״, למה ״עירנו״? האם מהערים האחרות לא אכפת לי? כלומר משחקים עם האגו של האדם, אומרים לו, ״כדאי לך, הרחוב שלנו, פח הזבל שלנו״ וכדומה. זה נכון, זה יחס באמת נכון, בריא ומציאותי לאדם. זה באמת הטבע שלנו ואין לנו מה לעשות, אם אין לנו את התורה.

איננו יכולים לתקן את עצמנו ללא הכוח העליון. לכן, התיקון ייעשה על ידי חכמת החיבור או על ידי חכמת הקבלה, כאשר כל אחד ישתמש בהם במידה שבה שהוא מסוגל. תכנית הבריאה היא שנלך ונתקן את עצמנו, ורק אם אנו רואים זאת כדבר אפשרי – נצליח. כלומר אם נעשה זאת, ודאי שיהיה טוב לכולם. עלינו לבנות חברה אידיאלית, מדינה שבה מתקיים יחס של אהבה בין כל האזרחים, בממשלה עצמה ובינה לבין אזרחיה.

אנחנו נמצאים בתהליך שבו הכוח העליון, הטבע, סוגר אותנו במבוא מיוחד, ואנחנו חייבים לעבור את הדרך. בדרך הזאת יהיו לנו כל פעם ייסורים, כדי שנתקן את עצמנו. אלו הן כל הצרות שאנחנו מגלים, בייחוד בתקופה האחרונה. המשבר שהתחיל לפני שנים אחדות מתגלה עכשיו, מכיוון שכעת יש הכרח לקיים את הכלל ״ואהבת לרעך כמוך״, ודרכו להגיע לגילוי הבורא, התכנית הזו חייבת להתממש. לפנינו שתי אפשרויות: להתקדם על ידי ״מכות״, וביחס לעם ישראל זה מאוד לא רצוי, כי השונאים שלנו רק מחפשים הזדמנות כזו, או שנבין שזו מגמת הטבע ועלינו לקיים את מה שהטבע מכתיב. הטבע הוא א-לוהים, הכוח העליון, אם נבין זאת נתקדם באופן יפה וטוב, לפי מה שכתוב כאן בפרשה, בקורבנות, הכוונה היא להתקרב על ידי תיקון האדם.

לכן, אם אנחנו רוצים לטפל בטבע האדם, לתקן אותו, עלינו להשתמש באמת בתורה, בפנימיות התורה, בתורת אור. פנימיות התורה נקראת ״חכמת הקבלה״, מפני שהיא מביאה את האור הטמון בתורה. על ידי לימוד נכון של חכמת הקבלה, האדם מרגיש שפועל עליו כוח כלשהו, הוא אינו יודע איך הכוח מגיע אליו, אבל היחס שלו משתנה לאהבת הזולת, לרגש אל הזולת, בשלב ראשון לפחות ל״אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך״.

האדם מתחיל להרגיש שבאמת כדאי לו לעשות כך, והוא לא נדרש להתאמץ לכך. האדם נמצא בחברה נכונה, ומדי פעם בלימוד, ומקיים את כל החיים, כמו שהם, עם זאת, עליו להיות קשור למקור האור, מקור הכוח, שמשנה ומתקן אותו. בהתאם לכך, האדם מתחיל לראות שהוא קשור לעולם שנראה לו מיום ליום גלובלי יותר, למערכת שנראית יותר ויותר קשורה, וממש מחייבת אותו להיות קשור לכל העולם. בין אם אנחנו רוצים ובין אם לאו, אנחנו מרגישים כל הזמן, הן מבחוץ והן מבפנים, שאנחנו הולכים ו״נסגרים״, נעשים ״צמודים״ יותר ויותר לכל העמים, לכל המדינות, לכולם. בין אם נרצה ובין אם לאו, הצרות הפרטיות והכלליות לא יעזבו אותנו. כיום אנחנו רואים, זה לראשונה, שאנחנו נמצאים במצב מיוחד מאוד.

