כָּל מַעְיָנַי בָּךְ

 פרשת "נשא"

(במדבר ד, כא – ז, פט)

 

פרשת "נשא"

"ברכת הכוהנים"

"הסוטה"

 

בפרשת ״נשא״ נמשכות ההכנות לקראת יציאת בני ישראל למסע מהר סיני אל ארץ ישראל, והכול מתרכז סביב המשכן, המקדש הנייד של עם ישראל.

המפקד בשבט לוי נמשך, מתוארת חלוקת התפקידים בין המשפחות: לוי, קהת, גרשון ומררי. הבורא מצווה לשלוח אל מחוץ למחנה את האנשים הטמאים, כהכנה לחנוכת המשכן. בהמשך מסופר על מקרים שונים שבהם העם נזקק לעזרת המשכן והכוהנים, מקרים הקשורים למעשים כגון, אשם גזילות, על אדם שנשבע בשם ה' לשווא וצריך להקריב קורבן, וכן על פרשת סוטה, על אישה שחשודה בנִיאוּף ומובאת אל הכוהן.

הפרשה עוסקת גם במקרים שקשורים לדברים חיוביים כמו פרשת הנזיר, פירוט החוקים שמקבל על עצמו אדם שנוֹדֵר נדר להיות נזיר. בהמשך מסופר על ״ברכת הכוהנים״, הברכה שהכוהנים מברכים בה את העם. ובסוף הפרשה מסופר על חגיגה גדולה, מתנות הנשיאים וחנוכת המשכן. לאחר שההכנות הגיעו לסיומן, בפרשה הבאה כבר יוצאים בדרך לארץ ישראל.

 

מה משמעותן של הפעולות הללו?

המשמעות היא שהאדם קיבל עכשיו רצון, כוחות וידיעות ראשוניות כיצד לצאת למלחמה בטבע האגואיסטי שלו. כיצד לצאת מהרצונות שלו, שהיו מצויים ב״מצרים״ שבו, ולהגיע למצב של ״ארץ ישראל״. תהליך המעבר הזה נקרא ״מדבָּר״.

בתחילת המדבר האדם מקבל את התורה, ומממש אותה באופן חלקי בתהליך שהוא עובר. אדם שעובר את המדבר מתקן את עצמו להיות ראוי ומוכן לעבוד עם הרצונות שלו שנקראים ״ארץ ישראל״, על ידי כך שהוא מעלה את כל הרצונות האגואיסטיים שלו שנקראים ״מצרים״ לדרגת ״מדבר״, כלומר הוא מנטרל אותם מהאגו כל פעם יותר ויותר.

העבודה הזאת קשה מאוד, מפני ש״כל הגדול מחברו, יצרו גדול הימנו״ 1. בכל פעם על האדם להתמודד עם רצונות גדולים יותר, עם מכשולים גדולים יותר, וכך הוא מתקדם. בפני האדם עומדות בעיות רבות, לכן לפני שיצא לדרכו עליו לקבל על עצמו תנאים אחדים. שהרי הוא יודע שהטבע שלו הוא לקבל לעצמו, אך אם הוא אגואיסט לא יוכל להגיע לחיבור עם האחרים, לא יוכל להיות חלק מעם ישראל, לא יוכל להיות חלק מהכּלל. שכן, זה יהיה רצון לקבל שקיבל לעצמו במקום להשפיע, ולכן נקרא ״סוטה״, או גנב, גזלן, וכן הלאה.

בהמשך הפרשיות שוב מובא פירוט החוקים, לכאורה נראה שהבורא מצווה את העם לעשות אותן פעולות, אבל אין זה כך. זאת משום שבכל דרגה ודרגה, כשמתקדמים מ״מצרים״ לקראת ״ארץ ישראל״, מדובר על דרגות אחרות של רצון, שהן גדולות יותר, חזקות יותר, גרועות יותר וקשות יותר לתיקון. אם כן, אין חזרה על הדברים, אלא מפני שהאדם עצמו מתחדש מיום ליום ברצון שלו, הוא רואה את העולם כחדש.

