כָּל מַעְיָנַי בָּךְ

 פרשת "ויקהל" - "פקודי"

(״ויקהל״, שמות לה, א – לח, כ)

(״פקודי״, שמות לח, כא – מ, לח)

 

 

 

פרשת ״ויקהל״ ו״פקודי״ היא פרשה כפולה. בתחילת פרשת ״ויקהל״ משה אוסף את כל עם ישראל, מוסר להם את ציווי הבורא, ״ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש״ 1, ומצווה על כל אחד מהם להביא תרומה לבורא. התרומה היא בזהב, בכסף, בנחושת, בבדים, בעורות, בשמן, בבשמים, באבנים יקרות ועוד. כך, כל האנשים, כולל הנשים, התחילו להביא את תרומתם.

משה הוסיף ואמר, שהבורא קרא לבצלאל ולאַהליאב לבצע את כל מלאכת עבודת הקודש. בצלאל, אהליאב וכל ״חכמי הלב״ שהיו איתם, לקחו את כל התרומות שהביאו בני ישראל ואמרו למשה שכמות התרומות היא גדולה מאוד ואין צורך עוד בתרומות. משה הכריז על כך במחנה. בהמשך מתואר בפירוט תהליך בניית המשכן, היריעות, הקרשים, הבריחים ועוד, על ידי ״חכמי הלב״.

בסיום פרשת ״ויקהל״ מתוארת עבודתו של בצלאל, מה עליו לעשות; הכנת הארון, השולחן, המנורה, מזבח הקטורת, שמן המשחה, הקטורת היא קטורת הסמים, מזבח העולה, הכיור, ובנוסף החצר.

פרשת ״פקודי״ פותחת עם שמות האנשים שהשתתפו בבניית המשכן; איתמר בן אהרון הכוהן, בצלאל בן אורי בן חור ואהליאב בן אחיסמך. כמו כן, מפורטות התרומות שהתקבלו לצורך בניית המשכן. לאחר שהסתיימה מלאכת המשכן, בני ישראל מביאים אותו אל משה, הוא בודק ורואה שהוא נעשה לפי ציווי הבורא, ועל כך מברך אותם.

הבורא אומר למשה באיזה יום להקים את המשכן, מה לשים בתוכו לפי סדר מסוים, ואיך לקדש כל פרט ופרט במשכן. כמו כן, הוא מצווה עליו למשוח את אהרון ובניו הכוהנים, ומשה מקים את המשכן בדיוק לפי ציווי הבורא.

בסוף הפרשה, לאחר סיום עבודת המשכן, כיסה ״ענן״ את אוהל מועד וכבוד הבורא מילא את המשכן. בכל פעם שעלה הענן מעל המשכן נסעו בני ישראל, ואם לא עלה, עמדו.

בפרשות הקודמות דובר רבות על המשכן. עם זאת, ספר התורה, שבדרך כלל הוא תמציתי מאוד ומדויק, מקדיש שתי פרשות על אופן בניית המשכן, על פרטיו, על מי שבונה אותו ועל ההסמכה שכל אחד מהם מקבל. מדוע דווקא בנושא זה יש פירוט רב?

כל התורה בעצם נמצאת בשתי הפרשות האלה; ״ויקהל״, כלומר תאסוף את כל בני ישראל, ו״פקודי״, ותקיים את הפקודות. כל התורה מתחלקת לפקודין ועיטין, ולכן כדי לעשות תיקונים ופקודות, יש לאסוף את כל בני ישראל יחד.

אם כלל ישראל מתחברים יחד, זה נקרא ״השכינה הקדושה״, מקום שבו הבורא מתגלה. לכן ״ויקהל״ פירושו, שאני כאדם פרטי מישראל צריך לתאר את כלל ישראל נמצא לפניי, כמשכן, כמקום שבו הבורא מתגלה.

אם אני מתחבר אליהם, אם אני רוצה לחבר אותם, אם אני מתייחס אליהם באהבה, בחיבור, בהערכה, באופן כזה שכולם נמצאים למעלה ממני, אם אני מתייחס אליהם בערבות, ב״אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך״ 2, וב״ואהבת לרעך כמוך, כלל גדול בתורה״ 3, אזי את החיבור שאני משיג בכלל ישראל, אפילו בעם ישראל של היום, אני משיג כמשכן, כמקום שבו הבורא מתגלה ובו הוא נמצא.

