כָּל מַעְיָנַי בָּךְ
פרשת השבוע בחיינו
מיכאל לייטמן
פרשת "שמות"
(שמות א, א – ו, א)
פרשת ״שמות״, הפותחת את ספר ״שמות״, היא פרשה מפורטת ועסיסית. תחילתה בבני ישראל, הנקראים ״בני יעקב״, היורדים למצרים ״שבעים נפש״ 1. יוסף ואֶחיו וכל בני הדור מתו, ״ויקם מלך-חדש, על-מצרים, אשר לא-ידע, את-יוסף״ 2. המלך החדש, פרעה, מעביד את בני ישראל בפרך בעבודות שונות וגורם להם לבנות ערי מסכנות, את פִּתום ורעמסס.
פרעה מצווה על המיילדות העבריות, שׁפרה ופוּעה, להמית את כל הזכרים הנולדים לעם ישראל, אבל הן אינן מצייתות לו מפאת יראת ה', ולכן הוא מחיל את הציווי על כל מצרים. הוא מצווה להשליך כל בן שנולד אל היאור.
משה גדל ויוצא אל אחיו העברים. הוא מבחין בסבלם, וכשהוא רואה איש מצרי מכה איש עברי, הוא הורג את המצרי. לאחר מכן כשהוא רואה שני ישראלים רבים הוא מעיר לאחד מהם. זה האחרון אומר לו שלא יעז לדבר כך כי הרי הוא עצמו הרג מצרי. משה מבין שנגלה דבר ולכן הוא בורח לארץ מדיין.
במדיין משה פוגש את בתו של כוהן מדיין, ציפורה בת יתרו. הוא מתחתן איתה ונולד להם בן בשם גרשום. משה שרועה את צאן יתרו, מגיע להר סיני ורואה סנה בוער באש. שם בפעם הראשונה נגלה הבורא למשה ומודיע לו שעם ישראל יצֵא ממצרים ויעלה לארץ ישראל, ושעליו מוטלת הנהגת העם. כאשר משה מטיל ספק ביכולותיו, מתגלים לו אותות ומופתים שאותם עליו להראות לפרעה ולחרטומים. משה יוצא למצרים יחד עם בני משפחתו, ובדרך נגלה לו הבורא ומבקש להמיתו, אך בעקבות האירוע עם ציפורה, מילת בנהּ, בוטלה הגזרה.
משה נפגש עם אהרון אחיו ויחד הם אוספים את כל זקני בני ישראל. משה מציג את האותות לפני העם והם משתכנעים שאכן הוא נציגם. משה ואהרון באים אל פרעה ואומרים לו ״שַׁלַח את עמי״ 4. פרעה מסרב בתוקף ואומר, ״מי ה' אשר אשמע בקולו״ 5, ומקשה יותר את תנאי המחיה של עם ישראל. בני ישראל מתלוננים בפני משה על מצבם הרע, והוא פונה לבורא. בסיום הפרשה הבורא משיב למשה, ״עתה תראה, אשר אעשה לפרעה: כי ביד חזקה, ישלחם, וביד חזקה, יגרשם מארצו״ 6.
בפרשה זו, לראשונה, תכונות המנהיג של עם ישראל מפורטות בהרחבה.
בימי אברהם היו הדברים שונים, יצחק ויעקב השלימו את אברהם. אמנם יוסף היה המנהיג אחרי יעקב, אבל עדיין לא היה עם, זו הייתה כביכול משפחה, כלומר הייתה כמות מסוימת של תכונות.
התורה מדברת על פנימיות האדם, לא על גיאוגרפיה והיסטוריה. אדם צריך לראות את כל העולם בתוכו: פרעה, משה, יתרו, מרים, אהרון ועם ישראל. הוא צריך לראות את כולם בתכונות של בני האדם, תכונות המדבֵּר. אלה הן תכונות מהשכבה העליונה שבתוך האדם. אין המדובר בצומח והחי, אלא בתנאים הסביבתיים שבהם אנחנו קיימים. כלומר כבני אדם אנחנו קיימים בתוך הטבע, כך גם ברוחניות, כשאנחנו מדברים על פנימיות האדם, אנחנו קיימים בתוך הטבע.