כך גם בפרשה זאת, האדם עובר את המדבר בתנאים הכרחיים שילכו וייעשו קשים יותר בכל פעם. הפרשה מתמקדת בתיאור המשכן, כי בו נמצא הפיקוד, המקום שבו האדם מרכֵּז את הכול בנקודה אחת. בנקודה זו האדם בונה את מרכז העם, מרכז העולם, של עצמו ושל הבורא. כלומר הבורא ״אין עוד מלבדו״, הוא הכול, הוא הפועל על כל המציאות, ועל האדם להרגיש את עצמו נכלל באותה הנקודה. כל האנושות, כל המציאות, הכול נמצא בנקודה הזאת.

אם האדם מרכז את כל הדברים האלה יחד, האגו שלו מתפתח וגדל, וזה נקרא שעשה צעד במדבר. עם זאת, הוא גם מרגיש שהוא נופל מהאיחוד הזה, אבל מיד עליו לשוב ולחדש אותו. לכן התורה אומרת, שהוא זקוק למאור שיביא לו את כוח האיחוד והחיבור כדי להתקדם.

כלומר כל ההתקדמות שלנו היא בכך שבכל פעם מתגלה פירוד גדול יותר, התרחקות גדולה יותר. משמע, שאנו רואים את הרצון שלנו כגנב, כגזלן, כעבריין. בכל פעם, כשאנו מגלים זאת, אנו צריכים לתקן את כל הרצונות שלנו, וכך אנו מגיעים ל״ארץ ישראל״.

כל החוקים בעצם מתלכדים לשני חוקים, האחד הוא לעבוד בלהשפיע, והאחר הוא לעבוד נגד הרצון לקבל. כלומר אם אנחנו רוצים להתחבר לרוחניות, להתעלות ולהתאחד עם כולם, נאסר עלינו לעבוד עם האגו שלנו. לכן התנאי הראשון בתהליך שעלינו לעבור בחיבור בינינו, כמו במעמד הר סיני, הוא להיות ״כאיש אחד בלב אחד״, לקבל את חוק הערבות על עצמנו, ואחר כך לעבור את כל התהליך של ארבעים שנה במדבר, שבמהלכו האגו מתגלה פעם אחר פעם מחדש ועלינו להתעלות מעליו.

 

הנזירות נראית כדבר מוזר, לא אהוד ואף אסור. מה רע בנזירות?

מטרת האדם היא ״לתקן עולם במלכות שדי״ 2, כלומר שְ-די ברצון כזה, ולכך יש שני שלבים. בשלב הראשון, אנו מתקנים את עצמנו מהצורה האגואיסטית, כך שאיננו משתמשים עוד באגו שלנו לעשות רע לאחרים, ״אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך״ 3. בשלב השני, עלינו להגיע למצב של ״ואהבת לרעך כמוך״.

כלומר מ״מלכות״ אנחנו מגיעים לדרגת ה״בינה״, ״תשובה מיראה״ ו״חפץ חסד״, לפי דברי הלל הזקן זה נקרא: ״אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך״. בכך אמנם איננו מזיקים לזולת, כלומר אנחנו מקיימים רק חלק מתרי״ג המצוות, רק את מה שנקרא ״רמ״ח אברים״ ומתקנים רק את רמ״ח הרצונות, אך נותרו לנו עוד שס״ה מצוות, שס״ה רצונות, שבהם אנחנו יכולים לעשות טוב לזולת.

אבל בדרגה זו יש עצירה בעבודת הנזיר. הנזיר אינו מושך לעצמו, אינו משתמש ברצון לקבל שלו באופן מועיל, ולכן העבודה שלו אינה מושלמת ועליו להביא קורבן.

כלומר מי שאינו עוסק ביתר העבודות צריך להביא קורבן, שאם לא כן על ידי מה יתקרב לבורא אם אינו מבצע את כל הפעולות? משום שלקבל בכוונה על מנת להשפיע זה נקרא ״קבלת אור חכמה״, שהענבים והיין הם הסמל לזה, לכן הוא נקרא ״נזיר״, מתנזר, הוא יוצא מהכלל ומונע מעצמו את התיקון הכללי. גם צורה כזו צריכה להיות בכלי הכללי המתוקן, כלומר יש לה מקום, אבל רק בתנאי שהאדם מביא קורבן.

