כָּל מַעְיָנַי בָּךְ
פרשת השבוע בחיינו
מיכאל לייטמן
פרשת "ויגש"
(בראשית מד, יח – מז, כז)
בפרשת ״ויגש״, כהמשך לפרשה הקודמת, אנחנו רואים שיוסף האשים את אֶחיו בגניבת גביע הכסף. הוא דרש להשאיר אצלו את בנימין ולשלוח את שאר האחים חזרה לארץ כנען. יהודה, שהבטיח ליעקב אביו שהוא מחזיר את בנימין שלם, מסרב לרוע הגזירה, ולאחר ויכוח קל עם יוסף, הוא מגלה להם את זהותו. יוסף מסביר כיצד התגלגלה לטובה המכירה שלו למדיינים וכיצד הוא מסוגל עכשיו לכלכל את משפחתו במהלך הרעב ששורר בארץ כנען. לאחר הפיוס ההדדי הוא מצייד אותם בעגלות ובציוד שמספק פרעה, שולח אותם חזרה לארץ כנען, ומבקש מהם להביא את יעקב חזרה.
יעקב ששומע את הבשורה, תחילה מסרב להאמין, אבל כשהוא רואה את המנחה ששלח יוסף, הוא מחליט לרדת איתם לארץ מצרים. בדרך למצרים, בבאר שבע, יעקב עוצר ומקריב קורבנות. הבורא מתגלה אליו ומבטיח לו שזרעו יהיה גוי גדול בארץ מצרים ולבסוף הם יחזרו לארץ ישראל.
יעקב ובניו מגיעים למצרים, לארץ גושן. יוסף פוגש אותם ובוכה, הוא מתאר לאביו את המצב שבו הם נמצאים. יוסף מסביר להם שפרעה רוצה לפגוש אותם, ומבקש מהאחים שיספרו שהם רועי צאן כדי שפרעה ישים אותם בחלקה נפרדת בארץ גושן, שחלילה לא יתערבבו עם שאר המצרים. לאחר מכן יעקב מברך את יוסף, ופרעה מרשה להם לשכון בארץ גושן ולנהל את תבואת מצרים.
הרעב במצרים ממשיך. האנשים הרעבים ללחם נותנים הכול, את המקנה ואת האדמות, כדי לקבל לחם, לבסוף פרעה הופך אותם לעבדים בתמורה למזון. יוסף קובע מערכת מיסוי שלפיה פרעה מחזיק בכל הנכסים, מספק למצְרים זרעים לעבודת האדמה והם מחזירים לו חמישית מן היבול.
מהו התהליך שמתואר כאן?
התהליך הזה שונה מאוד מהתהליך הקודם. קודם לכן ראינו שאברהם ניתק את עצמו מבבל ועבר לארץ כנען, למקום שבו היה יכול לייסד חברה שכולה חיה בהשפעה הדדית ועובדת באהבה. זוהי בעצם תכונתו של אברהם, תכונת ה״חסד״.
החיים מתפתחים ואותם יהודים נמשכים לאיחוד במקום מסוים. כלומר באופן מסוים, באיכות מסוימת, בדרגה רוחנית מיוחדת, עד שהם מרגישים ברעב. משמע, הם הגיעו להתפתחות בדרגת ״בינה״, בדרגת השפעה הדדית, וחסרה להם התגלות האגו כדי להתחיל לתקן גם אותו בכוונה על מנת להשפיע.
האם הכוונה היא שהם רצו חומר כדי לעבוד איתו?
הם רצו חומר לעבודה. לפיכך, לא הרגישו שישנה התפתחות, כביכול הכול היה בסדר ביניהם, אבל לא היה בזה דַי כדי להתקדם, וזה נקרא שיש ״רעב״. ה״בינה״ רוצה להשפיע, תכונת הבינה היא כמו אימא, כמו פרה שרוצה להיניק ואין לה את מי, ולכן היא סובלת. אותו דבר מרגיש אדם שמגיע לדרגת ״צדיק״. ״יעקב״ הוא כבר ״הקו האמצעי״, שממנו יוצא ״יוסף״, ה״יסוד״, ״צדיק יסוד עולם״ 1. אבל אין למי להעניק את מידת הצדיקות. כדי שתהיה התפתחות הלאה, חייבים לרדת לאגו.
