כָּל מַעְיָנַי בָּךְ

 פרשת "פנחס"

(במדבר כה, י – ל, א)

 

פרשת "פנחס" 

״ויין ישמח לבב אנוש - ברושים ביתה״

 

 

פרשת ״פנחס״ היא המשכה של פרשת ״בלק״, והיא עוסקת בתהליך הפנימי שהאדם עובר. הבורא משבח את פנחס על שהביא לעצירת המגפה ומעניק לו ״ברית שלום״ 1, הוא מבטיח לו ולזרעו ״ברית כהונת עולם״ 2.

בני ישראל מתכוננים למלחמה במִדיין, בגלל הרעה שגרמו להם המדיינים. נערך מִפקד בעם, שבסיומו הבורא מורה למשה לחלק את נחלות הארץ, ולאחר מכן נערך מִפקד נוסף של בני ישראל לפי משפחות. בתום המִפקדים באות בנותיו של צלופחד משבט מנשה ומתלוננות בפני משה על כך שאביהן מת במדבר ולא הותיר אחריו בנים, ולכן אין להן חלק בנחלות. הבורא מצווה לתת להן נחלה בארץ על שם אביהן כדי לעשות איתן צדק.

בהמשך הבורא מצווה על משה לעלות אל הר העֲברים ולראות את ארץ ישראל, שאליה הוא לא ייכנס, ומצווה עליו למנות את יהושע בן-נון ליורשו. בסוף הפרשה מופיע פירוט של הקורבנות שיש להקריב מדי יום ובמועדי השנה.

 

פרשת ״פנחס״ היא כאמור המשכה של פרשת ״בלק״, מה אפוא עומד במרכזה של הפרשה הזאת?

בספר הזוהר פרשה זו נחשבת כמיוחדת מאוד בעוצמתה. הפרשה מספרת על האדם שהולך בדרך התיקון, כדי לתקן את הטבע שלו. זוהי בעצם המטרה שלנו, לגלות את היצר הרע שלנו, ולהבין האם היצר הזה הוא הנחש. על האדם לגלות כלפי מה הוא ״רע״, כי מטבעו האדם מרגיש רע כלפי מה שמונע ממנו מלהשיג את המטרות החשובות שהגדיר לעצמו, אבל לא לכך התורה מתכוונת.

כלומר אם מדובר בהשגת העולם העליון, עולם האמת, השגת הבורא, כמו בלימוד חכמת הקבלה שהיא השיטה לגילוי הבורא לאדם בעולם הזה, אזי ה״רע״ זה מה שמונע מאיתנו להגיע לכך. בכל פעם האדם מגלה את הרע באופן מבורר יותר, מדויק יותר ובצורות שונות, כך שבהתאם למידת התקדמותו, מתגלה לפניו הרע שבו.

מדוע אפוא התכונות של האדם, ההפוכות מהבורא, הן בעצם הרע? כי יש חוק בעולם, ולא רק בעולם הרוחני, שהתקרבות יכולה להיות רק לפי השתוות התכונות. כלומר ככל שיש בינינו יותר דמיון, לפי הטבע, לפי הרוח ולפי החינוך והתרבות, כך הקִרבה הפנימית בינינו גדולה יותר. אנחנו מבינים ומרגישים יותר זה את זה, עד כדי כך שאנו אף יכולים להחליף זהויות זה עם זה.

כמו כן, אנחנו מגלים כיום שגם צורות ההתקשרות השונות של המין האנושי כמו מסחר, טכנולוגיה תקשורת ואינטרנט חיברו בינינו, וגרמו לכך שהעולם נעשה אחד.

ואכן בכל מקום בעולם אנו רואים כמעט אותם הדברים, אנשים שחיים כמעט באותו סגנון חיים, באותם הרגלים ובאותם יחסים ביניהם. העולם הולך ונעשה אחיד, עגול, הרצון והמטרה משותפים לכלל האנושות.