אדם המתקדם ברוחניות, רואה כיצד תכונות שונות עולות ויורדות בו, כמו היאור, הסנה, הבאר ליד יתרו, הר סיני וכולי. את כל מה שכתוב בתורה בצורה גיאוגרפית כביכול, הוא רואה כתנאים סביבתיים שמתגלים לו והוא פועל בתוכם, הוא רואה בהם את דרכו.
אין מישהו חוץ ממני – התורה נכתבה כלפי אדם אחד. לפיכך, כל מה וכל מי שאני מתאר לעצמי, נמצא בי, כולל כולם. הכול נמצא בי, בתכונות שלי, בתפיסה ובקליטה שלי. כיום, המדע מדבר על מה שהתורה דיברה כבר לפני כארבעת אלפים שנה, ואם סופרים החל מהאדם הראשון, אזי הדברים ידועים כבר כמעט ששת אלפים שנה.
כלומר עליי לאתר את כל התכונות האלה בי. כשהתורה מדברת על יוסף ועל כל האחים שנפטרו, הכוונה היא בהתפתחות הרוחנית, שאני עוזב את הדרגה של כל באי מצרים. כשאני הולך ומתקדם בתיקונים שלי, כשמתרבות בי תכונות שונות על ידי התיקונים, ואני מושך את המאור המחזיר למוטב ורוצה להתקדם בהשפעה ובאהבה, בכך אני מתאר יותר ויותר את העולם שנמצא בתוכי ולא מחוץ לי. אם הכול נמצא בתוכי, אזי אני אוהב את העולם כמו שאני אוהב את עצמי. אין הבדל, הוא שלי, הוא בי, ולא מחוץ לי. ההבדל הוא בתפיסת האדם,
באגו. האגו שלנו מוציא את התמונה הפנימית שלנו החוצה, וכשאנחנו מתקנים את תפיסת המציאות, אנחנו מכניסים את המציאות פנימה, ואז הכול נעשה בי.
המצב הזה נקרא ״התיקון הכללי של האדם״, ״גמר התיקון״. בתורה מדובר על התיקונים שהאדם עושה, ועל כך שהוא מתקדם בהדרגה ומכיר יותר ויותר בתכונותיו שאינן חיצוניות אלא פנימיות. זה נקרא שעם ישראל שגדל בתוך מצרים, התרבה. כשהם ירדו למצרים הם היו ״שׁבעים נפש״. כלומר גם כשיש כניסה למצרים, כניסה לעבודה עם האגו, היא צריכה להיות עם רצון להשפיע במידה שלמה, במידה מסוימת, אמנם מידה קטנה, מינימאלית, אבל שלמה.
לאחר מכן, בני ישראל מתרבים על ידי יוסף, על ידי היסוד שקושר אותם עם מצרים ומוציא ממנה את כל הכוחות שאפשר לקדש. כלומר כוחות שאפשר להביא אותם לכוונה על מנת להשפיע, כך שהאדם רואה שהתכונות של האהבה וההשפעה שלו גדלות ומתרבות בו. זה נקרא שעם ישראל הנמצא במצרים שבאדם מתרבה, וכנגד זה על האגו של האדם לעשות השלמה, איזון. כלומר האגו שמתחיל לגדול זה פרעה שקם ואומר ״אנחנו צריכים להרוג את כל מי שנולד ליהודים״, כי ההתגברות שלהם, הצמיחה הדמוגרפית כביכול של התכונות הפנימיות מצד ימין שבתוך האדם, הנקראות ״יהודי״, גדלות על חשבון צד שמאל, על חשבון הרצון האגואיסטי.
