כָּל מַעְיָנַי בָּךְ

 פרשת "תזריע-מצורע"

(״תזריע״, ויקרא יב, א - יג, נט)

(״מצורע״, ויקרא יד, א - טו, לג)

 

 

 

בתחילת פרשת ״תזריע״ מסופר על דינים הקשורים לאישה יולדת. אישה שיולדת זכר, נחשבת לטמאה במשך שבעה ימים. ביום השמיני עושים לבנה ברית מילה, ולאחר מכן עליה להיות שלושים ושלושה ימים בתקופת הטהרה. אם האישה יולדת נקבה, היא נחשבת לטמאה במשך ארבע-עשרה ימים, ועליה להיות שישים ושישה ימים בתקופת הטהרה, ולאחר מכן היא צריכה להביא קורבן. אם אין לה אפשרות להביא קורבן, עליה להביא במקומו שני בני יונה או שני תורים.

בהמשך מפורשים דיני נגעים. אדם שיש לו נגע כלשהו בגוף, חייב לבוא לכוהן. הכוהן מבחין ומברר מהו הנגע ומה הדין בנוגע אליו. כמו כן, מפורטים דיני צרעת בעור האדם, דיני צרעת בשׂער הראש והזקן, דיני המצורע באופן כללי ודיני צרעת הבגד.

בפרשת ״מצורע״, שהיא המשכה של פרשת ״תזריע״, מדובר על כך שמצורע שנרפא ממחלתו, עליו להגיע לכוהן וזה בודק אותו. לאחר מכן הוא מביא שתי ציפורים, הכוהן שוחט ציפור אחת ואת הציפור השנייה החיה, הוא טובל בדם הציפור השחוטה, ומַזֶּה על המצורע שבע פעמים. אחר כך הוא משלח את הציפור החיה על פני השדה, וכך הוא מטהר אותו. והמיטהר מכבס את בגדיו ומגלח את כל שׂער גופו, ובכך הכוהן מכפר עליו.

בהמשך מפורשים ומפורטים דיני צרעת הבית. אם אדם מגלה שהבית שלו מצורע, הוא מודיע לכוהן שזיהה נגע צרעת בקירות הבית. הכוהן בודק את הבית, כשהוא ריק מבעליו, וסוגר אותו למשך שבעה ימים. לאחר שבעה ימים הכוהן עורך בדיקה נוספת, את האבנים הנגועות מוציאים ובמקומן שמים אבנים אחרות, ומטייחים את הבית.

לאחר מכן מביאים קורבן, וגם כאן לוקחים שתי ציפורים, שוחטים אחת וטובלים בדמה את הציפור החיה, מַזִים על הבית, משלחים את הציפור החיה אל מחוץ לעיר, אל פני השדה, ובכך מכפרים על הבית.

בהמשך מובאים דיני הטומאה והטהרה של אדם זב. אדם זה טמא לכל דבר; בסביבתו, במיטתו, בכלי ביתו ובבגדיו. כל הנוגע בו חייב לעבור תהליך של טהרה, ויהיה טמא עד הערב של אותו היום. זב חייב להיות בבידוד שבעה ימים, ולאחר מכן לרחוץ את גופו במים ולהביא קורבן לכוהן, ואז הוא ייטהר. בסיום הפרשה מתוארים טומאת הקרי, ודינה של אישה נידה, שכל מי שנוגע בה נהיה טמא עד הערב.

 

בפרשות אלה יש פרטים רבים על דיני טומאה וטהרה. מה הן טומאה וטהרה?

כשאנחנו קוראים את הדברים האלה, זה נשמע שאנחנו עושים כאן פולחן, אך מדובר כאן על פנימיות התורה. אלה הן פעולות תיקון שנעשות בפנימיות האדם.

 

התיאורים הם כה דרמתיים, ציוריים ומוחשיים עד כי קשה להתנתק מהסיפור.

