כָּל מַעְיָנַי בָּךְ

 פרשת "בלק"

(במדבר כב, ב-כה, ט)

 

פרשת "בלק" 

״מהו אסור ללמוד תורה לעכו״ם, בעבודה״

 

 

פרשת בלק היא מעניינת ושונה מיתר הפרשות. לאחר שעם ישראל כבש את ארץ האמורי, בלק, מלך מואב, מבין שעם ישראל מתקרב אליו והוא מתחיל לחשוש לגורל ממלכתו. בלק שולח שליחים אל בלעם בן בעור ומבקש שיקלל בעבורו את ישראל. בלעם יוצא לארץ מואב, לאחר שקיבל עליו את התנאי, לומר רק את מה שהבורא ישים בפיו. בלעם שרכוב על אתונו, לא מבין למה פתאום האתון סוטה מהדרך. האתון רואה מלאך בעוד שבלעם לא רואה אותו, הוא מכה את האתון, והיא פותחת את פיה ומדברת. כך המלאך נגלה לבלעם, והוא מושבע להגיד רק דברי ברכה לישראל. כשבלעם מגיע לבלק יוצאים מפיו רק דברי ברכה. בלק מתאכזב מאוד, וכפיצוי לכך בלעם נותן לו עצה, בנות מואב מפתות את בני ישראל ובכך מרחיקות אותם מהבורא.

בעקבות חטאי ישראל פורצת מגפה גדולה, ובשיאה זמרי בן סלוא, אחד מנשיאי שבט שמעון, מביא לאוהלו אישה מדיינית. כתגובה לכך פנחס בן אלעזר נוטל רומח ודוקר אותם למוות, וכך נעצרת המגפה לאחר שהפילה עשרים וארבעה אלף חללים.

 

לכאורה זהו סיפור דרמתי, אבל כל התורה בנויה כך. התורה היא ״תורת חיים״, אבל כל הזמן היא עוסקת במוות. היא מלאה במלחמות, במאבקים ובאכזבות, כמשקפת את כל החיים שלנו.

התורה מתארת לנו את תהליך התיקון של האדם. האדם הראשון נברא בכוונה במבנה של רצון לקבל אגואיסטי, שהוא כל היסוד שלנו, כל החומר שלנו שהוא הרצון ליהנות. הרצון ליהנות נותן לנו להרגיש רק את העולם הזה, אבל את כל מה שנמצא סביבנו, אפילו באותו חדר, באותו מרחב, איננו מרגישים. מפני שהרצון שלנו עובד רק בהתאם למידת הספיגה שלנו, כל אחד לעצמו, ולכן כושר הספיגה שלנו קטן מאוד.

מכאן שמתוך כל המציאות האינסופית, הנצחית, השלמה, היפה, מלאת התענוגים, מכל המילויים הנשגבים, שהם למעלה מכל הגבולות שלנו, למעלה מהחיים והמוות, למעלה מכל דבר, אנחנו מסוגלים להרגיש רק את החיים האומללים. ובין הרגע שאנחנו נולדים ועד לרגע שמתים, הרוב ייסורים. זאת, משום שאנחנו מכוונים רק למידת הספיגה, עד כמה אנחנו יכולים להרוויח, ובזה אנחנו מוגבלים.

מטרת התורה לתת לאדם אפשרות, כלים, כדי שישנה את היחס שלו לבריאה. במקום לראות ולהרגיש רק את העולם הקטן הזה, עליו להצטייד בטבע אחר, בטבע להשפיע, כדי שיצא מעצמו ויראה את מה שמחוצה לו, ולא רק את מה שיש בו עצמו. אזי האדם יתחיל להרגיש את העולם שנמצא מחוצה לו. הוא יוצא לעולם שנקרא ״העולם העליון״, עולם רחב, נצחי, שלם ויפה. ככתוב, ״בראתי יצר רע, בראתי לו תורה תבלין״, כי ״המאור שבה מחזירו למוטב״, כלומר מביא את האדם לטוב. מי שרוצה להשתמש כך בתורה נקרא ״מקובל״, כי הוא

מקבל את כוח התורה כדי לשנות את עצמו ולהביא את עצמו לאור.

