כָּל מַעְיָנַי בָּךְ

 פרשת "חוקת"

(במדבר יט, א – כב, א)

 

פרשת "חוקת" 

״מהו אסור ללמוד תורה לעכו״ם, בעבודה״

 

בפרשה זו מדובר על המשך נדודיו של עם ישראל במדבר. לראשונה מצוינת מצוות ״פרה אדומה״, והלכות טומאת המת. מדובר גם על סיפור ״מי המריבה״, בני ישראל מתלוננים שאין להם מים, משה מכה בסלע ומוציא ממנו מים, והבורא בתגובה מעניש את משה ואהרון ואוסר את כניסתם לארץ ישראל. עם ישראל מגיע לארץ אדום, אבל מלך אדום אוסר עליהם לעבור בארצו.

בהמשך מסופר על מות אהרון, אחיו של משה, ועל אלעזר בנו שיורש את תפקיד הכוהן הגדול. עם ישראל מתלונן על הקשיים בדרך, והבורא בתגובה שולח נחשים להכיש את העם. משה יוצר נחש העשוי מנחושת, וכל הרואה את הנחש נרפא. עם ישראל מגיע לגבול ארץ מואב ושר את ״שירת הבאר״. בסיום הפרשה, נלחם עם ישראל בסיחון מלך האמורי ובעוג מלך הבשן, מנצח אותם ויורש את ארצם.

 

בסיפור זה מצוינים פרטים רבים, מלחמות, מאבקים, ״מי מריבה״, מה משמעותו של סיפור זה?

הכול נמצא בתוך האדם, ״האדם הוא עולם קטן״ 1 ובהתאם יש לבחון את הדברים. אין טעם לתקן את העולם, להילחם עם דברים חיצוניים, כי ככל שנשתדל לתקן את העולם, כך הוא נעשה גרוע יותר. לפיכך, ככל שנתערב פחות בעולם, וככל שנתקן את עצמנו יותר, התוצאות תהיינה טובות יותר.

התורה מתייחסת לאדם אחד, כיצד כל אחד צריך לתקן את עצמו. כתוב, ״בראתי יצר רע״, כלומר עלינו לגלות תחילה מהו הרע שהבורא מתכוון אליו. הבורא אומר ״אני בראתי בך את הרע״, כלומר אנחנו לא רעים, אלא יש בנו רע שהוא ממנו. כשאנו יוצאים למדבָּר, אנו מגלים את הרע הזה, ואין זה פשוט כלל כי נדרשות לשם כך פעולות רבות מאוד.

״במדבר״, הכוונה למצב שבו האדם מרגיש שלא טוב לו בחייו, שאין לו במה להחיות את נפשו. הוא אינו יודע מהי המטרה בעבורה הוא חי. חייו הולכים ונעשים קשים יותר, מבולבלים. במשבר זה העולם כולו נכנס למערבולת ולבלבול.

אנחנו נמצאים במצב הזה, כי ״מעשה אבות, סימן לבנים״ 2. בתקופה זו אנחנו מתחילים לגלות את יצר הרע שמונע מאיתנו להסתדר. אנו מתחילים להבין שאמנם אנחנו חכמים וחזקים, ויש לנו טכנולוגיה ומיני מערכות, אך את כל החכמה והכוח שלנו אנחנו מפנים בעצם נגד עצמנו. זאת משום שאיננו מכירים את תכנית הטבע, איננו מבינים את תכנית הבריאה ומטרתה. אנחנו פועלים עם כל הכוח והחכמה שלנו, ובכך אנו גורמים יותר רע לעצמנו. ההשגחה העליונה והטבע שומרים על ילדים, ואילו עלינו כמבוגרים אין שמירה, אלא דורשים מאיתנו פעולות מכוונות ונכונות.

