כָּל מַעְיָנַי בָּךְ
פרשת השבוע בחיינו
מיכאל לייטמן
פרשת "ויחי"
(בראשית מ, כח – נ, כו)
פרשת ״ויחי״ מתחילה בסיפור חייו של יעקב שחי במצרים. יעקב, כשמתקרב זמנו למות, הוא קורא ליוסף ומשביע אותו שיקבור את עצמותיו בארץ ישראל ולא במצרים. יוסף לוקח את שני בניו, אפרים ומנשה, ליעקב כדי שיברך אותם, ויעקב אומר שהם יהיו כשני בניו ראובן ושמעון.
לאחר הברכה יעקב קורא לבניו ומברך אותם, ושוב מצווה לקבור אותו בארץ ישראל אך במערת המכפלה יחד עם כל אבותיו, ואז הוא נשכב על המיטה ומת.
יוסף מקבל מפרעה רשות לעלות לארץ כנען כדי לקבור את אביו, הוא עולה לארץ כנען יחד עם כל אחיו וכל זקני מצרים.
הסיפור ממשיך להיות דרמטי, זה המשך של הפרשה הקודמת.
האדם, שקיבל התעוררות ויצא מהחיים הרגילים שלו הנקראים ״בבל״, כלומר התנתק מהזרם שלפיו העולם מתנהל, רוצה ללכת בכיוון הפוך, אחר, בכיוון משלו. הוא רוצה ללכת לקראת גילוי הכוח העליון כדי שיהיה ברור לו בשביל מה הוא חי, ומדוע הוא חי, וכך הוא מתקדם לארץ כנען.
כשיוצאים ״מבבל״ והולכים ל״ארץ כנען״ ומתיישבים בה, האדם מתחיל להבין בהדרגה שבהתקרבות לקדושה, להשפעה, לאהבת הזולת, הוא מתחיל ליישם את תורת אברהם. כשהאדם מגיע למצב שיש לו כבר ניסיון כמו לאברהם ויצחק, כמו ליעקב עם עֵשָׂו, ישמעאל, לוט, כמו בסיפור שכם ועם כל מה שעבר עד כה, אז הוא כבר מוכן לירידה למצרים.
מצד אחד, כבר ברור לאדם עוד מבבל שאסור לו לעבוד עם הרצון לקבל, אבל מצד אחר עדיין אי אפשר להתקדם. כלומר כאשר הוא מגיע למצב של ״יעקב הקטן״, למצב של קטנוּת ברוחניות, כבר אין לאן להתקדם, מפני שכל ההתקדמות הלאה, היא בעת שהרצון לקבל גדל, ועל פניו. האדם גדל כנגד הרצון לקבל, זה נקרא ״עזר כנגדו״. לכן כל פעם כשהאגו גדל האדם זקוק לתורה, ל״מאור שבה המחזירו למוטב״, וכך הוא עובד. אבל אם אין לאדם אגו, הוא אינו מרגיש צורך בתורה, לא מתגלה בו ״בראתי יצר רע״, כלומר היצר הרע.
לפיכך, כשהאחים מגיעים למצב של ״חפץ חסד״, למצב קטנוּת, הם יורדים למצרים בעל כורחם על ידי מכירת יוסף. קודם יוסף, ״יסוד״, דווקא התכונה הזאת מכל יתר הספירות צריכה לרדת למצרים, מפני שהיא כוללת בתוכה את כולם ולכן היא באמת חשובה. יעקב הוא הבכיר שבאבות, ויוסף הוא המשכו ״בקו האמצעי״. יוסף שייך לגדלוּת ואילו יעקב שייך לקטנוּת, כפי שיעקב הוא ״תפארת״ ויוסף זה ״יסוד״. לכן כשהאחים יורדים למצרים בגלל יוסף, כבר יש לכל תכונות האדם מה שנקרא ״הכבדת הלב״. יש בהם כבר אגו שמושך אותם להתעסק עם הרצון לקבל, עם האגו, וכך הם עושים.