המקובלים נהגו כך במשך כל ההיסטוריה, הם השיגו את העולם הרוחני בכך ששינו את הטבע שלהם, מהטבע לקבל, לטבע להשפיע. ככתוב, ״ואהבת לרעך כמוך, כלל גדול בתורה״ 1, כלומר בזה שהאדם יוצא מאהבה עצמית לאהבת הזולת הוא מתחיל להיפתח לעולם, ולהרגיש שהעולם מלא אורות, תענוגים, נצחיות. בתהליך ההיסטורי שלנו אנחנו מגיעים עכשיו למצב שכל העולם מתקדם לזה, ככתוב, ״כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם״ 2. כלומר בסופו של דבר כל האנושות חייבת להגיע לגילוי האור, לגילוי הבורא, לגילוי העולם הנצחי בחיים האלה. ככתוב, ״עולמך תראה בחייך״ 3. לכך אנחנו מתקדמים, אנחנו נמצאים בפתחו של התהליך הזה,

אנחנו הדור הראשון לתיקון, והתורה מתארת לנו בדיוק את התהליך שעלינו לעבור.

האדם אינו יכול לעבור תהליך כזה בהיסח דעת, אלא הוא חייב לדעת מה הוא עושה, בשביל מה ולמה, ומה נעשה עִמו. הוא קונה בזה דעת רחבה, הוא מתחיל להרגיש, לגלות את כל המציאות, את העולמות הרוחניים. דעתו וחושיו מתרחבים, והוא מתחיל לראות את ההנהגה וההשגחה של כל הטבע, של כל העולם, של כל הא-לוהות.

והכול נעשה על רקע התיקון ההדרגתי של האגו, מתיקונים קלים לתיקונים גדולים וקשים יותר. ככתוב, ״בראתי יצר רע״ ו״בראתי לו תורה תבלין״. כלומר אנחנו מתקנים את האגו שלנו על ידי האור שנקרא ״תורה״, ״תורת אור״, ואנחנו הופכים אותו לטוב, ליצר הטוב. ״יצר הטוב״ הכוונה להשפעה במקום קבלה, כך שבמקום שתהיה לאדם מחשבה רק על עצמו, תהיה לו מחשבה גם על הזולת, ״ואהבת לרעך״.

על האדם להרגיש שהוא נמצא בתהליך הזה כל הזמן, ביכולת לתקן את עצמו בכל רגע ורגע. כלומר החיים שלנו הם הזדמנות לתקן במשהו את עצמנו ולהתקרב לגילוי העולם העליון. כך עלינו להתקדם, במספר מצבים, עד שהעולם העליון נפתח, ואז נתחיל להרגיש אותו, לבדוק אותו ולחיות בו כמו שאנחנו חיים בעולם הזה. אנחנו מרחיבים בהדרגה את גבולות התפישה וההרגשה שלנו, וכך אנו נכנסים לעולם העליון, כאן ועכשיו, בחיינו,

בהרגשה הנוספת הזאת. במצב זה כבר לא נרגיש את החיים הגופניים הנוכחיים, כמשהו חשוב. כי החיים בעולם הרוחני, במרחב הרוחני הגדול, כה עוצמתיים שהם מדכאים את כל הרגשת העולם הזה, עד שלא נרגיש בו כלום, עד כדי כך שגם אם הגוף שלנו מת, לא נרגיש בזה איבוד כלשהו. הגוף אמנם נפטר, אבל אז האדם חי כבר במרחב גדול יותר, עוצמתי יותר, רוחני יותר, נצחי יותר, שלם.

הכול נעשה על ידי כך שהאדם בכל רגע ורגע בודק עד כמה הוא יכול לתקן את עצמו, ככתוב, ״לעולם יהא אדם רואה את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי״ 4. כלומר האדם מתקן את הרצון האגואיסטי שלו לרצון להשפיע, לרצון אלטרואיסטי, הוא מתקרב קצת לאהבת הזולת שהיא המצווה העיקרית, המצווה הכללית שכוללת את כל התיקונים. אם האדם עושה כך, זה נקרא ״עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כול העולם לכף זכות״ 5, כלומר לאותה זָכּות, לאותו עולם עליון.

אבל כדי להתקרב לתיקונים, על האדם לראות את עצמו כל הזמן כחצי חייב וחצי זכאי, וזאת כדי שתהיה לו היכולת לבחירת הקו האמצעי. בדומה ללשון מאזניים, בצד אחד נמצא הטוב ובצד האחר הרע, ועל האדם לראות את עצמו באמצע. עליו להביא לכך שהטוב שלו יהיה כבד יותר מהרע. הוא בעצמו צריך להכריע, המאזניים כביכול בידיו, ועליו לראות עצמו מאוזן.