בפרשה זו, בני ישראל נמצאים ב״מדבר״, כלומר הם נמצאים בחיפוש, במקום ריק, בפנימיות ריקנית. בדומה לכך, אנו נמצאים בייאוש, בדפרסיה, בחוסר אונים, ואיננו יודעים כיצד להתקדם, כיצד לנהל את החיים שלנו, ולכן אנו צריכים הכוונה מהתורה. היא זו שמאפשרת לנו לתקן את כל הרע שלנו, כדי להגיע לחיים טובים, אבל בתנאי שנדע כיצד לנהל את חיינו.

יש לנו שני כוחות, קבלה והשפעה. משני כוחות אלה נובע המגוון הרב של הכוחות המנוגדים שבטבע, כמו חושך ואור, פלוס ומינוס, חום וקור, וכן הלאה. הכול נובע משתי התכונות האלה שבטבע, תכונת הקבלה ותכונת ההשפעה, יצר הטוב ויצר הרע.

בפרשה מדובר על האפשרות לתקן את עצמנו על ידי חוק שנקרא ״פרה אדומה״. ״פרה״ משמעה כוח ההשפעה, הנתינה, חלב. בדומה למנהג של אכילת דברי חלב בחג השבועות, חג הנתינה, חג מתן תורה. ״אדומה״, מלשון אֶדום, כלומר כוח הקבלה, הכוח האכזרי שבטבע, המושך לעצמו.

״פרה אדומה״ היא שילוב של שני כוחות הנקראים בחכמת הקבלה, ״מלכות״ ו״בינה״. אפשרות אחת היא שאנחנו אגואיסטיים, כלומר מושכים לעצמנו את כוח השפעה כדי להשתמש בו לטובת האגו שלנו. כך למשל כשאנו מגלים התעניינות באחר, ״מה נשמע? איך אתה מרגיש?״, ובעצם נוהגים כך רק כדי לנצל אותו. כך נוהג היצר הרע האמיתי, ואם לצורך זה משתמשים ב״פרה״, אזי הפרה האדומה מטמאת.

אפשרות אחרת היא שאנו מעלים את האגו שלנו, האָדום שבנו, לגובה הפרה, לגובה ההשפעה, לגובה ה״בינה״. ה״מלכות״ עולה לדרגת ה״בינה״, צמצום ב', ואז ההפך, הפרה מטהרת את הטמאים, את הרצון לקבל שרוצה להיטהר ומעלה את עצמו לדרגת ה״בינה״.

אם כן, ״פרה אדומה״ היא חוק פשוט, כלל שאנחנו משתמשים בו בעבודה הפנימית שלנו, בהתאם לחכמת הקבלה. התורה מתארת לנו את הכלל הזה, ואת כל החוקים, כיצד להשתמש נכון בכל רצון, בכל תכונה שלנו, בכוונה על מנת להשפיע לטובת הזולת, כי הכלל של התורה הוא ״ואהבת לרעך כמוך״.

בבירורים שהאדם עושה ישנם סוגים שונים של רצונות, גדולים וקטנים, ובתורה מתואר כיצד הוא משתמש בהם ומטהר את עצמו, כיצד הוא מביא את עצמו לאהבת הזולת, שזה הביטוי הנכון לשימוש בכל הטבע שלו. לכך בעצם מיועדת כל התורה. בכל תהליך התיקון עלינו להכיר כל פעם מחדש את הרע שבנו. כלומר כל פעם אנו משתדלים לעשות משהו טוב, אך איננו מסוגלים לכך כי אנו נשברים, מתייאשים ונמצאים במצב של חוסר אונים ובלבול, כפי שמבואר בהמשך הפרשה. אולם לאחר שאנחנו משתמשים נכון בכוח ״הפרה האדומה״, בחיבור של ״מלכות״ עם ״בינה״, מתגלים לנו מיני רצונות גדולים ואכזריים שעלינו לתקן, ואכן אנו מצליחים לתקנם.