נכון, כל הדברים האלה נראים אכזריים ופרימיטיביים מאוד. במה אפוא שונה התורה משיטות ותורות אחרות של עמים שונים שנוהגים להשתחוות. ובמה אברהם, שלא רצה להשתחוות לפסל ולדמות, הוציא והבדיל את כל העם מבבל? הרי כאן זו ממש אותה עבודה זרה, אין זו עבודת קודש. אלא שההבדל בין עבודה זרה לעבודת קודש הוא בחיצוניות ובפנימיות. אם אדם עושה את הדברים האלה בחיצוניות, אין לו בכך שום תועלת. אמנם הוא חושב שכך הוא יכול להיטיב את החיים שלו, לעצמו, ואולי באופן כלשהו ״להרגיע״ את הכוח עליון, כדי שיתייחס אליו יפה וטוב.

אבל התורה מדברת לאדם אחד, היא מדברת על טהרת הלב, והאדם נקרא ״עולם קטן״ 1. כלומר כל מה שאנחנו רואים כקיים בעולם שלנו, אינו אלא העתקה מאיתנו, מהפנימיות שלנו. אנחנו לומדים זאת מתפיסת המציאות הנכונה. כיום גם הפיזיקאים והפסיכולוגים שחוקרים את המציאות, אומרים לנו שכנראה זה כך. הם מסכימים עם מה שנאמר בתורה כבר לפני אלפי שנים, שלמעשה איננו רואים את העולם, אלא אנחנו רואים את עצמנו, כאילו אנו פרושׂים מחוצה לנו.

את הרצון לקבל שלי בדרגת המדבֵּר, אני רואה כבני אדם רבים. את הרצון לקבל שלי בדרגת החי, אני רואה כחיות, כבהמות, כציפורים, כדגים וכן הלאה. את הרצון לקבל שלי בדרגת הצומח, אני רואה בכל מה שצומח על פני כדור הארץ. ואת הרצון לקבל שלי בדרגת הדומם, אני רואה ככדור הארץ וכל הדומם שבו, וגם כדומם שבכל היקום. למעשה, הכול שייך לרצון לקבל שלי. וכפי שהרצון לקבל שלי משתנה בכל החלקים שלו, בדומם, בצומח, בחי ובמדבֵּר, כך משתנים כל החלקים במציאות הנראית לפניי. לפיכך, קשה לנו לדבר על ההבחנות הפנימיות שבנו, אין לנו שפה לכך.

אולם בחכמת הקבלה יש לזה שפה, וזו שפת הקבלה. יש בה ספירות, מדרגות, פרצופים, וחלקים. עשר הספירות הן כל המבנה שלנו, כל הרצון לקבל על כל מה שקורה בו בכל עשר הספירות. יש לנו את ״תלמוד עשר הספירות״ ואנחנו לומדים את כל המבנה, שהוא המבנה של כל המציאות. אבל איננו יכולים לדבר עם בני האדם בשפה של עשר הספירות, כי הם אינם נמצאים בדרגת הכרה שכל מה שיש זה בעצם עשר ספירות. לפיכך, אם אני משיג את עשר הספירות האלה, אני רואה את כל העולם כשלי, שזו הפנימיות שלי, וכך אני מתייחס אליו.

אולם אם איני משיג את המציאות באופן כזה, אם לא עבדתי על זה, אם לא הגעתי לחיבור עם כל המציאות דרך אהבת הבריות ואהבת הזולת ומשם לאהבת ה', אזי אני רואה את המציאות כמו שכולם רואים, בעיניים רגילות.

לפיכך, גם אם אני נמצא בהשגה רוחנית, ואני משיג את פנימיות העולם, שהכול נמצא בי, איני יכול לדבר עם אף אחד באופן כזה, כי לא יבינו אותי. אם כן, איך אני יכול להעביר את צורת הראייה שלי, ולא רק אותה, אלא גם את מה שהאדם הרגיל צריך לעשות כדי להגיע לצורה הנכונה, למטרת הבריאה, כדי שכולנו נגלה את העולם הפנימי ואת הכוח העליון שנמצא ומתגלה בו? אין לי שפה מלבד ״שפת הענפים״, שבעל הסולם מסביר עליה בחלק א' ב״תלמוד עשר הספירות״, ובה אני משתמש.

