כָּל מַעְיָנַי בָּךְ

 פרשת "משפטים"

(שמות כא, א – כד, יח)

 

 

פרשת משפטים

"הסבא"

 

 

 

בפרשת ״משפטים״ הבורא נותן למשה אוסף של חוקים, דינים רבים שעוסקים בתחומים שונים. דינים בין אדם לחברו: דיני עבד עברי, אמה עברייה, רצח, גניבה, הלוואה ועוד. ודינים בין אדם למקום: בשר וחלב, שבת, שמיטה ועוד.

משה מוסר לבני ישראל שהבורא יסייע להם בכניסה לארץ ישראל, וגם מזהיר אותם לא ללכת אחרי עבודה זרה. הוא בונה מזבח ומקריב קורבנות לבורא, ונכרתת ברית בין העם ובין הבורא. משה קורא בפני העם את ״ספר הברית״, והעם עונה את המשפט הידוע, ״נעשה ונשמע״ 1. משה מבצע את ציווי הבורא, עולה להר סיני לקבל את לוחות הברית, בליווי יהושע, ושוהה שם ״ארבעים יום וארבעים לילה״ 2.

 

בפרשה יש הרבה מאוד דינים, הרבה מאוד חוקים, מה הם אותם דינים?

״משפטים״ קיימים בעולם שלנו כשאיננו משיגים את העולם הרוחני, איננו מתייחסים למציאות שלנו באמצעות חכמת הקבלה. אנחנו חושבים שהם שייכים לפסיכולוגיה, ליחסים טובים וכולי. איננו מרגישים שאלה הם ממש חוקים, כי משפט זה חוק. יש חוק, יש משפט, אבל בעצם אלה הם חוקי הטבע.

כשאנחנו מתחילים להתקרב לבורא על ידי חכמת הקבלה, אנחנו רואים שהצעדים האלה מוגדרים היטב. עלינו לסדר את עצמנו כל פעם בכל התכונות שלנו, בכל מה שאנחנו, בהתאם לצעדים, וכך אנחנו מתקרבים בהתאם למדרגות או לשלבי הסולם. זו בעצם כל התורה. הסולם בינינו לבין הבורא הוא איך אנחנו מגיעים לדבקות, כי היא המטרה הסופית.

בדרך לדבקות עלינו לתקן את עצמנו, לכן התורה כולה מספרת כיצד מתקנים, ״לתקן עולם במלכות שדי״ 3. האדם הוא עולם קטן, לכן נקרא ״עולם״. כל מה שיש בנו בתפיסת המציאות, נקרא ״אדם״ או ״עולם״. תיקון האדם נעשה על ידי חוק שנקרא ״שדי״, בהגבלות. כלומר עד איזה מצב, עד איזה מקום, עד איזה גבול האדם מסוגל להשתמש ברצונות, באיזה אופן להשתמש בהם, ומאיזה גבול והלאה אסור לו להשתמש בהם בכלל, וכן הלאה. הכוחות של האדם הם תמיד מוגבלים, לכן הוא יכול להתקרב לבורא רק בהגבלה.

הגבלת ההתקרבות לבורא מעוררת שאלה: מדוע החוקים בין אדם לחברו באים קודם, ״מאהבת הבריות לאהבת ה'״? 4 להתקרב לבורא זה קל יותר, אם יתגלה בפניי אהיה מוכן לעשות הכול בשבילו, שהרי הוא גדול, הוא השליט. לחברים, לאנשים, גם אליהם, בכל מקרה, אתייחס טוב. ואם אראה עד כמה הוא שייך אליהם, והם אליו, והכול ייתכן שבא ממנו, או עד כמה הם טועים או לא טועים, בהתאם לכך אתייחס אליהם.

כלומר אדע את החוקים. כך האדם חושב, ולכן כך הוא מתייחס. אף אחד לא מתייחס לעולם כהעתקה של הבורא בכלים שלנו. אין לנו מה לתקן בעולם, אלא את האדם בלבד. בעצם, אין לנו צורך לתקן את בני האדם, אלא לתקן את עצמנו. כל אחד ואחד את עצמו. ואז נראה את האדם מתוקן, את העולם מתוקן, ואת הבורא המגולה בכול.