קבוצת אנשים שמתחברת, כמו שאברהם חיבר סביבו, חייבת לקבל תוספת אגו. כלומר התגלות של האגו ביניהם, הנקראת ״מצרים״. מצרים היא סמל של האגו הכללי שנברא, כדי שדווקא על ידו יוכל הנברא לעלות לדרגת הבורא. על הנברא להפוך את האגו הזה לכוח עלייה, לעלות מעליו, כך שהאגו עולה והאדם עולה מעליו כל הזמן. כך ההר הולך וגדל, והאדם נמצא על פסגת ההר כל הזמן עד שהוא מגיע לדרגת הבורא, מאה עשרים וחמש מדרגות.
לכן, תחילה יוסף יורד למצרים והאחים ויעקב אינם מסכימים לרדת, לאחר מכן האחים באים ויוסף משחרר אותם, והם באים שוב. כל התהליך בסיפור עם גביע הכסף, עם יוסף, בנימין ויהודה, ״ויגש אליו יהודה״ 2, מתרחש כדי להתחיל לקשור את הקשר המיוחד שיש בין כלים דהשפעה לכלים דקבלה, כי ״בית יעקב״, כולו השפעה גמורה, קטנוּת. ״יעקב״ הוא קטנוּת וישראל זה הגדלוּת שלו. לאחר שיעקב יהיה אצל פרעה וייקח ממנו את כל הכלים שיש לו לקחת ויתקן אותם, הוא יגיע ממידת יעקב שהיא דרגת נה״י, דרגה קטנה, לדרגת חג״ת נה״י, דרגה גדולה.
כלומר הם יורדים למצרים כ״בני יעקב״, אבל יוצאים אחר כך כ״בני ישראל״.
עדיין לא, אבל הם יוצאים עם הכלים שאותם הם יתקנו במשך הזמן, ואז הם יהיו בני ישראל, לאחר קבלת התורה, ״האור המחזיר למוטב״. לאחר שיהפכו את הכלים של השנאה, ״הר סיני״, לכוונה על מנת להשפיע, ל״הר הקודש״, הם יגיעו להיות ״ישראל״. יעקב אינו מאמין שכבר הגיע הזמן, הוא אינו רוצה, הוא מפחד. כלומר האדם אינו יודע האם מותר לו לגעת באגו כה גדול שמתגלה בו, או שעליו להמשיך להיות מנותק ממנו, וכל הזמן לצמצם אותו, אבל הוא רואה את המרכבות הגדולות שיוסף שולח לו. ה״מרכבה״ היא מערכת ההתקשרות של יוסף עם מצרים. כלומר הוא רואה שבאמת אפשר כבר לרדת למצרים, אפשר לרדת לאגו ולהתחיל לעבוד עִמו כדי לעלות הלאה. הוא רואה שהפעולות האלה הן לכיוון ההתקדמות לקראת השתוות הצורה עם הבורא, ואז הוא יורד.
באופן כזה, האדם במצב של ״יעקב״, מוכן להתקשר ל״פרעה״, למצרים, לאגו הזה. כשהם מגיעים לפרעה, יעקב מברך את פרעה, כי מדובר כבר באותו חלק, אותו ״פרעה״ שמוכן לעבוד עִמו, אמנם לא בכוונה על מנת להשפיע, אבל באופן כלשהו הם כבר אינם מרגישים מנוגדים זה לזה, אלא תלויים זה בזה במשהו. פרעה תלוי ביוסף ואם כך בכל בית יעקב, והם מרגישים שהם תלויים בו. העניין כביכול הדדי, איכשהו הכול נמשך ״לקו האמצעי״.