מה זו ״שפת הענפים״? כל מה שיש לנו בעולם האמיתי ואין אנו מרגישים אותו, קיים אצלנו בעולם בצורה, בתמונה שאנחנו מרגישים. וכך אנו יכולים להשתמש בשתי הצורות האלה, של העולם הרוחני והעולם הגשמי. כלומר אנחנו יכולים לדבר על העולם הגשמי ולרמוז על העולם הרוחני, כי שני העולמות זהים, העולם הרוחני הוא העתק מהעולם שלנו.

כך למעשה עלינו להבין את כל הפרשיות בתורה ובייחוד את הפרשיות האלה, כי יש את חיצוניות התורה ואת פנימיות התורה, אולם מה שחשוב יותר הוא הפנימיות שלה. לכן את כל החיצוניות של התורה, באופן שבו היא כתובה, כפי שאנחנו מבינים, בלי הקודים הפנימיים, עלינו להפוך ולהעלות לדרגה שלה, אם אנחנו רוצים להתייחס אליה כמו לתורה ולא כמו לספר קריאה רגיל.

בכך אני מתחיל לאתר מהו שורשו הרוחני של כל דבר ודבר בעולם הזה. אני רוצה לראות את השורשים ולטפל בהם, אני רוצה להגיע אליהם, לגלות אותם, לגעת בהם ולהיות בהם. התורה ניתנה לאדם כדי להעלותו מדרגת האדם שבעולם הזה – שמשוטט כמו כל החיות והבהמות, וחושב רק על אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות – לדרגה הרוחנית, לדרגת השורשים שלו.

בעולם שלנו אין לנו צורך בתורה, אנו יכולים להסתדר בלעדיה. הרי אנחנו רואים שאפילו אנשים שמחזיקים בתורה לא משתמשים בפנימיות שלה. כלומר אנחנו נמצאים בבעיה, איך לגלות דרך החיצוניות את הפנימיות. ולכן אנחנו לומדים את שפת הקבלה, כי באמצעותה האדם יכול להזמין על עצמו את ״המאור המחזיר למוטב״. כלומר כשאנחנו לומדים ורוצים מאוד להגיע אל העולם העליון, אנחנו עושים פעולות פיזיות כדי להגיע אליו,

אנחנו מתחברים יחד, ורוצים לכלול הכול יחד. כי בעולם הרוחני הכול סגור בעשר ספירות, שכולן מקושרות יחד בצורה אינטגרלית צמודה מאוד וקשורה בהדדיות, בהרמוניה. לפיכך, אם אנחנו מתחברים, אפילו בקבוצה קטנה של עשרה אנשים, במניין, ורוצים לגלות בינינו את העולם העליון, ולא רק זאת אלא שכשאנחנו לומדים יחד, אנחנו מתכוונים לגלות בלימוד שלנו את אותו עולם רוחני, אנחנו משתוקקים לזה, עולים לזה, ורוצים להזדהות

עם החוקים, המבנה, ההתנהגות שלו, איננו קוראים את מה שכתוב בתורה בחיצוניות, אלא משהו אחר לגמרי.

בעולם העליון, בעולם הרוחני, יש רק רצונות שלי, ואור, מילוי, גילוי כנגד הרצון, ועליי לתקן את הרצון שלי שמלכתחילה כולו שבור, ״כי יצר לב האדם רע מנעוריו״ 2. כלומר אני נמצא ברצון רק לעצמי, אגואיסטי, ועליי להגיע לרצון ההפוך, לרצון אלטרואיסטי, לנתינה, להשפעה, לאהבה, ל״ואהבת לרעך כמוך״ 3, שזה הכלל של כל התורה, כלל גדול בתורה.

