כָּל מַעְיָנַי בָּךְ

 פרשת "ואתחנן"

(דברים ג, כג – ז, יא)

 

 

פרשת "ואתחנן" 

״אתה החילות לראות״

״חצות לילה״

 

 

 

בתחילתה של פרשת ״ואתחנן״ משה מסיים את הנאום שהתחיל בפרשה הקודמת. משה מבקש מהבורא להיכנס לארץ ישראל, אך הבורא אומר לו שמותר לו רק לעלות אל ראש ההר ולראות את הארץ מרחוק. הבורא מצווה עליו להעביר את ההנהגה ליהושע בן-נון.

בסיום הפרשה מובא ציווי שמירת התורה והמצוות וכן זכירת מעמד הר סיני. במידה שבני ישראל לא ישמרו על התורה והמצוות, יחויב עם ישראל בגלות. מוזכר הפסוק הידוע, ״אתה הראת לדעת, כי ה' הוא הא-להים, אין עוד מלבדו״. 1 בפעם הראשונה מוזכר גם מושג ״התשובה״.

משה מבדיל שלוש ערי מקלט בעבר הירדן המזרחי, ופותח בנאום שני שבתחילתו יש חזרה על עשרת הדיברות. בהמשך מובאת הפרשה הידועה ביותר בתורה, ״שמע ישראל״. היא פותחת בפסוק, ״שמע, ישראל ה' א-להינו, ה' אחד״ 2. בסיום יש אזהרה בדבר השמדת עבודת האלילים בארץ ישראל.

 

מדוע יש ריבוי נושאים בפרשה זו?

הנושא הוא אחד, ככתוב ״ה' אחד״. לכל אחד ולכולנו יחד כדאי לשמוע, ״שמע ישראל״, אבל לשמוע ש״ה' אחד״. החיים שלנו מבולבלים, הם מחולקים להרבה מאוד תחומים ומתפצלים להרבה מאוד כיוונים. איננו מסודרים, איננו יודעים בדיוק מהי המטרה הנכונה, ואיננו יודעים כיצד לעצב את עצמנו לעומתה. לכן ״שמע ישראל״, הכוונה שכל אחד ישמע ש״ה' א-להינו, ה' אחד״, שיש רק ״אני ראשון ואני אחרון״ 3, שיש רק כוח אחד המשפיע עלינו ומנהל אותנו ואין זולתו.

לכן, אם אנו רוצים לראות נכון את המציאות, עלינו להבין שהחיים מבולבלים. זאת, משום שדווקא מתוך מאורעות החיים שאנו עוברים נדע מה עלינו לחפש, ונמצא את הבורא בתוך כל ההסתרות שהוא מסדר לנו. באמצעות החיפוש אחר הבורא, במצבים ובמקרים שונים, אנו רוכשים רגש ושכל. כך אנו בונים את עצמנו ומגלים את המנהיג האחד, את ההנהגה הגלובלית, ש״אין עוד מלבדו״, וכך נהיה בהתאמה אליו. ״שמע, ישראל ה' א-להינו, ה' אחד״ פירושו, שהאדם מגיע להשגת הבורא, לתיקון השלם שלו, כי הוא נעשה כמו הבורא, ככתוב בספר הזוהר ״חד לקבל חד״ 4.

בספר הזוהר כתוב רבות על כך ש״אין עוד מלבדו״. כלומר כל המקרים בחיים קשורים לבורא בלבד. אפילו לא לעצמנו, כי גם אם האדם עושה משהו, זה בא מהבורא, האדם אינו עושה דבר.

אם כן, מה מקומו של האדם, מה פירוש המושגים: ״עצמאי״, ״קיים״, ״נברא״? לכאורה מציאות האדם נעלמת. עלינו להבין את הכתוב ״ה' א-להינו, ה' אחד״, האם זה מבטל אותנו? האם אנחנו בכל זאת קיימים בצורה כלשהי, או שאיננו קיימים בכלל?

אם יש שליט אחד ששולט הן במוח והן בלב, שליט שברא את האדם ומנהל אותו, אזי כל מה שקורה, קורה מעליו ומלפניו, והוא התוצאה. גם את מה שהוא רואה ומרגיש, גם את כל מה שהוא יכול לראות ולהרגיש, גם הדרך שבה הוא רואה ומרגיש, זה לא הוא עצמו, אלא הכול מוקרן כלפיו והכול נעשה כלפיו. גם כשהאדם עושה פעולות עם הידיים, זאת ״מכונה״ שמבצעת את הדברים האלה. גם אם ה״מכונה״ הזו חושבת שהיא זו שעושה ומבצעת, זה רק משום שהיא מתוכנתת ומנוהלת להרגיש כך, וגם זה הבורא.