הם מגיעים לארץ גושן, כי יוסף מסביר לפרעה שכל היהודים הם רועי צאן. ״רועי צאן״, הכוונה שעיקר הבעיה שהם רואים בחייהם היא החינוך. כיצד לחנך את בני האדם ל״כוונה על מנת להשפיע״, זו חכמת החיבור. עניין זה הוא הפוך מפרעה, גם אם ירצה הוא אינו יכול להסכים לו, ולכן הוא אינו מקבל זאת. פרעה מוכן לקבל תוצאות יפות, רק משהו שעוזר לו באופן מיָדי. כלומר המצרים אינם רוצים חינוך אלא רק תוצאות, ולכן אנחנו רואים לפי ההיסטוריה שלנו, שתמיד אין רוצים לקבל מאיתנו את התורה, אלא רק את התוצאות ממנה.
יוסף מתחיל לקשור את כוח ההשפעה ואת כוח הקבלה, כך שחמישית, החלק שהוא לוקח ל״מלכות״, עובר מעבודת המצְרים לקופת פרעה והוא שולט עליה. כלומר ההתקדמות שלהם היא נכונה ולטובה, ובכך מסתיימת הפרשה.
מהו הכוח של ה״ביחד״? אחיי יוסף פתאום נפגשים ובוכים, הם מגלים משהו שמורגש ככוח עוצמתי מאוד. תמיד כשעם ישראל מתחבר לכוח זה, הוא פותר את כל הבעיות. כאן לראשונה באמת היה פירוד ולאחריו הצלחה להתקשר יחדיו. אם כן, מה קורה בתוך ה״ביחד״ הזה?
על אף שבכל האנושות אנו נמצאים בכוח הקבלה, בכוח האגואיסטי שבינינו, אם היינו חיים כמו בעבר באופן הפרימיטיבי ביותר, כמו שאנשים חיו בתוך שבט, וכולם היו שווים כמו בקומונה, אם היינו יכולים להמשיך כך, זה היה הדבר הטוב ביותר.
אבל הבעיה היא שככל שהשבט, הקבוצה הזאת, הולכת וגדלה, על האדם להתחיל לעבוד לא עם הכוח הטבעי שלו עם האחים, האחיות, ההורים, הדודים והדודות, אלא עם כוח החיבור המלאכותי. אך האנושות לא ידעה כיצד לעשות זאת, לכן האגו נכנס בינינו, עד שהגיע לשנאה. במקום אהבה שהתגלתה והתקיימה באופן טבעי בחברה קטנה של אנשים קרובים, הם הלכו ונעשו פחות ופחות קרובים, אפילו רחוקים, מנוגדים, שנואים ושונים מאוד. ומאחר שלא יכלו לצמצם את הריחוק, את הפער בחיבור, התפרץ האגו, השנאה.
המצב האידיאלי היה לו היינו נולדים עם ידיעת חכמת הקבלה, כך היינו יודעים כיצד לתקן את האגו, היינו משתמשים בה ומתקדמים יפה. בכל פעם האגו היה גדֵל קצת ואנחנו היינו מתקנים קצת, וכך האנושות הייתה מתקדמת באופן יפה ובטוח, בשלמות, ללא שום בעיות, לקראת התיקון שלה. האגו היה גדל כמה שהוא צריך לגדול, ובהתאם הייתה גדלה כמות האנשים בעולם שלנו. אמנם היינו מרגישים רחוקים, אך תמיד היינו מצליחים להתגבר עליו ולהתחבר.
מהו כוח החיבור המלאכותי הזה, איפה הוא נמצא, בראש, בלב?
עלינו לפתח את כוח החיבור, אבל הוא יוכל להתקיים רק אם נדע לשם מה אנחנו עושים זאת. אם היינו מתגברים על עצמנו וסתם כך מחוברים יותר, לא היינו משיגים אלא חברה בהמית, יפה, טובה, בדומה לחיות ביער או לחרקים שחיים בקומונות של מיליון חלקים. אבל המטרה, התכלית, היא לעלות בגובה, עלינו לעלות להכרת הא-לוהות. להיות חופשיים מהטבע שלנו כדי לעלות לטבע של הבורא, להיות כמו הבורא.