במהלך ההיסטוריה, מעולם האנושות לא הייתה במצב שבו לא ידענו את הצורה הבאה שאליה אנחנו רוצים להגיע. לא קרה שהיינו בלי מנהיג שידע מה לעשות וכיצד להוביל אותנו. אולם כיום, נראה כי כולם נמצאים במצב של חוסר אונים. בעבר כשנעשו מהפכות בצרפת, הן היו למען הפועלים, למען הטכנולוגיה, שברו מכונות או שהיו בעד מכונות. אולם כיום יש חוסר ידיעה כללי על מה יהיה, באיזה אופן, מה לתקן, לאן להתקדם, הכול ממש לא ידוע ולא מובן.

ולכן, כדברי המקובלים, חכמת הקבלה מתגלה כמענה היחיד, היא אינה צריכה להתחרות עם משהו אחר, כי איננו יכולים לגלות את הצורה העתידית, מכיוון שהיא הפוכה מהטבע שלנו. בעבר רצינו להיפטר מהעבדות, לאחר מכן בימי הביניים, מהתלות, לכן הגיעו הטכנולוגיה, כלי התקשורת והמדע, וכעת סיימנו הכול. כביכול אין לנו מה עוד לקבל מהעולם הזה, להפך, יש ייאוש, יש חוסר התעניינות בכול, מפני שה״תמונה״ הבאה נסתרת. אנחנו נמצאים מול העולם הבא, המחר שלנו, והוא נסתר, לגמרי לא ברור באיזו צורה עלינו להיות, ואיך להתקדם. איננו יודעים כיצד להתקדם אפילו מהרגע הנוכחי לרגע הבא, וכך גם בכלכלה, בחינוך, בבניית המשפחה, במערכת הבריאות ובאקולוגיה. השנה במיוחד, שלא כלפני חמש, עשר שנים, אנו מתחילים להרגיש את המכות.

 

ההחלטה לא לדבר על המשבר נעשתה כדי לא לגלות מחלה שאין לה תרופה?

כן, אבל כיום כבר מדברים על כך, מפני שאי אפשר כבר להימנע מלדבר. האדם מסתכל על מה קורה סביבו, מה מגיע אלינו מהטבע, מהשמים, ומבין. לכן במצב זה של חוסר אונים, יש לפנינו הזדמנות להראות לכולם שיש שיטה. השיטה שמתגלה עכשיו היא בת אלפי שנים, והיא מתגלה בייחוד בימים אלה כדי לעזור לאנושות להתקדם לצורה הבאה, לרמה החדשה, כי רק באמצעותה נוכל להגיע לאמת, לטוב.

על האנשים להבין שהשינויים שחכמת הקבלה מדברת עליהם, אינם שינויים בטכנולוגיה, במבנה החברתי וכולי, אלא שינוי בטבע האדם. בעבר, במשך מאות אלפי שנים, אלה היו שינויים במבנה החברתי. אנחנו משנים כל הזמן את היחסים בינינו, אבל אלו שינויים שמכוונים אותנו לנצל זה את זה. לפני ארבע מאות שנה, החל מימי הביניים והלאה, התחלנו להתקדם עם הטכנולוגיה החדשה; במאה העשרים במדע, וכעת בביוטכנולוגיה וכולי.

נכון להיום, מיצינו מהסביבה הכול, קלקלנו אותה. כמו שאנחנו מקולקלים מבפנים, קלקלנו את העולם מבחוץ, פגענו באיזון האקולוגי, במערכות היחסים בינינו וכולי. עכשיו אין מה לעשות אלא רק לתקן את האדם. אינך יכול לקלקל את האדם, כי מלכתחילה הוא מקולקל, ״יצר לב האדם רע מנעוריו״ 8. על ידי תיקון האדם נתקן את החברה, את האקולוגיה ואת העולם, מבפנים.