הכול תלוי ביחס שלי לכלל. אין זה חשוב עד כמה הכלל נראה לי לא מתוקן, הרוס, שבור, נמצא במצבים רעים ומנוגדים, בחורבן. אם אני מתקן את עצמי ביחס לכלל, ואין זה חשוב איך הכלל נראה בעיני האחר, אני רואה אותו כמתוקן, כי ״כל הפוסל, במומו פוסל״ 4. אם אני מתקן את המומים שבי, אני רואה לפניי את השכינה הקדושה. כלומר את המקום שבו, בתוך הכלל הזה, הבורא שוכן.

וכך הכלל הזה הופך למחנה ישראל, מקום שבו כולם נמצאים באהבה ובחיבור. אני מגלה אותם ביחס המתוקן שלי, ומתוך היחס הזה אני מגלה את הכוח העליון, את הבורא שנמצא בהם. לפיכך, הכול תלוי באדם, ביחס שלו לעם ישראל. ״אהבת ישראל״ אפוא היא הדבר החשוב ביותר.

״אדם הוא עולם קטן״ 5, הכולל בתוכו את כל ההבחנות, לכן בעבודה הזאת שהוא עושה, הוא צריך להיות בהבחנות של ״בצלאל״, ״בצל-אל״. כלומר אם אני עושה צל, מסתיר את הרע שבי מהבורא, אני מגלה שבאמצעות הפעולות, ההכנות, ההבחנות והתיקונים שאני עושה דווקא בהסתרה, באמונה למעלה מהדעת, אני מגיע למצב של הקמת המשכן.

הכול תלוי באופן העבודה שלי עם המציאות. המציאות היא הבורא, הכוח העליון שמסתיר את עצמו ממני, עושה צל, ועליי לראות את עצמי כצל. כשאני מסתיר את עצמי, עושה עבודה ״בצל-אל״, ״בצלאל״, משמע, ״עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו״ 6. כלומר איני רואה את העולם הנכון בכלים שלי.

אני בונה את המשכן, אם אני הולך למעלה מהצל שלי, למעלה מההסתרה, אם אני מסתיר את האגו שלי מהעולם ויוצא אליו באהבה ולא בראייה מקולקלת, לא ביחס המקולקל שלי, לא בלב ה״מקולקל״, אלא אני משתדל להוציא את עצמי כלפי העולם ב״ישר-אל״, כ״ישראל״. כלומר ביחס יפה, באהבה מעל האגו שלי, מעל הלב שלי, ״כי יצר לב האדם רע מנעוריו״ 7.

כך אני מתחיל לגלות את צורות היחס הלא טוב שלי כלפי אנשים, ומתחיל לתקן כל רצון, כל כוונה, את כל היחס שלי לעולם. העולם חייב להיות עולם מושלם, מפני שהעולם כולו הוא הא-לוהות ורק אני זה שמקולקל. ופתאום אני מגלה בתוכי, בלבי המקולקל, את תרי״ג הרצונות. אמנם הם רבים, אבל אני משתדל לתקן אותם, למעלה מהכוונות הרעות שיש לי לעולם, למעלה מהכוונות לנצל אותם, להצליח על חשבונם וכן הלאה. אני מתחיל לתקן את הרצונות משנאה לאהבה, ולבנות את הר הקודש דווקא מהר של שנאה. ״הר״ הוא כל הרצונות המקולקלים שלי.

כך אני עובד. זו עבודה גדולה, בכסף, בזהב. כלומר באור החסדים, באור החכמה, אני עובד עם רצונות מקולקלים מאוד. בכל פעם אני הופך אותם לרצונות לטובת הזולת, לרצונות בכוונה על מנת להשפיע, עד שאני מסיים לתקן את כולם. על ידי כך, הלב שלי נעשה טהור. כלומר הוא כבר יכול לקרוא נכון את המציאות ולהבין שכל המציאות היא השכינה הקדושה.