מכאן, שאיננו יכולים להמשיך להתנהג בצורה הגשמית הפשוטה, הטבעית האינסטינקטיבית, ולהגיע כל פעם לחיבור בינינו. לכן בא כוח השנאה, הריחוק וחוסר היכולת להתקרב זה לזה, כמו שהיה בבבל. עלינו לקבל על עצמנו שיטה מלאכותית לא טבעית, שאותה נממש על עצמנו באופן מלאכותי. המטרה היא שעל ידי השימוש בטבע שלנו באופן מלאכותי, נתעלה מעל הטבע הנוכחי שלנו לטבע השני, לטבע של הבורא. במקום קבלה, להשפעה, במקום שנאה לאהבה, במקום אהבה עצמית, ואהבת לרעך, וכן הלאה. אין זה יכול לקרות בדרגת החי, כמו שמתנהגות חיות קטנות, או בקרב בני אדם שחיים בשבטים, אלא אך ורק בקרב אנשים שעברו שלבי התפתחות רבים, דווקא מתוך הניגודים שבהם.
האנשים שעוברים את שלבי ההתפתחות האלה, ומחליטים שהם רוצים לאמץ לעצמם את כוח החיבור המלאכותי הזה, ועושים פעולות שונות, הם נמצאים יחד. האם עליהם להימצא יחד פיזית?
רצוי.
כיצד הם מאמצים את כוח החיבור המלאכותי הזה?
קודם כול עליהם לבדוק האם יש להם את אותה מטרה, אותה מגמה. אלה צריכים להיות אנשים עם אותה נטייה. נטייה שבה האדם אינו תולה את עתידו בעולם הזה בכסף, בכבוד, ובשליטה, אלא הוא רואה את עצמו מתקיים בעולם הזה באופן פשוט ביותר, אך ורק כדי להגיע לגילוי הכוח העליון. הוא אינו יודע מה זה בדיוק, אבל מבין שעושים זאת על ידי שינוי עצמי.
מתוך מגמה זו האדם מתחיל לגעת בחכמת הקבלה. כלומר הוא יודע שכל מה שהוא רוצה בעולם הזה אינו אלא קיום פשוט, והמטרה שלו היא לגלות את הכוח העליון, לדעת ממנו מה הם החיים, מה טעם החיים, מה סוד החיים. לעת עתה, המטרה נראית לו ממש אגואיסטית, והוא יודע שכדי לגלות אותה יהיה עליו לא סתם ללמוד, אלא לשנות את עצמו.
את המטרה הרוחנית אין מגלים על ידי מכשירים שונים שהאדם בונה בטכניקה, בפיזיקה, או על ידי תוכנות מחשב מיוחדות, או טלסקופים ומיקרוסקופים. את העולם הרוחני האדם מגלה על ידי כך שהוא בונה בתוכו את היכולת לגלות את העולם הרוחני. וזאת הוא עושה על ידי תרגילים מיוחדים, בעבודה שהתורה מספרת לנו, כיצד לקשור את כוח קבלה עם כוח ההשפעה.
מה אנחנו יכולים להסביר לאנשים על כוח האיחוד, מדוע זהו הדבר החשוב ביותר?
אימא שנותנת לילד אישור לצאת לשחק בחצר או בגן, אינה אומרת לו, ״לקחת אקדח? לקחת מקל? יש לך אבן בכיס?״, אלא היא אומרת לו, ״אל תתערב עם ילדים זרים, רעים, אם יש קטטה תברח, תתרחק מאלה, תשחק עם אלה״. כלומר היא יודעת שהכוח של האדם בסופו של דבר לא מקנה לו ביטחון.
לפי הסטטיסטיקה, אנו רואים כי במדינות שבהן הכוח שולט, אין משיגים חיים בטוחים. ייתכן שזה אורח החיים שמורגלים אליו מילדות על ידי החינוך, אבל בכך בעצם דוחפים את הילדים למצבים, לחברה ולסביבה שעלולים לסכן אותם.
כיום כולם שמים במרכז החינוך את ההישגיות, את המצוינות. אומרים שזה הדבר החשוב ביותר.
ובסופו של דבר מגיעים לזה?