אם כן, מהי הנקודה שנקראת ״אדם״? בתורה מוסבר לנו מתי הנברא נעשה אדם, אך לא ממש באופן גלוי. בתורה, בפרשת ״בראשית״ שהיא קשה מאוד להבנה, כתוב פעמיים, כך נברא האדם, וכך נברא האדם, אחד שכלול משניים.

האדם מרגיש שהוא חי, הוא גדל, אפשר לראות זאת בעיקר דרך הילדים. כשהילד גדל ומגיע לגיל ארבע, אנחנו פתאום מתחילים לראות בו מישהו בעל עצמאות מסוימת. הוא כבר לא הילד הקטן שפועל לפי אינסטינקטים, אלא יש בו משהו עצמאי משלו. הוא מתחיל לדבר מתוך עצמו, הוא רוצה לבצע פעולות בעצמו, הוא אומר ״אני רוצה כך וכך״. כלומר יש לו סוג של עצמאות, ואנחנו כבר איננו יכולים להתייחס אליו כאל יצור חי קטן, אלא כאל אדם.

אבל גם האדם הזה הוא עדיין אינו אדם, כי אין בו אישיות ומציאות מיוחדת. כלומר הוא נולד וקיבל את התכונות של הוריו כבר עם הלידה, לאחר מכן הוא קיבל תוספת מהסביבה, מהבית, מגן הילדים, מבית הספר וכן הלאה. כך שכל מה שיש בו החל מהלידה הוא קיבל מהסביבה.

אם כן, האם יש לו דבר מעצמו? כלום. ומה זה ״מעצמו״, אם אין באדם משהו שהוא שלו, והכול לא היה קיים מלכתחילה אלא הגיע אליו על ידי גורם זר, או מהוריו או כתוספת מהסביבה. האם קיימת בחירה חופשית, האם יש שכר ועונש, האם האדם עצמאי? גם זה אינו קיים.

כלומר המציאות שאנחנו רואים בעולם נקראת ״ה' אחד״. כתוב ״כולם כבהמות נדמו״ 5, משמע בעולם הזה ישנם גופים אך אין להם שום בחירה חופשית. הם נפעלים ב-100%, הם לא עושים אף פעולה בעצמם, הם לא עושים טוב וגם לא רע, ולכן לא מגיע להם שכר וגם לא עונש.

העולם הזה הוא מעין הצגת תיאטרון, שבה מתרחשים דברים שונים. אין עדיין מציאות שבה יש אנשים בעלי בחירה חופשית והם נמצאים מחוץ לשליטת הבורא. להיות אדם עצמאי, בר, בריאה, זה נקרא ״להיות מחוץ לבורא״, אבל אם הבורא מנהל את הכול, אזי כדי להיות עצמאי ולעשות משהו באופן עצמאי, על האדם לצאת קודם כול משליטת הבורא.

כיצד עושים זאת, האם זה אפשרי? לשם כך אנחנו צריכים את כוח התורה ככתוב ״אתם קרויים אדם, ולא אומות העולם״ 6. כלומר על האדם לעלות לדרגה שבה הוא מקבל בחירה חופשית, נעשה עצמאי, ואז אפשר יהיה להתייחס אליו כמו אל מישהו שקיים, ולא כמו אל מי שנשלט ב-100%, אחרת הוא משהו שקיים ותו לא.

לכן, בשלב הראשון על האדם להבין שהוא מנוהל לגמרי על ידי הכוח העליון, כך כולנו נולדים וכך כולנו קיימים. בשלב השני, אם אנחנו רוצים להיות באמת עצמאיים, עלינו להכיר את הבורא, עד כמה אנחנו נמצאים בשליטתו, ולהתחיל לצאת מהשליטה הזו. במידה שאנחנו יוצאים משליטתו ויש לנו בחירה חופשית, אפשר כבר לעבור לשלב השלישי, ועל כך כתוב ״בראתי יצר הרע״. כלומר ברגע שהאדם מתחיל לעבוד עם עצמו כדי לצאת משליטת הבורא, כשהוא רוצה להיות עצמאי, הוא מגלה בתוכו את היצר הרע. הוא מגלה סוג של שליטה עצמית

הפוכה מהבורא, הנקראת ״פרעה״, שזה יצר הרע שבו. זהו יצר הרע משום שהכוח הזה אינו רוצה להיות בשליטת הבורא, אינו רוצה להסכים עִמו, אינו רוצה להיות דבוק עִמו, אלא רוצה להיות עצמאי ונפרד ממנו.

