כָּל מַעְיָנַי בָּךְ

 פרשת "יתרו"

(שמות יח, א – כ, כב)

פרשת יתרו

"לא תרצח, לא תנאף"

הפרשה מתחילה ביתרו, והיא גם נקראת על שמו. יתרו, חותן משה, שמע שהבורא הוציא את בני ישראל ממצרים והוא יוצא יחד עם בתו ציפורה ושני בניה, לפגוש את משה. משה מספר לו על כל הנסים שעשה הבורא במצרים ובמסעם של בני ישראל במדבר. יתרו שמח מאוד לשמוע על מעשי הבורא, הוא מברך את הבורא על כך שהציל את עם ישראל מיד פרעה, ומקריב קורבנות לבורא.

למחרת, יתרו רואה את משה יושב לבד, מהבוקר עד הערב, ושופט את העם. הוא שואל אותו מדוע הוא יושב לבד, ומשה עונה לו שזאת הדרך להודיע על חוקי הבורא ותורתו. יתרו מייעץ לו לפעול אחרת. הוא מציע לו להסביר את החוקים לכל העם, ולאחר מכן למנות ״שרי אלפים, מאות, חמישים ועשרות״ 1 שישפטו את העם בדברים קטנים, ואילו בדברים המשמעותיים הגדולים, יבואו אל משה, והוא יפנה אותם לבורא. משה שמע בעצת יתרו ושלח אותו בחזרה לארצו.

בחודש השלישי ליציאת בני ישראל ממצרים, הם מגיעים למדבר סיני. כתוב ״ויחן שם ישראל, נגד ההר״ 2, ומשה עולה אל ההר והבורא אומר לו ״ועתה, אם שמוע תשמעו בקֹלי, ושמרתם, את בריתי והייתם לי סגלה מכל העמים, כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, וגוי קדוש: אלה, הדברים, אשר תדבר, אל בני ישראל״ 3. משה קורא לזקני העם ואומר להם את דברי הבורא, וכל העם עונה, ״כל אשר דִבר ה' נעשה״ 4, ומשה משיב את דברי העם לבורא.

הבורא אומר למשה כי על העם להתקדש במשך יומיים וביום השלישי להיות מוכנים, כי הוא עומד להתגלות לעם. משה אומר את הדברים לבני ישראל, וביום השלישי הם מתייצבים בתחתית ההר. משה עולה אל ההר ואומר לבורא שאין העם יכול לעלות אל ההר. הבורא אמר לו לרדת ולעלות שוב רק עם אהרון ושכל השאר ימתינו למטה.

משה יורד ואומר לעם את דברי הבורא, את עשרת הדיברות. בני ישראל אומרים למשה שהוא ידבר איתם ולא הבורא, שמא ימותו. משה משיב שְאַל להם לפחד, כי הבורא מנסה אותם כדי שתהיה להם יראת ה'. הבורא אומר למשה לומר לבני ישראל שמשום שראו אותו מדבר איתם, אסור להם לעשות ״אלוהי כסף וזהב״, אלא לבנות ״מזבח מן האדמה ועליו תקריבו קורבנות״ 5.

יש כאן דיאלוג שלם. יש כאן גם את יתרו שנכנס כביכול מבחוץ, שבכלל לא שייך לעם ישראל, ומציע למשה עצות וכולי.

אין זו הדוגמה הראשונה. ביציאה מבבל עם ישראל מקבל לתוכו אנשים זרים, משום שמדובר בכללות הבריאה שהיא כל כולה רצון לקבל, זו דמות אדם אחד. כי הרצון הזה מתחלק להרבה מאוד רצונות, זה מה שנקרא ״נשמות פרטיות״, והן כולן צריכות לעבור תיקון.

התיקון הוא קודם כול על אלה שיצאו מבבל, על עם ישראל, על אותן נשמות שהן זַכּות. זה נקרא שיש בהן ״זְכות אבות״, זְכות מהמילה ״זַכּות״. נשמות אלה הן קרובות יותר להבנה ולהרגשה של תכונת ההשפעה ואהבת הזולת, ולכן הן הראשונות שצריכות לעבור את התיקונים.