ואז כביכול, בא פרעה, האגו של האדם, ואומר: ״זה לא יכול להיות כך, אנחנו צריכים לעשות חשבון מה יהיה איתנו״. וכך צד שמאל – האגו, מתחיל להתקשר עם צד ימין – התכונות הפנימיות, ומתחיל לשלוט יותר ביהודים. כלומר האגו באדם מתחיל לגדול ומונע ממנו לגדול ברצון להשפיע, באהבת הזולת. ודווקא לבנים אין נותנים לגדול, כי גבר הוא מי שמתגבר על הרצון בכוונה לקבל שלו, והופך אותו לרצון בכוונה להשפיע. לפיכך, לפי פקודת פרעה צריך להרוג את הבנים, לא לאפשר להם לחיות. מה שאין כן עם הנקבות, עם החסרונות אין בעיה, הן יכולות להישאר כי איתן אפשר להסתדר.
המעניין בפרשה הוא שהבורא עושה כביכול את אותו משחק, אותו סדר, כמו עם אסתר המלכה. בת פרעה היא לא בתיה אלא בת י-ה. כלומר יש לה קשר פנימי עם הרוחניות, ולכן היא מרגישה את משה כתכונה משלימה שלה. אלה הן שתי תכונות קרובות. היא קוראת לו משה לא משום ש״מהיאור משיתיהו״, היאור הוא סמל מצרים, אלא משום שבעתיד הוא כביכול יוכל להוציא את בני ישראל ממצרים דווקא בעזרת בתיה. בתיה נותנת חיים למשה, היא מגדלת אותו. לכן כשהכוחות שבו גדלים בזכותה, הוא חוזר ליהודים והורג את המצרי שבו.
מכאן ברור מדוע חלק מהיהודים שבו, אותו חלק שהתקשר עם המצרים שבו, מלשינים עליו.
גם בחיינו, כל מה שנגרם לנו כתוצאה מהשבירה, מהערבוביה בין הטוב לרע, בין כלי ההשפעה לכלי הקבלה, בין פרעה לבורא, נמצא בנו בערבוביה לאחר החורבן. ומכאן, שיש חלקים מזה ומזה שלעתים אינם מתנהגים בהתאם לאופיים הטבעי. כמו שבתיה פועלת באופן המנוגד לאביה ולכל המצרים, כך יש כאלה גם מצד היהודים.
לפיכך, כשהאדם מרגיש שלא נשאר בו שום דבר מתכונת משה, הוא חייב להתנתק מהאגו ולהתעלות מעליו, אחרת לא יוכל לצאת מהאגו, כי פרעה שבו שולט עליו, לכן הוא בורח למדבר. כלומר במקום בית פרעה שם היה לו כל טוב בחיים, הוא מעדיף מקום ריק, מקום שבו אין לו דבר. זוהי למעשה התגברות גדולה.
גם אנחנו שרואים את העולם הזה כטוב ויפה, אין זה אלא המצב הפנימי שלנו שאותו אנחנו מרגישים. אנחנו כביכול חיים בתוך עולם, באיזה שהוא מקום, אבל הכול נמצא בתוכנו בלבד. אנחנו מרגישים בזה טוב, לכן כדאי לנו להישאר בהרגשה הזאת, ולא בהרגשת המדבָּר.
משה מתגבר, הוא מוכן להיות בהרגשת המדבָּר, ושם ליד הבאר הוא פוגש את אשתו לעתיד, ציפורה.
בדומה לסיפור יעקב ולסיפור יצחק גם הסיפור הזה חוזר.
כי אי אפשר אחרת. החוקים הם אותם חוקים בכל מדרגה ומדרגה. באר משמעה ״מים חיים״, ורק משה יודע ויכול לפתוח אותה. הוא בלבד יכול לגרש את האנשים האחרים מהבאר ולתת מים רק לגמלים ולצאן של ציפורה. במצב זה הבינה נמצאת בתוך המלכות, והאדם המגלה אותה יכול לקבל ממנה חיים.