ההכרה של האדם לעומת אותו כוח שעומד מולו, זאת הכרת העצמאות שמתחילה לגדול בו על ידי הלימוד הנכון של חכמת הקבלה, ובכך הוא ייקרא ״אדם״. תחילה הוא ״אדם בליעל״, כלומר הוא הפוך מהאדם הנכון, אבל לפחות הוא אדם. הוא מתחיל מהרע, ככתוב ״בראתי יצר הרע״, מלכתחילה כתוב שלאדם הנברא יש רק יצר רע. אבל אם הוא עובד נכון עם עצמו, הוא מגיע לדרגת י״ג שנקראת ״בר מצווה״, זו דרגה רוחנית שמתפתחת בו. לאחר מכן מגיע לאדם היצר הטוב, ואז הוא יכול לעבוד עם שני הרצונות ולנהל את עצמו.

כדי להתקדם, תחילה מתגלה לאדם יצר רע קטן, הרע מתגלה רק על ידי ״המאור המחזיר למוטב״, ואז הוא מבין שלהיות מחוץ לשליטת הבורא, לא להיות נפעל כבעל חיים אלא להיות אדם, זה נקרא ״להיות הפוך מהבורא״. לכן האדם משתדל כל הזמן להידמות לבורא לפי צורת ההשפעה, באהבת הזולת ובחיבור עם הקבוצה. הוא עושה זאת בעזרת כל האמצעים שחכמת הקבלה מלמדת אותנו. בהתאם לזה מוסיפים לו רע, מגלים לו עוד ועוד, ואז הוא גדל כ״פרעה״, כרשע.

כל זמן שהרע מתגלה, הדמות הרעה מתגלה, האדם רוצה לתקן ולהידמות לבורא, לבנות מעצמו משהו הדומה לבורא. לכן, ככל שהוא מתקדם ומתקן, הדמות שנבנית נקראת ״אדם״, מלשון דומה לבורא, וכך הוא מתפתח. כלומר על ידי היגיעה שלו והרצון להתקדם לקראת גילוי הבורא, לקראת גילוי כוח ההשפעה היחיד השולט, הוא מגלה את עצמו הפוך. ומתוך ההפכיות הזו הוא דורש תיקונים, ואז על דמות הרע הוא מקבל ״כיסוי״. כך הוא הולך ומתקדם עד שנעשה לגמרי דומה לבורא, נעשה אדם מתוקן.

 

כאשר האדם מנסה להידמות לבורא מתגלה לו עד כמה הוא רע. אם כן, מה יש לאדם לתקן אם גם מה שמתגלה לו כרע בא מהבורא?

הבורא מודה, ״בראתי יצר רע״. כלומר כשהרע מתגלה לאדם, הוא יודע שהכול בא מהבורא, הוא יודע ש״אין עוד מלבדו״, כך הבורא ברא אותו. עם זאת, מתגלה לו גם הבחירה החופשית, במה עליו לתת יגיעה ולדרוש את ״המאור המחזיר למוטב״. כך הוא מגיע למה שנקרא ״תורה״, ״תורת האור״, כי הוא צריך את הכוח העליון שיתקן אותו לטוב. הבחירה של האדם היא להישאר ברע או להיתקן לטוב.

 

אם נדע להגדיר את הרע, נדע מה הבחירה החופשית שלנו?

אין יותר מכך. הרע באדם נקרא כל ״הצורות״, ״התכונות״, ״המחשבות״ ו״הכוונות״ שהן הפוכות מהבורא.

 

לָמה זה רע? למי זה רע?

הכול יחסי. מדובר על כך שהאדם מגלה את הרע, לא כלפי המהות העליונה השולטת, כי אם היא שולטת אזי אין לאדם בחירה, אלא כלפי המהות הטובה, השלמה. יש כאן עניין של שלמות, של אמת, יש בכך הבחנות רבות שהאדם לא מתמצא בהן, ולכן קשה לו לעבוד איתן. הן נשמעות לו כביכול פילוסופיות או פסיכולוגיות.

אנחנו מגלים שהכוח השולט בפנימיותו של הטבע הוא הבורא, שהוא תכונת ההשפעה והאהבה, הדאגה לזולת, הדאגה לכל הבריות. זאת, כדי להביא אותן להשתוות, לאותה דרגה, לאותו מעמד כמוהו. כי מטרתו של הבורא שכולם יהיו כמוהו, ״כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם״ 7. ״יֵדעו״, הכוונה יגיעו לבורא, יהיו כמוהו.