מהיכן לקחו נשים? מלבן הרשע, שהוא הרבה יותר גרוע מיתרו, כי הוא ממש רשע. והבנות שלו נלקחות משם. לאחר מכן יוסף לוקח את אסנת, זו בעצם ״מציאה״, ומשה מתחתן עם בת יתרו, ציפורה. וכך גם בהמשך, במשך שנים רבות, אנחנו רואים דוגמאות רבות כאלה.

יש גם את הדוגמה של רות המואביָה.

נכון. הנשים בדרך כלל מגיעות ממקומות זרים ואפילו מנוגדים, הרחוקים מאוד מהרוח של  העם. מדובר על כך שעם ישראל, כשהוא יוצא ממצרים, הזכרים והנוקבאות שלו, הנשמות, הם כולם שייכים לכלים דהשפעה, לרצון להשפיע, לאהבת הזולת. לכלים של בינה, אמונה, גלגלתא ועיניים.

והתיקון שאנחנו רואים בהן, שייך רק לקשר בין הנשמות ובין הבורא. בפרשה גם נאמר, ש״אתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש״ 6. כלומר אתם לי, וכלפי כל העולם תהיו כמעבר, כדוגמה, ועל ידכם אתקדש. משמע, שבאמצעות תכונת ההשפעה, אהבת הזולת, צריכים להגיע בסופו של דבר לכך ש״כולם יהיו כאגודה אחת״ 7, ״כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים״ 8, ״ונהרו אליו כל הגויים״ 9. את כל זה עלינו לבצע על אותן נשמות, אותם כלים של ישראל, שהם זכים מאוד, ועליהם לעשות את העבודה הזאת.

את העבודה עושים דווקא על ידי כך שכל פעם עוברים לבני ישראל חלקים מהכלים דקבלה, שהם ״אומות העולם״. כל אלה שלא יכלו להצטרף אליהם בבבל, ורק עכשיו על ידי פעולות שונות שבני ישראל עושים, הם יכולים לצרף אליהם כלים דקבלה, נשמות עבות יותר.

וכך גם יוסף צריך היה לעשות, ובכלל כדי להתקדם לדרגה גבוהה יותר צריכים נוקבא, רצון לקבל חזק יותר, וסימן זה בא מאומות העולם. יוסף הוא ״יסוד״, מידת היסוד, קשור למלכות, כלומר זה אותו קשר שיש בין בני ישראל ובין כל אומות העולם, ולכן דרכו הם נכנסים למצרים, דרכו הם נמצאים ונכללים במצרים ויוצאים ממצרים עם הכלים שלהם, עם הרצונות שלהם. הסימנים הם כאלה, שלפעמים באות נשים, בייחוד מאומות העולם. זה נקרא ש״רצון לקבל עבה יותר מצטרף לכלים דהשפעה״, וכך נכנסות בהדרגה אותן נשמות בקרב ישראל וגם הן מתקדשות ומִתקנות.

האם אפשר בכלל לעבוד עם כוח כזה, עם נוקבא כזאת שבאה בעוצמה רבה כזאת, האם יש אישור לעבוד איתה?

בלי אסנת בני ישראל לא היו נכנסים למצרים. הדברים לא מוזכרים במפורש בתורה, אבל מי שיורד לעומקם של דברים מבין שכאשר נכנסים דרך יוסף, אזי הקשר בין יוסף למצרים הוא דרך אסנת, שזו הנוקבא החדשה שלו. איתה הוא מתקשר למצרים, הוא מבין, מרגיש ושולט במצרים. בהמשך, משה אמנם שייך מצד אחד לבני ישראל, לשבט לוי, אך מצד אחר הוא חייב לגדול בבית פרעה. כלומר להיות כלול מאותו רצון לקבל גדול, כדי שאחר כך יהיה מסוגל להוציא משם את כל הרצון לקבל שאפשר לתקנו, ואז להביא אותו לתיקון. כי בלי הכלים

האלה, בלי הרצונות שמוציאים ממצרים, אין צורך לבוא להר סיני.