עדיין לפי הפרדיגמה הכללית, כן. לטענתם, בעולם כפי שהוא כיום, אם מחנכים קבוצת ילדים שיהיו רק באיחוד ובחיבור, הם לא יצליחו בעולם הזה.
אין זה נכון. כשמדובר על הצלחה בחינוך, ברכישת השכלה, הילדים ובכלל בני אדם, ישיגו הרבה יותר כשהם ביחד.
כיום, אם מחנכים את ההילדים רק להתחבר, רק להיות טובים זה לזה, נצליח?
יש ללמד את הילדים לא רק זאת, אלא גם מתמטיקה, פיזיקה, ביולוגיה, זואולוגיה ובוטניקה, את כל המקצועות הללו עליהם ללמוד בחיבור ביניהם. כי באופן הזה הילדים ילמדו גם זה מזה, כל אחד מהם יקלוט גם מהאחר. הוא ידע כיצד האחר חושב, וכך יהיה עשיר יותר בגישות שלו. הוא יהיה חכם יותר מאשר אם ילמד בחברה המבוססת על תחרת. בתחרות האדם נסגר, ולכן היא מצמצמת מאוד.
מה יש בכוח האיחוד שהוא כה חשוב, מיוחד ונעלה, שדווקא הוא מביא הצלחה?
בכוח האיחוד יש בנוסף למרכיב הגשמי גם את המרכיב הרוחני. בכך אפשר לחבר את היכולות, את הגישות ואת הזיכרונות של בני האדם. זה כמו שמחברים עשרה אנשים יחד, במקום אחד. כמו מניין, כמו תפילה, כמו בקשה, תמיד אנחנו רוצים להיות מחוברים. כי כך משיגים הרבה יותר.
כשיש חיבור אני נכלל מכולם, וכולם נכללים מכולם. כלומר זה תשע כפול עשר, כל אחד מהם כלול מהתשע. בסקירה ראשונית, כל אחד נכלל מעשרה, וכל אחד מהעשרה מקבל כבר פי מאה, וכך הלאה. כל אחד עולה בפירמידה איכותית, לעומת אלה שהולכים ומצטמצמים, הולכים ונסגרים.
כיום הגענו למצב שגם המדענים אינם יכולים לעבוד לבד. אם לפני מאה חמישים שנה הם עבדו לבד, ולפני שלוש מאות שנה כל אחד הסתגר במנזר, כיום הם אינם עובדים לבד אלא בקבוצה. הם יושבים, דנים ולומדים יחדיו את הבעיה כדי להגיע לפתרון. כיצד התפתח האינטרנט? מכך שהיו מעבדות מחקר באוניברסיטאות, והן רצו להיות בקשר ביניהן, כי ראו שאי אפשר להתקדם בלעדיו. לכן בלימוד אי אפשר להיבדל מהחברה.
כל המדענים, בקשר שהם יוצרים ביניהם, המטרה שלהם אינה לגלות את כוח הטבע של האיחוד, אלא לגלות כוחות אחרים.
אין זה חשוב. מה שהם רוצים לגלות, זה מתוך האגו שלהם, אבל הם כבר יודעים שלבד אי אפשר לעשות זאת. הם כבר מבינים שלפי מגמת הטבע, לפי המבנה שלנו, כדי להתקדם אנחנו חייבים להתחבר.
יש כוחות סוּבּ אטומים, יש כוחות גדולים מאוד שאותם חוקרים עכשיו. אך כוח האיחוד הוא הכוח הגבוה ביותר והוא מעל כל שאר הכוחות. מה יש בכוח הזה שהוא עליון, שהוא מיוחד מאוד, שדווקא אליו יש לשאוף, ודווקא אותו עלינו לשים כמוקד בחיים?
כי בכך אני מגלה את מהות החיים, את מקור החיים ואת מטרת החיים. אני מגיע לידיעת ההתחלה והסוף של הבריאה, וגם לדרך שביניהם. כך אני יכול להתקדם בחיים באופן נכון, בטוח, יפה ונוח, בדרך של ״אחישנה״, בשביל הזהב, להראות זאת לכל האנושות, ולהגיע למטרה טובה בעיני האדם ובעיני הבורא.