כך בעבודה ״בצל-אל״, ״בצלאל״, האדם מגיע לבניית המשכן, שבו הבורא שוכן, ומגלה שכל המציאות היא מציאות ״קודש״. כלומר הכול הוא השפעה ואהבה, וכך הוא מתקן את עצמו.

עכשיו עליו לעזור גם לאחרים לתקן את עצמם. האדם מרגיש שיש לו עבודה – עבודת אהרון, עבודת הכוהנים, עבודת הלויים, שצריכים ללמד את העם, כדי שגם מי שלא הגיעו עדיין לגילוי הבורא, על ידי עבודה של טהרת הלב, יעשו אותו דבר.

האדם מתחיל לפרסם את הידיעה הזאת ואת עבודה הזאת. התורה מצווה אותנו להיות ״ממלכת כוהנים וגוי קדוש״ 8, להגיע לדרגת אהרון, לדרגת משה, לדרגת כוהנים ולויים, וללמד את כל עם ישראל ואת כל העולם. אם כן, כך כל אחד ואחד יגיע למצב, שבמקום לראות עולם הרוס בעיניו המקולקלות, בתכונות שלו, ברצונות המקולקלים שלו, הוא יראה עולם מתוקן. כי הכול תלוי באדם, ומחוץ לאדם אין אלא שכינה קדושה בלבד.

עלינו לקיים את התורה באופן הבא: לאסוף את כולם, ״ויקהל״, ולעשות את הפקודות, ״פקודי״. הפקודות נחלקות, ככתוב בהקדמה לספר הזוהר, לעיטין ופקודין, לעצות ופקודות. בתחילה אנחנו מקיימים זאת כעצות. כלומר מתקנים את עצמנו מלגנוב מכולם, מלשקר לכולם, למצב ניטרלי, שבו איננו רוצים שום דבר מאחרים, זו מחצית הדרך. אנחנו מגיעים למצב של להשפיע על מנת להשפיע, לחסדים, לחסד, כלומר ״שלך שלך ושלי שלך״ 9. אנו מוכנים לתת הכול, אבל עדיין איננו נותנים בפועל, אלא רק מגנים על האגו שלנו, שלא יזיק לאחרים. אנו עושים צמצום על הרצונות הרעים שלנו, אבל עדיין איננו מסוגלים לעזור לאחרים בפועל. לאחר מכן, אנחנו מקיימים זאת כפקודין. אנו מגיעים למצב שבו אנו מקבלים את כל מה שאנו מסוגלים לתת לכל העולם, כדי להשפיע לכולם, זה נקרא ״אהבה״. האהבה מתבטאת בכך שאני נותן, ממלא את האחרים.

לאדם יש תרי״ג עיטין ופקודין או רמ״ח עיטין ושס״ה פקודין, ועליו לעשות תרי״ג תיקונים, כדי להגיע לתיקון השלם. כל הלב של האדם שהיה רע מנעוריו, נעשה טהור, ונעשה המשכן. כל הרצונות של האדם הם בעצם המשכן, שבו הוא מגלה את הבורא. התורה אינה מדברת על בניית מקום יפה, חיצוני, העשוי מכסף וזהב, אלא על תיקון לב האדם, שהרי רק לשם כך היא ניתנה ככתוב, ״התורה לא ניתנה אלא לאנשי לבב״ 10 , למי שרוצה לתקן את הלב שלו.

שתי פרשות אלה הן פרשות חשובות מאוד. אי אפשר להסביר בהן, מה הם בדים, כסף, זהב, נחושת ועור. כלומר איך משתמשים בכל הדברים האלה. שהרי כל אלה הם דרגות העביות בכל רצון ורצון של האדם, האדם מתקן את עצמו בדרגות שורש, א', ב', ג', ד', שנקראות גם ״מוח״, ״עצמות״, ״גידים״, ״בשר״ ו״עור״ או ״שורש״, ״נשמה״, ״גוף״, ״לבוש״, ו״היכל״. מדובר בשכבות שיש לנו בתוך הלב, בתוך סך כל הרצונות שלנו.

