כָּל מַעְיָנַי בָּךְ

 פרשת "מטות - מסעי"

(״מטות״, במדבר ל, ב – לב, מב)

(״מסעי״, במדבר לג, א – לו, יג)

 

פרשת "מטות - מסעי" 

"מטות-מסעי"

 

 

פרשת ״מטות-מסעי״ היא פרשה כפולה, המתחילה בכך שמשה פונה אל ראשי המטות, נשיאי השבטים, ומודיע להם על המצוות הקשורות בנדירת נדרים, אופן ההכרזה עליהם ואופן התרתם. בהמשך, פנחס, שהוזכר בפרשה הקודמת, מוביל את בני ישראל למלחמה נגד מדיין, כנקמה על ניסיונם לפגוע בעם ישראל. בני ישראל מנצחים במלחמה. בסיום מפורט העניין של חלוקת השלל והקדשת חלק ממנו לבורא, והציווי על טבילת הכלים.

בהמשך הפרשה מסופר על בני שבט גד וראובן שביקשו להישאר בעבר הירדן המזרחי, כי זו ארץ טובה שיכולה לכלכל את המקנה שלהם. משה כועס עליהם, כי נראה שהם מבקשים להתחמק מהמלחמה על הארץ, ואז הם מבטיחים להיכנס למלחמה על ארץ ישראל, ואחרי המלחמה הם יתפסו את הנחלות שיהפכו מאוחר יותר לנחלותיהם של שבטי גד ומנשה.

פרשת ״מסעי״ מסכמת למעשה את המסע של בני ישראל במדבר, התחנות שבהן חנו במדבר, וההכנות האחרונות לקראת כניסתם לארץ. כמו כן, מסופר על ניתוץ הפסלים, הגדרת גבולותיה של ארץ ישראל, מינוי נשיאים לשבטים, ובראשם יהושע בן-נון ואלעזר הכוהן.

בסוף הפרשה מסופר על בני שבט מנשה שחוששים שבנות צלופחד יתחתנו עם גברים מחוץ לשבט ונחלות השבט יאבדו. לפיכך, משה מקבל החלטה שמורה להן להתחתן רק עם בני שבט מנשה. מצוינים פרטים רבים, שכולם קשורים להכנות לכניסה לארץ ישראל.

 

ה״מדבר״, ״הר סיני״, ״הר נבו״, ״הירדן״, ״הכניסה לארץ ישראל״, כמו בפרשות הקודמות, כל אלה נמצאים בתוך האדם, בתוכו אנחנו מגלים את כל ההבחנות הללו.

״משה״, הרצון שבנו, מושך אותנו לקראת הבורא, ישר-אל, רצון שמכוון ל״ארץ ישראל״. אבל כדי להשיג את המטרה הזאת עלינו להילחם תחילה נגד הרצונות הלא מתוקנים שבנו. כלומר עלינו למיין את כלל הרצונות שלנו.

גם ברצונות שלנו יש שנים-עשר חלקים שנקראים שנים-עשר השבטים, זה המבנה הפנימי שלנו. כי הרצון הכללי שלנו מתחלק לארבעה חלקים, י-ה-ו-ה או ה-ו-י-ה. ה-ו-י-ה זה שם ה', כי כשהרצון שלנו מתוקן בעל מנת להשפיע הוא נקרא שם ה', ״ויהיה שם ה' עליך״ 1. כמו כן, אנחנו מגלים שארבעת החלקים האלה הם ארבע מדרגות הרצון, ובכל מדרגה יש ג' קווים. ארבע כפול שלוש הם שתים-עשרה. אלה הם שנים-עשר השבטים, שנים-עשר החלקים שיש ברצון שלנו, שנמצאים לעת עתה בדרגת הדומם, בדרגת הצומח, בדרגת החי או בדרגת המדבֵּר.

אנחנו ממיינים את הרצונות האלה ומתקנים כל רצון ורצון בעל מנת להשפיע, מתקדמים לדמות הבורא. זה בעצם התהליך שכולנו עוברים, וזו כל התורה, ״בראתי יצר רע, בראתי לו תורה תבלין״. יש לנו הוראה כיצד ובאיזה סדר לתקן את עצמנו על ידי ״המאור המחזיר למוטב״, כדי להידמות לבורא, להגיע לדבקות, להתאמה מלאה עמו.