ציפורה מביאה את משה ליתרו, כוהן מדיין, שהוא בעל תורה משלו. אף על פי שהאדם יוצא מהמדבר ומתרחק מבני ישראל ומתורתם, הוא צריך לעבור ״סיבוב״ מסוים. אמנם הוא נכלל בבית יתרו ולומד כביכול תורה זרה, אבל באמצעותה הוא גם מבין איך להתנגד לפרעה שבו ולהתגבר עליו. כי תכונת ההשפעה ותכונת הקבלה, הבורא ופרעה, מנוגדות לגמרי, כשני קצוות, ואין קשר ביניהן. משה חייב לבצע קשר ביניהן. הוא חייב להוציא מתוך הקשר הזה את כל מה שאפשר מצד פרעה, להעבירו לצד הבורא, ולברוח ממנו. משה צריך לדעת כיצד להיות כלול משניהם, ולשם כך הוא זקוק לתורת יתרו.
הגישה כאן היא מדעית, גישה רציונלית שאינה תלויה באמונה. אמנם משה הוא ״רעיא מהימנה״, כולו בינה, אולם חייב להיות כאן קשר עם המלכות. את הקשר הזה יתרו מספק למשה בכך שהוא מתחתן עם בתו ציפורה ונולד לו בן, גרשון, ולאחר מכן נולדים לו עוד שני בנים, ובכך שציפורה עושה את ״ברית המילה״ לבניה. לאחר כל התיקונים האלה משה זוכה למעמד הסנה הבוער ליד הר סיני. הוא מבין שהמקום אליו הגיע, הרצונות, התכונות, שבהם הוא נמצא עכשיו, הנקראים ״הר של שנאה״ – כי התגלה האגו, התגלה הרצון לקבל הגדול,
התגלתה הפנימיות של פרעה – דווקא באמצעותם, דווקא בעזרת האגו שהתגלה, הוא ישלוט על הר סיני, יעלה עליו ויוכל לבוא במגע עם הבורא.
בפרשה מובא גם עניין העגל שמשה מרחם עליו, עניין המטה שהוא מקבל ואירועים נוספים, עד שהוא שב למצרים. כשמשה שב למצרים הוא נפגש שוב עם אחותו מרים, מי שהביאה לכך שייכנס לבית פרעה באמצעות בתיה. כלומר יש כאן קשר המתהווה באופן הדרגתי, ישנה שרשרת כוחות שפועלים כדי לגדל את האדם, כדי שיהיה בו מנהיג כמשה.
כלומר משה יוצא תחילה באמצעות יוכבד, מרים, בתיה ופרעה, ורק לאחר המפגש עם יתרו וציפורה הוא נעשה מנהיג. לכן כשהוא חוזר לפרעה לאחר כל ה״סיבוב״ הזה, הוא שוב נקלט איתם יחד, אולם הפעם יש לו כבר קשר, יש לו מכשיר, והוא יכול לקשור את שני הדברים יחד, גם את הטוב וגם את הרע. הוא נעשה מנהיג רק לאחר שעבר את כל התהליך הזה. כי מנהיג יכול להיות רק מי שכבר עבר את התהליך, מי שכבר אינו פוחד מכל שעתיד לקרות בדרך.
בעל הסולם, במאמר ״מהות הדת ומטרתה״, טוען שהבעיה אינה בעולם עצמו, אלא בכך שהעולם אינו יכול להתקדם ללא מנהיג. מנהיג הוא מי שכבר עבר כברת דרך ואינו פוחד מלצעוד קדימה. זאת, משום שנכח לראות כי בכל פעם שמתקדמים בדרך עוברים מכשול. אם אתה עומד מול מכשול ואינך יודע כיצד להתגבר עליו ומתייאש, רק אם יש לפניך מנהיג ואתה מאמין בו, כי הוא למוד ניסיון, אינו פוחד או מתייאש, אזי אתה יודע שזו הדרך. אם נתבונן למשל בתינוק, אנחנו יודעים שכעבור עשר או עשרים שנה הוא יגדל. אולם, כמו שאומר בעל הסולם, נניח שהייתה לפנינו תמונה מעולם אחר, מה היינו חושבים על תינוקות שנולדים נטולי כל החושים והיכולות, לעומת עגל קטן, שכבר יודע לטפל בעצמו, לעמוד על רגליו ולעשות הכול, כמו שכתוב ״עגל בן יומו, קרי שור״ 7.