איך אני מגיע לזה? כעת אני נמצא באהבה עצמית, שנקראת ״שנאה״ או ״יצר הרע״, אבל יש גם ״תורה תבלין״. כלומר על ידי זה שאני לומד נכון את התורה, במניין אנשים, כדי לעלות לאותה רמה, לאותה צורה רוחנית, אני מזמין כוח מיוחד, ואז המאור שבה מתקן, מעלה ומשנה אותי, בהתאם לדרגה הרוחנית. אני עולה בהדרגה, ומתחיל להרגיש ולהבין יותר, ולהיות כלול יותר בכל ההבחנות הללו. כך אני מעלה את עצמי, ומגיע למצב של גילוי, לפי הכלל, ״בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין״ 4, ״כי המאור שבה מחזירו למוטב״. ״למוטב״ פירושו, להשפעה, לטוב ומיטיב, לאהבה. מאהבת הבריות לאהבת השם, ל״ואהבת לרעך כמוך״ הכללי, שהוא כל התורה.

הרצון האגואיסטי שלי שנמצא בי עכשיו נקרא ״מצורע״. כשאני משתמש בו באופן לא נכון, על מנת לקבל, כשאני רוצה משהו לעצמי, באופנים שונים, זה נקרא ״לגנוב״. כל הסימנים האלה, שאני רוצה משהו לעצמי, מבוארים בפרשות ״תזריע״ ו״מצורע״. אפילו כשאני עושה תיקונים, שזה נקרא שאני ״מוליד בן או בת״, איני יכול לעשותם במאה אחוז, כי איני יכול להתגבר על כל הרצונות שלי אלא רק על חלק מהם. לכן לאדם יש צורה מסוימת, ואין הוא יכול לתפוס את כל המציאות. כלומר ישנה צורת אדם, הדומה לבורא, שאליה עליי להתאים

את הרצון. בחלק מהרצון אני עושה פעולה כלשהי שדומה לבורא, ובחלק ממנו איני מסוגל לעשות כן. חלק זה יוצא כפסולת, והפסולת היא בהתאם למה שאני מוליד. כשאני מוליד את פעולת הזכר, יש לי פסולת מסוימת, ועליי להיות בתיקונים שלושים ושלושה ימים כדי להיפטר ממנה, ואילו כשאני מוליד את פעולת הנקבה, עליי להיות בתיקונים שישים ושישה ימים, וכן הלאה.

החשוב הוא שנבין שלעת עתה מדובר בפעולות חלקיות שנעשות בהדרגה. זה נקרא ״ארבעים שנות המדבר״ שבהן האדם עובר תיקונים כאלה על עצמו, ובהדרגה מוציא מכל היצר הרע רצונות שונים מהקל לכבד, לפי אופיים ואופן הפעולה שלהם, ומתקן אותם ליצר הטוב, להשפעה, לאהבה ולחיבור. וכך אנחנו מגיעים לתיקונים, עד לתיקון השלם שנקרא ״הסיום של ארבעים שנות המדבר״. לאחר מכן, בארץ ישראל נשארים אותם החוקים, אבל אנחנו מממשים אותם בדרגה גבוהה יותר שנקראת ״ארץ ישראל״, רצון המכוון לישר-אל. ארץ זה ״רצון״, וישר-אל זה ״ישראל״.

זו למעשה העבודה שלנו, וכך אנחנו מתקנים את עצמנו באופנים שונים. כלומר ככל שהאדם שומע יותר ומעמיק בלימוד, הוא מתחיל להבין שאין התורה מדברת על פולחן, לחתוך יונים, חיות ובהמות ועוד, אלא על התיקון הפרטי שלו. אלא שהיא משתמשת בזה כסימנים, כדי ללמד את העם מ״ענף״ ל״שורש״. ואכן בני ישראל עשו כך, אבל הם עשו זאת כדי להבין ולראות באופן שקוף יותר את העולם העליון דרך העולם שבו אנו חיים, כך שיהיה אפשר לכלול את כל העולמות, ולתפוס את כל המציאות. כמו שכתוב, ״שובה ישראל עד ה' א-לוהיך״ 5, האדם מגיע לכוח העליון עצמו שממלא אותו. זאת, משום שתיקן את הכלים שלו, את הרצונות שלו, ולא משום ששחט יונים או ניקה את בגדיו.