כך ככל שהאדם מתקדם, מתבונן בעצמו מלמעלה, הוא מגלה יותר ויותר תכונות ורצונות שלו. הוא בודק כיצד להתקדם ל״כיבוש ארץ ישראל״ לפי ה״מפה״ שיצר, לפי התכונות, הרצונות והמחשבות שלו. זאת, באמצעות ״נקודת משה״ שבו, שנמצאת ביחס מסוים כלפי כל רצון ורצון.

גם ב״עץ חיים״ של האר״י מוסבר שהרצון שלנו מתחלק ל״ארץ ישראל״, אותם הרצונות שאנחנו מסוגלים לשייך לישר-אל, ואלה שאיננו מסוגלים לשייך, הם מחוץ ל״ארץ ישראל״. רצונות אלה מתחלקים ל״עבר הירדן״, ששם נמצאים השבטים גד וראובן, ל״לבנון״, ל״סוריה״, ל״בבל״ ו״מצרים״, ששם מקום ה״קליפות״, ובמעגלים הרחוקים יותר נמצא כל יתר העולם. כל המבנה הזה נמצא בנו, כי ״האדם הוא עולם קטן״ 2. כל עבודתנו היא למיין ולשייך את הרצונות שלנו בהתאם לחלוקה הזו, וליצור מהם מעין מפה פנימית. תהליך ההכנה הזה של הרצונות נקרא ״מסעי״, המסע של בני ישראל במדבר.

כך האדם מתקדם, הוא מגלה וכובש עוד ועוד תכונות ורצונות. הוא מסתכל על התהליך מלמעלה, כמו מתוך לוויין, ובודק היכן הוא נמצא וכיצד עליו להתקדם לפי המפה שלו. כלומר לפי התכונות שלו, הרצונות שלו, המחשבות שלו, כיצד עליו להתקדם לעבר ארץ ישראל. וכמו שמסופר, האדם מגלה ש״נקודת משה״ שלו נמצאת ביחס מסוים כלפי כל יתר הרצונות, ״גד״, ״ראובן״, ״עבר הירדן״ ו״ארץ ישראל״.

האדם מחולק לה-ו-י-ה פנימית, לשלושה קווים, ובסך הכול לשנים-עשר חלקי הרצון. יש רצונות שנמצאים בינתיים בדרגת הדומם, יש כאלה בדרגת הצומח, יש כאלה בדרגת החי ויש בדרגת המדבֵּר. מלבד זאת, יש רצונות שמוכנים להיות כ״ארץ ישראל״, אבל הם עדיין לא, הרצונות האלה עדיין נמצאים בשליטתם של שבעה עמים ששולטים בארץ ישראל. האדם עוד לא נכנס וכבש אותם, עוד לא תיקן אותם, אבל הם מתקדמים לתיקון. יש גם רצונות שיכולים להישאר מעבר לירדן, אלה ״גד״ ו״ראובן״, ואת היתר עלינו לתקן.

כאמור על האדם למיין בתוכו את הרצונות, כל אחד ואחד לכיוון מסוים, בסדר מסוים, וכך אנחנו מתקדמים. כלומר בכל פעם אנחנו ממיינים את הרצונות שלנו ומתקנים כל רצון ורצון שיהיה בכוונה על מנת להשפיע, בתהליך שעליו התורה מספרת לנו, וכך מתקדמים לדמות הבורא.

זו כל התורה, ״בראתי יצר רע, בראתי לו תורה תבלין״, יש בה הוראה כיצד ובאיזה סדר האדם מתקן את עצמו על ידי ״המאור המחזיר למוטב״, ומגיע להיות לגמרי דומה לבורא, בדבקות, והתאמה מלאה אליו.

התהליך אינו מסתיים במדבָּר, כי משם והלאה על האדם לכבוש את ארץ ישראל. עד הכניסה לארץ ישראל הוא רוכש את הכלים להיות בלהשפיע על מנת להשפיע, דרגת ה״בינה״, צדיק שאינו גמור. המלחמות בארץ ישראל קשות הרבה יותר מאלה שמחוץ לארץ, במדבָּר. כי במדבר יש לאדם אפשרות לברוח, הוא עדיין נמצא בתיקונים קטנים, הוא עוד חלש. כשהאדם הולך במדבר, הוא כל פעם מגלה את הרע שבו ומתקן אותו לטוב. הוא מגלה כל הזמן את הרשעים שבו, התכונות והרצונות המקולקלים.