לפיכך, אנשים שאינם יודעים את דרכי ההתפתחות הרוחנית חייבים מנהיג. שהרי, רק מי שעבר, מי שיודע, מי שמושך אותם קדימה יכול להגיד ״זה בסדר, זו הדרך שאנחנו צריכים לעבור״. מפני שבכל פעם שנתקדם, הצעדים יהיו הפוכים יותר ויותר מהמצב הסופי, מהמצב הטוב. כלומר אפילו ברגע שמתקדמים, וכבר עומדים לפני השלב האחרון, אנחנו עדיין רואים את המצב ההפוך והגרוע ביותר מכל הדרך, במקום לראות את המצב הטוב. כמו רבי שמעון שנפל עד כדי כך שראה את עצמו כ״שמעון מהשוק״, אלא אז הבין שלפניו עלייה מיוחדת מאוד.
לפיכך, כדי ש״משה״ שבנו יהיה מנהיג, עליו לעבור את כל הדרך הזו, על מנת שנוכל לעמוד על ההבחנה הזאת. ובהתייחס לעולם שלנו, הרי שעל אחת כמה וכמה אנחנו צריכים אדם כזה.
התכונה הבולטת ביותר שצריכה להיות למנהיג היא שיידע שכאשר יתקל במכשול, תמיד יהיה חייב לעבור אותו ולהוביל את העם?
זאת, משום שמנהיג כבר עבר את המצב הזה ואינו מתרגש ומתפעל מכך, ״אין חכם כבעל ניסיון״ 8. הוא עבר את כל שלבי ההתפתחות הרוחנית , ולכן יכול להוביל אחריו את הקהל.
יש כאן דבר והיפוכו, עם ישראל ומנהיגות, הרי עם ישראל הוא עם שחי בהשפעה, זאת המהות שלו.
עם ישראל מעולם לא חי בלי מנהיג, אפילו בגלות הם חיו בהנהגת חכמים. רק לחלקי העם המיוחדים לא היה מה שנקרא ״חכם״. מקומות שבהם לא היו חכמים, כמו השבטים שנעקרו מעם ישראל לאחר חורבן בית המקדש הראשון, היו שונים מאוד מכל יתר היהודים ונעלמו.
אבל בכל מקום, בין אם אצל הספרדים ובין אם אצל האשכנזים, ברוסיה, באמריקה במזרח אירופה ובמערבה תמיד היו אדמו״רים וחכמים, וכך עד היום. ״חכם״ הוא מקובל שעבר את כל השלבים ויודע מה קורה, לכן אינו מתרגש ממה שהעם עובר, אלא יודע שהוא צריך להחזיק את העם ולחזקו כדי שיעבור את הדברים.
יש באדם תכונות רבות, אחת מהן היא המנהיג שבתוכו, וכל התכונות האחרות הולכות אחריה. מהו המנהיג שבתוכנו, מהו ״משה״ שבנו?
המנהיג שבתוכנו הוא הדמות העליונה שבנו. כשהייתי ליד הרב״ש, תיארתי אותו כדמות שבי. הוא בעצם לא נראה לי כאדם חיצוני, אלא הרגשתי שהבורא מציג לי את עצמו בצורה הזאת, בלבוש כזה, ואני צריך לדבוק בו. הרגשתי שאני צריך לשרת אותו, לעשות פעולות שונות כלפיו, כדי לאחוז בו כמה שיותר. לאחר מכן, כשנעלמה הדמות שהצטיירה בי כדמות גשמית, זה היה הסימן שעליי להתקדם לדמות שציירתי קודם ושנשארה ברשימות שלי. כך אני בונה מעצמי דמות שמתקדמת אליו, אבל דמותו עדיין נשארת.
