כָּל מַעְיָנַי בָּךְ

 פרשת "תרומה"

(שמות כה, א – כז, יט)

 

 

 

 

בפרשת ״תרומה״ הבורא מבקש ממשה לומר לבני ישראל, ״ויקחו-לי תרומה, מאת כל איש אשר ידבנו לבו, תקחו את תרומתי״ 1. התרומות נועדו לבניית המשכן וכליו; ארון הברית, הכפורת, שולחן לחם הפנים, המנורה, יריעות המשכן, קרשי המשכן, האדנים, הפרוכת, מזבח הנחושת וקלעי חצר המשכן. הבורא גם מפרט למשה כיצד לבנות את המשכן.

 

מדוע אופן בניית המשכן מפורט כל כך, אפשר פשוט לומר שבונים בניין?

לא, כי ״משכן״ זה בעצם כל הכלי של האדם, כל הלב שלו, ככתוב ״ידבנו לבו״, כי את זה צריכים לתת מהלב. אין המדובר בתרומות ומעשרות שאנחנו מביאים מהשדה ומכל מקום אחר, אלא על פנימיות האדם. על כך שהאגו שלנו, הרצון לקבל שלנו, ״כי יצר לב האדם רע מנעוריו״ 2, צריך בסופו של דבר לקבל תיקון, כך שכולו יהיה באהבה לזולת, ועל ידי אהבת הזולת נגיע לאהבת ה'.

את תיקון הלב איננו יכולים לבצע בבת אחת, אלא על ידי פעולות רבות. והפעולות האלה הן התרומות או מעשרות שהאדם מפריש, מתוך הלב שלו, מתוך הרצונות שלו, כמה שהוא מסוגל להביא לתיקון. כשכולם מחברים את התרומות, נעשה מהן המשכן. אי אפשר לבנות את המשכן לבד ואי אפשר לפעול ללא רצון, אלא יחד עם כל אחד שיש בו רצון בלב, לתרום את הלב, את כל הפנימיות שלו, לעבוד בכוונה על מנת להשפיע. כשאתה נכלל מכולם, ויחד עם כולם, אתה מגיע למצב של השתוות הצורה עם הבורא.

לכן לפי חוק השתוות הצורה, שזהו החוק הכללי במציאות, אנחנו בונים את הכלי שלנו, את הרצון. החומר שלנו הוא רצון. כך כולם בונים משכן לגילוי הבורא, דווקא שם מתגלה הבורא, ברצון המשותף שלנו, כשאנחנו מסוגלים כל אחד לבטל את עצמו, להעלות את עצמו למעלה מהאגו. באותם חלקים אנחנו מסוגלים לתרום, ומהתרומה של כל אחד ואחד, אנחנו בונים את המשכן, את הרצון המשותף.

בכל מדרגה ומדרגה, בכל מצב ומצב יש עבודה גדולה, כל אחד משקיע את כל כולו במשכן, עד שכולנו מתקנים את עצמנו. ואין כאן לחץ או כפייה, אלא האדם צריך בעצמו לעבוד על עצמו כך שירצה להתחבר עם האחרים, ירצה להיות איתם, ירצה להגיע עד לאהבת הזולת, כמו שכתוב, ״ואהבת לרעך כמוך״. ״כמוך״ הכוונה כמו שאני אוהב עכשיו את עצמי יותר מכולם, ודואג לעצמי יותר מאשר לכולם, כי כך נולדתי וכך אני בנוי באופן טבעי, באותה מידה אני צריך לאהוב את הזולת, ״יותר מעצמי״. משמע, שעכשיו עליי להפוך את הטבע שלי. ואין הדבר בא ממני, אלא זה נעשה על ידי המאור המחזיר למוטב. כלומר יש כוח מיוחד, שאם אני עושה פעולות בהתאם אליו, ומשקיע בהתחברות עם כולם, בנטייה לכולם, אזי אני משקיע יותר ויותר בזולת. וככל שאני משקיע יותר ויותר בזולת, הזולת נעשה יותר ויותר חשוב לי, אכפת לי ממנו, עד כדי כך שהוא נעשה חשוב לי יותר מעצמי, אני מוכן לעבוד בעבורו, שיהיה לו טוב, ולזה אני נמשך.