כוח האיחוד עובד גם כשהמטרות הן אחרות. יש דוגמאות לכך שאנשים עושים דמיון מודרך למען אנשים חולים. בסקוטלנד נערך מחקר שבו נתנו שמות של אנשים חולים לקבוצות של אנשים בכנסיות שונות, כדי שיחשבו עליהם. התוצאות הראו שהאנשים האלה החלימו מהר יותר וטוב יותר, מאשר אנשים שלא חשבו עליהם. זו דוגמה אחת מִני רבות של שימוש בכוח האיחוד כדי לגרום לאנשים להחלים.
המחשבות של האנשים פועלות ללא ספק, אנשים פועלים ומשפיעים על מה שקורה, אך תלוי באיזה כוח.
אבל המטרה שלהם היא אינה המטרה שבה אנו עוסקים.
אין זה חשוב אם המטרה טובה או רעה. מחשבת האדם פועלת על העולם.
מדוע על פי הגישה של חכמת הקבלה זה יעבוד חזק יותר או באופן שונה?
כי זו עבודה יחד עם הכוח העליון. בגישה של חכמת הקבלה עובדים לקראת האיחוד, החיבור, באותה מגמה, לאותה מטרה. אפילו אם הם יתחברו יחד ויהיו בינתיים חזקים יותר, כמו ״בלעם״, ״בלק״, ״המן״, ״פרעה״ וכולי. הם אמנם גדולים, ואנחנו ״יעקב״ הקטן, אך מאחר שאנחנו הולכים בדרך ה', נצליח. ישראל בכלל הם הקטנים שבעמים, המעטים.
על מה עלינו להתאמן עכשיו, אם אנחנו רוצים להתחזק?
רק על החיבור בינינו, כדי להידמות לכוח העליון, ואז מובטח שנצליח. בייחוד כיום, מאחר שאנו נמצאים במצב כמו בבבל. התקדמנו על ידי האגו, השבטים גדלו, התרחקנו, הפכנו להיות שונאים יותר זה את זה, עזבנו את האהבה הפרימיטיבית שהייתה. כיום אנו נמצאים בשנאה, בדחייה, כל אחד בשלו, לא אכפת לו מאחרים, וכן הלאה.
הגענו למצב מסוים וסביר להניח שלא נתפתח עוד, גם בכמות האוכלוסייה. אולי רק במידה מועטה, אבל עכשיו, בעיקר זה התיקון האיכותי. כעת עלינו לעשות דין וחשבון באיזה מצב אנחנו נמצאים, ולהבין שאנחנו חייבים להתחבר. וכבר מתגלה המצב הבא, שאנחנו כבר מקושרים. כלומר כמו שזה קורה בכוכבים, קודם הכוכב מתרחב יותר ויותר, לאחר מכן הוא מתחיל להתקבץ, עד שהופך להיות ננס לבן.
ננס לבן, ולאחר מכן חור שחור.
כן, זה מה שקורה. אנחנו הלכנו והתרחבנו באגו שלנו, במספר האוכלוסין וכן הלאה, וכעת אנחנו מתחילים להצטמצם. כעת, נקווה שההתקבצות תבוא אלינו בהדרגה, ובקצב כזה שנוכל להבין מה קורה, ונוכל להתקשר בינינו. אם אנחנו מתקשרים בינינו, איננו מרגישים שזה רע.
כי אנחנו ביחד עם החוק של הטבע.
נכון. אבל אם לא נתחבר, ילחץ עלינו מאוד התהליך הזה. כמו שאנחנו מתחילים להרגיש כבר עכשיו, שהעולם קטן, מצומצם, עגול ואינטגרלי. מרגישים את התלות ההדדית זה בזה, ואין לאן לברוח. מתוך זה אנשים יבינו, שכל ההצטמקות, ההתקבצות הזאת, באה כדי לחייב אותנו ללכת יחד איתה, להרגיש שזה דווקא טוב. ככל שאנחנו מתחברים, כך טוב לנו יותר. כמו אנשים שאוהבים ומתחבקים חזק, ואין ביניהם מרחק, וטוב להם כך. זה המצב שאליו עלינו להגיע. אחרת, הכוח שמקבץ אותנו, ילחץ מאוד.