אבל מפני שהם רצון להשפיע, כי יש להם כוחות דהשפעה, ככל שהם מתעסקים עם הרצון לקבל, כך הם מתרבים, וגם המצרִים מתרבים, כלומר זה קורה לטובת שניהם. ארץ מצרים פורחת משום שהם נמצאים בארץ גושן, בחלק ממצרים. ארץ גושן היא לא בדיוק בלב מצרים, היא כביכול בצד, לכן כשהאחים נמצאים בעסקים במצרים אז ודאי שהם מתרבים. כלומר כשהאדם לומד ועובד בעבודה הרוחנית, על אף שהוא משתמש באגו, הוא כביכול לטובתו. הוא רואה שהוא מתקדם, שעליו לעבור את שלב ההתכללות של בני ישראל ומצרים, כי על ידי המגע עם האגו שלנו, עם הרצון לקבל, גם הרצון להשפיע מתחיל להתעשר וכביכול להתרבות, ״וירבו בני ישראל״ 2.
מגיע הזמן שיעקב מת, כלומר הכלי של ״גלגלתא ועיניים״, של קטנוּת, כבר אינו בשימוש ולכן יש לצרף אותו לאבות. אברהם, יצחק ויעקב הם חב״ד, אלה הכלים של האבות שאינם שייכים למצרים, ולכן יעקב אינו יכול להיקבר שם. יעקב היה במצרים רק כדי לתת את ״הקו האמצעי״, את האחוריים שלו, את האח״פ שלו, להמשך, ליוסף. לכן כשיוסף מגיע ומספר ליעקב על אפרים ומנשה, יעקב מברך אותם שיהיו כהמשך. הוא מתייחס אליהם כבנים יקרים, על אף שאפרים ומנשה הם הבנים מאשתו המצרייה של יוסף. כלומר מהקשר של יוסף עם הרצון לקבל ששייך כבר למצרים. כתוצאה מכך אפרים ומנשה הם כבר רצונות עם כוונה לקבל על מנת להשפיע, שצומחים במצרים, ולכן התכונות האלה שמתעוררות באדם הן יקרות מאוד והוא יכול כבר להשתמש בהן. יעקב נפטר וכולם עולים למערת המכפלה, כולל זקני מצרים, כל האנשים החשובים מישראל ושם חולקים לו ״כבוד אחרון״.
בזה הסתיימה תקופת האבות ומתחילה תקופת הבנים שנקראת ״בני ישראל״, כפי שמסופר לנו על בני ישראל שיוצאים ממצרים, ועל בני ישראל בהר סיני. ״בני ישראל״ הכוונה שמצד אחד הם ישר -אל, ומצד אחר, זה יעקב בגדלוּת שנקרא ״ישראל״. כלומר בני ישראל הם המשך של האבות, כהמשך מ״חכמה״, ״בינה״, ״דעת״, שיוצאת ל״חסד״, ״גבורה״, ״תפארת״, זה נקרא ״יעקב״, שהוא המשך. לכן הם קוראים לעצמם ״בני ישראל״, הבנים של ״הקו האמצעי״, וממשיכים אותו.
הפרשה מסתיימת במות יוסף. הוא גם מבקש כביכול לא להשאירו במצרים, כלומר יש להמשיך את הדרך ולהשתוקק להתקרב כל הזמן לאבות. כי בטוח שלאחר שבני ישראל יהיו במצרים במשך כל ארבע מאות השנים, כמו שכתוב על אברהם, ״כי גר יהיה זרעך בארץ לא לכם, ויענו אותם ארבע מאות שנה״ 3, הם יֵצאו ממצרים. ואכן כשבני ישראל יוצאים מארץ מצרים, הם לוקחים איתם את עצמות יוסף ומניחים אותן בשכם, ב״קבר יוסף״.