סיפור המרגלים, מהווה מכשול ומחסום גדול לפני הכניסה לארץ ישראל. כי כאן האדם כבר אינו מאמין בדרך, זה גורם לו לדחייה מהבורא, מהכוח שעל ידו ובעזרתו נלחם עד כה. לכן כל האירועים האלה, המלחמות, אינם אלא עבודה פנימית של האדם.

אם היינו מקדישים את עצמנו לעבודה הפנימית, היינו רואים כי העולם, שנראה כאילו הוא מחוצה לנו, אינו אלא העתקה של פנימיותנו, שאין בו כלום מעצמו. ואז החיצוניות הייתה מסתדרת מיד לפי הצורה הפנימית המתוקנת, הרוחנית שלנו.

 

למקובלים הייתה תמיד משיכה לארץ ישראל. הבעל שם טוב נסע לארץ ישראל וחזר, רבי נחמן מברסלב היה מלא בכמיהה לארץ ישראל. אמנם מדובר על הפנימיות, אך האם אותה משיכה באה לידי ביטוי גם בחיצוניות?

מקובלים מסבירים שלפי חוק ״ענף ושורש״, מכל שורש רוחני משתלשל ענף גשמי המתבטא בזמן, תנועה ומקום. לכן רק כשנמצאים בארץ ישראל אנחנו יכולים לקיים חוקים הנקראים ״מצוות״. כלומר שבהם אנחנו דומים לבורא, בחוץ לארץ אין מצוות. כי אדם שנמצא עדיין ברצון לקבל לא מתוקן, זה נקרא שהוא נמצא בחוץ לארץ, לא פיזית, אלא פנימית, ואז אינו יכול לדמות את עצמו לבורא, הוא עדיין לא יהודי, לא ישראל, ישר-אל. כל המחשבות והרצונות שלו הם כאומות העולם.

לכן, אין עם ישראל מחוץ לארץ ישראל. אין יהודי מחוץ לארץ ישראל. כך זה ברוחניות, ברצונות שהם ישר-אל, שם האדם נקרא ״יהודי״, שם הוא ישראל. וכל המכלול כולו נקרא ״עם ישראל״. כשהאדם יוצא מהרצונות שמכוונים כולם לבורא הוא נקרא ״גוי״. ובכניסה לארץ ישראל הוא מקדש את עצמו ומגיע שוב להיות יהודי.

אם נתבונן על הדברים באופן הזה, אזי מובן מדוע עברנו מבבל לארץ כנען, וממנה למדבָּר ולמצרים. וממצרים שוב דרך סיני לארץ ישראל. מובן גם מדוע מדבר סיני לא שייך לישראל, ואילו עבר הירדן כן שייך. בעצם כל המפה החיצונית מובנת לנו לפי המצב הפנימי.

 

לפי השורש הרוחני, איך זה שכיום עם ישראל בפועל, בגשמיות, רובו נמצא מחוץ לארץ ישראל?

ארץ ישראל הגשמית היא הענף של ארץ ישראל הרוחנית. עם ישראל האמיתי מושג רק כשהוא נקשר למושג הרוחני של ארץ ישראל. זאת, בדומה לאברהם אבינו שייסד אותה בבבל כאומה שיסודה רוחני, וחלקיה קשורים ביניהם ביחס של אהבה וחיבור. אם אין יסוד פנימי כזה, רצון לישראל רוחנית, אזי נשמטת גם זכותנו על ארץ ישראל הגשמית. כי כבר משורשיהם של הגלגולים הקודמים, היה באלו שנקראו ״ישראל״ והרגישו עצמם כנמצאים בתוך הנשמה האחת, הכללית, דחף לעשות זאת.

 

בעל הסולם, בסוף ה״הקדמה לספר הזוהר״, מתייחס לכל החלקים של אומות העולם וישראל, ובתוך ישראל לעובדי ה'. הוא גם מתייחס ליהודים שפזורים כיום בחו״ל, גם לאלה ששומרים על תורה ומצוות, כלומר מעלים חיצוניות על פנימיות. האם הוא רואה באלה האחרונים חלק מכריע בתיקון כיום, האחראים לכל הצרות והחורבנות של עם ישראל?

יש אנשים שהם מזרע אברהם, יצחק ויעקב, שמגיעים לפי השורשים מיוצאי בבל, לא בבל שלאחר חורבן בית המקדש הראשון, אלא לפני כן, אלה שיצאו מבבל עם אברהם. אברהם אבינו בעצם רצה לתקן את כל בבל, את כל האנושות דאז. ומי שיצאו איתו, הלכו איתו, קראו לעצמם ״ישר-אל״, הם נקראו יהודים מהמילה ״ייחוד״, חיבור. ובעצם הם היו כולם כמו מי שנקראים כיום ״אומות העולם״.