חכמת הקבלה נקראת ״חכמה פנימית״, פנימיות התורה, כי היא מדברת רק על איך לתקן את האדם מבפנים, את האגו שלו, את היצר הרע שבו, ולהפוך אותו לטוב. לכן אנחנו צריכים את החכמה הזאת, כי היא מביאה לנו את הכוח העליון, את ״המאור המחזיר למוטב״. פנימיות התורה קשורה לכוח העליון. לכן, אם אנחנו מתעסקים בחכמת הקבלה באופן נכון, ועובדים על החיבור בינינו, על אהבת אחים וכולי, כמו שמסבירים לנו מקובלים, אנחנו יכולים למשוך אלינו אנרגיה רוחנית, את תכונות ההשפעה והאהבה, שאינן נמצאות בעולם שלנו. כך הן ישלטו בנו ויהפכו את הטבע שלנו לטוב. כאן איננו יכולים לעשות מאמצים, אין לנו משהו טוב שבעזרתו אנחנו יכולים לתקן את עצמנו, אלא באפשרותנו רק למשוך את ״המאור המחזיר למוטב״. אם האנושות תשמע לכך היא תמנע מעצמה מכות גדולות. הכול אפוא תלוי ביחס האדם לחייו, למה שיש לפניו. שתי הפרשות הסמוכות, ״אחרי מות״ ו״קדושים״, עוסקות בדיוק בזה.

 

ישנם סוגי חברויות שונות; בארגונים, בתאגידים, אפילו בבתי ספר, בחדרי מורים. נניח שבתוך קבוצה כזו יש עשרה אנשים, שהחליטו להיות ביניהם בערבות הדדית, ביחסים ובקשרים טובים, לדאוג זה לזה. אבל הרי ידוע שיש לדאוג לכל הכלל ולא רק זה לזה. אם יש חברות כזאת, אם יש החלטה כזאת, מדוע אין זה מתאים לכלל ״ואהבת לרעך כמוך״, וגם לא לערבות?

את התיקון עושים כקבוצה, עם זאת אין די להסתגר בקבוצה של עשרה אנשים. כיום אנחנו נמצאים במצב שהאנושות מתגלה כמערכת גלובלית, אינטגרלית שבה כולנו קשורים זה לזה.

כל האנושות, כל העולם, קיימים כמערכת אחת, לפיכך אין כל תועלת בכך שמטפלים בחלק קטן מכל העולם. בדומה לאברהם, שרצה ״לסחוב״ את כל בבל, ורצה להפיץ בה את שיטת התיקון. על בסיס אותו עיקרון, איננו יכולים להתגבר בנפרד על כל מחלה ומחלה שבאה ומתחדשת בעולם, אלא רק על כל המחלות יחד. כי כולן נובעות מחוסר איזון כללי בתוך הטבע, מחוסר איזון בין כל חלקיו.

גם אם נעקור מהגוף איבר כלשהו, כל הבעיות שתיווצרנה הן לא של החלק שנעקר, אלא הבעיה היא בקשר בין כל החלקים הנותרים. רפואות המזרח לעומת זאת, מצליחות בריפוי מחלות כי הן מתייחסות לגוף האדם בכללותו ולא באופן אלופתי 9.

מכאן שקבוצה קטנה חייבת להיות קשורה לכל העולם, ולא להסתגר רק בתוך עצמה. לולא כן, לשם מה האור העליון שמגיע ומתקן את הערבות, את החיבור ההדדי ואת אהבת החברים, שהם רוצים לקיים, אם אין ממשיכים את זה לכל העולם זו תהיה פעולה אגואיסטית. זה חייב להיות כך, כי קבוצת אברהם בנתה את עצמה כקבוצה, זו הייתה המשימה. הרצון שהתגבר בהם נקרא המצב שבו ״היו במצרים״, עלו מעל הרצון, תיקנו אותו, ואז הגיעו למצב שבו הם היו ב״ארבעים שנות המדבר״, ואפילו הפכו את הרצון לקבל לרצון להשפיע, זה נקרא ״כיבוש הארץ ובניית בית המקדש״. ברגע שהם תיקנו את עצמם בבית המקדש הראשון, הם מיד התחילו להישבר. כי כתוב שלא יצאו בני ישראל לגלוּת, אלא בכדי לצרף להם את נשמות הגויים. עלינו לתקן גם את כל בבל, כל אותם שבעה מיליארד שבינתיים ״כיסו״ את כל כדור הארץ, כי עלינו להיות אור לגויים.

מטבעו של האדם, שהוא אינו יכול לקלוט יותר מעשרה אנשים בטווח הדאגה שלו, ברגש, בשדה הראייה. כמו כן, יש אנשים שמוצאים חן בעיניו יותר, הוא מתקשר אליהם יותר, מתחבר אליהם יותר.