אם כן, האדם מבין מה פירוש ״לנקות״; עליו להפוך את השימוש ברצונות מכוונה לעצמו לכוונת הזולת, לטובת הזולת. ואת זה עליו לעשות, הן בפנימיות שלו והן בחיצוניות שלו. האדם מתחיל לראות שיש לו ״שורש״, ״נשמה״, ״גוף״, ״לבוש״ ו״היכל״ שזה כל מה שמסביב, ולכן עליו לתקן את כל מה שיש. ה״שורש״ שבי, ה״נשמה״ שבי וה״גוף״, אלה הם הכלים הפנימיים שלי, והם נקראים ״גלגלתא ועיניים״, ו״לבוש״ ו״היכל״ שיחד הם כל היקום, הם הכלים החיצוניים שלי, ועליי לברר ולמיין את כולם. אפשר לראות זאת גם באופן אחר: הגוף שלי נחלק לחמישה חלקים – מוח, עצמות, גידים, בשר ועור, וכך כל פרט ופרט נחלק לחמישה חלקים, ואני ממיין אילו חלקים לבורא ואילו לא. במה שאני מסוגל לעבוד יותר ויותר בהשפעה זה נקרא ״קודש״. את זה אני מביא לתיקון ועם זה אני מזדהה.

 

למעשה, הפרשיות האלה עמוקות מאוד, אף על פי שנראה שהן מלאות בפרטים. בפרשיות מופיעים תיקונים נוספים, שנעשים על ידי כוהן, לוי וישראל, שהם שלושת הקווים שנמצאים באדם, ועליו להתחיל לסדר אותם, ולברר על ידי מה הוא ממיין, על ידי מה הוא בודק, מחלק ומתקן כל רצון ורצון. זאת עבודה פנימית יפה מאוד, והיא נקראת ״עבודת השם״, כי בזה האדם רוצה להידמות לבורא. זו עבודת האדם, ״אתם קרויים אדם״ 6, מי שעוסק בזה נקרא ״אדם״, כך הוא פועל כדי להידמות לבורא.

 

דורות רבים התבלבלו בפירוש סיפורי התורה, אולם עכשיו הגיע הזמן לגלות מה עומד מאחורי הסיפורים. מדוע שלא נעשה מילון שבו נגדיר ש״ציפור״ שווה נניח בינה דאצילות, ו״כוהן״ שווה אריך אנפין? כך כל אחד יוכל לקרוא את הסיפור הזה ולהבין את המשמעות הרוחנית.

אם כך נעשה, תהיה לאדם אשליה שהוא כבר יודע מה כתוב, ולא יותר מזה. אולם המקובלים אינם מעוניינים שאנשים יגיעו לכל הטקסטים האלה באופן שטחי, כמו חוקרים, ויוכלו לכתוב במקומם פשוט טקסט אחר. אם כן, השאלה היא האם הם יבצעו זאת, והביצוע לגמרי לא שייך לטקסט עצמו. הביצוע הוא קודם כול לארגן סביבה תומכת, שמכוונת אותך להגיע למטרת הבריאה. תחילה אתה מקבל הסבר, ומתחיל להבין שהמטרה היא להידמות לכוח העליון, שכולו משפיע. והשאלה היא איך אתה מאתר בך את זה, כשאתה הפוך ממנו, כשיצר האדם הוא רע מנעוריו, הפוך מהבורא.

כאדם הראשון, כל אחד היה פעם דומה, זה נקרא ״יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא״, אבל אחר כך הוא נפל מהדרגה הזאת, כלומר התהפך, וכל הכוונות שלו הן לעצמו, במקום להשפעה לזולת. אם כן, איפה אני מוצא עכשיו את הכוונות שלי, שהן הפוכות מהכוונות הנכונות, אני גם לא מזהה את זה. אם תשאל כל אדם ברחוב, הוא יגיד לך, ״מה אתה רוצה ממני, אני בסדר גמור, אני מתייחס לכולם טוב, אני חושב טוב על אחרים. רק אם מישהו גורם לי רע, אני כבר מתייחס אחרת״.