 

מהי החלוקה שמתוארת בשבט לוי ומה משמעותה?

בשבט לוי יש שלושה חלקים: ימין, שמאל ואמצע. כל חלק, או כל איבר מתוקן בנשמה וכולל בתוכו ג' קווים, לכן גם הלויים מחולקים לג' קווים.

גם שאר השבטים מחולקים, אלא שהם מחולקים בדרגות גבוהות יותר, בחב״ד, חג״ת ונה״י, כשבכל שבט יש שלוש רמות, ובכל רמה יש ארבעה חלקים. לכן שלוש כפול ארבע, הם שנים-עשר השבטים, כלומר י-ה-ו-ה, שכל אחד מהם כלול מג' קווים.

כל שבט שייך לרמה מסוימת, והרמות י-ה-ו‑ה, שבהן השבטים נמצאים, מתוארות בתורה לפי כיוונים גיאוגרפיים: דרום, צפון, מזרח ומערב, לפי מיקומם. אבל משפחת קהת היא זו שמטפלת בקודש הקודשים שנחשב למרכז של המבנה הזה.

 

״ברכת הכוהנים״

״שברכה יוצאת מפיו של הכהן, שִישים אותיות שבברכת כהנים יוצאות ומעופפות

ברקיע, וממנים ששים שׂרים על כל אות, וכולם מודים על כל הברכות. ששים

אותיות בברכות, משום שישראל ששים רבוא נמצאים תמיד בעולם, וכל אחת

שבאותיות שבברכות היא רבוא אחד. וע״כ הן כנגד ששים רבוא שבישראל״.

זוהר לעם, נשא, 178

 

מקורה של ההנהגה וההשגחה, שנקראת ״זעיר אנפין״, הוא במבנה של המערכת שמתקנת ומנהלת אותנו. בארמית משמעותו של ״זעיר אנפין״ היא פנים קטנות, כי כך המערכת פועלת עלינו בדרך כלל, רק כדי להחזיק אותנו במצב אופטימלי. היא נמצאת במין המתנה כלפינו.

״המתנה״ פירושה שמלמעלה נותנים לאדם חיים, אבל אם הוא רוצה לזכות גם בחיים שיש בעולם העליון, עליו לעורר מ״ן, בקשה, ואז הוא מקבל מלמעלה תוספת. כך ה״זעיר אנפין״ גדל ונעשה ״אריך אנפין״, פנים גדולות, ארוכות, ככתוב בתורה ״קומה ה' ויפוצו אויבך״ 4.

כלומר יש קימה של הבורא, הקדוש ברוך הוא נקרא ״זעיר אנפין״, זה בעצם ה״פרצוף״ שמאיר עלינו. איננו יודעים מיהו המאציל, העליון, כי הוא מנותק מאיתנו לגמרי, אבל למעשה הוא פועל עלינו באמצעות מערכת שנקראת ״זעיר אנפין״. לכן ״זעיר אנפין״ מחולק לשישה חלקים: ״חסד״, ״גבורה״, ״תפארת״, ״נצח״, ״הוד״ ו״יסוד״, שש ספירות.

אנחנו מתחברים ל״זעיר אנפין״, לקדוש ברוך הוא, שנראה בעינינו במצב של קטנות. כלומר כשאנחנו מתחברים אליו הוא נראה קטן, מפני שהרצונות שלנו מסתירים אותו. אבל כשאנחנו מתחילים לעבוד יחד, כדי להתחבר אליו במצב הקטנות שלו, הוא הולך וגדל בעינינו. כלומר ״זעיר אנפין״ עולה לדרגת ״אריך אנפין״ דאצילות. וכך במקום שש ״זעיר אנפין״ הוא הופך להיות לשישים, לפי שש כפול עשר שבכל אחת מהספירות שלו.