אדם שמתחיל לגלות את המטרה הזו, את הדאגה הזו, את מחשבת הבריאה, שהיא כמו אימא ואבא שדואגים לו, מתחיל לראות עד כמה הדברים האלה עליונים ושלמים, עד כמה הם מנותקים מהרצון האגואיסטי שלו. אם הוא מודד את עצמו כלפי התכונות האלה, הוא מגלה את הבושה שעוזרת לו לעשות צמצום על עצמו, ואז הוא בונה ״מסך״, כלומר הוא בונה מגן נגד האגו שלו וכך הוא מתקדם.

 

אנשים רבים משתמשים בביטוי ״אין עוד מלבדו״, זאת אמונת העם, כך כולם אומרים. האם יש להם באמת הרגשה כזו?

לאדם בעולם שלנו אין שום הרגשה כזאת. הכול נסתר, גם התורה נסתרת, כתוב ״תורת ה' תמימה״ 8. ״תמימה״, הכוונה שהאדם אינו יכול לגעת בה.

כל מה שהאנשים מתארים לעצמם שנקרא ״תורה״, שהבורא נמצא עִמם ברקע והם מתפללים אליו, זו פסיכולוגיה פנימית של האדם. אלה ההתפעלויות שלו מתוך תחושות שונות שהוא מרגיש בתוכו, אבל זו לגמרי לא האמת. כי העבודה הרצינית וההדדית בינו לבין הכוח העליון היא רק בקשר פנים אל פנים, כך עלינו להיות בגילוי ועוד יותר מזה. אנחנו נכנסים לקשר עם העליון דרך כל החושים, דרך ״מוחא וליבא״. אי אפשר לדרוש זאת מכל אדם, כי אין לו חושים לכך.

 

נניח שאדם רוצה להבין על מה מדברת חכמת הקבלה. הוא רוצה להתחיל ללמוד כיצד הוא תופס זאת מבחינה רגשית? מהו הדבר שנקרא ״בורא״? כיצד הוא מתחיל לזהות אותו?

יש לנו דוגמה ממעמד הר סיני. שם אומרים לנו, אם אתם הולכים להיות ״כאיש אחד בלב אחד״, בערבות, בתנאי הערבות, אם אתם עובדים יחד כדי לחפש ולגלות אותי, את הכוח האחד בלבד השולט בכם, אם אתם מתגברים על כל הפירוד, על כל השנאה, זה נקרא ״הר סיני״. כאשר מגלים את השנאה בינינו וכל הזמן מתגברים עליה, זה נקרא שעולים מכוונה על מנת לקבל לכוונה על מנת להשפיע. ולא רק הנקודה שנמצאת עכשיו בהתעוררות עולה, הנקודה הנקראת ״משה״, הכוח המושך קדימה ומעלה אותנו, אלא כולם מגיעים ל״ותהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש״ 9.

כאשר כולם יעלו, זה כבר לא ייקרא ״הר סיני״ אלא ״הר הבית״, כי אז ייבנה הכלי המשותף הנקרא ״בית המקדש״. כלומר הרצון לקבל יתקדש, האגו ייתקן ויהיה מקום לגילו הבורא, אבל עושים זאת בעבודה בינינו.

אנחנו פוסעים ומתקנים בהדרגה את עצמנו בארבעים שנות המדבָּר, זה נקרא שאנו עולים לגמרי מתכונת הקבלה לתכונת ההשפעה הראשונה הנקראת ״בינה״, להשפיע על מנת להשפיע. כלומר האדם כבר אינו רוצה לעבוד עם אף רצון שמתעורר בו בכוונה לעצמו.

לאחר מכן בשלב הבא, כשנכנסים לארץ ישראל, מתקנים את הרצונות שאיננו רוצים להשתמש בהם בכוונה לעצמנו, וזה נקרא ״כיבוש הארץ״. כלומר אנו משתמשים בהם בכוונה על מנת להשפיע זה כלפי זה, לזולת, ואז בונים את ״בית המקדש״.

 

מהו הבורא מבחינה רגשית?

הבורא זו תכונת ההשפעה והאהבה השורה בעולם, המולידה ומנהלת את הכול. תכונה הבוראת בנו, כי במילה ״בורא״ הכוונה בר מעצמה, מחוץ לה. הבורא ברא בנו בכוונה את כוח הפירוד הנקרא ״אגו״, הרצון לקבל, כדי לתת לנו אפשרות להכיר אותו, את אותה תכונה, או את אותו כוח מהמצב ההפוך. לכן אין לו דמות אלא רק תכונה אחת, השפעה ואהבה. כשהבורא מתגלה, הוא מתגלה בתוכנו ולא כמשהו מחוץ לנו, אחרת היינו טועים בתיאור שלו.