כלומר לגלות את היצר הרע, אפשר אך ורק כנגד המצב הטוב. ומה הוא המצב הטוב, איננו יודעים, לעת עתה עלינו לבנות אותו באופן מלאכותי. לכן המקובלים אומרים לנו שעלינו להיות בקבוצה, כי כך אנחנו מקיימים בינינו, בדרך כלשהי, את חוקי ההשפעה; בהבנה, באהבה, בחיבור, בהדדיות. וכשאנחנו עושים את זה בינינו, אנחנו מתחילים לגלות עד כמה אנחנו מתנגדים לזה. כלומר אני צריך עכשיו להגיע לחברה, ולהשתדל להיות שם מחובר עם כולם, ללמוד, להשתתף בפעולות שונות שלהם, ואז אני מגלה עד כמה איני רוצה את זה, עד כמה שאני הפוך, עד כמה אני לא בזה. ואת הרצונות האלה שמתגלים בי, אני רואה כיצר הרע, כי הם נגד החיבור, נגד ההשפעה, נגד האהבה.

כלומר רק בתנאי שהאדם עושה את הפעולות הנכונות ומשתדל, הוא מגלה עד כמה הוא לא נמצא בזה. ומדובר רק על פעולות שהמקובלים אומרים לעשות, ולא על פעולות חברתיות יפות שאנשים עושים בקהילה. זאת, משום שכנגד פעולות אלה לא מתגלה ״המאור המחזיר למוטב״, וכנגד זה הם אינם מגלים שהם רעים, שיש בהם יצר רע. להפך הם מגלים שבפעולתם הם משפיעים על אחרים, ולכן הם בסדר גמור.

לעומת זאת, בפעולות שעושים לפי המלצת המקובלים, אנחנו מגלים עד כמה שאנחנו הפוכים מההשפעה, הפוכים מהאהבה. ובגילוי זה אנו רואים שיש לנו יצר רע, לכן כעת אנחנו זקוקים לתורה. כתוב, ״בראתי יצר הרע״, ולאחר שנוכחת בזה ״בראתי תורה תבלין״, לכן עכשיו תלמד את התורה. עכשיו אתה זקוק לכוח שישנה אותך, יתקן אותך, ככתוב, ״כי המאור שבה מחזירו למוטב״. אולם רק אם גילית את הרע אתה צריך את המאור. וכשאתה משתמש עם הרע שבך כדי להזמין את המאור, זה נקרא ״העלאת מ״ן״, אתה כבר נמצא במדבר, ומבקש מהכוח העליון שישפיע עליך מ״ן. הכוח העליון משפיע עליך, ואתה מרגיש עד כמה אתה מתקדם. יש

לך כבר במקצת קשר לזולת, התקשרות, ונטייה לאהבה. וכך מתקדמים. כל התיקונים שאתה מרגיש בדרך, הם בדיוק מה שכתוב בפרשות ״תזריע-מצורע״. התיקונים הפנימיים יותר הם בפרשת ״תזריע״, והאחרים בפרשת ״מצורע״.

 

האם אדם שקורא את הפרשות האלה, מבין שכל מה שכתוב פה קיים בעצם בתוכו, שאלה הן דרגות תיקון שמגלים?

זה נקרא ״פנימיות התורה״, התורה הפנימית. הוא יודע, הוא שמע פעם אחת בחייו, שיש את התורה הרגילה ויש את פנימיות התורה. פנימיות התורה נקראת ״חכמת הקבלה״, ״תורת אמת״, כי היא מדברת על המצב האמיתי, ועל מה שמדובר באמת. ויש גם תורה אחרת שנקראת ״תורת בעלי בתים״, כשלומדים את התורה כמו שהיא. יש בתורה ד' דרגות, פרד״ס, ואלה הלומדים תורה כמו שהיא לומדים רק את הסוד, את הדרגה החיצונית ביותר. אולם גם זה טוב, כי בכל זאת בבוא היום זה יקשור אותם לתהליך. זה הרצון שלנו שמתפתח בנו בהדרגה, ובימינו התהליך הוא מהיר יותר. אנו מרגישים שאם לא ניכנס פנימה לא נוכל להחיות את עצמנו, הכול ייראה בעינינו כתפל.