לכן אנחנו לומדים כל הזמן לפי כתביהם של בעל הסולם והרב״ש, איננו עוזבים את הכתבים שלהם, כי אין דרך אחרת להתקדם. מי שאינו לומד לפי המקורות ואין לו מנהיג, אינו יכול להתקדם. איך יתקדם? לפי שכלו? הרי הוא נמצא תחת ״פרעה״ שבו.
האם כל אחד צריך לצייר את ״משה״ בתוכו, והכול נמדד כלפיו?
אדם שעדיין אין בתוכו את הרגשת הנשמה, אף על פי שהוא קורא בספר התורה ששם בעצם נמצא הכול, צריך להבין שהוא רואה את העולם החיצוני כפי שהוא נקלט בחמשת החושים שלו. לפיכך, עליו למצוא מנהיג שכבר עבר את כל שלבי ההתפתחות הרוחנית, מנהיג שיכול להוביל אותו, ללמד אותו, מנהיג שיכול לתת לו את כל ההנחיות ולמסור לו את כל התורה. רק כשהאדם יהיה מסוגל להמשיך הלאה, כשיהיה חייב לפי שלבי ההתפתחות שלו להמשיך הלאה, אזי המנהיג מזדכך, נעלם מהתמונה הגשמית או הפנימית שלו, ועל האדם להמשיך את הדרך לפי המדרגה החדשה.
איך האדם ממשיך ונעשה מנהיג, האם מנהיג צריך קבוצה?
אם אותו מנהיג הקים קבוצה, הוא חייב להמשיך בה. אין שום אפשרות אחרת. איך הוא יוכל לבנות משהו אחר, האם לפי השכל שלו? אם הכול מאורגן בתוך הקבוצה, אם כבר קיימות קבוצות, אזי כל הרשת חייבת להתקיים, התיקונים צריכים להיות רק באותה קבוצה. גם אם המציאות השתנתה, אין לראות זאת כתירוץ כדי לבנות משהו חדש. שהרי, המציאות השתנתה רק בכך שעל האדם להרכיב את דמות המנהיג מהפנימיות שלו, מהכוחות הפנימיים שלו, מהקשר שלו עם האחרים. הוא צריך להרכיב אותה דמות, ואף גדולה יותר מזו שהייתה קודם,
ואז יהיה לו גם קשר אליה.
איך מנהיג מקבל החלטות, האם גם למנהיג יש קבוצה משלו?
כן. אנחנו רואים כיצד משה מסדר את עם ישראל, זה בא מיתרו. יש לסדר את העם לפי עשרות, מאות ואלפים, במעגלים מעגלים סביב המרכז שהם משה ואהרון, ימין ושמאל. כך מנהיגים את העם, לפי שלוש מדרגות: כוהנים, לויים, ישראל, וכך מתנהלים כל הזמן.
מסופר על כל המנהיגים האמִיתיים שהם תמיד ברחו מאחריות, ניסו לברוח מתפקיד המנהיג. גם אתה מספר שאם זה היה תלוי בך, היית יושב בחדר עם הספרים.
זאת לא התגברות מצדי לא להיות לפני הקהל, אלא זה לפי הטבע הרוחני. מי שנמצא בתוך עצמו אינו זקוק לקשר עם הגשמיות.
איך האדם ימצא את ״משה״ שבו?
כל אחד צריך למצוא בתוכו את הנקודה הזאת, את ״משה״.
מה עליו לעשות?
כל אחד צריך למצוא לעצמו מנהיג בתוכו. כך למשל, גם כשעוסקים בהפצת חכמת הקבלה, על התלמידים לצאת להרצאות ואירועים, כמו שולחנות עגולים, להפיץ את החכמה, כדי לספר על תיקון העולם. הדבר נעשה על ידי החינוך, על ידי המדע, על ידי הפסיכולוגיה, בדרכים כאלה ואחרות.