את כל הפעולות האלה אי אפשר לעשות לבד, אלא רק על ידי הסביבה. מצד אחד שזו תהיה סביבה גדולה התומכת בזה, גם בכמות וגם באיכות, כי ״ברוב עם הדרת מלך״ 3, ומצד אחר, שהיא תהיה סביבה חשובה מאוד, שמשפיעה עליי ובאמת מחייבת אותי לעשות כך. גם אני צריך לעשות פעולות כלפי הסביבה, כדי שיהיה לי כוח להשקיע. אם אני עושה זאת, כתוצאה מכך אני נכנס יותר ויותר לתוך האחרים.

אם אנחנו בונים באופן כזה את הרצון המשותף שלנו ואת החיבור, אנחנו מגיעים לרצון אחד, שהוא כנגד כוח עליון אחד, שהוא כולו להשפיע, כי כולם רוצים להשפיע לכולם. רצון זה יהיה דומה לרצון להשפיע של הבורא, שהוא גם אחד והוא גם כולו משפיע. הבורא מתגלה בתוך הרצון הזה, שהופך להיות כלי לגילוי הבורא, ובזה אנחנו מתקנים את הטבע שלנו.

מחכמת הקבלה אנחנו לומדים שאנו כולנו תוצאה של השבירה. הבורא ברא רצון אחד, רצון שהתרסק לחלקים על ידי האור, על ידי הבורא. ובמאמצים שלנו, אנחנו מביאים שוב את אותו מאור, כדי שיחבר את אותם החלקים, וכל חלק וחלק נמצא בכל אחד ואחד מאיתנו. זו אותה פנימיות הלב שאנחנו צריכים להביא כתרומה. על ידי החיבור בינינו אנחנו מתקנים את החטא הראשון, ולאחר התיקון נעשים שוב אדם אחד. לזה אנחנו צריכים להגיע.

עלינו לחבר את החלקים האלה יחד, להתחבר בינינו. אנחנו כמו פאזל, שקשה למצוא את חלקיו, כי יש בו הרבה מאוד חלקים, צירים וממדים, בצורת בית המקדש וכל מה שמסביב לו, ובסופו של דבר מתקבל המשכן. ועל כך מסופר בפירוט רב בתורה וגם בכתבי האר״י. כי זה בעצם כל היישום שלנו.

עלינו להבין שהתיקון נעשה מהרצונות של בני האדם, ושעלינו לתקן לא רק את עצמנו, אלא גם את כל העולם. לכן אנחנו רואים שכיום, לקראת התיקון הזה, כל העולם מתחיל להרגיש את המשבר. אנחנו נכנסים לתקופת התיקון, שבה אנחנו נמצאים בשבירה, בחוסר אונים, שכן מצד אחד אנחנו מפוזרים מאוד וכל אחד הוא אגואיסט, ומצד אחר בלית ברירה אנחנו קשורים זה לזה. המצב הזה מזמין את התיקון, ולכן המקובלים קבעו שאנחנו נמצאים בתקופה של ״ביאת המשיח״. ״משיח״ הוא האור העליון הגדול, שמחבר בינינו, ועושה מאיתנו, מכולנו, את המשכן.

ספר הזוהר מפרש זאת בשפתו, וחכמת הקבלה, כתבי האר״י ובעל הסולם מפרשים זאת בשפתם, אבל בכולם מדובר על כך באופן טכני, על אילו הבחנות ועל אילו דברים עלינו לעבוד, איך לעלות ואיך לחבר. כלומר זו ״הנדסה״ של הנשמה, כיצד עלינו לעבוד על זה. כפי שכיום אנחנו מבינים שהרגשות שלנו אינם אלא תוצאה של שילוב חומרים בגוף, שכן כנגד כל הרגשות, אפשר לתת הורמונים וחומרים שונים, כדי להשפיע זה על זה. כך גם בתוך הנשמה. מצד אחד אנחנו יכולים לדבר על התעלות, מסירות, אהבה, ביטול, חיבור, אבל מצד אחר, החכמים אומרים לנו, באילו רצונות, באילו מידות, באילו אופנים ובאיזה סדר הם צריכים להתחבר ביניהם.