לכן הבורא נקרא ״בוא וראה״, כי האדם אינו יכול לגלות אותו מחוץ לו, אלא רק בהתלבשות בו. אם אדם מתקן את עצמו, אזי החלק שהוא מתקן בתוך עצמו נקרא ״בורא״. אין בורא מחוץ לנברא, לכן כל הדברים האחרים שאנו רוצים ומדמיינים מחוץ לנו, זאת עבודת אלילים. זה נקרא שהאדם ״בונה פסל ודמות״ 10 .

 

״אתה החילות לראות״

״כל שאר העמים שבעולם מסר אותם הקב״ה לְשָׂרִים ממונים השולטים עליהם.

וישראל, אחז אותם הקב״ה לגורלו וּלחלקו להתאחד בהם ממש, ונתן להם התורה

הקדושה, כדי להתאחד בִּשמו, וע״כ כתוב, ואְַתֵם הַדְבֵקִים בה', ולא בִּממונה אַחֵר

כִּשאר העמים״.

זוהר לעם, ואתחנן, 17

 

גם שאר העמים הם בעצם אנחנו שלא מתוקנים, כי הכול נמצא בתוך האדם.

 

מתי מתחיל באמת להיבנות אדם?

כאשר האדם מתעורר ורוצה לדעת, ״מה הטעם בחיי״? ״בשביל מה אני חי״? התעוררות שמביאה אותו לקבוצה, למקום שבו לומדים את חכמת הקבלה, מקום שבו לומדים כיצד להתחבר יחד כדי לגלות את הבורא בקשר בינינו. אם האדם מוצא קבוצה כזאת, מה שהביא אותו אליה נקרא ״טיפת זרע״, זו ההתחלה, הוא עדיין אינו נקרא ״אדם״.

כמו בעולם שלנו כך גם ברוחניות יש באדם משהו מאבא ואימא, משני כוחות, קבלה והשפעה, ומשני הכוחות האלה, ימין ושמאל, מגיע לאדם רצון לגילוי הבורא. הבורא נותן נשמה, התעוררות, התרוממות, ומביא את האדם לקבוצה. כמו שכתוב, ״הנחת ידי על הגורל הטוב, לומר, את זה קח לך״ 11 . כלומר הבורא מביא את האדם למקום הנכון, נותן לו ספרי לימוד נכונים, נותן לו מורה, נותן לו סביבה דרכה הוא יכול להתפתח. ועליו להרגיש כמי שהולך להתפתח כאדם, כי קודם לכן הוא לא ידע בכלל מיהו ומהו, כיצד הוא חי ובשביל מה. וכעת הוא מתחיל לברר את כל השאלות האלה: מי אני? מה אני? בשביל מה אני? מה הטעם בחיי? מהי מטרת החיים? וכן הלאה.

 

האדם מברר ואז מבין שגם כל השאלות האלה באות מ״אין עוד מלבדו״. אם כן, מהי העבודה שלו עכשיו?

העבודה שלו היא בכך שהוא כל הזמן משייך לבורא אירועים שעבר ועדיין הוא עובר בחייו, שכולם באים מהבורא, אירועים שעבר בסביבה, במצב הקודם שלו, במהלך ההיסטוריה האישית שלו, וגם את התכונות שלו, את הכול הוא משייך לבורא. מלבד נקודה אחת, חוץ מההזדמנות שיש לו עכשיו להתקשר יותר לקבוצה, כדי להגיע להזדהות, להתקרבות לבורא, ואת זה הוא עושה נגד הטבע שלו. בכך הוא דווקא מגלה את השנאה, את הדחייה, מגלים לו בהדרגה את ״הר סיני״.

במצב הזה האגו שלו עובד כי הוא חייב להיות בהכנעה, הוא חייב לקנות כוחות כדי להתחבר עם החברים בקבוצה. במצב הזה דווקא מתגלה לו כל פעם ההפך, עד כמה הוא מזלזל בחברים ושונא אותם, עד כמה הוא אינו מסוגל להתחבר אליהם. אבל על ידי המאמצים שהוא עושה, בין שני הכוחות האלה שביניהם הוא נמצא, שם נמצאת הבחירה.

 

מה הכוונה בכך שהאדם משייך כל דבר שקרה וקורה לו בחיים לתכונת ההשפעה, לכוח האהבה?

האדם מתחיל לגלות שמי שפעל זה לא הוא, אלא ה״אני״ מתחיל להתגלות בהדרגה, כשהוא מפנה את עצמו מההיסטוריה שעבר. עוברת תקופה ארוכה שבה כל הזמן יש לו אכזבות, האשמות, חשבונות, ״מה עשיתי, איך התנהגתי עם ההורים, עם המורה, עם החברים בעבר, ובכלל מה עשיתי עם כל החיים שלי״ וכולי. ולא מן הסתם זה בא, אלא דווקא כדי שהוא ישייך את הכול לבורא. כעת עליו ללקט את כל הרגעים בחייו ולשייך אותם לבורא. לָמה? כי גם בזה הוא מקיים את הבחירה, הוא מברר יותר ויותר את מקום הבחירה.