אבל בכל זאת, כיום עלינו, על הצאצאים שלהם, התוצאות מהם, החובה לתקן מהר את עצמנו ולגרום לתיקון העולם הכללי. עלינו להגיע למצב ש״כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם״ 3, ״כי ביתי, בית תפילה יקרא לכל העמים״ 4. לכן עלינו לעשות זאת, אנחנו ״ממלכת כוהנים וגוי קדוש״ 5 חייבים להגיע לזה ולבצע את הפעולות.

אבל בעצם לכל אחד ואחד מבאי העולם אותה דרך, הנקראת ״הגאולה השלמה״, שהיא פתוחה. כך גם כותב בעל הסולם בסוף ה״הקדמה לספר הזוהר״. כל אדם שמרגיש שהוא חייב להתקרב ליסוד העולם, לכוח העליון, יכול לעשות זאת. ואין שום בעיה לאף אחד לעשות זאת, למצוא את הבורא ולהיות דבוק אליו.

 

מדוע היהודים בפזורות הם המכריעים בתיקון. מדוע דווקא על היהודים להיות המורים ולא עמים אחרים?

מכיוון שמגלגולים קודמים, מהשורשים שלהם, יש בהם הכרחיות לעשות זאת, כי הם נמצאים כבר בתוך הנשמה הכללית. כל בני האדם הם נשמה כללית אחת. אבל בתוך הנשמה הזאת יש נשמות פרטיות שהם אבותינו. כלומר אלה שכבר הגיעו לתיקונים והתקרבו והתדבקו בבורא. ויש כאלה שחייבים לעשות זאת, אנחנו, מי שמשתוקקים כיום לבצע את הפעולה הלכה למעשה. יש מבין היהודים כאלה שאינם נמצאים עדיין בהבנה הזאת, בידיעה הזאת, אבל מחויבים מתוך המערכת כחלק המתקדם שלה לעשות זאת. גם מתוך אומות העולם יש מי שכבר מצטרפים לתיקון, ויש כאלה שבכלל לא.

באופן כללי עלינו לפזר את הידיעה על התיקון לכל העולם, ובייחוד ליהודים שנמצאים בפזורה.

 

מדוע ״הנקודה שבלב״ לא מתעוררת אצל היהודים האלה, אלא אצל מי שאינם יהודים לפי מוצאם?

משום שהעם היהודי הוא עם קשה עורף.

 

גם בעל הסולם ניסה לקרוא ליהודים, הוא הרגיש שאסון מתקרב, ולא הצליח. כיום, בתקופה שבה אנחנו חיים, עם אילו מסרים עלינו לצאת?

על בעל הסולם נעשה חרם, הוציאו אותו מהכלל. הוא היה דיין בוורשה, וברגע שרצה לפעול ולגרום ליהודים לעלות לארץ ישראל החרימו אותו.

עלינו רק לפרסם את המסר, את ידיעת המטרה. עלינו להעביר – מי אנחנו, מה אנחנו חייבים לעשות בעולם, מה הייעוד של עם ישראל. לכן, אנחנו עדיין לא עַם ישראל ולא בארץ ישראל הנכונה. עלינו להיות כולנו ברצון ״כאיש אחד בלב אחד״, מדמים את עצמנו לכוח העליון כאחים, כמו שהיה לפני החורבן, ואז זה נקרא שאנחנו ״בונים את בית המקדש״, ברצון אחד שכולו קודש, כולו בכוונה על מנת להשפיע. בצורה ההדדית ובתוך הרצון ההדדי, המשותף הזה, הבורא מתגלה.

 

ראשית, עלינו לעורר מטרה רוחנית משותפת לכולם, בלי קשר למקום שבו האדם נמצא, אלא מעצם היותו יהודי יש לו מטרה רוחנית.

אין לגעת בגשמיות של האדם אלא רק להוסיף מעט רוחניות. בפרט כיום עם המשבר, עם האכזבה ועם ההתבוללות. אפשר להסביר על הייעוד של העם היהודי, על הקשר בינינו, על מצב מחובר יותר בינינו וכולי. אדם יכול להתחיל לבצע תיקונים היכן שהוא נמצא.