מדובר על אדם שיצא מבבל ונכנס לארץ כנען, ומקבל חיזוק בכלים דהשפעה שלו, חיזוק בקשר הראשון עם הזולת. האדם יכול לפתח את הכלים דהשפעה שלו רק אם הוא נמצא בתוך קבוצה, רק אם הוא עובד עם החברים שלו. כמו שחכמת הקבלה מסבירה, שאנחנו יוצאים רק כאשר ״כל ישראל חברים״ 4, כשיש חיבור, כשכולם אחים. כלומר עלינו להתחיל להתקשר בינינו, להיות בערבות בינינו, וכך אנו רוכשים את תכונת ההשפעה. גם בני ישראל עושים פעולות כאלה, רק לא כמו לאחר קבלת התורה, אלא כמה צעדים לפני כן, כי את התורה אנחנו
מקבלים רק לאחר שיש לנו את העביות של מצרים. כלומר כשיש לנו רצון לקבל גדול.
כשהאדם נכנס לארץ ישראל לעסוק בכלים דהשפעה, היא עדיין נקראת ״ארץ כנען״. כשהוא נכנס לאחר מצרים לעסוק בארץ ישראל, היא כבר נקראת ״ארץ ישראל״, מפני שכבר יש לו רצון, הוא קיבל את העביות הזאת ממצרים. לכן זו ארץ האבות, חב״ד, אלה כלים קלים מאוד, אלה רצונות קטנים שמתקנים את ארץ ישראל העתידית, שבינתיים היא ארץ כנען, בכלים דהשפעה. כי הרצון שבאדם, בשכבה מסוימת של העביות של הרצון לקבל, כבר מתוקן, ולאחר מכן יש לחדש את ההשפעה עם כלים שהם כבר עבים יותר, עם כלים דקבלה. לכן יורדים למצרים, ועולים ממצרים שוב, לארץ כנען שהופכת להיות כבר ארץ ישראל. יוצא שיורדים מארץ כנען למצרים, מקבלים שם עביות, ואז מקבלים שיטה כיצד לתקן את העביות. במשך ארבעים שנה מתקנים את העביות במדבר סיני, ולאחר המדבר כבר מוכנים לעבור מ״להשפיע על מנת להשפיע״ ל״לקבל על מנת להשפיע״ וזו כבר ארץ ישראל, באים אליה רוכשים אותה וכובשים אותה.
בפרשה יש שני תיאורים של אנשים שנוטים למות ומצווים על מקום קבורת עצמותיהם. מדובר כאן על סוג של תיקון. מדוע מקום הקבורה חשוב? מדוע ביקש יעקב להיקבר דווקא במערת המכפלה, ואילו יוסף ביקש להיקבר בארץ כנען. מהו התיקון שנקרא ״קבר״?
יעקב שייך לאבות, ולכן הוא טוען שהוא חייב להיקבר במערת המכפלה. ״מערת המכפלה״ היא הקשר בין ״מלכות״ ל״בינה״, לכן זה נקרא ״מכפלה״, מלשון מוכפל, כי יש התקשרות של ״מלכות״ ב״בינה״ ו״בינה״ ב״מלכות״. הזוהר מסביר על כך הרבה. לכן הראש של כל התנועה הרוחנית שייך למערת המכפלה, שייך להתקשרות של ״מלכות״ ו״בינה״. הכול נמצא שם, אדם וחוה, אברהם, יצחק ויעקב, הנשים, ראשו של עֵשָׂו. ובסופו של דבר על כולם להגיע למצב שנקרא ״מערת המכפלה״, הם מסמלים את כל הצאצאים.
מה זו ״קבורה״, מדוע מקום הקבורה כל כך חשוב?