בסדנאות, חשוב שכל אחד ידבר ויתכלל באחרים, כי באופן כזה, כל אחד עובר דרך מצבים רבים. אולם לא המצבים הם שמקדמים בדרך, לא בכך שמישהו שומע את הדברים של האחר, אלא בכך שכל החברים נכללים יחד.
האם ההתכללות הזאת זה ״משה״ החדש שנולד?
ההתכללות הזאת היא משה האמיתי. תפקיד המורה הוא רק להראות שהקשר בין כולם צריך להוביל אותם לתיקון. ברגע שהקשר בין כולם יהיה די חזק, המורה מתפטר מהתפקיד, בדומה לאדם שגדל, וההורים נותנים לו להתקדם באופן עצמאי.
איך מנהיג מקבל החלטות, על סמך מה, ומה מביא אותו לכך?
המנהיג לא מחליט משום שהוא עבר פיזית את אותם מצבים. שכן, גם אם עבר אותם בצורה אחרת, בצורה פנימית, רוחנית, הוא יודע מה הוא מרגיש עכשיו. הוא יודע, הוא רואה שעכשיו במצב הנוכחי, בתנאים הנוכחיים, יש לבצע פעולה מסוימת.
מה צריך להיות בקבוצת מקובלים, כדי שהעם יקבל דרכה את המסר?
הקבוצה צריכה לבנות את עצמה באופן שלם, ואז הכוח שיהיה בה, מתוך החיבור הנכון בין החברים, כבר ימשוך את כל העם אחריה.
מה הכוונה שהקבוצה צריכה לבנות את עצמה באופן שלם?
רק בחיבור, בכך שכל אחד מחשיב את החבר כגדול, ובכך שכולם נכנסים לערבות ולתמיכה הדדית כדי לגלות את הבורא וכדי להשפיע לו נחת רוח. כך מגיעים לחיבור.
אם כן, מה השלב הבא?
לחזק את הקשר בקבוצה עד כדי כך שמרגישים בתוך הקשר הזה כוח מיוחד. כמו שחוקרים את ״חכמת ההמונים״ ואומרים שיש כזאת, כך צריך לגלות את הכוח הרוחני ששורה בין חברי הקבוצה. הכוח הזה אינו מתגלה באף אחד, אלא רק בקשר בינינו, רק בכלי השלם שמתחיל להשלים את עצמו. עלינו להתחיל לגלות אותו.
אם אני רוצה לגלות את ״משה״ שבי, איך אני עושה זאת?
זה תפקידו של עם ישראל כולו. במוקדם או במאוחר כולנו נצטרך לגלות, אם לא היום, אז בעוד עשר או עשרים שנה, כולנו נצטרך לשבת ולהשקיע את עצמנו בתיקון. לא בלימוד, אלא בתיקון הפנימי, כדי להיות ״כאיש אחד בלב אחד״, ב״ואהבת לרעך כמוך״ 9. בזה עלינו להראות לעולם דוגמה, עלינו להיות ״אור לגויים״, כי העולם זקוק לזה. לעת עתה, העולם עומד בפני קריסה, לכן עלינו להתקדם ולהראות לו את התוצאה העלולה להיגרם מהמצב.
עלינו להגיע למצב שבו אנחנו מגלים את ״משה״ שבנו באמת, כמו שכתוב: ״משיתהו מהיאור״ 10 , ממצרים. מצב שבו אנחנו מוציאים את ״משה״, התכונה המיוחדת, מכל האגו, ומגדלים אותו בבית פרעה לאחר שהוצאנו אותו מהיאור, מהסמל של מצרים. מגדלים אותו בבית פרעה, שגם הוא סמל כל הרע שיכול להיות, ולאחר מכן מתחילים לתקן. כלומר אין מצב גרוע יותר מזה שעבר משה רבנו, לכן הוא יכול להיות ״רבנו״. זו דוגמה לכל אחד מאיתנו. בכל מצב שהאדם נמצא, עם כל התכונות שלו, הוא יכול להוציא מהן את תכונת משה, ובאמצעותה להגיע לגמר התיקון, לנצחיות ושלמות.