לכן, אף על פי שבתורה מדובר בשפת התנ״ך, ובספרי הקבלה מדובר בשפת הקבלה, בכל הספרים הקדושים תמיד מדובר על דבר אחד, איך אנחנו מתקנים את השבר הגדול שיש באנושות, כך שנוכל להתחבר שוב יחד, לדמות אדם אחד. כלומר נשאר ״אנחנו״, אבל הפנימיות שלנו תהיה יחד, ואז לא נצטרך פלאפונים, טלפונים, מחשבים, אינטרנט ורשתות סוציאליות למיניהן, אלא אנחנו פשוט נדבר מלב ללב, נבין ונרגיש כל אחד, וכולנו יחד, כגוף אחד.

המקובלים אומרים, שאין זו אלא תקופת מעבר, וממנה אנחנו עוברים לממד אחר. כל הגופים והעולם החומרי שנדמה לנו כי הם קיימים, נעלמים בהדרגה, כי אנחנו מִתקנים בכוונה על מנת להשפיע, ולכן העולם הזה כביכול נעלם. כעת, העולם מורגש אצלנו ברצונות לקבל, אולם כאשר אנחנו נמצאים ברצונות להשפיע, אנחנו מתעלים מעליו וכל החומריות, כפי שהיא מצוירת עכשיו בחושים שלנו, נעלמת. במצב זה, כולנו עוברים ללא שום הגבלה לעולם העליון. זו התקופה שבה אנו נמצאים עכשיו, ואנחנו בתחילתו של התהליך. בין אם נרצה ובין אם לאו, נצטרך לבצע זאת, כי זו התכנית של הטבע, תכניתו של העליון. באפשרותנו לזרז את התכנית, על ידי כך שנבין אותה מראש, נתמוך, נסייע ונשתתף בה מרצון. אפשר להתקדם גם בלי לעשות זאת, אבל אז הדרך תהיה ארוכה יותר ומלאה בייסורים.

אנחנו נמצאים עכשיו בפרשת דרכים, אנחנו מתחילים מנקודה מסוימת וצריכים להגיע לאיזו נקודה, לכן חכמת הקבלה מתגלה, ומראה לנו איך להגיע למטרה בקלות. על ידי הלימוד ומימוש הלימוד אפשר להגיע לבניית המשכן, ובתוך המשכן לגלות את השוכן, את הבורא.

 

הפרשה נקראת ״תרומה״, נאמר ״ואהבת את השם אלוקיך, בכל לבבך, בכל נפשך ובכל מאודך״ 4, זה נשמע טוטאלי, וכך גם ״ואהבת לרעך כמוך״ 5. מהי אפוא הכוונה ״מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי״? 6

התיקונים הם די קשים לאדם האגואיסט; לתת אבל מתוך הלב. ״מתוך הלב״ הכוונה ״שאני באמת רוצה את טובת הזולת״, ללא שתהיה לי תמורה מכך בעולם הבא, או אפילו בעולם הזה, כמו שהילדים יהיו בריאים, שיהיה לי מזל וכולי. ודאי שלכך לא כל אחד מסוגל, אנחנו תמיד נותנים כדי לקבל משהו, ועושים חשבון ״מה כדאי לי יותר״, כך בכל דבר בחיים. אבל כאן הכוונה שאני באמת נותן לטובת הזולת, שאני מרגיש שהפעולה הזאת חשובה לי מאוד, ודי לי בה, יותר מזה איני צריך. הרגשת השייכות למשהו גבוה, גדול, היא זו שנותנת לי מרץ ויכולת לתרום, זה נקרא ״תרומה״. תרומה משמעה, בין היתר, גם ״תרום השם״. כלומר עד כמה אני מעריך את הבורא, את כוח ההשפעה, למעלה מכוח הקבלה.

 

כיום, בחברות רבות יש אחריות חברתית, יש בהן מערכות הדואגות לחברה. זה נראה טוב, וגם משקיט את המצפון. אנשים רבים תורמים, גם כאלה שיש להם וגם כאלה שאין להם, מתוך מסורת או מתוך הרגלים. תורמים לעניים ותורמים למוסדות רבים, ויש כאלה שנותנים מתן בסתר. המושג ״תרומה״ נשמע תמיד כמעשה שהוא מעל החובה של האדם. מה ההבדל בין התרומה הזו ובין מה שמדובר עליו בפרשה, מה היא הבנייה החדשה הזאת?