בקבורה עצמה קודם כול קוברים. ״קבורה״ הכוונה שאנחנו קוברים את האגו שלנו, את הרצון לקבל. אנחנו קוברים את הרצון לקבל במצב שהוא עוד חייב בתיקונים, ואז חוזרים בגלגולים נוספים כדי לתקנו, או שכבר איננו צריכים לחזור, כמו במקרה של האבות, כי בדרגה שלהם כבר אין צורך לחזור. אבל, חשוב לנו מה קורה בגמר התיקון כשכולם מתחברים יחד, זאת לא יכלו האבות לתקן, על אף שתיקנו זאת בכוח, אבל לא בפועל. על כך מדובר ב״חזון העצמות היבשות״ של הנביא יחזקאל, זה כל עניין העצמות, עצם לוז, שקמות מהקבר ועושות
שוב את התיקון. גם בעל הסולם מדבר על כך שעושים את התיקון מחדש, אך התיקון כבר נעשה רק כלפי הדרגה האחרונה של הרצון לקבל, כלפי הדרגה שלא יכולים לתקן בתהליך שנקרא ״תיקון על ידי תורה״.
על ידי התורה אנחנו מתקנים את כל רמ״ח האיברים, ושס״ה הגידים במה שאפשר, אבל ללא התיקון של ״ל״ב האבן״. לאחר שמסיימים את כל תרי״ג התיקונים שברצונות שלנו שהם בעצם תר״ך, זה נקרא שאנחנו מתקנים את כל תרי״ג המצוות. כלומר מתעוררים בנו תרי״ג רצונות אגואיסטיים שבהם האדם רוצה ויכול לנצל את הזולת, אבל הוא משתמש בהם באופן הפוך, הוא מנצל את עצמו כדי לשמש לזולת. כך אנו מגיעים לתיקונים.
את כל התיקונים האלה אנחנו עושים לאחר כל התיקונים של ״ברית המילה״, ״פריעה ואטיפת דמא״. כלומר איננו עושים תיקון מלא על ה״מלכות״, אלא רק על חלק ממנה שהוא ט' ראשונות, רק בהתכללות של מלכות בט' ראשונות, ולא ב״מלכות״ עצמה הנקראת ״ל״ב האבן״. לכן, עלינו לסיים את התיקון, ואלה אותן העצמות שעלינו להחיות. ״בית קברות״ זה מקום בתוך האדם שבו נשמרים בינתיים כל הכלים שלו, שאותם עדיין לא היה יכול לתקן, לא היה מסוגל לתקן. על אף שהאדם תיקן את כל מה שהיה מוטל עליו, בכל זאת את הכלים האלה הוא לא תיקן. כי רק כשבאים לתיקון הכללי, לגמר התיקון, מתקנים בבת אחת את כל הרצונות האלה בפעולה שנקראת ״רב פעלים מקבציאל״ 5. יש מלאך, כוח מיוחד שבא מלמעלה ומתקן בבת אחת, במכה אחת, את כל העצמות היבשות. כדי לתקן אותן, עליו קודם להחיות אותן, לכן כתוב שכל הרצונות שאינם מתוקנים, קמים במומם, ואז הבורא מרפא את מומם.
זה קשור ל״ל״ב האבן״, לְמָה שכבר אי אפשר לתקן?
כן, הסיפורים יפים, הם אולי נשמעים מפחידים מאוד, מוזרים, אבל בסך הכול מדובר על הרצון לקבל של האדם. איננו מדברים על הגוף שלנו, הבשר והעצמות, כי הוא קיים בדרגת החי, אין בו שום קדושה ושום דבר מיוחד, אלא על הקדושה, על הרצונות שלנו שהופכים להיות דומים לבורא בהשפעה. זה נקרא שהגוף חי, שהבורא מחיֶה את המתים.
לכן בתוך החברה שאנו בונים, עלינו להשתדל כל הזמן, להגיע יותר ויותר למצב שאנחנו קוברים את הרצון לקבל שלנו. על האדם לטפל בקבורתו כל הזמן על ידי חברה שנקראת ״חברה קדישא״, על ידי חברה קדושה שמקדשת את האדם בכך שהיא עוזרת לו להיתקן.