הר סיני זה המקום שבו אתה מקבל את המאור המחזיר למוטב, התורה. אינך יכול לקבל את האור הזה, ואינך יכול להתקרב לבורא אם אינך יוצא ממצרים. הבעיה היא לא יציאת עם ישראל ממצרים, אלא מדוע פרעה מחזיק אותם? הוא אומר ״אתם תצאו, אבל רק לכמה ימים. ואתם בלבד, ללא הצאן וללא הכלים״. אבל יציאה בלי כלים היא חסרת תועלת, הרי בשביל זה נכנסנו למצרים.

האם פרעה יודע שבכל מקרה הם יחזרו?

כן, ולא רק שיחזרו, אלא יתווסף להם גם רכוש גדול שקיבלו, כוח השפעה. כוח זה יעבוד בתוך מצרים לטובת כוח הקבלה. כלומר, לטובת המצרים, לטובת הרצון לקבל, לטובת האגו של האדם. כך האדם כביכול נקשר בשרשראות ברזל לאגו שלו, ואינו יכול אלא להסתובב מעט סביבו ככלב. זה מה שפרעה רוצה מהם, ולא רק זאת אלא גם תוספת שפע.

לכן משה מסרב, אינו משאיר אף פרסה, אלא יוצא למעלה מהפרסה, כלומר עולה לעולם האצילות. הוא אינו יוצא לאצילות כדי להביא משם אור לעולמות בי״ע דטומאה, אלא דווקא יוצא מעולמות בי״ע דטומאה עם הכלים, כדי להעלות אותם לאצילות. הוא יוצא עם כל העדר שלו, עם כל כלי הכסף והזהב. כלומר הוא מוציא מהמצרים את שני הקווים, ימין ושמאל, כסף וזהב, ולכן פרעה אינו מסכים.

יש כאן ויכוח אידיאולוגי, ״למען מה אתה עובד?״ כדי להוציא כלים, לקדש אותם ולהמשיך הלאה למדרגה עליונה יותר, המדבָּר ואחר כך ארץ ישראל, או ש״אתה יוצא, אבל באופן כזה שתחזור אליי, ולכן אני נותן לך את הכול, שהרי זה לעבודה שתהיה לטובתי בסופו של דבר״.

ולכך הם לא הסכימו. הוויכוח התמקד בעיקר בתוצאת היציאה ממצרים. היא חייבת להיות למען עלייתם של הכלים שנמצאים בשעבוד, הנקראים ״ישראל״, ישר-אל, כדי שהם ימשיכו כישראל ולא ימשיכו לעבוד לטובת המצרים.

כיצד להשתמש בתורה, זו שאלה קשה. פרעה אומר ״לכו, תביאו לי את התורה. אני מוכן שנעסוק יחד בתורה, כדי שיהיה לנו טוב בעולם הזה, שיהיה לנו מכל טוב. כל המדינה לפניכם״, כמו שהוא אמר מלכתחילה, ״מה חסר לכם? יש לכם הכול, מצרים פורחת״. ישנן שתי אפשרויות, האחת להשתמש בתורה לשם כך, ואז היא נקראת ״סם המוות״, כפי שאנשים רבים חושבים, שהתורה מיועדת לתת לנו כל טוב בעולם הזה. האפשרות השנייה היא להשתמש בתורה באופן אחר, להשאיר בעולם הזה רק את מה שאנחנו צריכים כדי להתקיים בלבד, בצורה בהמית, כי הבהמה, הגוף שלנו, שייך לדרגת החי, וכל הרוח שלנו עולה למעלה, כדי לקבל את המאור המחזיר למוטב, שזאת התורה, כדי להגיע לאהבת הבריות, ודרכם לאהבת ה', והכול בכוונה על מנת להשפיע.

ההבדל בין פרעה למשה הוא אפוא אידיאולוגי – ״בשביל מה חיים?״ חיים כדי לצאת מהרצון האגואיסטי, והכול לטובת העם, לטובת המדינה, לטובת העולם, להמשיך כמו שאבותינו הצליחו לעשות. כך גם עם יתרו ובתו, בעצם אלה הם ״כלים דקבלה״, זה כוח מדיין, והוא כוהן מדיין, והבת שלו היא אחד מהרצונות לקבל, הנוקבאות, שמשה לוקח ומקדש. וביחד, עם אותו רצון לקבל שהוא לוקח מיתרו, הוא בונה את הצאצאים שלו, את הבנים שלו, את העתיד. וגם יתרו נכלל ממנו, הוא לוקח את הרצון להשפיע של משה והולך ומקדש את עמו, המדיינים הופכים להיות גרים, זו העבודה שהוא עושה.