 

יש אנשים רבים שאומרים: ״זה הגיע מלמעלה, זה הגיע ממנו״.

הם אינם מרגישים באמת את הנקודה הזאת, הם סתם אומרים כך. עליהם להרגיש שדווקא במצב הזה יש להם בחירה לשייך את הכול לבורא, בחירה שקודם לא הייתה להם. כיצד הם בודקים את עצמם, כיצד הם יודעים אם הם משייכים את זה לבורא? כאשר יחד עם הדברים הלא נעימים שמגיעים אליהם עכשיו, כמו שקר, גנבה, רע שעשו למישהו, זלזלו במישהו, הם מרגישים נורא.

כלומר אם בבירור שלו האדם מגיע למצב שהוא משייך את הכול לבורא, אזי הוא נמצא בשלמות. הוא מבין שהדברים האלה התגלו רק כלפיו וכך גם היו צריכים להתגלות, הוא לא פעל בזה, אך הוא שלם עם מה שהיה. אם האדם שלם ב-100% עם מה שהיה, ואינו מזלזל בכך, בורח ודוחה את זה מעצמו, ואין זה פשוט כי זמן ההכנה הוא ארוך, זה נקרא שהוא מתקן את העבר.

 

מה בנוגע לדברים שהאדם מתגאה בהם?

גם את הדברים האלה מתקנים, אבל הם פחות בעייתיים. כי כמעט שלא מגיעים דברים כאלה. הם מגיעים בהווה ומציבים בפני האדם מכשולים בכך שהוא כביכול מצליח.

 

אם כן, העבודה שלנו היא לומר על כל דבר, בין אם הוא טוב ובין אם הוא רע, שזה לא שייך לנו.

לא לומר, אלא לגלות.

 

מהי הפעולה שבה האדם משייך הכול לבורא?

לשם כך צריך להגיע לגילוי הבורא. כי הבורא עשה, הבורא ברא, ועכשיו הוא מציג זאת לאדם. גם עניין הזמן מתגלה כאשליה, אין עבר אלא הכול מתגלה עכשיו, והאדם כל רגע הוא ברייה חדשה. יש דברים רבים שהאדם מגלה במכלול שלו, והכול מסתדר רק בתנאי שבכל רגע ורגע הוא מגיע למצב ש״אין עוד מלבדו״.

 

אם כן, האדם שנולד כל רגע מחדש, מוחק בלידה החדשה שלו את מה שהיה קודם, כי הוא כבר מייחס גם זאת ל״אין עוד מלבדו״?

ודאי, הוא מוחק כל רגע. כי הבחירה בדרגה הבאה מבטלת את הבחירות הקודמות שלו, זה נקרא ״אני ראשון״ 12 . אבל באותם הרגעים האדם חשב ״זה אני״, כמו כל באי העולם החושבים שהם אחראים, שהם עצמאיים, שהם קובעים ומחליטים, ואינם מבינים שהכוח העליון פועל עליהם, ולמעשה אין להם בכלל שום בחירה.

 

היכן ההתפתחות של האדם, האם יש בכך משהו מצטבר?

ההתפתחות היא בכך שיש להתייחס לכל ברייה, בכל רגע שבו היא מגלה את עצמה, לפי הגובה שלה. כמו שהבורא מתייחס אלינו עכשיו.

 

מה הקשר בין הפעולה של הבחירה, לשייך ולראות שהבורא פועל, ובין אחד המרכיבים המרכזיים בחכמת הקבלה שזו הקבוצה, אני והקבוצה?

הקבוצה והבורא הם היינו הך, הם אחד, אין ביניהם הבדל. אולם הקבוצה מציגה את עצמה כלפי האדם כ״עזר כנגדו״. הבורא שמתגלה כביכול בתוך הקבוצה, הוא הכוח הטוב והמושך, הוא הספַּק, והקבוצה מתגלה כלבוש הרע שעליו, ההפך. כך שהקבוצה מציגה לאדם עד כמה הוא הפוך מהבורא, והיא ממש ״עזר כנגדו״.

ככל שהאדם משייך את עצמו לקבוצה, כך היא הופכת להיות כמו בן הזוג שלו. אם הוא מתאחד עם הקבוצה הוא נעשה כאחד, ואז בִפנים, בקשר ביניהם, הוא מוצא את הבורא. זה נקרא ״איש ואישה״, אני והקבוצה, ״שכינה ביניהם״ 13 .