כלומר החברה אינה יכולה לתקן חלק מהרצונות, אבל אם האדם מסור אליה כמו מת, מסור לאנשים ש״קוברים״ את האגו שלו ומתקן את עצמו כלפיהם, בידיהם, מה שנשאר לו לתיקון זה רק ״שק העצמות״ שלו. לכן הסביבה שבאמצעותה הוא מגיע לתיקון הזה, נקראת ״חברה קדישא״, חברה קדושה. כשהם גומרים את העבודה עליו, על ידי כך שהוא מתבטל כלפיהם, הם אומרים ״קדיש״. כלומר אנו מודים לבורא שהגענו למצב שהגוף נפטר עכשיו מכל האגו שלו, מכל הזוועה שלו, ונשאר נקי וטהור.
ואז הוא מקבל גוף חדש?
הוא מקבל גוף חדש שכולו בכוונה על מנת להשפיע. הרצון לקבל לא מזדכך וגם לא נעלם, אלא הוא מקבל צורה חדשה בכוונה על מנת להשפיע, זה נקרא שהבורא ״מחיֶה את המתים״. כי אם האדם מסכים שכל האגו שלו וכל התכונות הנוכחיות שלו הם מוות, הוא מגיע למצב ש״המאור שבה מחזירו למוטב״, ואז הוא מגיע לחיים.
מדובר על העבודה של האדם עם קבוצה, כשהכול נעשה בחייו.
איננו מדברים על התהליך שהגוף הבהמי שלנו עובר, כל וטרינר הרי יודע זאת טוב יותר. גם עניין אמירת ״קדיש״ הוא מוזר מאוד, אם נניח נפטר מישהו קרוב אני מאוד מצטער, אך למה עליי לומר ״קדיש״?
פתאום מדברים על גדלות הבורא.
כן, למה אני אומר תודה רבה על כך שהבורא לקח את הקרוב שלי? זה מוזר מאוד, איך יכול להיות דבר כזה? אני מצדיק אותו על אף שאני בוכה, כי הגוף הוא ״חליפה״, זה שקר. התורה מדברת אך ורק על התיקון שלנו, על התיקון של האדם שבנו.
הסביבה שלנו יכולה להשפיע עלינו לעשות כל דבר, לשנות לנו את הזיכרון, לשנות לנו את הטעמים, את האופי, הכול, מלבד דבר אחד הרצון שלנו. כיצד האדם מחליט פתאום שהוא רוצה לקבור ולהיפטר מהרצון שלו, ומכל מה שהוא מכיר, מכל מה שהוא?
הוא מסוגל. נתאר תמונה שבה היינו פעם כלי אחד גדול, היינו מחוברים יחד, ובתוך הכלי הזה קיבלנו את גילוי הבורא. היינו בהרגשת המציאות השלמה, הנצחית. לא הרגשנו חיים ומוות, לא היה חסר לנו דבר, לא הרגשנו רעב, עייפות ומחלות, אלא מציאות שלמה נצחית וללא גבולות.
כעת, לאחר השבירה, לאחר שנשבר אותו כלי וכולנו מרוחקים זה מזה, נשאר בכל אחד מה שנקרא ״כיסתא דחיותא״, ניצוץ של אור קטן בלבד שמחיֶה אותנו. אם האדם נכנס ל״חברה קדישא״, לקבוצה שעוסקת ב״קבורת״ האגו, על אף שזה נשמע אולי מפחיד לאדם, והוא מצליח להיפטר מהאגו שלו, הוא בונה בתוכו את דמות האדם.
החברה עוזרת לו, היא מקרינה לו את עוצמת הכוח העליון. הבורא מתגלה, דרך החברה, לכל אחד ואחד מהחברים. זה כל עניין מתן תורה, הוא מגיע רק על ידי כך שמתחברים יחד. כמו שכתוב, אם תתחברו כאיש אחד בלב אחד, תקבלו את התורה, ואם לא, אז כאן יהיה מקום קבורתכם, וכן הלאה.