לפני ארבעים שנה, היו חנויות בודדות שבהן אפשר היה לקנות ספרי קבלה, אחת בירושלים ואחת בבני ברק, ואילו כיום בכל חנות של ספרי קודש, יש מבחר של ספרי קבלה.

 

מתי תתעורר בקהל הכרת הרע או רצון למשהו מעבר למה שיש לו, כי כעת נראה שהכול בסדר. כיצד יתרחש התהליך הזה?

הרצון שבנו מתפתח, והוא לא כל כך תלוי בסביבה. ודאי שהסביבה כובשת את האדם, משנה אותו ומחייבת אותו. הוא מתחתן, עובד, הוא נמצא בה, ולכן הוא חייב להוריד את עצמו לדרגת הסביבה שהיא תמיד פחות מפותחת מהאדם המיוחד הבודד. זו הסיבה שכל הלימוד והחינוך שלנו, ההשכלה בבתי ספר ואפילו באוניברסיטאות, הכול בנסיגה, כי החברה מחייבת, היא אינה רוצה ואינה צריכה את זה. אם אני יכול להצליח על ידי דיבורים ופלפולים, אעשה זאת, ומכאן שאין צורך בהישגים פנימיים פרטיים שלי, שאף אחד לא רואה אותם, שהרי לא תצמח לי מהם כל תועלת.

מצד אחד זה נכון, אבל מצד אחר אנחנו לא מביאים בחשבון שאנחנו נמצאים בתהליך של התפתחות. בניגוד לדומם, לצומח ולחי, בני האדם נמצאים בהתפתחות. הרצון שלנו נעשה מיום ליום גבוה ופנימי יותר, הוא דורש יותר וצריך יותר, וזאת על אף שהחברה החיצונית, והעולם החיצון מחייבים אותנו להיות יותר ויותר פרימיטיביים ופשוטים, כפי שאפשר לראות מתכניות הטלוויזיה. הטלוויזיה התפתחה במאה הקודמת, בשנות

החמישים, ואני זוכר מילדותי שהיו בטלוויזיה תכניות יפות, בנושאים כמו מדע, מוסיקה, קונצרטים למיניהם. אבל כיום אין מקשיבים לקונצרט או צופים בתכנית מדע, אלא רק בסדרות וכדורגל.

אם כן, מצד אחד העולם ממש בנסיגה דרסטית, אבל מצד אחר, הרצונות באדם נמצאים בדרישה למהות החיים, בשביל מה אנחנו חיים? הם מתקדמים בכיוון הפוך, בעלייה. יש פער גדול בין מה שהעולם מציע לי, ובין מה שהייתי רוצה לקבל ממנו בפנים. אין מדובר בהצלחה, בתרבות, בחינוך, במדע, כי מגמה זו הסתיימה, הכול נמצא במשבר. האדם רוצה לדעת בשביל מה הוא קיים, ועל כך העולם אינו נותן תשובה. זה מצב טוב, כעת האדם אינו מבולבל ואינו נמצא בתקווה, כפי שבעבר חשבנו שהמדע יגלה לנו את הכול, והתרבות תמלא את כל מה שאנו צריכים בחיים. אנחנו כבר נמצאים במצב שאנחנו יודעים שלא נקבל מהם שום דבר. אם כן, השאלה ״מה הטעם בחיים״ עומדת בעינה ואף מתחדדת. אי אפשר להסתיר, לייפות או לכסות אותה. באופן כזה אנחנו מגיעים למבוי סתום, אנו חייבים לפתור את השאלה. אנחנו רואים זאת גם בכל מה שקורה בעולם; דיכאון, התאבדויות וטרור, העולם מאבד את הכיוון לגמרי. למעשה, זהו המצב שבו אנחנו צריכים להיות.

 

כלומר אופן ההתפתחות של מי ששומרים תורה ומצוות מצד אחד הוא טבעי, ומצד אחר אם יש סטייה כלשהי, ההתפתחות יכולה להיות באמצעות חכמת החיבור.