 

 

״חצות לילה״

״וכמה עצות יש לאדם בכל דבר. ובשעה שהוא נמצא בתפלה, כל אלו המלים

שהאדם מוציא מפיו בַּתפלה ההיא, כולם עולים למעלה וּבוקעים אָויִרִים וּרקיעים,

עד שמגיעות למקום שמגיעות, וּמתעטרות בראש המלך. ועושה מהם עטרה.

והרי העמידו החברים, התפלה שמבקש האדם להקב״ה צריך לכוון שתהיה תפלת

תחנונים. מאין לנו זה? ממשה, שכתוב, ואתחנן אל ה׳. זו היא תפילה טובה״.

זוהר לעם, ואתחנן, 9

 

כל העבודה שלנו היא בהכנעה, כי אנחנו פועלים מתוך האגו. האגו שכל הזמן מתגלה, מצד אחד, נותן לנו מצב הפוך נגד הבורא, ומצד אחר, הוא נותן לנו סיבה לפנות לבורא. מתוך שתי הנקודות הללו אנחנו פונים לבורא, מצד אחד יש כאן הכנעה, ומצד אחר דרישה.

 

כתוב ״ואתחנן״, על מה מתחנן משה או מהי התחינה?

התחינה היא לגילוי גדלות הבורא, ואיננו צריכים דבר מלבד זה. אין זה סתם גילוי, כי ברור שהאדם רוצה שיתגלה הבורא, שהכול יהיה מובן וברור, שיהיה בכוחו ובשכלו לעשות הכול. אלא שזה גילוי גדלות תכונת ההשפעה, שתמיד נראית לאדם נבזית, שפלה. כשגדלות תכונת ההשפעה תתגלה, האדם יוכל להתמודד עם הרע. כמו שכתוב, ״בראתי יצר הרע״, ואז בין שני הכוחות האלה, בין תכונת ההשפעה ובין תכונת הקבלה, האדם ימצא את ״הקו האמצעי״, את ״קליפת נוגה״, שם הוא יבנה את דמות הבורא. הבורא רוצה שהאדם יהיה עצמאי, שהוא בעצמו יהיה כלול משני הכוחות הללו, שהוא ממש ינהל אותם, כמו שתי מושכות, כדי להיות

כמוהו. זה נקרא שגדל ונעשה אדם.

 

במילים אחרות, כמו שהבורא מפעיל את האדם דרך האגו ודרך תכונת ההשפעה, כך האדם למעשה לוקח את השליטה. האם לזה הוא מתחנן? האם את זה הוא רוצה?

רק את זה הוא רוצה.

 

לָמה דווקא הנקודה הזאת?

כי היא אינה מבטלת את ה״אני״ שלו, את העבודה והמאמץ שלו, את הרצון שלו להשפיע כמו הבורא מנקודה עצמאית.

 

מדוע את הנקודה הזאת אנחנו משייכים לאדם ולא לבורא? מה מראה לנו שזה אכן בא מהאדם?

כי בכך האדם רוצה לשבור את שני הכוחות בתוכו, הן את כוח הקבלה והן את כוח ההשפעה. הוא רוצה לבנות על האגו שלו כיסוי של הבורא. הוא רוצה שיהיה כיסוי טוב על הרצון הרע.

 

כיצד אנחנו יכולים לומר שזה לא בא מהבורא? האם יכול להיות משהו שלא בא ממנו?

הבקשה באה מתוך הבחירה של האדם, מתוך מה שנקרא ״קליפת נוגה״, מתוך מצב שכוח הטוב וכוח הרע שווים. יש עניין מיוחד מאוד בשני הכוחות האלה, כשהם מנוגדים זה לזה ועומדים זה כלפי זה, והאדם מבקש מהבורא להביא לו את כוח ההשפעה ככוח הקבלה שלו, אזי הבורא מביא לו בדיוק את הכוח הטוב כנגד הכוח הרע. קיימים בו כוח השפעה וכוח קבלה, ואז בין שני הכוחות האלה נוצרת באדם נקודה ניטרלית. נקודה הנקראת ״נקודת החזה״, ״שליש אמצעי דתפארת״, והיא אינה שייכת לרצון להשפיע שזה הבורא, ולא לרצון לקבל

שאותו ברא וגם נמצא בשליטתו. בנקודה זו האדם ניטרלי, הוא אינו שייך לשני הכוחות האלה, שם הוא עצמאי.

 

אם כן, כיצד האדם בוחר?