בקבוצה אנחנו בעצם מגלים שלא חסר לנו כלום מלבד חיבור. כשאני מתבטל כלפי החיבור, אני מתחיל לגלות את העוצמה שיש בחברים, את ההבנה, את ההשגה שיש בהם. פתאום נראה לי שהם כולם נמצאים ועוסקים בדברים גדולים פי מיליארד ממה שיש לי כאן בעולם הזה. אני מגלה שהעולם הזה הוא כלום, הוא בסך הכול סבל ולא יותר, ואני כל פעם בורח מאיזה רע, מאיזו צרה.
בקבוצה מתעוררת בי קנאה גדולה כל כך שבאה מתוך האגו, ואני מסוגל לעשות הכול רק שהחברים יקבלו אותי ביניהם. לכן כתוב שקנאה, תאווה וכבוד, מוציאים אדם מהעולם. כשאומרים ״מוציאים מהעולם״, אנשים חושבים שהאדם מת, אבל הוא לא מת, לעולם לא מדברים על המוות, אלא על כיצד לחיות. כלומר מוציאים את האדם מהמצב הגרוע ביותר של העולם הזה, כי אין גרוע יותר מהעולם הזה.
לכן על ידי הנטיות שיש בי של קנאה, תאווה וכבוד, אני רוצה ומסוגל להיות בין החברים. לא חשוב לי אפילו שאהיה בלי רצון לקבל, שיעשו ממני כרצונם, כי אני רק רוצה להיות כמוהם. הקנאה והכבוד העצמי מושכים אותי מאוד, עד כדי כך שאני מגיע למצב שאני מוכן להיפטר מהאגו. אולם אני רק מוכן, אני עדיין איני יכול, אבל ברגע שאני מוכן ואיכשהו רוצה להתכלל ביניהם, מגיע אליי ״המאור המחזיר למוטב״ דרך הקבוצה. מגיע אליי אור התורה ומשפיע עליי, לכן חכמת הקבלה, שמדברת על איך לבצע את השיטה, נקראת ״תורת אור״,
״תורת חיים״.
אנחנו מדברים תמיד על התבטלות, מה יש בפעולת ההתבטלות, מה צריך לעשות?
לא צריך לעשות שום דבר. עליך להרגיש רק שאתה רוצה להיות כמו קטן כלפי גדול, כמו שאתה מרגיש שהילדים שלך נכללים בך, ממש רוצים להידבק בך.
כיצד האדם מביא את עצמו להחלטה, לפעולה הזאת של ״אני רוצה להידבק״?
אם החברים בקבוצה נראים לאדם גדולים, אז הוא רוצה להתכלל בהם.
מהי הפעולה ש״הם ייראו לי גדולים״?
זאת לא פעולה, אלא מצב. האדם מגיע למצב הזה על ידי פעולות שמבוצעות בקבוצה. בקבוצה לומדים יחד, לומדים עם כוונות, עובדים יחד בסדנאות ובהפצה, ובסופו של דבר זה פועל, זה עובד.
האם על האדם לעשות משהו כדי להגיע בדיוק לנקודה הזאת, או שדַי בכך שהוא יעשה פעולות כמו כולם?
לא. כתוב ״כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך-עשה״ 6, אינך יכול שלא לעשות כלום, עליך לעשות את מה שהמקובלים כתבו לנו. יש תקנון של כל קבוצות המקובלים; קבוצת רמח״ל, קבוצת האר״י, קבוצת הגר״א. יש את פירוט אורח החיים שלהם, כיצד התנהגו זה עם זה, כיצד למדו, עם אילו כוונות ובאיזה אופן. אנחנו כל הזמן לומדים זאת ומשתדלים ליישם את מה שכתבו לנו, ומתוך זה מגיע לנו המאור גם דרכם. כלומר על ידי לימוד מהמקורות, אני מושפע לא רק מהסביבה שלנו ומהחברים שיחד איתם אני לומד, אלא גם מקבוצת האר״י, מקבוצת רמח״ל, מקבוצת הגר״א, ומקבוצות נוספות של בעל הסולם ושל הרב״ש. אני מושפע מהם מפני שאני לומד מהם ומקבל דרכם את התורה, ואז מאין סוף, דרך כל העולמות, דרך כל האבות, דרך כל המקובלים האחרונים, דרך כל עץ החיים הזה, דרך כולם, אני מקבל הארה שמחיָה אותי ומתקנת אותי.