אם היינו יכולים לבצע, על ידי פעולות, את אותן תרומות שהתורה מדברת עליהן, היינו כבר נמצאים בבית המקדש, בארץ ישראל, כשכולם מתייחסים יפה לזולת, ללא שנאה, ללא אויבים, ללא שום בעיות וטרדות. אולם הבעיה היא שעליי לתת באופן כזה, שזה יהיה באמת לטובת הזולת ולא לטובת עצמי. שזה לא יהיה כקנייה, זה נקרא ״להחליף פרה בחמור״. מה שטוב לי אני לוקח, ובמה שאין לי ברירה, אני נותן, כמו נניח ״יש לי כסף, אבל משום שהיום אני צריך חלילה תרופה, אני נותן כסף״.

האדם משלם כסף רב על ניתוח, על אוכל, על דברים הכרחיים. אני צריך, לכן אני נותן. ואני עובד בשביל זה קשה. אם כן, מדוע באופן כזה אין זה נקרא ״תרומה״? בחברות בונים מערכות של אחריות חברתית, אבל הן עושות זאת כדי לחזק את עצמן. שהרי, בכל מקרה, התרומה מוכרת כהוצאה במס הכנסה, אבל זה נותן לחברה פרסום וגם הרגשה טובה. כלומר יש בזה בסופו של דבר ניצול הזולת, כדי להעלות את האגו שלי ולמלא אותו. לכן זו פעולה אגואיסטית, שאינה יכולה להיחשב כתרומה. תרומה, ניתנת באמת מתוך הלב. מתוך מסוגלות לתת מעצמי ללא קבלה חזרה, ללא שום חשבון, ללא שום פיצוי, ללא שום הרגשה של קבלת הטבה, גם לא ״טוב לי, עשיתי דבר טוב, יפה״ כי זה גם נחשב כתשלום.

אנשים משלמים הרבה בעבור הרגשה טובה. אין הכוונה שתישאר בהרגשה לא טובה, אבל אל תתרום בשביל אותה הרגשה. כאן הבעיה. אלה דברים עמוקים מאוד, השייכים לפסיכולוגיה הפנימית של האדם, למבנה הנשמה. לכן בכל רגע, בכל יום ובכל שנה, על האדם לתת מעשרות, תרומות וסוגים שונים של הפרשות מתוך עצמו, כי בבת אחת זה בלתי אפשרי. הדרך שבה אנחנו עולים מכאן ועד התיקון השלם, היא באמצעות מאה עשרים וחמש מדרגות. והעלייה במדרגות האלה גם היא עבודה קשה, לכן היא נעשית בהדרגה. האדם תורם עוד ועוד, כלומר מעביר, פעם אחר פעם, מהחלק של הרצון לקבל שלו, לחלק של הרצון להשפיע, ובכל פעם זה נקרא ״תרומה״. כלומר לא נותנים בבת אחת.

בעל הסולם נותן דוגמה לכך, במשל על מלך שרוצה להעביר את האוצר שלו ממקום למקום, כשהוא רוצה להחליף עיר בירה, הוא לוקח את כל מי שנמצא בעיר ונותן לכל אחד פרוטה, שאותה הם מעבירים ממקום אחד למשנהו. כך המלך בטוח שאף אחד לא יגנוב, כי פרוטה לא כדאי להם לגנוב, ולהיחשף כך בפני המלך. יש כאן גם את עניין המצפון וכולי.

רק כך אנחנו מסוגלים לעשות את התיקון שלנו. לאחר המאמצים שאנחנו עושים, בכל פעם, בחלקים קטנים המיתקנים שוב ושוב, אנחנו אוספים אותם במקום החדש, בעולם העליון, והבורא מתגלה במשכן.

 

כל שנה אני תורם למוסד לילדים יתומים, אבל עכשיו אני מבין שאני תורם בשביל עצמי, בשביל המצפון שלי, ולא כמו שחשבתי. האם עליי להפסיק לתרום?

חלילה, שהרי משלא לשמה בא לשמה. כלומר בכל זאת עליך לתת יותר, אך לבדוק האם באמת זה משיג את המטרה. באופן זה האדם מתרגל לתת, הוא חושב על זה, הוא בודק, הוא רוצה שהתרומה שלו תגיע למטרתה, ולכן יש להמשיך ולתרום. הכוונה היא שתבדוק עד כמה אתה יכול לוותר, לא בכסף אלא בהרגשה פנימית.