עלינו לתקן את הרצונות בהדרגה, התיקון נעשה מהקל אל הכבד, ומה שתיקנו קודם, יעזור לנו לתקן אחר כך את הרצונות הקשים והכבדים יותר. אנו בונים גם קשרים, כביכול עוסקים במלאכת יד, רוקמים, מחברים כל הזמן את הרצונות זה לזה, בונים מערכת קשר שלמה. זאת, בדומה לגוף שלנו, שבו כל החלקים קשורים זה לזה על ידי אלפי צינורות. ודווקא מתוך כך שהרצונות שלנו מתחילים להתקשר זה לזה באהבה, בהשפעה הדדית, מתחיל לזרום בהם כוח החיים, ועל ידי כך אנו מגלים את הבורא. כשהחלקים ה״מתים״, אלו שלא רוצים להתקשר זה

לזה, מתחילים להתחבר, הבורא מתחיל להתגלות ביניהם, כי הוא נמצא בתוכם, זורם בהם, בתוך טומאתם.

זוהי בעצם בניית בית המקדש בלב האדם, בניית המשכן וגילוי הבורא בתוכו.

 

מתיאור תהליך התיקון נראה כי נדרש חיבור בנקודה מסוימת. שהרי, אם הכול נמצא בתוך האדם, והכול קיים ברצונות שלו, אזי האדם עובר תהליך של מודעות עצמית, ותופס שבעצם אין מציאות והכול בתוכו ובתוך היחס שלו. אם מדובר על קשר בין חברים, ובאדם מתגלה היחס למציאות שקיימת בתוכו, אזי אפשר להבין שבין החברים מתגלה משהו. ואם מדברים על הבורא שמתגלה, גם אפשר להבין. אבל כיצד שלושתם מתחברים יחד? התפיסה של האדם שכל המציאות היא בעצם בתוכו, העבודה עם החברים, והתכונה שנקראת ״בורא״?

מה שנמצא בתוכי אינו אלא הרצונות המקולקלים שלי, שבהם אני רואה את המציאות סביבי, את העולם הרחב ואת כל היקום. זה בינתיים מה שאני מגלה.

אם אני מבין שכל הגילוי הזה נמצא מחוץ לי, רק מפני שאני דוחה אותו החוצה על ידי האגו שלי, ולכן הוא נראה כך, אז אני מתחיל לגלות, שאם הייתי מתייחס לדברים באופן אחר, במקום בדחייה ושנאה, כאילו הכול לא שלי, באהבה ודאגה, הייתי מקרב את הדברים האלה אליי, והייתי אומר שכל הדומם, הצומח, החי ובני האדם שאני רואה מחוץ לי, בעצם נמצאים בי.

אנחנו למדים על תפיסת המציאות מתוך המבוא לספר הזוהר, וכיום זה גם מה שמתגלה על ידי הפיזיקה הקוואנטית. כמו כן, במאמרים מדעיים רבים מצוין שאמנם הכול מתגלה מחוץ לנו, אבל בעצם הכול נמצא בתוכנו. כל המציאות שהיא אחת, עולם אין סוף, נחלקת ל״אני״, ול״מה שנמצא מחוצה לי״, זאת משום שאני אגואיסט, ולכן אני מרגיש כך. אולם כשאני מנטרל את האגו שלי, מֵצל עליו, ומתחיל לעבוד בצל שלי, כשאני מסתיר את עצמי, את האגו שלי, אני מתחיל לגלות ב״ואהבת לרעך כמוך״, שכל המציאות הזאת היא באמת שלי, שהיא נמצאת בי, ואני מתחיל לקרב אליי את כל חלקי המציאות. הם מתחילים להיות שלי, לא משום שאני

רוכש אותם לעצמי, אלא משום שאני דואג להם ואוהב אותם. על ידי כך אני פתאום מתחיל לראות עולם אחר, עולם הפוך, לראות שהכול הוא אני, ואני כביכול מרגיש פרושׂ על פני כל המציאות.