איזו פעולה יכול האדם לעשות כדי להעלות את החברים בקבוצה בחשיבות, לראות אותם תמיד כגדולים ואפילו יותר ממה שנראו לו בהתחלה?
האדם אינו יודע לבצע שום פעולה, כי אם באה לו פתאום הכבדת הלב והוא אומר, ״טוב, הם כאלה, ייתכן שאין להם מה לעשות בחיים, לי יש חיים משלי, עליי להתקדם בעצמי״. אם באות לו מחשבות שונות, זה משום שהאגו שלו גדֵל, פתאום הוא עולה, ובהתאם לכך כל השאר יורד בחשיבות לעומתו.
לאדם שנמצא ״אי שם״ אין מה לעשות, אין לו סביבה, אין לו כלום. אם האדם ייכנס לסביבה או לא ייכנס, זה כבר נמצא בידי שמים. אף על פי כן מעוררים אותו שוב ושוב. הוא אמנם מתחיל להתעסק שוב בחיים הרגילים, אבל מסדרים לו מלמעלה ״הפרעה״, משהו קורה לכל ה״עסקים״ שלו בעולם הזה, ואז פתאום שוב באה לו מחשבה, ״אולי אחזור לקרוא את ספר הזוהר כדי להרגיע את עצמי״. יש דרכים רבות למקום.
אין מדובר על הלבושים בעולם שלנו, אבל נותנים לאדם להתקרב ולאחר מכן הוא קצת מתנתק, ואז נותנים לו איזו ״מכה״, ומתוך ייאוש הוא נכנס לזה שוב וכן הלאה. כך עד שהוא סופג קצת יותר קשר למטרה, יחד עם המאור, ומחליט מה לעשות.
בעניין של מות הרצון לקבל. מגיעים למצב הזה כשנכנסים מרצון לתוך קבוצה, ומתמסרים אליה. אבל כלפי חוץ האדם חי את חייו, יש לו ילדים, אישה, עבודה, הכול ממשיך כרגיל. באופן זמני הוא חווה גם מצב של מות הרצון לקבל, וגם לידה חדשה אל תוך החיים של ההשפעה. כיצד זה מסתדר בחיי היום יום?
לא רואים על האדם שום דבר. האם האנשים ברחוב רואים מה קורה איתך? הם רואים שאתה אולי שמח יותר, או לפעמים עצבני יותר, עייף יותר, ער יותר, זה הכול. הם אינם יכולים להבחין שאתה מרגיש כך משום שהיום הייתה לך ירידה או עלייה בכך וכך מדרגות, שאתה מושפע על ידי אור מסוים.
המוות של הרצון לקבל נשמע כמשהו סופי שאין ממנו חזרה, כמשהו טוטאלי.
אם האדם נפטר ממשהו שכל כך הפריע לו, ממשהו שמנע ממנו את החיים הרוחניים, אזי המוות הזה מצוין.
כלומר האדם עובר בתוכו משהו קריטי, וכלפי חוץ כביכול לא קרה כלום. הוא ממשיך עם אותה עבודה, אותם אנשים, הכול אותו דבר.