 

האם אפשר לפנות לעם ישראל דרך החסרונות שיש להם בחיי היום יום, ולהראות להם שהכול בא ממקור גבוה?

חייבים לפנות רק לחיסרון, אחרת האדם בכלל לא שומע. לעורר את החיסרון שקיים בו, כדי שיֵדע מה הוא צריך, ואז אפשר להציע לו מענה.

 

האם יש הבדל בין המשבר בארץ ובין המשבר בעולם?

המשבר בארץ יחדד את השמיעה של העם לדברים האמיתיים. אנשים יבינו מהר מאוד שאין ברירה, אנחנו חייבים להיות מלוכדים, ובכוח החיבור בינינו אנחנו יכולים להימנע מכל הצרות והבעיות, ומכל השונאים והאויבים, הן הפנימיים והן החיצוניים.

בעולם זו בעיה אחרת, בעזרת הפצה נוכל להביא את המסר לידיעת בני האדם. אבל הכול תלוי באיזון בין הרגשת הייסורים, ובין יכולת ההסברה בנוגע לפתרון. אין ברירה, המצב רגיש, ועם זאת עלינו להסביר מה המטרה של כל המצבים הללו, ומה עלינו לעשות כדי להתעלות מעליהם? כיצד אפשר להפוך דווקא את המצבים הרעים האלה לטובים, וכן הלאה.

ההסברה צריכה להיות מובנת, נגישה לכל אחד בשפה שלו ומתאימה לאופיו ולמנטליות שלו. התיקון הוא בכך שנתאחד כולנו, בכל העולם, לרצון אחד, לכוונה אחת, לייעוד שלנו, לעבודה שלנו להיות ״אור לגויים״. בכך נתקן את הכול, הן את המצב האישי שלנו כלפי אומות העולם והן את המצב שלהן כלפינו, וגם את המצב הכללי בכל העולם. זוהי הגאולה השלמה.

 

מה המשמעות, מבחינה פרקטית, שעלינו להתאחד?

רק לפזר את הידיעה על התהליך שעוברת האנושות ושהתהליך הזה מכוון על ידי הטבע א-לוהים בגימטריה הוא הטבע. יש להסביר במילים פשוטות, שעלינו להגיע לאיזון עם כל העולם המקושר, ובכך להביא את עצמנו, וגם את כל האנושות, למצב טוב, יפה ונאור.

אם נעשה כך, נזכה לכל טוב, כמו שכתוב באופן אלגורי בישעיהו הנביא ״ולקחום עמים, והביאום אל מקומם, והתנחלום בית ישראל על אדמת ה'״ 6. אז נקבל תמיכה מכל האנושות.

 

באופן כללי, המסר שיש להעביר כ״ממלכת כוהנים״, להסביר לעולם, להדריך אותו, בדיוק מתאים עכשיו, עם המשבר כיום בעולם. אם דווקא אצל היהודים נמצאת חכמת החיבור וזו הייחודיות שלהם, אז על כולם להכיר במעלה הזו שלהם. האם צריך להגיד ליהודים שזה הייעוד, כך תצדיקו את עצמכם, כך תמנעו אנטישמיות?

יש להתייחס לבעיותיהם, ולומר שבעקבות הפעולות האלה הבעיות ייעלמו. באופן כזה יהיה להם כדאי, והם יקשיבו. בינתיים הבעיות עדיין לא בולטות מאוד, לא מדאיגות אותם, לא כל כך מבוררות, וצריך לחדד יותר את כיוון ההסברה.

 

לסיכום

עלינו להבין, שיש לנו מלחמה תמידית עם היצר הרע, השנאה לזולת שבנו, שאותו יש לשבור ולהפוך ליצר הטוב, לאהבה לזולת. כך מהדחייה ומהריחוק בינינו, נגיע לחיבור. תחילה עלינו לעשות זאת בינינו, בתוך הקבוצה שייסד אברהם, שנקראת ״עם ישראל״, ואחר כך להיות ״אור לגויים״, להראות לכל העולם שכך יש להתחבר, ״כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם״. בסופו של דבר כולנו נגיע לאיחוד בינינו ועם הכוח העליון.

 

״מטות מסעי״

״ואתם הדבקים בה׳ אלקיכם חיים כּלֻכם היום. מהו הטעם? משום שהנשמה של

ישראל בא מרוח אלקים חיים. כי רוח מלפני יעטוף. מלפני, מקודם השכינה, מז״א,

אלקים חיים״.

זוהר לעם, מטות, 5