כלומר אין על מה לחשוב ואין מה לעשות בעולם מלבד לדאוג לתיקון האדם כלפי הכוח העליון. אם האדם משתוקק לכיוון זה, אזי תמיד יהיה לו טוב, כמו שכתוב ״תקבלו הכול, תהיה לכם ברכה, לא יהיה על מה לדאוג, הכול ירד לכם מהשמים״ 5. אז, נחלק נכון את כל המציאות, לשני חלקים, חלק אחד שבו אנו יכולים להשפיע לזולת ולבורא, וחלק אחר שאיננו יכולים לעשות כן, ולעת עתה הוא יהיה בצמצום. אלה הם כל החוקים.

האדם מתייחס לעולם מתוך הרצון שלו. כי כל חומר הבריאה הוא רצון. הרצון של האדם נחלק לשני חלקים. החלק הכבד ששם יש רצונות גדולים, אגואיסטיים מאוד, שהאדם אינו מסוגל לוותר עליהם מיד, וחלק קל יותר, רצונות קלים יותר, שעליהם הוא כן מסוגל לוותר. חלק זה קרוב יותר לנתינה, להשפעה ולהתחשבות בזולת. רצונות אלה אינם כה חשובים, כי איני מרגיש שהם הכרחיים לי ושבהם אני מסוגל להיות בקשר עם האחרים.

הרצונות הקלים נקראים בלשון הקבלה ״גלגלתא ועיניים״, ואילו הרצונות הכבדים, הקשים, שקשה לתקנם בכוונה על מנת להשפיע, להתחלק עמם, לחלק אותם, לתת אותם, נקראים ״אח״פ״. הרצונות הקלים הם לא כל כך קלים. לפני שהאדם ניגש לתיקון, התורה דורשת ממנו קודם כול להגיע לצמצום. כך שבשום רצון שיש לו לא ישתמש להנאת עצמו, אלא לטובת הזולת.

טובת הזולת מגיעה בשני שלבים. השלב הראשון הוא תיקון הרצונות הקלים, גלגלתא ועיניים, שבהם אני מתקרב לזולת, משפיע לזולת, נותן לזולת כל מה שרק אפשר. ואת הרצונות הקשים, הכבדים, האגואיסטיים, אני מצמצם בינתיים. העבודה ברצונות הקלים נקראת ״עבודה ברמ״ח אברים״, 248 רצונות שבהם אני משפיע לאחרים בלבד.

כמו שאמר עליהם הלל הזקן, כשבא אליו גר לשאול, מהי התורה, ״אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך״ 6. גר נקרא ״אדם שמתחיל תיקון״, לפני כן הוא נקרא ״גוי״. כשאדם מתחיל להתקרב לבורא ורוצה להתחיל ללכת צעד קדימה, הוא נקרא ״גר״. הלל אמר לו, הצעד הראשון שאתה צריך לעשות, כדי להתחיל את תיקון הנשמה, נקרא ש״אתה עובד עם כל הרצונות שלך בצורה של 'אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך'״. זה תיקון של רמ״ח הרצונות, כמו שכתוב ״רמ״ח אברים״ של הנשמה.

כשהאדם מתקן את הרצונות האלה, הוא כבר מתחיל להרגיש בהם התגלות הבורא. באמצעות היחס שלו לזולת, אור חלש מאיר לו בהתאם לרצונות החלשים האלה. המצב הזה נקרא ״קטנוּת״. כמו שבעולם שלנו, האדם הקטן נמצא בעולם, אבל אינו יודע בדיוק מה קורה, יש מעליו גדולים שמסדרים בעבורו את העולם, והוא בינתיים גדל בתוכם. כך גם אצל האדם שנמצא בצמצום הרצונות הכבדים ובתיקון הרצונות הקלים. אלה הם שלבים שעלינו לבצע, לממש, קודם על עצמנו.