אולם משה בעצמו אינו יודע כיצד לסדר את העם. כי לכלים דהשפעה אין גבול, אין להם מידה. ההשפעה היא ברוחב, אין צמצומים, אין הבדלים, אין דרגות, אין כלום, לכן משה אינו יכול לסדר את העם, בעבורו כל העם הוא אותו דבר. יתרו, שהוא כלים דקבלה, בא ומודד הכול לפי העביות של הרצון, לפי הגודל שלו, לפי הגובה שלו, ולכן הוא אומר למשה: ״אינך עושה נכון״, אם אתה נכלל מכלים דקבלה, אם אתה נכנס עכשיו לתיקון שלהם, עליך לדרג אותם.

יתרו יודע לעשות זאת כי הוא בעצמו מכלים דקבלה. הוא בעצמו בא מרצון לקבל, ולכן הוא אומר: ״אתה חייב לחלק אותם לאלפים, למאות ולעשרות, ורק באופן כזה אתה יכול לתקן, לשלוט בעם, ללמד את העם״, זה נקרא ״לתקן אותו בהדרגה״. כשאח״פ מצטרף לגלגלתא ועיניים, גלגלתא ועיניים מוכנים להשפיע לכולם, ואז, רק יתרו מסוגל. זה מה שנקרא ״חכמה בגויים תאמין״, ״תורה בגויים אל תאמין״. התורה שייכת למשה, והחכמה שייכת ליתרו.

הם עובדים יחד באופן כזה שהם מסדרים את כל העם, כך שיש בו כבר גם כלים דקבלה, וגם כלים דהשפעה, כי בלי כלים דקבלה הם אינם יכולים לבוא להר סיני. אם אין להם יצר רע, אינם צריכים את התורה. יתרו מסדר את כל הכלים בצורה הנכונה, משה לומד זאת ממנו וממשיך באותו אופן. יתרו מקבל ממשה את התורה וחוזר לארצו, להמשיך לעבוד כך עם העם שלו.

כלומר כאן אנחנו רואים עד כמה עם ישראל יכול להתכלל מכל העמים, גם מהמצרים, בכך שהם מוציאים כסף וזהב, ומשאירים במצרים רק את הכלים שאינם מסוגלים לתקן, כולל ״ערב רב״. וגם מיתרו, שהוא הדוגמה לכך שאפשר להשפיע על אומות העולם, לספח אותן בהדרגה, לקרב את החלק המתוקן מהן לתוך ישראל, ואת החלק שנותר יתקן יתרו בחוץ, בקרב אותה אומה שהופכת להיות לגרים.

היו גרים רבים, ולפי מבנה הנשמה, אפשר לראות אלו חלקים קָרבו, התקדשו ונכנסו לעם ישראל. עד היום, יש חלקים בעם ישראל, ממקומות שונים שהיינו בהם בגלות, שהצטרפו אלינו בהמשך, לא מבבל, והפכו להיות לעם. כמו שאברהם לקח מבבל את מי שהיו מוכנים ללכת עמו. הוא פתח את אוהלו, והיה מקרב את מי שבא, ומהם נבנתה הקבוצה העיקרית, הראשונה, הבסיסית, שממנה והלאה נעשה עם ישראל.

לכן אנחנו מדברים רק על הנקודה שהיא אברהם, או הנקודה שבלב של האדם, שבאמצעותה הוא מתקן את כל יתר הרצונות. כך היה במשך כל ההיסטוריה, וכך זה גם כיום. אנחנו רואים שאין לנו כל ברירה, אנחנו חייבים לצאת לכל העולם, ולהסביר מהי התורה, שהיא מדברת על אהבה, וכולם צריכים להיתקן על ידה, אחרת אנחנו לא יוצאים ממצרים, או מבבל של היום. למעשה, כיום אנחנו חוזרים בדיוק על אותו סיפור, באותו מבנה, כמו שהיה בבבל. אנחנו עומדים מול ההר הגדול, שזה מגדל בבל, או הר של שנאה, ועלינו לנהל את תיקון העולם.