וכדי להקל עלינו בעבודה הזאת, ניתנה לנו תורת התיקון, שיטת התיקון, הנקראת ״חכמת הקבלה״. שיטה זו מלמדת אותנו איך לקבל את הדברים בצורה נכונה, ואיך להשתמש ברצון לקבל שלנו באופן נכון. היא נקראת ״חכמת הקבלה״ משום שהיא מדברת על אופן העבודה עם תכונת הקבלה, שהיא הטבע שלנו. וכדי שלא נעבוד עם כל המציאות הגדולה, עם כל העמים, עם כל העולמות, עם כל היקום, עם הדומם, הצומח והחי, הִנחו אותנו לעבוד בקבוצה, עם קומץ אנשים שנמצאים בדעה אחת, וגם רוצים לעבוד באופן כזה.

כך, באופן הדדי, ״איש את רעהו יעזורו״ 11 , מתחילים לעבוד יחד. כך כל אחד יכול להתרשם מחברו על אופן עבודתו, ועל ידי קנאה וגאווה, אפילו האגו מתחיל להיות עזר כנגדו. אם עובדים בקבוצה כדי לגלות שכל העולם הוא שלנו ושהוא ניתן לנו לאהבה, מתחילים לגלות שאין תכונות רעות. פתאום החברים הם באמת חברים. הם עוזרים לך, אפילו אם אתה מקנא בהם, אפילו אם אתה נפגע. גם אם הם יותר מוצלחים ממך, זה מעורר אותך להיות גם מוצלח. כלומר התכונות האגואיסטיות שלך הופכות להיות לעזרה ממש, לעזר כנגדו.

כל החבורה שמתכנסת סביב אותו רעיון, לתקן את עצמה ולהיות ״ישראל״, ״ישר-א-ל״, להגיע לגילוי הבורא, מתחברת לקבוצה. אנחנו מגלים פתאום שאנחנו רבים, מיליוני אנשים בעולם, שקרובים מאוד זה לזה ביחס, בדעה, ובעלי אותה מטרה. כך יחד אנחנו מתקדמים, ראשית בקבוצה ולאחר מכן כל העולם מתחיל להראות לנו, שגם הוא שייך לתיקון שלנו.

לאחר שאנחנו נמצאים בקשר הדדי בינינו זמן רב, אנחנו רואים שאין ברירה, עלינו לצאת ולהשפיע גם לכל העולם. אנחנו מתחילים לצאת להפצה. אנחנו מגלים שזו חובתנו לצאת לכל העולם, לחבר גם אותו אלינו.

העולם מתחיל לנטות לקראתנו, זו עדיין לא נטייה מכוונת, אבל הוא מתחיל להרגיש במשבר. כך אנחנו יכולים להתקרב זה לזה, הם בשל חוסר האונים, ואנחנו בשל שיטת התיקון. הם כבר מתחילים להרגיש שהחיים שלהם הולכים ונעשים רעים, ללא תקווה, ואנחנו נגיש להם את שיטת התיקון. כלומר נכוון אותם לטוב, לחיים הטובים. לא ירחק היום, נתקרב זה לזה, ונתקן את כל העולם.

 

זה נשמע כמו דבר והיפוכו. מצד אחד, אין עולם, רק אני והיחס שלי למציאות, וכל מי שסביבי הוא התכונות שלי. מצד אחר, אני מסתכל על אדם שנמצא לידי ואני מקנא בו, שהוא מתקדם יותר ממני, האם הוא קיים או לא? האם אני מקנא בתכונה של עצמי?

לעת עתה ״אין לדיין אלא מה שעיניו רואות״ 12 . מה שאדם רואה, אין יותר מזה. לפי התיקונים שלו, לפי הקלקולים שלו, הוא רואה מקצת מן החיבור ומקצת מן הפירוד. עד שהוא לא יראה בכלל את הדמות של הזולת, שהוא לא יהיה קיים, אלא יראה שהוא חלק בלתי נפרד ממנו. שהרי, כל העולם אינו אלא כלי אחד, רצון אחד, שהוא הרצון להיות שכינה לשוכן.

 

איך אפשר לתרגם את תפיסת המציאות או לתת זווית ראייה שונה, למערכת שבה כל אחד רואה את כולם כ״לא טובים״, כפועלים ״נגדו״, או כ״לא פועלים״?