מכאן הוא עולה דרך ישסו״ת, אבא ואימא, עד ל״פרצוף אריך אנפין״, ומקבל עוצמת ריבוא. כלומר שישים ועוד ריבוא, ריבוא הוא עשרת אלפים, זה נקרא ״מספר ישראל״. כלומר כל מי שנמצא בכיוון ישר-אל מגיע לעוצמה של שישים ריבוא, מגיע ל״ראש דאריך אנפין״ שזה גמר התיקון.

 

מה הפירוש לכך שהכוהנים נותנים או עושים ברכה?

פעולה זו נעשית מלמעלה, הכוהנים מביאים את האור מלמעלה ומתאמים אותו לישראל שנמצאים למטה. יש סדר מיוחד בהמעטת האורות מלמעלה, כי הם אינם יכולים לבוא אלינו באופן ישיר. צריך שיהיה מתאם בין האור לבינינו, לכן האור העליון עובר דרך מערכת המעטה. הכוהנים, שמלבישים את אור החכמה הגדול באור דחסדים, מעבירים אותו למטה באופן שבו אנו יכולים להשתמש בו.

הכוהנים הם בתוכנו, כי הכול בתוך האדם, בתוך האדם יש תכונות שנקראות ״כוהנים״. לפיכך, כלפי כל הרצונות שלנו עלינו לגלות ולהרכיב מערכת שנמצאת בנו, אבל יש לגלות אותה, כי דרך מערכת זו האור העליון יכול למלא אותנו. זה נקרא ״ויהי שם ה' עליך״ 5.

 

מה הפירוש לכך שהבורא מצווה? ומה פשר הציווי להוציא אל מחוץ למחנה את האנשים הטמאים?

זו הצורה של ״זעיר אנפין״, צורת העליון, שמתגלה לנו. הגילוי הזה הוא למעשה ציווי, אנחנו רואים שכך הדברים ואיננו יכולים לנהוג אחרת. בדומה לכך, כשאנו מגלים בטבע משהו חם, אש, הגילוי הזה הופך לציווי לא לגעת בזה.

מחוץ למחנה, כלומר מחוץ לחיבור שקיים בין כולם, באנושות. כלומר עם אילו רצונות אנו יכולים לבוא אליהם ולהתחבר ועם אילו לא. ברור שעם הרצונות האגואיסטיים שלנו איננו יכולים להתחבר, לשרת ולהשפיע. זה נקרא ״להוציא מהמחנה את הרצונות הטמאים״. מדובר אך ורק על התכונות והרצונות הפנימיים שלנו.

 

מה הפירוש לכך שהאדם נשבע לשווא?

״נשבע״ משמעו שהאדם אינו רואה אמת, אינו מרגיש, אינו יכול לבקר את עצמו, ולכן הוא נוטה לדברים שהוא טועה בהם.

 

״הסוטה״

״למה יביא אשתו אל הכהן, ולא לשופט? משום שהכהן הוא שושבינה של

המטרוניתא, המתקן את המלכות לזווג עם ז״א. וע״כ שייך לו תקון הפגם של

הסוטה, המגיע עד המלכות... רק הכהן ראוי לזה, משום שהוא שושבינה של

המטרוניתא, וכל נשי העולם מתברכים מכנסת ישראל... והכהן עומד לתקן דברי

המטרוניתא, המלכות, ולעיין בכל מה שהיא צריכה. משום זה רק הכהן ראוי לזה

ולא אחר״.

זוהר לעם, נשא, 61

 

״סוטה״ זה רצון לקבל שעדיין נמצא בחזקת על מנת לקבל לעצמו, ולכן ראוי לתקנו. כי בצורה הזאת הוא אינו ראוי לשימוש. ה״כוהן״ זה הכוח הגדול, הכוח הגבוה שבאדם, שכן הוא מסוגל לברר ולתקן את כל הרצונות. הבירור זה בעצם התיקון. כך למשל, כאשר האדם מבחין ברצון מזיק הוא נמנע מלהשתמש בו, כי יש לו די כוח הגנתי להימנע מכך.