עם זאת, העולם נמצא כיום במשבר, שמתגלה כרע גלובלי, ״משבר גלובלי״, והתיקון שלו הוא המטרה שלנו. לכן עלינו לראות מהו אותו הרע, אותו רצון אגואיסטי, כיצד אנחנו הופכים אותו לרצון טוב כדי להגיע לחיים טובים יותר. אנחנו רעים עד כדי כך שאין באף אחד מאיתנו, מלכתחילה, שום דבר טוב, ״יצר האדם רע מנעוריו״ 3. אבל כדי לעשות את השינוי לטוב אנחנו צריכים כוח נוסף שאין בנו כלל, את התורה, שהיא האמצעי לשינוי הרצון הרע. ככתוב, ״בראתי יצר רע, בראתי לו תורה תבלין״, כי ״המאור שבה מחזירו למוטב״. הוא

מחזיר למוטב את היצר הרע שבתחילה היה יצר טוב, אבל אחר כך התקלקל ונעשה יצר רע. אנחנו, בני אדם הנמצאים באותה מערכת שהתקלקלה, שנקראת ״אדם״, צריכים להחזיר את הרצון לטוב.

 

״היינו, מה שנוגע לתועלת עצמו, זה הוא בסדר, שכולם משתדלים שיהיה על תכלית השלימות. מה שאם כן עיר האלקים, שהיא עבודת הקודש, לעבוד לתועלת ה', עבודה זו היא עבודה של שפלות. ולזה צריכים אור תורה. היינו זה שלומד תורה, צריך לפני לימוד התורה לדרוש מהתורה, שיתן לו המאור הזה, שיוכל לעבוד לתועלת ה'״4.

האנשים שמרגישים שהם צריכים את התורה, הם אנשים שיש בהם התעוררות להגיע למשהו שהוא נשגב מהחיים האלה. הם שואלים שאלות: מהו מקור החיים? מה הטעם בחיים? הם מתחילים להבין שהם רוצים להגיע למשהו נעלה יותר, נצחי, שלא קשור לזמן ולמקום. האנשים האלה, הם שצריכים ״תורה״, אמצעי, ״תורת אמת״, ״תורת האור״, מה שנקרא ״חכמת הקבלה״. האדם שלומד את חכמת הקבלה באופן מיוחד, בקבוצה, מתקן את הטבע שלו ומגיע לטוב, להשתוות הצורה עם הכוח העליון שנקרא ״בורא״, ״בוא וראה״,

הוא מגיע לתכונת ההשפעה והאהבה, תכונת הבורא.

כשהאדם מגיע לתכונה החדשה הזו, הוא מגלה כיצד הכוח הזה מתלבש בו ומגיע לדבקות עמו, עד כי הם מחוברים יחד. בעבודה המיוחדת הזאת, האדם מגלה את הבורא בתוכו.

בדרך הזאת יש לנו עוזרים, המקובלים הגדולים של כל הדורות, ״האבות״, ברצונות המתוקנים שלהם, הם יחד איתנו באותה המערכת שקושרת בינינו. ואין זה חשוב שאיננו רואים אותם, הם קושרים יחד את כל חלקי הנשמה הכללית למערכת אחת, ומזרימים לתוכה את אור החיים, חיים רוחניים, חיים אמיתיים.

לדוגמה, פנחס, שהוא נשמה מיוחדת במערכת הכללית, נטרל את זעם הבורא כנגד העם, ולכן הגיע לכהונה. כי רק הצדיק של הדור יכול לעשות זאת, הוא שקול בכוחו לכוח של כל הדור, ולכן במקום שבו כולם נמצאים ביצר הרע שלהם, הוא יכול לתקן, הוא יכול ליצור את הקשר. הוא אינו יכול לעשות את התיקון בעבורנו, אבל הוא יכול ליצור את הקשר בינינו לבין המערכת הרוחנית כך שנשתמש בה נכון, נתקן את עצמנו וניכנס פנימה לתוכה, לתוך המערכת הנצחית.

 

 

״ויין ישמח לבב אנוש - ברושים ביתה״

״בשעה שקנא פנחס על ברית הקדוש, ונכנס בתוך ההמונים, והעלה

את הנואפים על הרומח לעיני כל ישראל. כשראה את שבט שמעון,

שבאו אליו בכמה המונים, פרחה נשמתו של פנחס מחמת פחד. ואז

שתי נשמות שהיו ערומות בלי תקונם, שהם נשמות נדב ואביהוא, קרבו

לנשמתו של פנחס, ונכללו עמה יחד, ואח״כ חזרה אליו נשמתו, כלולה.