בפנים האדם מרגיש, שיחסית אל אנשים אחרים, הוא מתוקן. עליו לראות אותם כהעתקה מהכוחות, מהרצונות הפנימיים יותר שלו, שלעת עתה אינו רואה. האדם רואה בעצמו שכבה דקה מאוד, עליונה, של הרצונות, והוא נמצא בהם בשלמות יחסית עם עצמו. אולם, הוא אינו רואה את הרצונות הפנימיים יותר, המגושמים, אלא רק באנשים אחרים כהעתקה, וזו השכבה הבאה שלו, השכבה העבה יותר.

אף על פי שהאנשים האחרים כאלה, אם תתקן את היחס שלך אליהם לאהבה, אף שלא נראה לך שהם ראויים לאהבה אלא לתיקון, תבין שהרצונות האלה הם שלך, ושאם היית מתוקן לא היית רואה אותם כמקולקלים, ואז תפיסת המציאות שלך תשתנה. תראה פתאום שהאנשים האלה הולכים אחריך, שהם באמת רוצים קשר איתך, שהם שומעים ומקבלים את התורה שלך ושאין שום דבר זר בעולם, ״אין עוד מלבדו״ 13 , רק השכינה הקדושה.

כמו שאנחנו רואים אצל ילדים. בגיל שלוש הם טובים, חמודים. בגיל ארבע, חמש מתגלים בהם רצונות חדשים והם נעשים ערמומיים יותר, הם כבר יודעים לשקר. הם כבר לא חד שכבתיים, אלא יש בהם שכבות שונות, הם כבר מתכננים דברים שונים, איך לסדר אותך, איך לעשות טוב לעצמם, איך לארגן קבוצת חברים נגד קבוצת חברים אחרת, וכן הלאה.

באגו שלנו יש שכבות, והשכבה שמתגלה לנו עכשיו, זו שכבה מסוימת שבה אנו רואים את עצמנו בצורה טובה, ואת האחרים בצורה רעה. אנחנו אמנם תיקנו את עצמנו באופן יחסי, אבל הרוע שאנו רואים באחרים זו הדרגה שלנו, אלה הרצונות שלנו, ואנחנו רואים אותם בחוץ. אם היינו רואים אותם בפנים, לא היינו מזהים אותם.

בעל הסולם, ב״מבוא לספר הזוהר״, כותב שהבורא, ההשגחה העליונה, עשתה לנו טובה גדולה, בכך שהיא מראה לנו את עצמנו כעולם הפרוס לפנינו. מה שמאפשר לנו לראות בו כל פרט ופרט שלא בסדר, ולא מוצא חן בעינינו. ומשום שהוא נגד האגו שלי, אני מסתכל עליו בעין חדה מאוד. ואם הוא היה בי, הייתי משקר לו ואומר ״הכול בסדר גמור, יופי, אני צודק, הרצון הזה טוב״.

כלומר כשהתמונה הפנימית יוצאת החוצה ונמצאת מולי, זה מגדיל, כמו בזכוכית מגדלת, את ההבנה, את ההרגשה של כל ההבחנות. כך אני יכול לתקן את עצמי, קצת כלפי כל אחד, בהדרגה. הלב שלי פרוס לפניי בחוץ, עם כל האגו, עם כל הרוע שבו. בהתחלה, איני נרפא, כי אני רואה את זה כ״לא שלי״, רואה את התכונות הרעות האלה באחרים בלבד. בהמשך, בהתאם להתקדמות שלי בתיקון, אני מתחיל לראות שהן שלי, ולכן יש לי כוח לסבול, ומתקן את עצמי. כלומר אני מתעלה מעל הדעת ומתחיל להתייחס אליהן באהבה.

 

איך מורה יכול לשנות את התפיסה שלו כלפי התלמידים?

אפשר לעשות זאת באופן פסיכולוגי. עליו להתייחס אליהם כמו לילדים שלו. לדוגמה, בכיתה של שלושים תלמידים, לראות כל תלמיד כאילו הוא הילד שלו, חלק מגופו.

 

האם אני מספר את זה לעצמי? כיצד?