כיצד אדם יכול לראות את עצמו מאוזן, הרי במצב של איזון אנחנו בדרך כלל לא מרגישים כלום. לכן הבורא עוזר לנו בכך שכל פעם הוא מוסיף לנו יצר רע; אנחנו בכל רגע ורגע מרגישים שאנחנו רוצים דברים חדשים, אחרים, בכל פעם אנו רוצים לעשות משהו שהוא הפוך מהשפעה, הפוך מאהבת הזולת. האגו הזה ״תופס״ אותנו, מבלבל אותנו, מהתל בנו כאוות נפשו – הוא ה״פּרעה״ שלנו. ״בלעם״ ו״בלק״, הם דוגמאות שונות ליצר הרע, הרצונות השונים של יצר הרע. לאחר שהאדם נעשה ישר-אל, לאחר שעשה פעולה יפה ונכונה, עשה תיקון בארץ האמורי, כתוצאה מכך בא לו יצר רע גדול יותר שנקרא ״בלק״, ״מואב״. כלומר בא לאדם רצון לקבל מרובד גדול יותר. כל מה שמתואר נמצא למעשה באדם, בפנים, כל האנושות בפנים, ״האדם הוא עולם קטן״. כל הגיבורים שבתורה, גם החיוביים וגם השליליים, הם כולם התכונות הפנימיות שלו. מואב למשל, מסמל מקבץ של רצונות, שהנציג שלהם הוא בלק, ואותו כמו את האמורי אנו חייבים לעבור בדרך. בלק הוא מלך מואב, הוא מייצג את הרצון האגואיסטי הגדול שאינו יודע לעשות משהו מתוך עצמו, כי הרצון עצמו אינו יכול לעשות דבר מעצמו. כלומר האגו שלנו צריך סוג של כוח מניע, אמצעי, כלי כלשהו שאיתו יוכל להגיע להשפעה, אך להצליח אפשר רק בעזרת האור העליון, זו האנרגיה, הכוח העליון הוא היכולת ללכת קדימה. הן האגו, היצר הרע, והן היצר הטוב צריכים את האור העליון, כי בלעדיו הם מתים. הרע שבנו אינו יכול להתקשר עם הכוח העליון באופן ישיר, בדומה לפרעה שגם הוא אינו יכול, ועל כן היה צריך את יוסף שישדך בינו לבין הבורא. פרעה אומר, כי יוסף הוא איש א-לוהים, יש ברכה מידיו, לכן יוסף חייב להיות המנהיג בארץ מצרים, כך אנחנו נהנים, וגם המצרים מוכנים לזה. אותו תהליך מתואר גם בפרשה. בלק יודע שהוא עצמו אינו יכול להצליח, לכן הוא צריך את בלעם שישדך בינו לבין הכוח העליון.

בלעם הוא נביא, ולכן יש לו קשר עם הבורא. כל הכוחות האלה, כל האמצעים שנועדו לקשר בין היצר הרע לבורא, נמצאים בתוך האדם, וכולם פועלים למטרה אחת, לכוון את האדם לטוב, אבל באופן כזה שהאדם עצמו יתבלבל. כי אם האדם יידע שעליו ללמוד עשר שנים, כדי להצליח, לקנות רכב יפה ולטייל בעולם הוא לא יהיה מוכן לכך. האגו שלו לא ירצה.

בלק אומר לבלעם שיקלל את ישראל. בלעם הולך בדרך ערמומית, עליו לרמות את בלק וליצור מצב שהוא אמנם מסכים לבקשתו, אך למעשה מביא אותו למימוש רצונו. הוא לוקח את יצר הרע הזה ומקשר אותו לאור, כך שבסופו של דבר יצר הרע נכנס לתיקון והופך להיות יצר הטוב. אמנם לא כולו, אבל תמיד יש לנו דוגמה שהוא הכוח העליון, הבורא, ואילו אנחנו הפוכים ממנו. עם זאת, ישנו אמצעי שמקשר אותנו עם הבורא ומסובב אותנו, מבלבל אותנו. אמצעי שגורם לנו להיות במצב שנקרא ״לא לִשמה״, כלומר גורם לנו להעמיד מטרות אגואיסטיות שכביכול כדאיות לנו, ולפעול לפיהן. באופן כזה אנו מסכימים הן לאמצעי והן למטרה שהבורא מצייר לנו, וכך הוא בעצם מהתל בנו. אבל בסופו של דבר אנחנו מתקרבים לתיקון, שכביכול בלעם רוצה לקלל אך בסופו של דבר מברך. הקללה הופכת לברכה.