יש לך בפנים תרי״ג רצונות וכולם מכוונים על ידי ״מפסק״ פנימי רק לעצמך, ועליך עכשיו לסובב אותם לטובת הזולת. בכך שאתה מכוון אותם לטובת הזולת, אתה מנתק את טובת עצמך. כשאתה מנתק את הרצון שמכוון לטובתך, זה נקרא שאתה ״ממית״ אותו. כלומר אתה ממית את הגוף האגואיסטי שקודם נהנה, ועכשיו הגוף האלטרואיסטי שלך נהנה, יש לך כביכול שני גופים.
עלינו לשמוח במוות הזה, ככתוב ״צדיקים במיתתן קרויים חיים״ 7. אמנם כתוב על כך באופן שלא כולם יודעים למה הכוונה, אבל ודאי שמתכוונים לחיים הרוחניים. אסור לנו לחשוב על הגוף שלנו כמשהו בעל ערך, יש בו ערך רק מפני שהוא מלווה את ״האני״ שלי כך וכך שנים. עליי לראות אותו כחיה שחיה לידי ולא יותר, כי הגוף שייך לדרגת החי, וה״אני״ שלי שייך לדרגת המדבֵּר, הוא כבר לא שייך לגוף, זו הרוח שלי.
כשמדובר על היחס שמשתנה בקבוצה, כאשר האדם מסכים למסור את עצמו ולעבור את התהליך, זה ברור, אבל מה בנוגע לחיים כלפי חוץ. האם זה משנה את היחס שלו לכל דבר בחיים, או רק באותה מסגרת שבה הוא מרגיש מוגן ובטוח?
אנשים לא ירגישו בשינוי.
כי הם פשוט עסוקים בעצמם?
לא, כי אין להם כלים להרגיש. אם יושבים מספר אנשים וכל אחד מהם נמצא בדרגה רוחנית אחרת, כל אחד מהם חי, אבל הוא חש את המציאות, את הבורא, באופן אחר. יכולים לשבת לידם עוד אנשים, גברים, נשים, ילדים ואפילו חיות יכולות להסתובב לידם, אבל כל אחד מרגיש את המציאות בהתאם לדרגה שלו. מדובר על הכלים הפנימיים שבתוך האדם, לכן אף אחד לא יכול להרגיש משהו אצל האחר באופן חיצוני.
מצד אחד האדם מגיע לשלב שבו הוא מבין שהוא חייב להיפטר מכל מה שמפריד אותו מהחיבור, ומצד אחר עליו לאחוז במשהו שיהווה בשבילו סימן לחיים, כמו מורה דרך.
מרכז הקבוצה, ותו לא. מדוע לא מורה, או רב? מפני שמרכז הקבוצה זה מקום החיבור בין כולם, זה המקום שבו מתגלה ״המאור המחזיר למוטב״, הבורא. לדוגמה, אם עשרה אנשים מגיעים לחיבור ביניהם והכול ביניהם משותף ״כאיש אחד בלב אחד״, יש להם לב משותף, רצונות, כוונות, הכול משותף, אזי ברצונות ובכוונות המשותפים האלה, כשכל אחד איבד את העצמיות שלו, השליך את האגו שלו ושם לפניו את כל התשוקות שלו כדי להגיע לגילוי הרוחניות שבו, כולם מתחברים יחד ושם מתגלה הבורא. לכן רק בקבוצה, במרכז הקבוצה, האדם מוצא את הרוחניות שלו, את העולם הרוחני, את העולם העליון והבורא בתוכו.
כלומר האדם יודע שיש בו תמיד רצונות שמנתקים אותו מהקבוצה, אבל הוא יכול להרגיש בעצמו את הנקודה הזאת, את המשיכה לעבר מרכז הקבוצה ובזה להיאחז.
כן.
כיצד אפשר לסכם את הפרשה?
בתחילת הפרשה קוברים צדיק אחד ובסוף הפרשה קוברים צדיק שני. יעקב בתחילה, יוסף בסוף, וממשיכים הלאה. גם עלינו להגיע למצב שהשורשים האלה יתגלו בנו, ונעבור הלאה לקראת גמר התיקון הכללי.
הפרשה הבאה