לא. עליך לתאר זאת לעצמך באופן הזה, אף על פי שאינך אוהב תכונות של ילד מסוים, בכל זאת עליך לצרף לזה אהבה. איך היית מתייחס אליו לו היה הילד שלך; היית כועס עליו או אולי שונא בו את התכונות האלה? בכל מקרה, אחרי השיעור הוא הולך, אתה לא תזכור אותו והוא לא יזכור אותך. אולם אם זה הילד שלך, זה פוגע בך הרבה יותר, גורם לך למועקה פנימית –למה יש לי ילד כזה לא מוצלח.

עם זאת, עליך לעבוד על האגו שלך כל הזמן. ״על כל פשעים תכסה אהבה״ 14 , עוברים מפשע לאהבה. ואם אתה עובד כך, אתה פתאום מתחיל להרגיש, עד כמה אתה באמת מצרף את אותו ילד אליך ועל ידי כך הורג את הרע שבו, והופך אותו להיות טוב. אתה פתאום מתחיל לגלות, איך אתה יכול להתחבר אליו ואיך אתה באמת יכול להשפיע לו, והוא ישמע.

שכבת העבודה כאן היא עמוקה יותר, כי אין כלום לפנינו, מלבד הבורא, שמציג לנו את כל הפנימיות שלנו באופן הזה. הוא עומד מאחורי כל אחד ואחד, ו״משחק״ איתנו באמצעות כל דמות ודמות. ואם נתקן את עצמנו באופן הזה, בידיעה שהבורא הוא ש״טורף את הקלפים״, ולא אדם, או רצונות ואופנים של מישהו, נתחיל לגלות בכך את הבורא, ואת כל היחס הרע נשייך לעצמנו ונעבוד מעליו.

זה נקרא ״בצל-אל״, אנו עושים את הצל הזה על הרצון האגואיסטי ומתחילים לצאת ממנו החוצה. באופן כזה אנו מתחילים להתחבר ולהידבק בבורא. עבודה זו אינה מובנת כל כך למי ששומע עליה בפעם הראשונה, כי מגיעים אליה בהדרגה. זה עוד לפנינו. באופן כזה נגלה את עצמנו בעולם אין סוף.

אנחנו לא הופכים את העולם הזה לאין סוף, אנחנו לא עולים באיזו חללית, אלא אנחנו מגלים אותו כאן. כל החומר מתאדה, הענן יורד, כמו שכתוב על המשכן, ואחר כך עולה, ויחד עם הענן שעולה, בני ישראל עולים למדרגה הבאה.

 

מה משמעות תנועתו של הענן – שֹורה ואחר כך זז? מה פירוש, המשכן זז?

צריכה להיות הסתרה, לכן על המשכן יש ענן. כשאתה מתקשר לענן הזה, כשאתה מקבל אותו על עצמך, הוא מתחיל להתעלות וגם אתה עולה, ״יוצא לדרך״. כשבני ישראל יוצאים לדרך במדבר, הם עולים לדרגה הבאה, וכך כל פעם.

כלומר הענן הזה עוזר לך להסתיר את האגו שלך, ומעליו, למעלה מהדעת, בצורת ההשפעה, לעלות לדרגה הבאה.

 

המשכן קיים בתוך מערכת היחסים שלי עם הזולת.

יש לך קשר רק עם הכוח העליון. אמנם הזולת נראה לך כזולת, אבל למעשה הוא לא קיים. בסופו של דבר הכול אינו אלא הקשר שלך עם הבורא, וכל העולם הוא ״תיאטרון״, הצגה בינך לבין הבורא. וכשאתה מצרף את כל ה״תיאטרון״ הזה אליך, כלומר מבין שהבורא הוא זה שמלובש בכל המציאות, העולם הזה, ה״תיאטרון״ הזה, הופך להיות לספירות. אתה מתחבר לכל הספירות האלה והופך לגוף אחד, לעשר הספירות המקוריות.

 

מתוך השיחה הזו, על תהליכים רבים מאוד, מה אפשר להגיד לעם ישראל? הרי יש לנו תפקיד.