כך זה מתנהל, אבל בתנאי שאנחנו מבצעים את הפעולות הנכונות בדרך. בפרשה זו התורה מתארת לנו את האמצעי, שבין השקר לאמת, שבאמצעותו אנחנו מתקרבים לבורא. האגו שלנו שהוא החומר שלנו, ״החמור״, רוצה רק ליהנות, אבל מבפנים הוא בנוי באופן כזה, שגם אם אנחנו הולכים לכיוון הרע, בכל זאת הוא מביא אותנו לטוב. לכן מה שחשוב זה ההליכה בדרך, כי האדם בנוי כך שהוא אינו יכול לתקן את עצמו לפני שהוא מגיע לדרך התיקון.

בדומה לכך האדם שבא ללימוד הקבלה. הוא לומד, והוא אינו יודע בשביל מה ולמה, אבל יש לו דחף מבפנים. דחף לדעת מה מטרת חייו, והאם כדאי לו בכלל לחיות. הוא מבקש לדעת מה עליו לרצות כדי להצליח בחיים, ומה הוא הרווח הגדול ביותר שהוא יכול לזכות בו.

כשהאדם שואל את השאלות האגואיסטיות האלה, הרי הוא הולך רק כדי למלא את האגו שלו. כך הוא מתקדם בדרך. הוא מתקדם על ידי בלעם, שנמצא אמנם ברשות בלק, אבל מאחר שבלעם הולך בדרך שמקדשת את הבורא, בסופו של דבר הכול יוצא לברכה.

 

״אל תירא עבדי יעקב״

״אלא אותו רשע בלק היה חכם בכל המדרגות שלמעלה, באותם הקושרים

קשרים לעשות על ידיהם כשפים וקסמים, בכל אלו המדרגות העליונות מהם,

שבהם היו מכריחים את המדרגות התחתונות. אמר לו בלק ובלעם, בכל זמן

אנו המכשפים והקוסמים והמנחשים, יש לנו מדרגות ידועות ומלאכים ידועים,

שבהם היו מכריחים את המדרגות התחתונות. אמר לו בלק ובלעם, בכל זמן

אנו המכשפים והקוסמים והמנחשים, יש לנו מדרגות ידועות ומלאכים ידועים,

הנודעים למכשפים ולקוסמים. אבל מכאן והלאה, יש לך לעיין במקום אחר עליון״.

זוהר לעם, בלק, 51-50

 

לאחר שאנו מתקנים את המדרגה האגואיסטית שבנו שנקראת ״בלק״, כך שלא תוכל להצליח לעלות על החלק המתוקן ״ישראל״, לקראת אהבת הזולת וגילוי הבורא, מתגלֶה לעומתה החלק של בלק שאינו רוצה בכך, שהוא רצון אגואיסטי לא מתוקן. בלק לא רק שאינו יכול לעלות על ישראל, אלא שנעשה ההפך, בלעם מסובב את בלק באופן אחר על ידי הרצון לקבל, והפעם באמצעות בנות מואב. כלומר נוקבא בצורה גרועה יותר, קשה יותר, כי כל מדרגה חדשה של רצון היא קשה יותר, אגואיסטית יותר. לכן אדם שנכנס לתיקון כלשהו צריך תחילה

להרגיש את הקלקול. התורה מציינת שכל פעם חייבים להרגיש את הרע. ״אין צדיק בארץ אשר עשה טוב ולא יחטא״ 6, ״אין אדם עומד על דברי תורה, אלא אם כן נכשל בהן״ 7. כלומר אין אדם עומד על דברי תורה, אלא אם ירגיש תחילה את העבירה.

אבל חשוב להבין שמלכתחילה הבורא ברא באדם את היצר הרע, ״בראתי יצר רע״, ולא האדם הוא זה שאחראי על העבירות שעושה, לכן עלינו לגלות אותן כמכשולים, כבעיות שאנחנו נמצאים בהן. יש ״נוקבא דקדושה״ ו״נוקבא דקליפה״, נוקבא דקליפה היא רצון לקבל שמסיט את האדם מההתקדמות הרוחנית, ואילו הנוקבא דקדושא מקדמת אותו, מקדשת אותו, מעלה, עוזרת. ״בנות מואב״ הן ה״נוקבאות דטומאה״, המחשבות והרצונות שמתעוררים באדם כדי למשוך אותו לדברים שאין בהם שום תועלת רוחנית, ובכך הוא מסיים את חייו ללא התוצאה הנצחית. לפיכך, את כל הסיפור על הגילוי של בנות מואב ועשרים וארבעה אלף איש שמתים עקב כך, האדם רואה בתוכו, עד כמה הוא נמצא בשליטתו של האגו, הרצון לקבל שלו, עד כמה הוא מפסיד מכך, ועד כמה מתים אצלו הרצונות שהיה יכול לתקן ולהעלות לכוונה על מנת להשפיע, וכך הוא מתקדם ומתקן את עצמו.