רוח הנכלל מב' רוחות, והחזיקו בו. אז הרויח מקומם של נדב ואביהוא,

להיות כהן. מה שלא היה ראוי מקודם לכן״.

זוהר לעם, פנחס, 73

 

בעולם שלנו השיוך השבטי עובר בירושה, אבל ברוחניות זה עניין של מדרגות. ״כוהן״ זו מדרגה, כמו ״ישראל״, ״לוי״ ו״אומות העולם״.

אדם יכול להיות בדרגה הגרועה ביותר, למשל ״רשע״ שבתורה, אבל מאחר שהיא כבר נמצאת בסולם המדרגות, הוא נמצא גבוה יותר מסתם אדם בעולם הזה, וזה מפני שהתגלה בו כבר היצר הרע כנגד היצר הטוב. כי כך נותנים לאדם תמיד, שזה כנגד זה מתגלה, כדי שיהיה לו כוח להתמודד.

לפיכך, אנחנו מתחילים לעלות במדרגות כשאנחנו בדרגת רשעים קטנים, וככל שאנחנו עולים ומתקרבים לתיקונים גדולים יותר, ״כל הגדול מחברו, יצרו גדול הימנו״ 5. אנחנו עוברים ממצב למצב כמטוטלת; נעשים רשעים גדולים וצדיקים גדולים, ושוב, רשעים גדולים יותר וצדיקים גדולים יותר.

לפיכך, במדרגה שבה האדם מתקן את הרע שלו והופך אותו לטוב הוא כבר נקרא ״ישראל״, ישר- אל, והמדרגה הבאה שלו היא ה״בינה״. האדם ייקרא ״לוי״ במדרגה רעה שהיא הרבה יותר גבוהה מהמדרגה הטובה הקודמת שכנגדה. כך האדם עולה למדרגת ״לוי״, ואחר כך ל״כוהן״.

בדומה לפנחס, שזו מדרגה גדולה ורעה מאוד, גם אצלנו נהוג לחשוב שלכוהן יש רצון ואופי קשים מאוד, ולכן הוא מגיע לדרגה הגבוהה הזאת, ואחר כך גם לדרגת ״הכוהן הגדול״, וכן הלאה, עד שבסופו של דבר הוא מגיע לדרגת ״משה רבנו״, המדרגה הגבוהה ביותר.

משה רבנו עולה להר העברים ועושה תיקון גדול לארץ ישראל, במבט שלו, שהוא מין ברכה, מין מסלול, הוא כבר שולח את בני ישראל הלאה עם יהושע בן נון. ״יהושע״ זו הדרגה הבאה אחרי ״משה״, גם משום שהוא שירת אותו, עזר לו, הוא לא למד, אלא יצק. ״משה רבנו״ הוא דרגה שאמנם אינה יכולה להיות ממש ב״ארץ ישראל״ מחוסר של תיקונים כלליים, אבל הנשמה הזאת תתגלה לכולנו במהרה, כי כולנו חייבים להגיע לדרגת ״משה רבנו״, ושם יהיה לנו חיבור עם הבורא, ובכך העולם יגיע למנוחה.

רוחניות היא שינוי פנימי, הדרגתי, שינוי המדרגות, לכן היא אינה עוברת בירושה, אלא כל אחד צריך להגיע לכך בעצמו. לפי חכמת הקבלה, הנשמה הכללית מורכבת מראש, תוך וסוף, בדומה לגוף שלנו. הראש הוא החלק שעושה חשבון, סופר, ואחרי הספירה הוא מחלק, ורואה עם מה הוא יכול לעבוד ועם מה אינו יכול לעבוד בעל מנת להשפיע. כי כל כוח הנשמה הוא בלעשות פעולת השפעה, בדומה לבורא, על ידי כך היא מתקרבת, מדמה את עצמה לבורא. מכאן, שאם האדם צריך לעשות פעולות גדולות שדורשות חשבונות גדולים, כמו פעולה של גילוי היצר הרע הגדול שלו, אזי לפני כן עליו לעשות ״חשבון נפש״.