כשמדובר על מות אהרון למשל, בנו אלעזר בא במקומו, שזו הדרגה הבאה. כלומר כשאנו נמצאים בתכונת ״אהרון״, ומתקדמים עם התכונה הזאת, המדרגה הבאה שאנו מעלים עצמנו אליה נחשבת כבן, שזו התוצאה מהמדרגה הקודמת, מהאב. כלומר התורה מתארת לנו את המדרגות הרוחניות. אולם היחס לתהליך הזה אינו צריך להיות כמו בעולם שלנו, כלומר אם מישהו מת מביעים צער, אלא כאן זה הפוך, כי ״מעלין בקודש, ולא מורידין״ 3.

כך גם בנוגע ל״מי מריבה״, משה מכה בסלע במקום להוציא את המים על ידי דיבור. יש גילוי החסדים, לא על ידי מכה, אלא ההכאה היא כנגד אור החכמה, והחסדים הם דווקא על ידי הדיבור. יש לגלות את ״מי המריבה״, שהם דרגת ה״בינה״ ודרגת ה״מלכות״ שמחוברות יחד, כי האגו, הריב, בא מה״מלכות״ והמים באים מה״בינה״, ויש להוציא את הכוח הזה החוצה, לגלות אותו. מצד אחד, משה נוקט פעולה נכונה, ומצד אחר, כשהוא מגלה לעם ישראל את כל מה שהיה יכול לגלות הוא מסיים את תפקידו. לכן הדרגה שלו נקראת ״משה״, והיא קשורה גם למים ״כי מן המים משיתהו״ 4, בתיה בת פרעה משתה אותו מהיאור.

משה מסיים את תפקידו ולכן אינו עולה לארץ ישראל, כי דרגת ״ארץ ישראל״ נמצאת מעל דרגת ה״מדבָּר״, מעל דרגת ״משה״, ולשם כך נדרשים תיקונים אחרים. משה אינו שייך לתיקון הרצון לקבל בכוונה על מנת להשפיע, הנקרא ״יישוב הארץ״, אלא הוא רק מעלה את בני ישראל לדרגת ה״בינה״, לכן הבורא אומר לו שהוא ואהרון לא ייכנסו לארץ ישראל.

הנחש מסמל את יסוד האגו. צבעו של הנחש הוא אָדום, כי החומר, הרצון לקבל, הוא נחושת, אפשר לקשור זאת גם עם ארץ אֶדום, היכן שנמצאים מכרות הנחושת. כשמתחילים לגלות את הרע מתגלה הנחש. הנחש יכול להרעיל את האדם ולהמית אותו, אבל גם לרפא אותו. הוא מופיע בסמל הרפואה, כי מצד אחד תרופות רבות מיוצרות מארס הנחש, אבל מצד אחר הוא נחשב ליסוד של כל הרעלים.

לפיכך, כשמתגלה הנחש הזה בתוך האדם, עליו להביא אותו לדרגת הדומם, אֶדום, ובאופן זה הוא נרפא. כלומר על האדם להוריד את האגו שבו עד לדרגת הדומם, כי איננו נפטרים לחלוטין מהאגו, מהרצון לקבל, אלא רק מהכוונה שלנו על מנת לקבל, ואילו את הרצונות שלנו שבדרגת הדומם אנחנו מגדילים לכוונה על מנת להשפיע.

כלומר כל העבודה שלנו היא לגלות את האגו הגדול, הנחש, להקטין אותו עד דרגת הדומם, ולאחר מכן להעלות אותו לכוונה על מנת להשפיע, לדרגת ה״בינה״, ולהשתמש בו בכוונה לקבל על מנת להשפיע. כלומר ״מלאך המוות הופך להיות מלאך הקדוש״ 5. עיקרון זה זהה ל״פרה אדומה״, משמע, בכל פעם יש קשר בין ״מלכות״ ו״בינה״, וכך אנחנו מיתקנים. זה החוק וכך אנחנו פועלים.