לאחר שהאדם מסיים את תיקון כל רמ״ח הרצונות האלה, זה נקרא ש״הוא סיים תיקון של גלגלתא ועיניים״. בקבלה זה נקרא ש״הוא עלה מדרגת מלכות לדרגת הבינה״, ולפי הסיפורים בספר התורה, זה נקרא שהאדם עבר את ״ארבעים שנות המדבר״. ארבעים, מפני שממלכות עד הבינה, יש לנו ארבעים מדרגות. כעת הוא כבר מוכן להיכנס לארץ ישראל. ״ארץ״ זה רצון. ו״ישראל״ זה ישר-אל. כלומר האדם כבר מתקן את כל הרצונות שלו, לא סתם לטובת הזולת כדי להגיע אחר כך לבורא, אלא כעת, בשלב השני, הוא כבר מתחיל בפועל תהליך הנקרא

״כיבוש הארץ״. הוא כובש את רצונו ביתר הרצונות הכבדים הנקראים ״שס״ה גידים״, שס״ה רצונות, ומתחיל לתקן את המלכות על ידי כוחות הבינה שרכש בשלב הראשון.

סוג הרצונות האלה נקרא ״רצונות האהבה״. אהבה, ״מאהבת הבריות לאהבת ה'״ 7. האדם מתחיל לתקן את אותם רצונות בכוונה על מנת לקבל, לרצונות בכוונה על מנת להשפיע. וכשהוא מקבל בתוך הרצונות שלו אור עליון, תענוגים, גילויים, זה כדי לעשות נחת רוח לזולת ולבורא. בכך הזולת הופך להיות כגוף אחד עם האדם. האדם מתחיל להרגיש שהוא נמצא עם הזולת ״כאיש אחד בלב אחד״ 8. בשלב הראשון היו לו ״כל ישראל חברים״ 9, וכאן הוא מגיע לאהבה, נעשים ״כאחים אנחנו״, דמות אחת של אדם. בכך שהאדם רוכש את ארץ ישראל הוא

מגיע למצב של אהבה.

אהבה, כלומר כל הרצונות שלו מתחילים להיות בכוונה לקבל על מנת להשפיע, עד כדי כך שהוא מתחיל לראות את כל עם ישראל ממש כאדם אחד. הם קשורים זה לזה וגם הבורא נמצא בדבקות איתם. כתוצאה מכך, כשהוא מגיע לתיקון הכללי, הוא בונה בזה כלי, כלומר זה הרצון המתוקן שלו, שם כולם מאוחדים, כולם מתוקנים, מלאים באור ה'. המצב הזה נקרא ״בית המקדש״. זה בית המקדש הראשון שאליו מגיעים ואחר כך בונים.

האדם צריך ללמוד לקיים את כל החוקים והמשפטים, אחד אחד. על ידי תיקון כל הרצונות של האדם מהאגו, מהרצון שלו רק לטובת עצמו, עד לטובת הזולת, טובת האומה, וטובת הבורא. שכן, דווקא על ידי היחס היפה שלו לאחרים, הוא מגיע לבורא, ומתקדם בתורה. הכוונה לתורת אמת, תורת הקבלה, ולא לתורה החיצונית, כפי שאנחנו מכירים, שם יש ויכוחים, חילוקי דעות וכולי.

האר״י, בספרו ״טעמי המצוות״, מסביר כל תיקון ותיקון, כל רצון ורצון. קבוצת רצונות בדרגה מיוחדת נקראת ״תיקוני פסח״, ״תיקוני ראש השנה״ וכולי. ישנם ימים מיוחדים, תיקוני שבת ויום חול, ואנחנו מתקנים את הרצונות האלה, באופן הדרגתי, בסדר מסוים. זאת, על פי לוח השנה, חודשים, שבועות וכולי. בכל יום ובכל רגע, יש לנו תיקונים רבים, ובסופו של דבר אנחנו מגיעים לתיקון הכללי, לדבקות.

אם האדם לא מכוון את עצמו בכל רגע, על ידי היחס היפה שלו לסביבה, עם שלושת המשפטים האלה, בסדר הזה: ״אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך״, ״ואהבת לרעך כמוך״, ״ואהבת את השם אלוקיך״, כלומר ״מאהבת הבריות לאהבת ה'״ 10 , אם אינו מתייחס כך לעולם, אזי הוא בכלל לא בכיוון שהבורא ציווה למשה, וזה נקרא שהוא ״משתחווה לא-לוהים אחרים״, כלומר משועבד לאגו שלו בצורות שונות.