אנשים מתקבצים כשהם מפחדים, אולם כשטוב להם אינם רוצים להתקבץ, אלא להרגיש עצמאיים, חופשיים.
זה נכון אם הם נשארים בטבע האגואיסטי. כעת ההתקבצות היא רק לצורך התקבצות, ללא פחד. כשההתקבצות תחייב אותם, יהיה עליהם ללמוד את חכמת החיבור, אחרת יהיה להם קשה. ואז נבין כיצד להסתדר עם ״פרעה״, כי באמת זה כוח הטוב. ״פרעה״ זה הבורא, זו השכינה. כלומר עלינו לדעת כיצד להשתמש בכוח הזה, ואז במהרה נגיע להצלחה גדולה, לכולם. האנושות נמצאת ממש לפני פריצת דרך, צריך רק שינוי קטן באגו שלנו.
2 ״ויגש אליו יהודה, ויאמר בי אדני, ידבר נא עבדך דבר באזני אדני, ואל יחר אפך בעבדך״. בראשית מד, יח.
3 זוהר לעם, פרשת ״ויגש״, ״והקול נשמע בית פרעה״, 104 .
״הקול נשמע בית פרעה״
״בית פרעה, מרמז על הבינה, בית, שממנו מתפרעים ומתגלים כל האורות וכל
הנרות. ספירות הנוקבא המכונות נרות, וכל מה שהיה סתום נגלה משם. ע״כ
נקראת הבינה, בית פרעה״
זוהר לעם, ויגש, 104
מה משמעות המושג ״בית פרעה״? האם אלה הפירמידות או הארמונות שהיו לו שם? זו למעשה דרגת ה״בינה״, כי הבנייה באה לבית פרעה דווקא על ידי כוח ההשפעה שהגיע לשם, ולכן זה ״בית פרעה״. הוא נבנה רק מהחומר שנקרא ״רצון לקבל״, ״פרעה״, ומהצורה של החומר שזו ״בינה״, ״הרצון להשפיע״, אפשר לבנות את הבניינים, את הארמונות.
כשהאדם חושב מחשבות טובות הוא יכול לקשור אותן לכוח של הטבע, לכוח העליון. אך בדרך כלל יש לאדם מחשבות על נושאים שמטרידים אותו, או על דברים שהוא רוצה להשיג. אם הוא יחשוב מחשבות טובות על אחרים, שיהיה להם טוב, שיהיו מקושרים, מחוברים, מה זה יכול לחולל במערכת? יש לכך השפעה?
על האדם לנסות להתקשר עם עוד אנשים, זה כל העניין. על כך מדובר בסיפור על יוסף ואחיו, חיבור עם כל ״בית יעקב״ ועם כל העולם. על כך שכיום עלינו לעשות את אותה פעולה. ככל שהחיבור רחב יותר, וכולל בתוכו את כל הגוונים, זה מועיל יותר, קרוב יותר לא-לוהות.
אם שלושה אנשים מסכימים לחשוב ביחד על מישהו, שיהיה לו טוב, שיצליח, מה זה עשוי לחולל במערכת, אם בכלל?
כולנו מחוברים יחד, לכן אנחנו מגיעים למצב שבכל המערכת, הגלים החיוביים שלנו מתפשטים ועוטפים את כולם. כשאנחנו, היהודים, עַם ישראל, מעצם תפקידו, מתחבר יחד, הוא יוצר במערכת כוח חיובי גדול, כך שכל המערכת הופכת להיות חיובית. לכן אומות העולם באות אלינו ואומרות, ״אתם גורמים רע בעולם, כי כל עוד אינכם מחוברים ולא חושבים טוב בעולם אתם גורמים רע. כי אתם מסוגלים, על אף שהנכם קטנים, לגרום לעולם טוב.״ הן לעומת זאת, אינן מסוגלות לעשות כן.