 

האם מדובר על כל חברוּת שהיא? ומהי אפוא חברות נכונה?

לא, ברגע שיש לפני האדם עשרה אנשים, גם אם הם נבדלים, בודדים, אינדיבידואליסטים, הוא עדיין יכול לקלוט אותם, אמנם בקושי, אבל הוא קולט. עם חמישה אנשים זה עוד יותר נוח, בטוח וטוב, כך אנחנו בנויים. כאשר אדם מתחיל להתקשר נכון עם אחרים, למושג ״מניין״, הוא יכול להכניס את כל האנושות.

ב״תלמוד עשר הספירות״ אנחנו לומדים ש״עשר הספירות״ הן כל המבנה, כל העולמות העליונים וגם העולם שלנו כולו בנוי כך. כלומר תלוי איך מחלקים, אם כל אחד ואחד הוא אינדיבידואליסט, אם כל אחד ואחד מתעסק רק באגו שלו, אזי באמת אי אפשר להסתדר. אולם אם כולנו הולכים ומתקבצים, אם כולם הולכים פחות או יותר באותו תלם, אם יש מטרה אחת, אם יש הלכה אחת, תורה אחת, זה ״כאיש אחד בלב אחד״, אזי אין זה קשה.

 

נניח, שישנה עשיריה, עשרה אנשים שהחליטו להתקבץ, לבנות ביניהם יחסים טובים של חיבור וערבות. כיצד ניתן להסביר שהמושג הנכון של חברות הוא שצריך להתחבר גם עם אנשים הרחוקים זה מזה, שאין ביניהם שום קשר?

כדאי להתחיל מאותן עשיריות, אותם ״מניינים״, כי תחילה לומדים איך להתחבר בקבוצה קטנה של עשיריה, זה היסוד, ולאחר מכן אפשר שיהיו גם חיבורים בין עשיריות עד שנגיע לחיבור באנושות כולה.

לדוגמה, איך מתרבים בטבע? התאים של החיים הולכים ומצטברים יחד, עד שהם הופכים להיות גוף אחד, שנעשה תא אחד גדול, או תאים רבים. כל אחד עם הדרך שלו, עם הטכנולוגיה שלו, עם יחס משלו, אבל כל אחד מוסיף לאחר. כמו האיברים הפנימיים אצלנו בגוף, כך הם עובדים בהרמוניה. לכן, עשרה נשארים עשרה, ואם לחיבור של כמה עשרות יש מטרה אחת שנמצאת מעליהם, אזי כולם, כלפי המטרה הזאת, נחשבים כאחד.

 

נניח שיש לאדם חיבור טבעי עם חבר מסוים, נוח לו איתו, נעים איתו, הם התרגלו זה לזה. מה יכול לקשור חבורות שונות שיש ביניהן חיבור טבעי ונוח, מה שנקרא בעולם שלנו ״חברות״?

זה פשוט מאוד. נניח שאנו חיים בעיר אחת, ואנחנו רוצים לדאוג לאווירה יפה בעיר, לניקיון העיר, לחשמל ומים וכולי, כמו במשפחה, כמו בבית. אזי אתה כבר כולל את העיר כולה כמשפחה אחת, וכל העיר היא כבית אחד.

 

כלומר האינטרס הזה גבוה יותר מאינטרס חברותי קטן.

כן, כולם נכנעים למטרה משותפת ונכללים בה, ואין זה קשה. כך עד שנגיע למצב שכולנו נהיה כאגודה אחת. שהרי, מטרת הבריאה היא להיות אנושות אחת כנגד בורא אחד, וכך מגיעים לדבקות.

 

בעבר היה מודל בחברה לפיו יכלו האנשים לרכוש מיומנות זה מזה. כיום אין מודל שאפשר להגיד עליו, ״כך אני רוצה להיות״, ״גם לי בא להיות כזה״. אם כן, כיצד האנושות תעבור עכשיו לשלב הבא?