חכמת הקבלה גורסת שזה נקרא ״עבודה זרה״, ואילו מה שאנחנו צריכים לעשות נקרא ״עבודת ה'״. אם האדם מתקדם לכך, אם הוא מכין את עצמו לכך, הוא מבדיל בו את התכונות שנקראות ״משה״, ״יהושע״, ״זקנים״, ״העם״, ״גברים״, ״נשים״ ״טף״ וכולי, הוא מבחין איך הן מופיעות בו. בפרשת ״משפטים״ מדובר על כך שהאדם הוא עולם קטן, כולם נמצאים בו, וכל ההבחנות האלה צריכות להיות מסודרות בו כדי לקבל את התורה ולממש אותה.

בספר הזוהר כתוב מה הם ״תרי״ג עיטין״, ו״פקודין דאורייתא״, ״תרי״ג אורות שיש לנו בתורה״, ״תרי״ג אורחין דאורייתא״. זאת בעצם כל החכמת הקבלה, איך לממש את החוק והמשפט שהבורא מוסר לנו, וכל אחד מאיתנו חייב לקיים, וכל עוד לא נקיים אותם, נתגלגל לכאן עד שנתקן את כולם.

 

יש משהו עקרוני מאוד בכל התהליך הזה.

כן, זהו תהליך מדוד מאוד, מדויק מאוד, עם חוקיות ברורה. יש כאן סדר של אורות וכלים. ״כלים״ הם הרצונות שלנו, ו״אורות״ הם הבורא שמתגלה בהדרגה כלפי הרצונות שלנו; מה הסדר שיש בין הבורא לנבראים, ובאיזו נוסחה אנחנו יכולים להתקשר אליו, מהמצב שבו אנחנו נמצאים עכשיו כשני קצוות, ועד להתקרבות אליו בהדרגה. באילו צעדים אנחנו מתקרבים אליו? זאת כל התורה, ההוראה איך להתקדם, ובהתאם לכך להצליח בכול ולהגיע לדבקות.

 

מדובר בתהליך של התפתחות, ויָדוע, גם מתוך תהליך החינוך, שאי אפשר לצוות על חוקים. שהרי, גם אם מישהו מסכים לקיים חוק, כשלא תשגיח עליו הוא לא יקיים אותו.

זאת שאלה שכל מחנך, כל אדם וגם ראשי מדינות שואלים את עצמם, איך להביא לידי כך שהאדם יקבל על עצמו חוק ויבצע אותו, אף על פי שהחוק מעליו. כל האתגר הוא לפתח את העם, לפתח את האדם. מהיכן יש לאדם כוח לקיים את החוק, אם אינו נמצא בתובנה, בהרגשה שהוא מבין אותו? שהרי, אם הוא מבין אותו, אז החוק הוא כבר שלו.

לכן אנחנו חיים במציאות מיוחדת מאוד. אנחנו נכנסים למשבר כללי, גלובלי, טוטלי, בכל העולם. הבורא שולח לנו צרות ובעיות שמעוררות אותנו לשאול, בשביל מה, ולמה? ועלינו לפתור את הבעיות.

זה בעצם מה ששאל אברהם בזמנו בבבל. גם בו לא הייתה מתעוררת השאלה ״מה קורה?״ לולא התחיל משבר גדול, אנשים התחילו לשנוא זה את זה, התחילו מהומות, התחילו בעיות. מתוך כך ששאל, ״מה קרה עם העם?״ התחיל לגלות את המציאות האמיתית ואת החוקים שעומדים מאחוריה ומשפיעים עליה.

לכן חכמת הקבלה מתגלה כיום, ומלמדת אותנו מה לעשות. לאנשים שמגיעים ללמוד את חכמת הקבלה חשוב לדעת מה סוד החיים, מה מהות החיים, אילו חוקים עומדים אחרי הטבע ומשפיעים עלינו. יש כיום אנשים שמרגישים צורך ומשיכה לזה, הם חייבים לגלות זאת ואינם מסוגלים בלי זה. לכן הם מגיעים ללימוד חכמת הקבלה, ובאופן הזה הם מתקדמים. אין זה חשוב מה קורה בחוץ, אם זה משבר או לא, הם נמצאים בלימוד, בהתקדמות משלהם. זאת נקראת ״התקדמות פנימית״, ״העבודה הפנימית״ שלהם.