 

לתרומה יש משמעויות שונות, אדם למשל יכול לחשוב על עצמו דברים טובים כי הוא תורם, וארגון לעומת זאת, תורם כי הוא רוצה להשיג שליטה. אם כן, איך אדם הלומד את חכמת הקבלה, צופה בתכניות וכולי, יכול לתרום מכל הלב?

למי שלומד את חכמת הקבלה זה קל יותר. כי הוא מבין שהוא צריך לתרום לפעולה שגורמת לתיקון העולם, שזה הדבר הראוי ביותר בעיני הכוח העליון. תיקון העולם נעשה על ידי כך שאנחנו מפרסמים את שיטת התיקון, ואת אופן הזמנת הכוח העליון שיבצע את התיקון.

לפעולות כאלה אנשים בדרך כלל מסוגלים לתרום.

כאן הדבר פשוט יותר, כי ידוע וברור שהתרומה היא למען הפצת חכמת הקבלה, מיועדת לתיקון האדם, לתיקון העולם, למצב הבא, על כך כתבו המקובלים. זה מה שמביא מאור לעולם, ומקרב את העולם שלנו לכוח העליון, וכך אנחנו יוצאים מכל משבר ומכל צרה.

 

אדם שרוצה לתרום, היודע שהמניע לתרומה חשוב מאוד, איך הוא יכול לדעת מה הכוונה שלו בתרומה?

האנשים שבאים ללימוד חכמת הקבלה, נמצאים בסוג של קשר עם סביבה של תלמידים, רב וספרים, הם כמו שכתוב ״כל איש אשר ידבנו לבו״ 7, כבר יש להם את הנטייה הזו, את הקשר הזה, הם כבר נמצאים בעדינות הנפש, מרגישים שעל ידי כך העולם מקבל אור, ויבוא העתיד הטוב לעולם.

 

מה ההבדל בין האמירה ״קנה לך חבר״, ובין האמירה ״תרומה למען השדה המשותף״, הרי בשתיהן אני צריך לתת את כולי?

כן, רק שהכסף הוא כביכול סוג של שווה ערך למה שאני רוצה לתרום. משמעות המושג ״תרומה״ היא שאני רוצה לוותר על האגו שלי, שאני רוצה לבטל אותו, להעביר אותו מטובת עצמי לטובת הזולת. זה נקרא ״ואהבת לרעך כמוך״.

 

האם ״לקנות חבר״ משמעו, לא לוותר על האגו שלי?

כן, אבל עליך להשקיע בחבר. על ידי כך הוא נעשה יקר לך, וכך אתה מגיע בסופו של דבר לאהבה אליו. לכן מלבד הכסף, רק ״מי שידבנו לבו״, כלומר זה צריך לבוא תחילה ממש מהלב, ויחד עם זה הכסף, שהוא אמנם מדד אך באופן יחסי. כך למשל, אדם נותן עשרים שקלים ובעבורו זה הרבה, ואילו אדם אחר נותן עשרים אלף שקלים ובעבורו זה מעט, לא מורגש.

 

יש לי חבר ואני רוצה ״לקנות״ אותו, או שאני רוצה לתת ״תרומה״ לשדה המשותף שלנו, כדי לבנות את הקשר בינינו. מה ההבדל ביניהם, הרי בשניהם אני צריך לפנות החוצה?

״תרומה״ בדרך כלל היא כלפי הבורא, כלפי הגילוי שלו בעולם הזה, כי זה רצונו, להתגלות לנבראים, להגיע למצב של ״כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם״ 8, ״כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים״ 9. לכן זה ממש לכולם, לכל העולם.

״לקנות חבר״ מתבטא, למשל, בכך כשאני מביא לו מתנות, מתייחס אליו באופן מיוחד, כדי שאוכל להתחבר אליו. במצב זה אני כל הזמן משתדל להביא לו משהו שהוא רוצה.

ומה רוצה החבר שלי? הוא יכול לרצות כל מיני דברים שעוזרים לו לעלות. אולם כדי שהוא יוכל לעלות גם הוא חייב חבר. לפיכך, אני מגיע אליו בלי מילים, באופנים שונים, אני מזמין את עצמי להיות כחבר שלו, מוכן לתרום את עצמי להיות מחובר. ״חבר״ זה מלשון חיבור, כלומר להיות מחובר עד כדי כך שכל הכוחות, כל הכוונות היפות שלי, כולם יהיו בו, כדי לסייע לו בדרכו.