לכן כתוב ״ועתה, אם שמוע תשמעו בקולי, ושמרתם את בריתי והייתם לי סגלה מכל העמים, כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים, וגוי קדוש״ 10 . כלומר אתם תְלָמְדו את כל העמים בכל העולם את השיטה לתקן את עצמם, ״כי ביתי, בית תפילה יקרא לכל העמים״ 11 .

כולם צריכים להגיע לאותה נשמה אחת, מתוקנת, וזוהי למעשה תחילתו של התיקון. וכמו שמשה הסביר את כל חוקי ההשפעה, האהבה, החיבור והערבות לכל העם כך צריכים להסביר זאת לכל אותם חלקים מהעם שעדיין אינם שומעים ומבינים את התפקיד של עם ישראל, ולאחר מכן להסביר זאת גם לכל העולם.

כלומר אנחנו עם של מחנכים?

כן. לכן אנחנו נקראים ״ממלכת כוהנים״. כוהנים הם מחנכים, אנשי חינוך. אין להם נחלה בשום מקום, אולם כל העולם לפניהם.

משה אומר לעם להתקדש, הם ניצבים בתחתית ההר, והבורא אומר רק למשה לעלות, העם מפחד, ומשה מקשר בין הבורא לעם. מהו התהליך של קבלת התורה?

כך אנחנו מקבלים. אמנם כל העם תומך במשה, באותה נקודה שמשתוקקת לבורא, אבל כל היתר, אלה הם רצונות שעדיין איננו יכולים להתקשר איתם לכוח ההשפעה.

משה הוא הניצוץ שיש באדם, מהעולם העליון, מכוח ההשפעה, מאהבת הזולת, מהיציאה החוצה. יש אנשים שעדיין אינם מרגישים את הניצוץ הזה בתוכם, הם חיים את החיים הרגילים, לכן כתוב, כולם ״כבהמות נדמו״ 12 . כולנו קיימים בדרגת החי, אלא עד שהניצוץ הזה מתעורר בנו, ואנחנו מתחילים לשאוף לא-לוהות, לדרגה עליונה יותר, לממד עליון יותר, לנקודה הנקראת ״משה״, המושכת אותנו למעלה. זו אותה נקודה כמו באברהם, ביצחק, ביעקב, בכל מי שהיו מעבירים אותנו קדימה דרך כל הדרגות.

רק הנקודה הזאת יכולה לבוא במגע עם הבורא בחצי העליון שלה, כי היא כוללת שני חלקים, ובחצי השני שלה, החצי התחתון, היא קשורה לכל העם. לכן משה נקרא רועה העם, ״רעיא מהימנא״. הוא בלבד מסוגל לקדם אותנו לקראת התיקונים. כלומר בלי משה, בלי הניצוץ שבלב, האדם נשאר כבהמה. הוא לא יגיע למטרה, אלא אם יתקשר למשה וילך אחריו, כמו צאן אחרי רועה. בני ישראל נכללים בהדרגה ממשה על ידי החוקים. משה עצמו אינו צריך את החוקים האלה, כי הוא כביכול כולו זך, כולו נמצא בהשפעה, אבל העם, שכלול מהרצון להשפיע ומהרצון לקבל, צריכים לקדש. כלומר, לתקן את הרצון לקבל שבהם, שיהיה גם בכוונה על מנת להשפיע, כדי שגם האגו שלהם יעבוד בכוונה להשפעה, באופן כזה הם יכולים להתקדם.

לכן משה חייב לקבל את התורה בהדרגה, בחלקים. במשך ארבעים שנות המדבר, הוא מעביר את התורה לעם באמצעות הזקנים, הם אלה שמלמדים את העם. משה פותח בעזרת יהושע כיתת לימוד, ומתחיל להעביר להם את התורה עצמה, ובעזרתם הוא כבר מספר לעם. לכן יש כאן מנהלים של עשרות, מאות ואלפים וכן הלאה, כך כל העם מתחיל ללמוד, זה הסדר. משה עולה על ההר, כי רק הנקודה הזאת מסוגלת לעלות על הר של שנאה, ולהיות למעלה מהשנאה, באהבה. להתקשר עם הבורא פירושו ״להיות באהבה, בחיבור, עם כל העם ועם הבורא יחד״.