״סוטה״ זה רצון שכבר היה מקודש ובאה לו תוספת, ולכן כבר אינו יכול לעמוד בהבטחה שלו להיות בכוונה על מנת להשפיע, לעשות טובה לזולת, אלא הוא רוצה לעצמו. איך בודקים זאת? האדם צריך שה״כוהן״ או האור שהוא משיג בכלי שלו ישפיע על הרצון הזה, ואז יוכל לראות אם הוא יכול לממש אותו או לא. הכול בעבודה פנימית, אין כאן דבר מלבד האדם.

 

יש כאן תחושה של אפליה בין גברים לנשים. מדוע כאשר אישה נואפת עליה לבוא אל הכוהן הגדול ואילו הגבר לא?

גבר נקרא ״כוח המסך״, על מנת להשפיע, עם כוח זה הוא גם יכול להיות עבריין. אישה היא כנגד הרצון לקבל ואילו גבר הוא כנגד המסך, מהמילה ״התגברות״. אפשר להשתמש ברצון לקבל בכוונה על מנת לקבל, ואפשר להשתמש בו בכוונה על מנת להשפיע. במסך אינך יכול להשתמש ברצון בכוונה על מנת לקבל, הוא יכול להיות או לא להיות. לכן יש לגבר כביכול חוקים פשוטים יותר או חופשיים יותר מאשר לאישה.

 

מה הכוונה טמא?

״טמא״ זה רצון לקבל שכבר חייב להיות בדרגה שלו. למשל, הדרגות ״טמא״, ״טהור״ כביכול חוזרות על עצמן באותו סיפור, אבל כל פעם בדרגות ובדרישות חדשות, כי כל הפרשות מתארות למעשה את התקדמות עליית המלכות לדרגת ה״בינה״, בתיקון של הרצון לקבל שלנו, עד שמגיעים ל״ארץ ישראל״, לשימוש ברצונות האלה בכוונה על מנת להשפיע לטובת הזולת, לאהבת הזולת.

מכאן ש״טמא״ נקרא ״רצון לקבל שנמצא בעל מנת לקבל״, בכוונה על מנת לקבל, ויש לתקן אותו, וכבר אפשר לתקן אותו, אולם יש כאלה שאי אפשר לתקן. התיקון הזה נקרא ״כשרות״, כי הטמא נעשה כשר לשימוש.

 

מהו גֶזֶל?

כל חומר הבריאה הוא רצון, רצון לקבל, רצון למלא את עצמנו. אם אנו גוזלים, אנו גוזלים את מה שמגיע לבורא או לזולת. ישנן שלוש דרגות: ״אני״, ״זולת״ ו״בורא״. לכן נאמר, ״מאהבת הזולת לאהבת ה'״. לפיכך, אנו יכולים להיחשב כגזלנים, הן כלפי הזולת והן כלפי הבורא. כלומר עלינו לתקן את הרצון שלנו באופן כזה שנוכל לשמש את הזולת או את הבורא. זו הדרך היחידה לעשות זאת, ואם עדיין איננו עושים כן, אף על פי שאנו כבר יכולים לתקן את הרצון שלנו, כלומר אנו חייבים ולא עושים, אנו נקראים ״גזלנים״.

 

מה פירוש נזיר?

״נזיר״ הוא מי שמסתפק בתיקון מוגבל, ועל כן עליו להביא קורבן, השלמה. כלומר במקום התיקונים שהוא עושה בלקבל על מנת להשפיע, עליו לעבוד בדרגה שלו.

 

סיכום הפרשה

מדובר בתחילת המסע הרוחני במדבָּר, במה שהאדם חייב להצטייד בו כדי לצאת לדרך,  במאמץ שעל האדם לעשות כשהוא מתחיל להחיות את כל הרצונות על מנת לקבל שהיו לו פעם, ״מצרים״, שמהם ברח, כדי לעלות מעליהם ולא להשתמש בהם. האדם מקבל את ״המאור המחזיר למוטב״ ומעביר אותם הרצונות לדרגת המדבָּר. לאחר מכן, באמצעות כוח התורה הוא מעביר אותם מדרגת ה״מדבָּר״ לדרגת ״ארץ ישראל״. אלה שלושת החלקים שעלינו לעבור: ״מצרים״, ״מדבָּר״ ו״ישראל״.