 

מה הכוונה ״תרומה״, מה המשמעות של זה בקשר בינינו?

״תרומה״ זה ״תרום ה'״. אנחנו צריכים קודם כול להגדיל את הבורא, את המטרה, את הכוח העליון בינינו. אם לא נעבוד על זה, לא תהיה כל תועלת בכל העבודה שלנו. לעזור לנזקקים, ליתומים, אלה מעשים שלא מביאים שום תועלת. אנחנו רואים כמה מיליארדים משקיעים בזה, אך לשווא. מפני שרק מה שנעשה לכיוון המטרה, לגילוי הבורא, מצליח ומשאיר רושם טוב.

 

כל בני ישראל, בפעולה של תרומה למשכן, צריכים להתחבר יחד, זה הדבר הקשה ביותר. אמנם כל אחד בפני עצמו עושה דברים נהדרים, אך איך אנחנו מחברים את כל מה שאנחנו עושים למקום אחד?

על ידי הפצת חכמת הקבלה עלינו להגיע למצב שאנשים יבינו, שככל שנתחבר מהר יותר, נזכה לגלות את הכוח הטוב בנו באופן קל ויפה, אחרת, בלי חיבור, נתקדם על ידי הייסורים.

כל המשבר כיום, מראה שכעת כולנו קשורים בקשר לא טוב. אנחנו אמנם תלויים זה בזה, אבל התלות הזו היא כמו במשפחה שבה כולם רבים, בלי לדעת כיצד לצאת מהסבך, ״מהדירה״ הזאת. כל העשירים נמצאים יחד, וכולם בשנאה ובמריבות. אפשר להגיע למצב שנחיה יחד, אך ורק באמצעות האור שאנו מושכים על ידי חכמת הקבלה.

לכן צריך להתרכז בדבר ההכרחי והרצוי ביותר בימינו, להפיץ את חכמת החיבור. באמצעותה כל אדם ואדם יבין את הזמן המיוחד הזה, למה מגיעות ״מכות״ לעולם, ולמה בסופו של דבר כל העולם עלול לפנות ליהודים, ולהתחיל שוב ללחוץ עלינו, כמו בימים עברו.

כדי שזה לא יקרה, עלינו לזרז את הזמנים לכיוון הטוב. כלומר להתקדם מהר יותר מה״שוט״ שעומד מאחורינו.

 

איך כל אחד, גם מי שלומד את חכמת החיבור, מתחבר לאחרים? אם לומדים יחד, מרגישים קרובים יותר לחברים, עד כדי כך שמרגישים כמו בני משפחה, אבל איך מחברים את כולנו? את כל התרומות שלנו, את כל החיבורים הקטנים, למשהו אחד, לכלי אחד ?

ארצנו היא די קטנה, יש בה רק כמה מיליוני אנשים, בתוכם זקנים, ילדים ועוד. מתוכם יש שניים, שלושה מיליון, שהם בעלי כוח רצון, כוח מחשבה. לאותם אנשים עלינו להסביר את מהות העניין, באמצעות האינטרנט, אמצעי התקשורת, מה דורש מאיתנו הזמן, ולמה אנחנו נמצאים כאן. הם יבינו שקיבלנו אפשרות לחזור לארץ ישראל כדי לממש כאן את גמר התיקון, את הייעוד שלנו. יבינו שאנחנו נקראים ״יהודים״, מהמילה ״ייחוד״. ואנחנו נקראים עם ישראל, מהמילה ״ישר-אל״, כלומר ״ישראל״. ושאנחנו צריכים להיות מאוחדים גם כדי לתת

דוגמה לכל העולם, כמו שכתוב ״ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים״ 10 , עלינו להיות ״אור לגויים״ 11 .

עלינו להסביר זאת או לפחות ללכת לקראת זה, שאם לא כן העולם שוב יבוא אלינו ויאמר, ״אתם אשמים בכל מה שקורה לנו״, והוא יהיה צודק. כי אם לא נביא את התיקון בזמן, יגיע הכוח הרע ויתגלה בעולם. הכול אפוא תלוי בנו.