כיום אנחנו נמצאים במצב שהאנושות חייבת להכיר בחוקי העולם. אין אלה חוקי הפיסיקה והכימיה, אלא חוקי העולם. מדובר על חוק כללי שמנהל את כל המציאות. המציאות מתגלה כמציאות אינטגרלית, אחידה. אנחנו מתחילים להרגיש ולגלות אותה יותר, אמנם איננו מכוונים לזה, כי איננו מסוגלים לראות את הכול כמכלול אחד, כמערכת אחת, אבל בלית ברירה, מתוך הבעיות שלנו, אנחנו רואים את הקשר בין כל חלקי המציאות, אבל זהו לימוד שבא בדרך כלל דרך ייסורים קשים. כל שאנו צריכים אינו אלא להכיר בכך שיש במציאות שלנו חוק, ״חוק נתן ולא יעבור״ 6.

למצב ההכרתי הזה האנושות חייבת להגיע. אבל אין זה פשוט כלל וכלל, כי תמיד הרגשנו שאנחנו אלה שפועלים במציאות. לגבינו העולם הוא העולם הזה, על חוקיו ומאפייניו. כל אחד חושב שהכול תלוי במעשיו. למעשה, איננו מסוגלים לחיות יחד עם החוק העליון הזה, עם החוק הכללי של הטבע.

החוק הכללי של הטבע, הוא בעצם חוק ההנהגה וההשגחה, חוק הבורא. הבורא והטבע אחד הם, ״א-להים״ בגימטרייה זה ״הטבע״. עלינו להכיר בחוק הזה, שאם לא כן לא נוכל להתקדם. כל עוד התקדמנו באופן אינסטינקטיבי, רק על ידי האגו שלנו שגדל מדור לדור, התפתחנו על ידי הטכנולוגיה, התרבות והחינוך, במשפחה, בחברה ובכלכלה. אבל כיום אנחנו במצב שאיננו יכולים להסתפק בהתקדמות טבעית זו, שבה נדחפנו למלא את האגו שלנו עד כמה שאפשר בכל מיני צורות ואופנים, ולכן גם פיתחנו אמצעים שונים שנועדו רק לדבר אחד, למלא את עצמנו למצב הנוח, לטוב.

כיום, לא ניתן להתפתח בצורה הפשוטה, הליניארית, כי בטבע מתגלה הכוח של המציאות המקושרת הדדית. האגו שלנו הופך להיות קשור לאחרים, ואנחנו מבולבלים מאוד, כי מסתבר שאנחנו קשורים לעוד מיליארדי פרטים שבמציאות, כמו למשל לטבע הדומם ולאוצרותיו, שמתגלים פתאום כמוגבלים. לפיכך, הגיעה העת להתחשב בדומם, בצומח ובחי שנמצאים על סף הכחדה.

ויתרה מכך, גם בני האדם מתחילים להיות מחוברים זה לזה ומשפיעים זה על זה באופן כזה שאין לנו יכולת למנוע או לעצור את התהליך הזה. כמו כן, ההגירה ההולכת וגוברת שקיימת ממדינה למדינה, תורמת לכך. העולם הולך ונעשה ערב רב של אנשים.

מצד אחד תופעת ההגירה יוצרת בעיות גדולות של צביון וזהות לכל מדינה, אבל מצד אחר אי אפשר לעצור את התהליך הזה. מצב זה יחייב אותנו למציאת יסוד כללי משותף לכל התנהלותנו בחיים.

לפיכך, החוק הכללי של הטבע, מראה שכולנו, גם הטבע וגם האנושות, קשורים זה לזה בצורה עגולה, בצורה אינטגרלית. כולנו נמצאים בתלות הדדית מלאה, שלמה. בנוסף לכך, מתגלה שאיננו מסוגלים לעבוד בהתאמה עם החוק הזה, כי אנחנו עדיין אגואיסטים, ומה שמעניין את האדם זה רק העבודה שלו, הבית שלו, החופש, הפנסיה, קופת חולים, חינוך לילדים וכן הלאה. האדם אמנם צודק בכך, אבל עכשיו עליו להבין, שהוא חייב להכניס את כל העולם לתוך ה״בית״ שלו, לתוך הלב שלו, לתוך עצמו, כי אחרת לא יוכל להסתדר בחיים האלה.