מהו ״חשבון הנפש״? לאדם בתחילת דרכו הרוחנית יש רק אור קטן מאוד מכלל האורות שיכולים להיות בו, ״אור הנפש״. מכאן הוא מתחיל לעשות חשבון על חלקי הרצון לקבל שלו, ועל ידי כך הוא מגיע לתיקונים גדולים, המאפשרים לו לקבל בחמשת הכלים של הרצון את חמשת האורות: ״נפש״, ״רוח״, ״נשמה״, ״חיה״ ו״יחידה״, ובהם הוא ממלא את הנשמה שלו בהרגשת הא-לוהות, בהרגשת הבורא. הוא נעשה ״איש א-לוהים״.

החשבונות האלה מגיעים לאדם שיש בכוחו לעשות ״מסך״, ״צמצום״, ו״השפעה״ בחזרה לבורא, כמו שהבורא משפיע לו. כלומר במידה שהאדם מגלה שהוא יכול להשתוות עם הבורא, ביחס שהבורא מעניק לנבראים, אזי במידה הזאת הבורא מתגלה לאדם. זה עניין החשבון. את החשבונות האלה האדם עושה תמיד בתוכו, ולכן גם ״בני ישראל״ בתוכו, כל זה נקרא ״אדם״. כלומר כל מה שיש בתורה: דומם, צומח, חי וגם בני האדם, כולם נמצאים באדם. כי התורה מתייחסת לאדם אחד, ככתוב, ״ומטעם זה נקרא אדם עולם קטן בפני עצמו״ 6.

לכן כל מה שכתוב בתורה על האדם לעבור בעצמו, לבצע, ולהגיע לתיקון שהתורה מצווה אותו. אין הכוונה שהאדם מצפה לכך מאחרים, אלא מדובר על היחס שלו כלפי אחרים, יחס של ״ואהבת לרעך כמוך״.

בתורה יש דוגמה לגישה זו; מה נקרא ״גבר״, ומה נקרא ״אישה״, שאין זה שייך למין, לגוף, אלא לדרגה רוחנית, למצב. ברוחניות יש מצבים, פעם אני ״גבר״ ופעם ״אישה״, פעם ״כוהן״ ופעם ״ישראל״, וכך שוב ושוב, עד שהאדם מקדש את כל התכונות שבו לדרגה הגבוהה ביותר.

כך גם עם בנות צלופחד שעליהן מסופר בפרשה זו. אמנם אביהן נפטר, אבל בידיהן מצוי כוח המאפשר להן להמשיך את המדרגה שלו, ואף יותר למעלה ממנו. ״בנות״, אישה, זה רצון לקבל, וכאן זה רצון לקבל שקם לתחייה ומבין שהוא יכול להמשיך את המדרגה הבאה, אבל במצב זה הן כבר נקראות ״גברים״ ולא ״נשים״, והם אלה שממשיכים את המדרגה.

ההבדל בין גבר לאישה הוא ככתוב, ״נשים דעתן קלה״ 7, ״תשש כוחה כנקבה״ 8. כלומר כשאדם נמצא בדרגת ״אישה״, אין לו כוחות, כוחו חלש. ״נקב״ משמעותו חיסרון, ריקנות שהאדם אינו יכול למלא בעצמו. לפיכך, בכל מדרגה יש לגלות תחילה את החיסרון, את ה״אישה״, הנוקבא שבמדרגה, ואחר כך, כשממשיכים לעבוד מתוך החיסרון הזה, מגיעים ל״צמצום״, ״מסך״ ו״אור חוזר״, ומכאן מגיעים למצב שנקרא ״גבר״, התגברות על המצב שנקרא ״נוקבא״.

כלומר היה לאדם חיסרון, נקב, יצר הרע, ואז הוא עובד עליו, ועושה ממנו ״אישה כשרה״, אבל עדיין ״אישה״, אלא שזה רק רצון, חיסרון. משמע, הוא עוזב את הרע, כי הוא כבר אינו רוצה לעבוד ברצון הזה לטובת עצמו ולרעת הזולת וניצולו, וכך הוא נשאר ניטרלי, אינו רוצה כלום. יש לו אמנם חיסרון, אבל הוא אינו יודע מה לעשות עמו, הוא עדיין אינו מסוגל לעבוד עמו בצורה ״קדושה״, בעל מנת להשפיע, ב״אהבת לרעך כמוך״, לכן הוא נקרא ״אישה״.