 

אדם שמורגל למושגים אחרים קצת קשה לו. כך למשל, מי שנמצא משמאל למפה הפוליטית יאמר ״זו התבדלות, מדוע עם ישראל שונה מכולם? כולם אותו דבר״. למה להעלות שוב את המושג ״עם סגולה״?

הייתי במקומות רבים בעולם ופגשתי אנשים רבים. ובנוסף למה שאני יודע, קורא ומרגיש, לא ראיתי עם כל כך מיוחד, שהתייחסו אליו באופן כל כך מיוחד. אין לי ספק שעם ישראל אינו כשאר העמים. בכל אומות העולם אמנם אומרים עלינו שאנחנו מיוחדים, אבל רק במובן השלילי.

 

מצד אחד יש את הטענה הזו, אבל מצד אחר, מי שנמצא מימין למפה הפוליטית יאמר ״אנחנו באמת מיוחדים ולכן הארץ הזאת שלנו״.

אין זה שייך רק לזמננו. כך היה במשך כל ההיסטוריה, עד שיצאנו מבבל, ועד היום הזה בכלל. שלושת אלפים וחמש מאות שנה אנחנו נחשבים כעם מיוחד. כל האנושות מתייחסת אלינו כאל עם מיוחד, אבל מן ההיבט השלילי, שכל הצרות הן בגללנו. אנשים ומנהיגים רבים מדברים על כך, אבל אין זה חשוב, כי בלבו של כל אדם בעולם יש הרגשה כזאת. היא נובעת מהמבנה של הטבע, של האנשים, וכל מה שאפשר לעשות זה להביא תיקון לעולם, על ידי מימוש הייעוד שלנו. רק אז יגידו ״כן, הם מיוחדים, אבל לא משום שהם מביאים רע לעולם,

אלא משום שעכשיו סוף סוף הם מביאים טוב לעולם״.

כשאני מדבר באופן כזה לפני כולם, באוניברסיטאות, בפגישות עם אנשים חשובים למיניהם, בליגות של מתנגדי האנטישמיות באמריקה, וגם עם אנשים קתולים ואנשי כנסייה, הכול מסכימים עם דבריי.

 

דווקא כאן בארץ ישראל קצת קשה יותר להבין, האוזן אינה מורגלת לזה.

בארץ אין רוצים לשמוע כי זה מחייב, זו הבעיה.

 

מה התרומה של כל אחד מישראל עכשיו?

על ישראל לתרום רק את הזמן שלהם וקצת רצון, להיחשף לחומרים שלנו. וממש להשתדל להתכלל מהם, ברצון, כי הרצון הוא העיקר. וכך הרצון שלהם יתקרב יותר ויותר, למשימה הנכונה, לחיבור עם כולם. ומלבד זה לא צריכים כלום. איננו מצפים לדבר, אלא רק להיות עם הלב, להיות בחיבור.

 

מתוך זה, מהי הרגשת המשכן שהם ירגישו, מה התוצאה שירגישו?

הם ירגישו שמתגלה בהם הבורא. שמתגלה בהם העולם העליון, מה שאנחנו מכנים ״גן עדן״ וכולי. הם ירגישו שהם עולים לדרגה הבאה של הקיום, ושכל העולם הזה כביכול מאבד מחשיבותו, כמו שכתוב ״עולמך תראה בחייך״ 12 . זוהי למעשה התרומה, כי מה כבר אפשר לתרום מהלב.

 

דיברנו על כך ש״תרומה״ היא בעצם מצב שנוצר בינינו, רצון משותף, שכל אחד תורם לתוכו, ואם הוא לא יתרום, הוא לא ירגיש אותו.

אכן, הוא לא ירגיש. אבל אם ירגיש, הוא לא ירגיש את התרומה שלו, אלא את הרצון המשותף הגדול, את כל המשכן, את כל הכלי הגדול, שם מתגלה השוכן, הבורא.

 

דיברנו על כך שזה בכלל לא קשור למה שאנחנו תורמים או נותנים או עושים עם הגוף שלנו, או קשור לכסף.

אם בעולם שלנו עלינו גם להשתתף בכוח או בכסף, נשתתף כדי לממש זאת, אבל העיקר זה הרצון, כל היתר נובע מתוך הרצון.

 

בכך אנחנו בסופו של דבר מממשים את תפקידו של עם ישראל.

כן. נקווה שנבנה את המשכן.