שהכול נמצא לפנינו. אנחנו נמצאים במצב שלא ישתנה. החיים והמוות שלנו אינם אלא חיים ומוות בהמיים, גשמיים, גופניים, מדרגת החי. האדם שבנו חייב לצאת, להיוולד, והוא נולד על ידי כך שאנחנו יוצאים מעצמנו החוצה, ומתקשרים יחד ברצון המשותף הנקרא ״השכינה״. שם, בקשר בינינו, בקשר בין הלבבות, אנחנו מגלים את הדרגה הבאה שלנו, את דרגת המדבֵּר, דרגת האדם, ולכך אנחנו צריכים להגיע.

זה מה שנמצא לפנינו עכשיו כמטרה ממשית, אנחנו חייבים לממש זאת. כל עוד לא נממש זאת, הלחצים עלינו ילכו ויגדלו, והעולם ילך ויהיה יותר ויותר שבור. האנטישמיות, השנאה כלפינו תגבר ולא נדע מנוחה. לכן, אם אנחנו רוצים להגיע לתיקון שלנו, לשלווה, לכל טוב, אין לנו ברירה, אלא רק להתחבר באופן הזה, כמו שכתוב בשתי הפרשות האלה ״ויקהל״, ״פקודי״, אם מפענחים אותן נכון.

 

כלומר קודם ניאסף. להיאסף, זה ״ויקהל״, ואחר כך ״פקודי״. מה אנו יכולים לעשות עם זה עכשיו בפועל?

״כל ישראל חברים״ 15 , זה מה שעלינו לעשות. מי שעכשיו נמצאים כאן בארץ ישראל, כעם ישראל, חייבים להתחבר יחד. כולם, כל מי שפועל לפירוד, כולל המפלגות שלנו, כולל התנועות השונות בישראל, כולל כל אחד ואחד, על אחת כמה וכמה הגושים הגדולים, שפועלים לחילוק, וכל אחד מהם פועל לכיוון שלו, הם ממש הורסים ומחלישים אותנו.

עלינו לפעול רק לחיבור. חייבים לעשות חיבור מעל כל הדעות ולהפסיק להתווכח סביב השולחן. חייב להיות שולחן עגול, שבו מעל ועל פני כל אלפי ההבחנות והשוני בינינו, אנחנו מדברים רק על אהבה וחיבור. כמו במשפחה, כולם שונים ובכל זאת מחוברים. זה נקרא ״אהבת ישראל״, אליה אנחנו צריכים להגיע.

כך אנחנו מסלקים את כל הבעיות והצרות. אין לנו מה לעשות מלבד זאת. אנחנו חייבים לעשות זאת בינינו, ועל ידי כך להראות דוגמה לכל העולם, להיות ״אור לגויים״. ואז נגלה שכולם אוהבים אותנו ולוקחים מאיתנו דוגמה, ושלכך הם ציפו כל הזמן.

תמיד אמרו שישראל הם השורש של כל הרע בעולם, עכשיו ירגישו שישראל הם דווקא המקור של כל הטוב בעולם. לזה הם מצפים בפנים. אין הם יכולים להביע זאת, לדעת את זה או לדבר על זה. כמו שאדם רגיל אינו יודע את תוכנה של הפרשה, שהיא מדברת על הדרך שלנו לתיקון, כך גם העולם אינו יודע, אלא הם מרגישים זאת בפנים. באופן אינסטינקטיבי הם מרגישים שאנחנו מביאים לעולם את הרע במקום את הטוב.

 

בהתייחס לשינוי תפיסת המציאות, שינוי היחס. איך אני משנה בעצמי את היחס למה שקורה?

יש ללמוד, יש לעכל את החומר לאט לאט. זו דרך ארוכה, אבל אם נתחיל לפעול בעם ישראל לכיוון החיבור, מיד נרגיש שינוי. לא מנהיג כזה או אחר, לא טילים ודברים אחרים ישפיעו עלינו, שהרי בכך אנחנו מנטרלים את כל הכוחות. כי אין אלא ״תיאטרון״, שנמצא סביבנו וכולו תלוי ביחס שלנו.

 

כלומר החיבור הוא לא האמצעי, אלא המטרה. עלינו להתחבר כדי שיהיה בינינו חיבור.

כן.

 

לא בשביל להתגונן, אלא בשביל שיהיה חיבור בינינו.

כן. כל הכוחות הרעים האלה מגיעים כדי לחייב אותנו לזה.

 

  

רשימת הפרשות