יש אנשים שאינם שייכים לחלק הזה, אינם שייכים לגלגלתא ועיניים, לאותם כלים מיוחדים, אלא לאח״פ, לרצונות הגדולים, האגואיסטיים. הם נקראים ״אומות העולם״, ואינם שואפים לרוחניות, להכיר את הבורא. אמנם הם נקראים ״אומות העולם״, אבל מדובר בעם ישראל. אלה שאינם משתוקקים לגלות את הבורא על ידי חכמת הקבלה נקראים ״אומות העולם שבישראל״. אליהם אי אפשר להגיע ולהגיד, ״בואו נלמד, בואו נגלה״, כי אין להם רצון, ואין כפייה ברוחניות.

 

בעולם כיום, מתגלים חוקים חדשים, אבל אף אחד לא מבין אותם, איך יכול אדם לקבל חוק חדש שמתגלה?

אפשר להסביר לכל אחד באופן הגיוני על כך שהעולם הוא עגול, שאנחנו נמצאים בעולם גלובלי. כיום יש אלפי מאמרים של מדענים בנושא. כלומר במקום לדבר על גילוי הבורא שאנחנו הולכים לקראתו ורוצים לגלות, אפשר להראות את כל הדברים באמצעות המדע.

העולם שלנו כבר נראה כך, הוא עגול, כולנו תלויים זה בזה, ולכן אנחנו חייבים להיכנס לרשת אינטגרלית. אם אנחנו מתקדמים להיות מחוברים נכון בינינו, אנחנו נתחיל להרגיש בפנים את אותו כוח אחד שמלווה אותנו, מנהל אותנו, ומשגיח עלינו.

אנחנו נגלה זאת, וגם אנשים שאינם לומדים את חכמת הקבלה יגלו זאת. הם פתאום יתחילו להרגיש בחיבור ביניהם, כך זה יתגלה, ״כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם״ 11 . הם ירצו לתקן את עצמם לאט לאט, כי ירגישו ויבינו שזו באמת התכלית וכך צריך וכדאי להיות. הם יתחילו להרגיש שבהשפעה לזולת יש לאדם התעלות מיוחדת, וכדאי להיות בזה. לא לשווא העולם נמצא כיום בייאוש, אנשים אינם יודעים בשביל מה הם חיים או קיימים, ולכן הם נוטלים סמים וכולי.

ההרגשה הזו באה אפוא מבפנים, מתוך בני האדם, לכן אין זו בעיה כל כך גדולה להתחיל להסביר לבני אדם שהעולם מחייב אותנו להיות מקושרים. הם כבר מתחילים להרגיש את התלות ההדדית הזאת. וכדי שהיא לא תתגלה כמו ההתפרצויות שיש בכל העולם, עם טרור, עם כל הלחצים, כסכנת השמדה המונית, במלחמה עולמית, וכן הלאה, אנחנו חייבים להתחיל למצוא בינינו את הקשר הנכון. הקשר קיים, אלא שהוא קשר רע המביא אותנו למלחמה, כי איננו מסוגלים עוד להיות בקשר רע. בסופו של דבר זה ייפסק, כי מצב זה הוא בלתי אפשרי. או שנגיע לקשר טוב.

 

נראה שקצב הגעת החוקים מהיר הרבה יותר מקצב התפיסה או התובנה של האנושות. התוצאה היא סבל רב שאולי אפשר לחסוך, אם נקבל את הדברים כמו שהם, אבל איננו רוצים לקבל זאת כך?

נכון, לכן אנחנו צריכים להשתדל לקיים מה שבכוחנו, כלומר לקיים את מה שאפשר. עלינו לצאת מתוך הנחה שדי אם נגלה רק את הכוחות האלה, אף על פי שיש בעולם מאות אלפים, אם לא כמה מיליונים של בני אדם, שנמצאים איתנו בסוגים שונים של קשרים, מהקרוב ביותר לרחוק ביותר, שרק שומעים ומתעניינים. מכל מקום, כנראה שזה מה שניתן לנו, ובאמצעות המערכת הזאת אנחנו יכולים לתקן, והעולם ישמע.