כל אחד מאיתנו הוא כמו ״מלכות״, והחוק הכללי שבעולם, חוק החיבור הכולל, חוק ההשפעה, מוצג כמו ״בינה״, כמו ״פרה״. מכאן שאנו נמצאים בניגוד לעולם, אנו נמצאים כניגוד בין ״מלכות״ ל״בינה״, שאותן עלינו לחבר, והחיבור הזה נקרא ״פרה אדומה״. אם החיבור הוא נכון, הוא יקדש אותנו ואנחנו נתקדם בטוב. ואם לאו, כל הבעיות שמתוארות בתורה, יחייבו אותנו בכל זאת לחיבור הנכון, אלא שנגיע לכך בדרך של ייסורים.

התורה מציינת שעלינו לעבור את המדבָּר. הסיפור התנ״כי, אכן מתאר סבל מתמשך, בלתי פוסק. בכל פעם צצות בעיות חדשות, ללא הפסק, זהו תהליך שינוי האדם, זו היא התפתחות.

מטרת התורה היא לשנות את האדם ולפתח אותו, ככתוב ״בראתי יצר רע, בראתי לו תורה תבלין, כי המאור שבה מחזירו למוטב״.

הפרשה מלמדת אותנו כיצד לחבר את היצר הרע עם היצר הטוב. כיצד לחבר את ה״מלכות״, האגו שלנו, היסוד האגואיסטי שלנו, עם תכונת ההשפעה. תכונת ההשפעה היא החברה, הסביבה, שצריכה כל הזמן להשפיע עלינו באופן יפה וטוב, ועד כמה אנו יכולים להתכלל בה, זה נקרא שאנו משתמשים ב״אפר פרה אדומה״. ב״אפר״ זה אנו שורפים את האגו שלנו ומעלים אותו לדרגת השפעה.

 

״מהו אסור ללמוד תורה לעכו״ם, בעבודה״

״מלכות שמים נקרא 'חקה'. אבל היא חק התורה ולא התורה עצמה. כלומר בכדי

לזכות לתורה, צריכים לקבל על עצמו את החוקים, מה שהתורה נתנה לנו. אחרת

אי אפשר לקבל את התורה. ובזמן שהאדם מקבל על עצמו מלכות שמים, אז הוא

נקרא בחינת 'ישראל'״.

הרב ברוך אשלג, ״מהו אסור ללמוד תורה לעכו״ם, בעבודה״, כתבי רב״ש ב', עמ' 923

 

כי רק אם האדם מקבל את החוק הזה, שהאגו שלו חייב להיות מתוקן בכוונה על מנת להשפיע, זה נקרא ״מלכות מעלה לבינה״. כשהרצון לקבל נמצא תחת הרצון להשפיע, מצורף להשפעה, זה נקרא שהוא מקבל על עצמו את החוקה, כי החוק של ״פרה אדומה״ הוא החוק הכללי. זה נקרא ״ישראל״ שמכוון את כל הרצון שלו לישר-אל, לבורא.

וההפך, יש דוגמאות לכך שאם מישהו אינו מסכים ואינו רוצה לקיים את החוק, אז כולם לא מצליחים, כי חייבת להיות כאן ערבות כללית ביניהם. כך בונים את הסביבה, האדם אינו צריך לדעת פיזיקה או מתמטיקה, זה לא יעזור לו. בקרוב 90% מהעולם יהיו מובטלים, וכל החכמות שלנו לא יעזרו, אלא רק החכמה כיצד נהיה כולנו משפחה אחת, תציל אותנו.