לפיכך הוא צריך כוח התגברות, ״גבר״. כוח ההתגברות בא על ידי ״צמצום״, בכך שהאדם מצמצם את הרצון שלו מכאן והלאה, לתמיד, כך שלא ישתמש בו יותר באופן אגואיסטי. אחר כך הוא בונה ״מסך״, כיסוי, שמכסה את החיסרון, כך שבמקום חיסרון, נקב, הוא יוכל לעשות ממנו דווקא בליטה, כלומר ייתן מכוחו לטובת הזולת.

כשהאדם עובד עם שני הכוחות האלה, הנשי והגברי, הוא מגיע לפעולת ההשפעה, וכך הוא מגלה את הכוח העליון, את הבורא, וזאת בהתאם למידת ההתגברות שלו. זוהי מידת החיבור שלו עם הבורא, מידת הגילוי של הבורא בתוכו, ודווקא ב״אישה״ שבו, בחיסרון, שם הוא מתגלה, ובכך הוא מוליד את המדרגה הבאה.

חשוב לציין שבהכנה לחיים הרוחניים קיים הבדל מהותי בין גברים לנשים. בתחילת התהליך אמנם ההבדלים מזעריים, אך הם הולכים וגדלים ככל שאנחנו מתקרבים לעולם הרוחני, היצר הרע והיצר הטוב, וגם החיסרון והמילוי נעשים גדולים יותר.

בעולם שלנו עלינו לחנך על פי העיקרון ״חנך לנער על פי דרכו״ 9, כלומר עלינו בכל זאת להכין את האישה כ״אישה״ ואת הגבר כ״גבר״. גם ההכנה לחיים הרוחניים, כבר מהגיל הרך, היא שונה בין בנות לבנים, כי מטבעם הם שונים מאוד. אבל כשהם נכנסים לרוחניות, הפערים ביניהם מצטמצמים, עד למצב שהם נעשים דומים מאוד. לכן ברוחניות אין הבחנה בין המינים כמו בעולם הזה, כי בה כל אחד כלול גם מ״גבר״ וגם מ״אישה״.

לפיכך, לאורך ההיסטוריה אנו רואים שהיו נשים נביאות שהגיעו לדרגה רוחנית גבוהה יותר מאשר גברים. הגברים היו אמנם בהשגה רוחנית, אבל לעומתם הנשים הללו היו בהשגה גבוהה יותר. לכן נאמר לאברהם, ״כל אשר תאמר אליך שרה, שמע בקולה״ 10 , כי היא בעצם השלמת מדרגה שאברהם בעצמו אינו מסוגל להגיע אליה. כלומר ״אברהם״ שבאדם חייב גם את החלק השני.

דורנו הוא ״דור המשיח״, הדור שאמור להגיע לתפישה ולהשגה הרוחנית, ואז הקִרבה בין נשים לגברים תהיה לפי הבנה רוחנית, כי הם יתעלו מעל הטבע הגשמי, מעל הטבע הבהמי, הגופני. מכאן שכבר לא יהיה הבדל בין המינים, כי האדם יישקל לפי ההשגה הרוחנית שלו; פעם ״גבר״, פעם ״אישה״, פעם ״כוהן״, פעם ״ישראל״, פעם ״אומות העולם״ ופעם ״לוי״.

אם כן, הדגש בפרשה זו, הוא שכל המדרגות הרוחניות נמצאות בתוך כל אחד ואחד מאיתנו. האדם שמשתנה בדרכו הרוחנית עובר את כל המדרגות הללו, מתקן את היצר הרע שלו, ומביא אותו לצורת יצר הטוב. במסע המופלא הזה יש ״בנים״, ״בנות״, ״גברים״, ״נשים״, ״רשעים״, צדיקים ואומות העולם. הכול נמצא באדם אחד.