במצב כזה, מצד אחד, אנחנו כחתיכת ברזל הנמצאת בין הקרקע ובין המגנט, לא כאן ולא שם. ומצד אחר, מפני שה״אני״ שולט בהרגשת הרצון לקבל ובהרגשת הרצון להשפיע, והוא ״קובע״ לבורא מה לעשות איתי מהנקודה האמצעית, לכן אני שולט במקומו, ואומר מה אני רוצה לעשות. זה נקרא ״נצחוני בניי״ 14 , שעכשיו אני קובע, אמנם אני משתמש בשני הכוחות שלו אבל אני מחליט, זו הנקודה שמתוכה האדם גדל. ולאורך כל הדרך, מהעולם הזה עד עולם אין סוף, דרך כל חמשת העולמות, אנחנו עולים ״בקו האמצעי״, ובונים את עצמנו בקומת האדם.

 

כיצד מהנקודה הזאת האדם יכול לבחור אם הכוחות שווים?

דווקא מהנקודה הזאת האדם בוחר להיות דומה לבורא, אלמלא הנקודה הזאת אין לו בחירה. עבורנו לכאורה, בנקודה הזאת האדם אינו יכול לבחור כלום, לא בטוב ובלא ברע, כמו שנאמר שהקדוש ברוך הוא מסתכל במעשי הרשעים ובמעשי צדיקים, והם אינם יודעים. שם בדיוק נמצאת הנקודה הזאת, הנקודה שבתחילה מתגלה כספקות כי בינתיים אין יודעים, ורק לאחר מכן מגלים זאת.

 

כלומר מאותה נקודה, האדם יכול לבחור באותה מידה גם בטוב וגם ברע?

מאותה נקודה האדם נעשה חופשי, ויש לפניו בחירה. לא יכולה להיות לאדם בחירה אם יש לו התחייבות קודמת, שליטה קודמת, עדיפות קודמת, כי הבחירה חייבת להיות לגמרי ניטרלית, כך שהוא נמצא במאזן כוחות טוטאלי, שלם. אדם שאינו נמצא במאזן כזה של הכוחות, אינו יכול לבחור כי הרי הבחירה היא מתוך אפשרויות שונות, ואם האדם מעדיף, כלומר זה כבר התברר לו מסיבה קודמת, נקודת הבחירה כבר אינה קיימת. כשאנחנו מגיעים למצב שבו אנחנו יכולים לבחור בממד עליון יותר, כלומר ״להידמות לבורא״, אנחנו לגמרי חופשיים.

 

האם אפשר לומר שאנחנו בוחרים בעצם בסביבה שתביא אותנו למצב הזה, ושם בנקודה הזאת נבחר?

הבחירה היא הרצון שלנו שהבורא יתגלה לנו כל הזמן, כולל השליטה שלנו, כולל הבחירה שלנו ב״אין עוד מלבדו ה' א-לוהינו ה' אחד״. בזה ה״אדם״ לא נעלם, כי הוא מחזיק את הכלל הזה, הוא קבע אותו. בזה אנחנו ״מכתירים את הבורא עלינו״.

 

מדוע אנו משלים את עצמנו שיש לנו בחירה חופשית? הרי אשליה זו כביכול מונעת מאיתנו להתקדם.

לא נכון. דווקא בכך אנחנו מתקדמים, כי השאלה הזאת אינה קיימת אצל הבהמות והחיות, אלא רק בקרב המין האנושי שבעולם הזה, והיא מקדמת אותנו להיות אדם אמיתי, רוחני.

 

אם נשאל כל אדם, הוא לא יסכים לכך ויאמר ״אני בוחר״. מדוע יש לנו את האשליה הזו, שכביכול אנחנו בוחרים?

ככל שנגדל יותר ונתקדם יותר, נבין שאין לנו בחירה. ואכן אנשים רבים, ובייחוד מבוגרים, כבר מגלים זאת. הם מבינים שהחיים עוברים, ואין להם מה לעשות. הם מבינים שהחיים לא בשליטתם, ומה שהם עשו, כך היה עליהם לעשות. הם מבינים שכל החיים האלה הם כמו חלום, ככתוב ״היינו כחולמים״ 15 , וכן הלאה.

בסופו של דבר אנשים מגלים שאין להם ברירה, החיים אינם בשליטתם, כך גם רואים בכל העולם. בימינו הבורא מראה לכולם שאין מה לעשות. אנחנו חיים, אבל השולט הוא לא האדם, עם כל הגדלות שלו, אלא הבורא. כך אנחנו מגלים את הבורא ודורשים שבכל זאת תהיה לנו איזו נקודה, אחרת לא נהיה קיימים לגמרי. זו נקודה מכאיבה מאוד, נקודה שעומדת כנגד האגו שלנו, וממנה והלאה אנחנו רוצים להתפתח נכון.