עלינו לעשות כל מה שרק אפשר. בכך נפתח את המאור המחזיר למוטב ואנשים יתחילו לחשוב אחרת. הם יתחילו להבין שערבות, חיבור, ללא שום קשר לפוליטיקה, למפלגות ולתנועות שונות, רק חיבור בין בני אדם, שלא מתבסס על שום אינטרס אחר, למען החיבור בלבד, זה מה שיציל אותנו מהכול. וקודם כול את ישראל, כי כבר עכשיו אנחנו רואים, ועוד נראה, עד כמה האנטישמיות מתגברת, עד כמה היחס אלינו הופך להיות נוקשה וביקורתי יותר ויותר. עד כמה השנאה כלפי עם ישראל, היהודים והיהדות, מתגלה שוב.

לכן עלינו להפסיק עם כל ההתקוטטויות שאנחנו רואים, ולהתחיל לעבוד רק על אהבת אחים. שאם לא כן, המצב רק ילך ויחמיר. אם נמשיך להתקוטט לא יהיו לנו, לא עם, לא מדינה, לא מקום ולא כלום, לכן עלינו לעבוד כנגד זה כמה שיותר מהר.

כנגד זה צריך לאפשר לקהל להרגיש את חוקי הטבע באופן מיידי, אמנם אפשר להסביר על תלות הדדית, ועל הדרך שעובר הבגד שאני לובש עד שהוא מגיע אליי, על ידי מאמרים רבים על תלות, כי את זה כולם שומעים ומקבלים, אבל מיד לאחר מכן שוכחים, כי זה לא מורגש באדם, זה לא מיָדִי.

אפשר לדבר על התגברות האנטישמיות, על השנאה בעולם, אבל החוקים שעליהם אנחנו מדברים לא מורגשים באופן מידי. האדם צריך להרגיש את החוקים בחיי היום יום שלו, כך אולי הוא גם יקיים אותם, כי המרחק בין התופעות הללו לחיים הפרטיים של האדם הוא גדול מאוד.

אם נדרוש שהחוקים יתקיימו באופן הזה, הם יתקיימו בתוך הרצון שלנו, וכך לעולם לא נתקן את האגו שלנו, אלא ההפך, הוא יגדל ויהיה גבוה וגדול יותר, ובטוח שאני מקיים בו את החוקים.

החוקים האלה, אהבה, השפעה ונתינה, הם חוקים רוחניים, והם למעלה מהאגו. ״למעלה מהאגו״, הכוונה שאינם יכולים להתקיים באופן שבו אני רואה אותם, שאני רואה שזה כדאי לי. חייב להיות כאן איזה הֵפסֵק בין מה שאני רואה ומרגיש ש״כדאי לי״, ובין מה שאני מקיים, כך שאני כביכול מקיים את החוקים ללא שום סיבה מוצדקת נראית לעין, לפחות במקצת, אחרת אין זה צעד קדימה לקראת הבורא.

כלומר הבורא בכוונה מעורר לנו כל מיני צרות ובעיות קטנות, וזו אכן עזרה גדולה מצידו, שכן כך הוא מתקרב אלינו, ובאופן כזה מעורר אותנו. אבל אין זה אומר שעכשיו עליי לתקן את היחסים שלי עם הזולת, להתייחס אליו יפה, כאילו הוא הבן האהוב שלי, כי אם אעשה כך, זה יהיה האגו שלי שעושה זאת, ובאופן כזה אנחנו יורדים יותר ויותר לתהום ולא עולים השמימה. כלומר איננו מגלים את חוקי ההשפעה, אלא את חוקי הקבלה, לקבל כל אחד לעצמו.

איננו צריכים את חכמת הקבלה, את כל הבריאה ואת תכלית הבריאה שהיא להתקרב לבורא, ולהידבק בו, אלא כדי להתנתק מהעולם שלנו, לעלות לדרגה עליונה יותר, דרגת האדם, הדומה לבורא, כלומר להיות בהשפעה ולא בקבלה. לכן כדי לקיים את חוקי ההשפעה, אנו חייבים דווקא את ההפך, לא לראות את התוצאה היפה אלא לקיים את החוקים, מפני שבאמצעותם אנו עולים למעלה.