חכמת הקבלה מוצגת לכולם, היא נותנת לנו תשובות על השאלות; למה הגענו, בשביל מה ולמה אנחנו כאן, למה הצורה שלנו כיום היא כזאת, לאן העולם פונה, מה קורה עם ההשגחה וההנהגה העליונה? כדי לתת תשובה לאדם השואל את השאלות האלה, יש את חכמת החיבור שפונה לכולם. שבה אין משתמשים בשפת הקבלה. זו שיטה פשוטה שמלמדת איך לארגן בני אדם באופן כזה שיגיעו מאהבת אחים, להיכרות של העולם האמיתי, וידעו איך לנהל את חייהם. הם ידעו כיצד לחיות בביטחון, באופן יפה וטוב, ובידיעה שמחר יהיו להם בריאות,

אוכל, ביטחון, וכל מה שהם צריכים בעולם הזה. כדי להבטיח לנו את הקיום הטוב, אנחנו חייבים להגיע עכשיו לערבות, לחיבור בינינו, בעם ישראל, ״כל ישראל חברים״. ואם אנחנו מגיעים לזה לא יהיו לנו צרות.

כל חכמת הקבלה באה גם לצורך זה, אבל היא מיועדת לאלה שכבר רוצים לדעת את כל החוקים מבפנים, את כל כוחות הבריאה, לפי טבע האדם. כמו שבעולם שלנו יש אנשים פשוטים, ויש כאלה שחייבים לדעת, להתעסק במדע, כך כלפי מימוש מטרת הבריאה יש גם את שתי הצורות הללו. בסופו של דבר כולנו נגיע ל״ואהבת לרעך כמוך״.

 

כלומר קירוב הלבבות, חיבור עם הזולת דרך חכמת החיבור, גם מקרב את האנשים לרצות להיות קרובים לפנימיות התורה.

זה ממש נכון, וההתקרבות היא לפי הרצון שמתגלה בהם. אלה שמתגלה בהם רצון, דרך הפנימיות, להגיע לעבודה הזאת, לאהבת הזולת, מגיעים לכך באמצעות חכמת הקבלה. ואלה שאין להם נטייה לזה, מגיעים באמצעות החיבור הנכון ביניהם. אבל אין זה פשוט, לכן על ידי הפעלות מיוחדות שהעבירו לנו המקובלים, אנחנו מגיעים ליישום חכמת החיבור בינינו. וכך אנחנו מסלקים את כל ה״פסולת״ מאיתנו, וכל החלקים שנקראים ״קדושים״, טהורים, מתחברים יחד. כך אנחנו מגלים את המציאות היפה והבטוחה שלנו, ומגיעים לחיבור עם הבורא, שזו התכלית של כולם.

 

כתוב שכשבית המקדש היה קיים כל ילד בן שש ידע דיני טומאה וטהרה 7. כלומר ממש הייתה לו הבחנה ברצונות, מה זה ״על מנת להשפיע״, מה זה ״על מנת לקבל״. אתה רואה את זה קורה בקרוב?

האדם שנולד כיום מוכן לזה, בפרט אם הוא יקבל תמיכה מהסביבה. עיקר התמיכה היא המחשבות, כי אנחנו ניזונים מכל ה״גלים״ שנמצאים בעולם, בין אם אנו רוצים ובין אם לא, הכול משתנה. גם החיות ביער משתנות, כי הכול משפיע עליהן, גם האקולוגיה וגם המחשבות של בני האדם שאין להן גבול בהתפשטות שלהן. אם ילד ייוולד בעולם מתוקן, אמנם יהיה לו יצר רע שמתפתח, אבל החברה תחייב אותו כל הזמן להתנהג אחרת מעל היצר הרע. ואז לא תהיה לו ברירה, כמו שאנחנו רואים איך הילדים הקטנים לומדים מהגדולים, באופן טבעי. ילד כזה לא יצטרך את כל התיקונים כמונו, אלא הוא יעבור אותם על ידי השפעת הסביבה. לכן ודאי שאפשר להגיע לתיקונים כאלה כבר בגיל חמש, שש.