באיזה אופן נבדיל את עצמנו במסר הזה? כי בעתות מצוקה ומשבר, חלק מהאנשים יגידו, ״תשבו כולכם ותעשו מדיטציה, יהיה טוב לכולם״. חלק אחר יאמר, ״תתפללו כולכם, ויהיה טוב״.
האם זה עוזר?
לכן אנשים אינם מאמינים. אבל אם נאמר להם, ״בואו התחברו במחשבות, ותחשבו דברים טובים זה על זה״?
לא, אין זה צריך להיות כך. כי אין בזה דַי.
אם כן, כיצד?
אנחנו ישראל, ישר-אל, עלינו להתחבר כדי לגלות את הכוח העליון. לא סתם כך לחשוב עליו, אלא לגלות אותו. כי מטרתו היא שנגלה אותו, את ההנהגה וההשגחה שלו, זה בעצם התענוג שלו. לכן אין דַי בכך שאנחנו מתחברים, עושים מדיטציה, תרגילים למיניהם, או סתם חושבים או קוראים תהילים ביחד. אלא, אך ורק אם אנחנו, ״ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא, חד הוא״, שכך אנחנו מחוברים למטרה. שקודשא בריך הוא, הקדוש ברוך הוא, הכוח העליון הכללי, הטבע הכללי, הוא בעצם המטרה שלנו, לגלות אותו.
אם כן, מה יכול לגרום לכך שזה יהיה באמת אפקטיבי, ואף מחולל שינוי?
נחשוב על כך שעלינו להיות ״כל ישראל חברים״, ״כאיש אחד בלב אחד״, ״ואהבת לרעך כמוך״, להיות בערבות, בכל מה שבאמת אופייני לנו. שהרי כך היה, כי מהמצב הזה התחלנו כעם, ״היום נעשיתם לעם״. אם נחשוב כך, שבזה יש ביכולתנו לסלק את כל הצרות והבעיות, ולהיות ברום המעלות ובכל טוב, אבל עם זאת שהמטרה שלנו תהיה לגלות את הבורא, אזי הכוח הגדול, העליון, הנצחי, השלם, פותח לנו את הנצחיות והשלמות, כך אנחנו יכולים פשוט להיות מעל הכול. לאחר מכן יבואו התיקונים, ואנחנו נשתנה עוד יותר. בינתיים אפילו הגישה האגואיסטית הזאת, היפה, שאנחנו רוצים לעצמנו, לילדים ולנכדים שלנו, גם טובה.
כיצד הם ישמרו על זה? נניח שמישהו מחליט שזו המטרה שלו, מבחינה חיצונית הוא ייראה כאדם רגיל, הוא יאכל, ישתה ויטפל בילדים, אולם בִפנים הוא יחשוב על הדברים הללו, מה בעצם יקרה איתו?
דַי בכך שהאדם יתלה את כל הדברים הטובים שיכולים להיות בעתיד, בכוח החיבור בינינו. אפילו בלי הבורא בינתיים. אם יכול להיות לנו משהו טוב, בביטחון, בפוליטיקה בין-לאומית, בכלכלה, בבריאות ובדברים אחרים, זה תלוי אך ורק בחיבור בינינו. אם נחשוב על החיבור, ושבאמצעותו אנו יכולים לסלק את כל הצרות שלנו, אזי באמת לא נרגיש אותן.
כלומר חיבור בינינו ברמה כללית?
באופן כללי. דַי בכך שזו תהיה באמת הדאגה שלנו.
המחשבות באות והולכות, לרגע חושבים על הדברים ולרגע חוזרים לשגרת היומיום.
מה שיכול לעזור זה שקצת יכאב לנו מדי פעם. אבל במקום כאב יכולה להיות ערבות הדדית, שנזכיר על כך זה לזה. כשאנחנו נכללים זה עם זה, מתחברים זה עם זה. כך נחיֶה באופן נורמלי יותר, ונראה עד כמה אנחנו באמת מוצלחים ומתגברים על כל הרע.