לאנשים שלומדים את חכמת הקבלה, והמטרה שלהם היא להגיע למדרגה הבאה, מסבירים את החוקים והמשפטים שבעזרתם מגיעים לדרגה עליונה יותר, מעל האגו, למרות האגו, כנגד האגו. אבל לאחרים, לא ניתן להסביר באופן כזה, כי הם אינם מרגישים צורך בכך, די להם להרגיש את העולם הזה בצורה טובה.

לכן מסבירים שאין ברירה, אנחנו חייבים להיות מקושרים זה עם זה. אנחנו מסבירים את התועלת בהתקשרות זה עם זה. אם לא נוכל כעם ישראל לבצע זאת בתהליך קל, יקומו עלינו שונאים מכל הצדדים, ולא תהיה לנו כל ברירה אלא לברוח מפה, או להתאחד.

 

כלומר בני האדם ירגישו את זה במישור שלהם, בכל מקרה הם ירגישו איזושהי תועלת בחיבור. אם רוצים ללמד אנשים את חוקי הטבע בהיקף הרבה יותר גדול, איך הם ירגישו את התועלת המידית מחוקי הטבע, כמו חוק ״התלות ההדדית״ או חוק ״אהבת הזולת״, אם זה רחוק מאיתנו שתי פרסאות?

הם בטוח ירגישו טוב יותר, אף אחד לא מתנגד לחיבור.

 

הם צריכים להרגיש את הטוב הזה?

כן, הם צריכים להרגיש את הטוב, אבל השאלה היא האם יבינו שלהיות יחד, מאפשר להם להינצל מהצרות הגדולות. אמנם הם רואים שעל ידי ההתחברות והעזרה ההדדית, לכל אחד תהיה לפחות פת לחם, ויהיה במה לשלם את הוצאותיו השוטפות כחשבונות חשמל, מים וכן הלאה. אבל איך על ידי כך שאנו מתחברים עם הזולת, בתוך העם שלנו, בתוך המדינה שלנו, יחד ברצון, אנחנו משפיעים על כוח הטבע, הכוח העליון, לנטרל את כל השונאים שלנו, את האויבים שלנו, כך שהם עוזבים אותנו או הופכים להיות אפילו חברים וקרובים שלנו.

איך אנחנו הופכים את השנאה לאהבה, כמו שכתוב, ״כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים״ 12 , ו״נהרו אליו כל הגויים״ 13 , איך אנחנו עושים זאת על ידי התקרבות בינינו? את זה אי אפשר לראות בעיניים, וזה לעולם יהיה בלתי אפשרי.

לכן, יש להפיץ את חכמת הקבלה כמו שבעל הסולם כותב, שהפצת חכמת הקבלה בכל העולם, זה נקרא ״שופר המשיח״, וזה תנאי מוקדם לכך שבכל זאת ירצו, יבינו ויסכימו איכשהו לזה. עלינו לתת לאור להשפיע.

 

מה הכוונה באמירה ״נעשה ונשמע״?

״נעשה״ משמעו שאני משפיע, משתדל להיות באהבה, בחיבור עם הזולת, מכניע את עצמי כלפי האחרים, ומעלה את האחרים, רואה אותם כגדולים כלפיי. ומכל העשייה הזו, אני מתחיל להזמין עליי את המאור המחזיר למוטב, כי בכך אני מתאים את עצמי אליו, והאור שמגיע משנה אותי. אז, אני מתחיל לשמוע, מתחיל להגיע לאור חסדים שנקרא ״שמיעה״. עבור עם ישראל ״נעשה״, זה מעשה ידיים. וגם כדי שתעשה בידיך אתה צריך ״חומר דלק״, אתה צריך לראות שיש לך תועלת מזה. אין זה נקרא ״נעשה״, אלא רק כשאתה עושה ללא שום אפשרות לראות תועלת, אחרת זו עשייה אגואיסטית.