בכל המודלים הקודמים ההתפתחות הייתה על ידי האגו של האדם, האגו דחף אותנו באופן טבעי. ״במקום צייד, אני רוצה להיות חקלאי, לאחר מכן במקום להיות חקלאי אני רוצה להיות בעל מפעל, מדען״ וכולי. כיום לעומת זאת, אנחנו נמצאים בנסיגה, בצניחה, מפני שאיננו רואים את התמונה הבאה, לאן להתפתח. כלומר האגו שלנו אינו דוחף אותנו יותר מבפנים לתמונה עתידית כלשהי, אין הוא ״מצייר״ לנו את העולם העתידי. ההפך, האגו הפנימי כביכול אומר, ״אין לי במה לפתות אותך, לדחוף אותך עוד״.

 

אכן אנחנו עדים לכך, וזו הסיבה שכיום הדיכאון והחרדות הם המחלות הנפוצות ביותר בעולם.

במקרה כזה עלינו לקבל את הצורות של העולם העתידי מהתורה. לפי צורות אלו, אין צורך לטפל בעולם, לשנות את הסביבה, שהרי כבר קלקלנו די את הטבע, האקולוגיה וכולי, כעת עלינו לטפל בגורם האנושי. הגענו לעידן חדש, שנקרא ״הדור האחרון״, שבו זה לראשונה על האדם לטפל בעצמו, שהרי מעולם לא הייתה לנו נטייה לזה או מחשבה על כך.

 

אם יהיו למשל, עשרה איש שידגימו את המצב החדש, יָרְאוּ עד כמה טוב להם להיות בקשר טוב, האם אחרים ירצו ללמוד מהם?

נכון, צריך להתחיל לעשות זאת, אולם אז מרגישים שמתעוררת דחייה כלשהי, משהו שעוצר, כי חייבת להיות התפתחות שבה כל העולם יתקשר באותה צורה של יחסים. אנשים שמרגישים ריקנות, מבינים שיש כאן שיטה שעונה באמת על הצרכים והבעיות של העולם.

 

אם נמשיך בקצב הזה בעוד חמש-עשרה שנה נהיה עשרה מיליון. אין זה כמו המהפכה התעשייתית או המהפכה האגרארית, שהתפשטו בכל העולם והוא נהיה כזה.

כי במהפכה התעשייתית זה נעשה על ידי האגו, ואילו כאן זה נגד האגו.

 

איך מגיעים לכמויות האלה? איך מגיעים באמת לכל העולם?

מגיעים לכל העולם על ידי שני כוחות. מצד אחד, על ידי הכוח הדוחף לחיבור שמתגלה, פתאום נרגיש שאיננו יכולים לשלוט בחיים שלנו ובעולם, כוח זה דוחף אותנו מאחור. מצד אחר, ישנו הכוח שמושך אותנו מלפנים, דרך ההפצה. עם הכוח שמושך מלפנים זו קצת בעיה, כי האדם מטבעו עצלן. הוא אינו רוצה, ואינו חושב או רואה שהוא יכול להרוויח מכך, כי הוא חייב להיות ידידותי ביחס לאחרים, וזה נגד האגו. לכן ההסברים כאן צריכים להיות הדרגתיים ומתאימים לרצון של האדם.

לאומות העולם, בהשוואה לעם ישראל, קשה יותר, משום שזו התורה ״שלנו״. עם זאת, רואים שהם דווקא נמשכים לזה, ואילו עם ישראל ״קשה עורף״, קשה לו. נקווה שלא נגיע ל״מכות מצרים״, ונעבור את כל המצבים בקלות. לכן חשוב להבין שבפרשות האלה מדובר עלינו, על התיקון הפנימי שלנו, הכול כדי לכוון את לִבֵּנוּ להשפעה לזולת ודרכה לבורא.

 

מלבד ״עם קשה עורף״, נאמר על עם ישראל גם ״כל ישראל חברים״, איך מטמיעים את המודל הנכון של החברות הזו, כך שהוא יתפשט לכל העולם?

באמצעות סדנאות, חינוך והשכלה גלובלית אינטגרלית, מציגים את המסר והשיטה באמצעים מגוונים. העניין נוגע הן לקיום שלנו והן לעתיד הטוב שאנחנו משיגים, לכן הכול תלוי בהפצה, כמו שכתוב, ״יפוצו מַעְיְנותיך חוצה״ 10 .