כָּל מַעְיָנַי בָּךְ

 פרשת "מקץ"

(בראשית מא, א – מד, יז)

 

 

פרשת ״מקץ״ מתחילה בכך שפרעה חולם שני חלומות מוזרים. בחלום הראשון הוא רואה ״שבע פרות, יפות מראה, ובריאות בשר״ 1 שרועות באחו, ולאחר מכן עולות מן היאור שבע פרות ״רעות מראה, ודקות בשר״ 2 שאוכלות את הפרות הבריאות. החלום הבא דומה, ״שבע שבלים, עולות בקנה אחד, בריאות וטובות״ 3. ואחריהן ״שבע שבלים, דקות ושדופות״ 4 שבולעות את השבלים הבריאות.

פרעה אינו יודע לפתור את החלום, ואז שר המשקים, שהיה בכלא עם יוסף, נזכר שיושב בכלא אדם שפותר חלומות. מוציאים את יוסף מהכלא והוא פותר את החלומות של פרעה. יוסף אומר שמצרים תעבור שבע שנים טובות ואחריהן שבע שנים רעות, וכדאי לפרעה להתכונן לקראתן. פרעה, שרואה שיוסף חכם מאוד, ממנה אותו למשנה למלך וכמפקד על איסוף התבואה. יוסף מתחתן עם אסנת ונולדים לו שני בנים, מנשה ואפרים.

שבע השנים הטובות מתחילות ואחריהן באות שבע השנים הרעות, וכל האזור, כל העולם, נכנס למצב של שבע שנות רעב. כולם באים אל יוסף כדי לשבור את הרעב, וביניהם מגיעים גם בניו של יעקב. יעקב שולח את כל בניו מלבד בנימין. יוסף מזהה את אחיו, אולם הם אינם מזהים אותו. יוסף מאשים את אחיו בריגול, ושם את שמעון בבית הסוהר. לאחר מכן הוא מצווה עליהם שיחזרו ליעקב ויבואו חזרה רק בתנאי שהם מביאים איתם את בנימין.

יעקב כמובן מסרב לשלוח את בנימין, בגלל מה שקרה ליוסף, אולם לבסוף הוא משתכנע. בסופו של דבר כולם מגיעים למצרים ויוסף משחרר אותם, הוא מחביא גביע של כסף בכליו של בנימין ומזהיר את האחים לא לגנוב את הגביע. יוסף, אומר שאם ימצא את הגנב, הוא ייענש. האחים מחליטים שאם מישהו גנב את גביע הכסף הוא ימות וכל יתר האחים יהפכו לעבדים. הפרשה מסתיימת בכך שהגביע נמצא אצל בנימין.

 

מה באמת מסתתר בסיפור, וכיצד זה קשור לעולם שלנו כיום?

ישנם אגדות וסיפורים רבים סביב הפרשה הזאת, עם כותונת הפסים, הגביע, החלומות ובית הסוהר, המוכרים לכולם. מדובר על כניסת האדם להכרת הרע. כתוב, ״בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין״, כי ״המאור שבה מחזירו למוטב״. כל העולם שלנו הוא אגואיסטי ובנוי מהחומר של הרצון לקבל. על הרצון לקבל להגיע להשתוות הצורה עם הבורא, עם הכוח העליון, כוח הטבע שכולו השפעה ואהבה. אם כן, נשאלת השאלה כיצד להפוך את הרצון לקבל שלנו שבהתחלה הוא ממש כולו לעצמו, ולאחר התיקונים עליו להגיע להשפעה ואהבה לכולם, לזולת, כלומר להפוך את עצמו לגמרי?

לאחר שהקבוצה שבנה אברהם בבבל עוזבת את בבל, היא מתחזקת, מתלכדת והופכת להיות ממש לגוף אחד, עכשיו היא צריכה תוספת כדי לעלות. זה בעצם מה שאברהם שאל את הבורא, ״במה אדע כי אירשנה?״ 5. כלומר כיצד אגיע לדרגה שאני אמור להגיע אליה? והתשובה שקיבל, ״כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום, וענו אתם ארבע מאות, שנה״ 6. כלומר הם יהיו בגלות.

״גלות״ הכוונה שתחילה הם נכללים מהאגו הגדול שנסתר בינתיים, לאחר מכן מתקנים אותו ואז מגיעים לפסגה, למטרת הבריאה. כדי להיות ממש בכוח הטוב, הגדול, של השפעה ואהבה כמו הבורא, לפני כן יש להתכלל מכוח הרע. זאת ״גלות מצרים״, גילוי הרע. כך קרה בהיסטוריה לקבוצה שיצאה עם אברהם מבבל לארץ כנען, לאחר מכן עם האבות, יצחק ויעקב, וכעת עם יוסף, ירדו למצרים, ובהמשך היציאה ממצרים עם משה ולאחר מכן עם יהושע.

כך קורה גם בכל אדם ואדם, לפי החוק שכלל ופרט שווים. על כל אדם, בין אם הוא רוצה ובין אם לאו, לתקן את עצמו או בגלגול הזה או בגלגולים הבאים. עליו לעבור אותו תהליך. יש לאדם רע מועט והוא כלל אינו מזהה אותו כרע, הוא חי וחושב שהכול בסדר. פתאום הוא מתחיל להרגיש ״רעב״, להרגיש שלא טוב לו בחיים. כיום אפשר לראות את הייאוש כמעט בכל העולם, אין במה להחיות את הנפש, אין טעם לחיים, וזה מה שדוחף את האדם לרדת למצרים.

״לרדת למצרים״, הכוונה שהאדם מתחיל לעסוק יותר לעומק ברצון האגואיסטי שלו, עד שהוא רואה שגם ב״מצרים״ יש תקופות. התקופה הטובה היא כשהוא מתחיל לעסוק בזה, כמו במאה העשרים, לפחות חצי מהמאה העשרים עברה בהתפתחותה של האנושות. חשבנו שאנו נמצאים בקו ישר של התפתחות מהכוכבים ועד אין סוף. חשבנו שניסע לפלנטות אחרות ונגלה חיים במקום אחר. ופתאום אנחנו מגלים שאיננו רוצים דבר. הילדים עסוקים בפלאפונים, ואין להם את אותן שאיפות גדולות שהיו בתקופת ההורים שלהם.

הגענו לשובע מסוים בהתפתחות החומרית, הפרות הקדושות או ה״שיבולים״, הכול הולך ונגמר. שבע שנות שובע עומדות להסתיים ואחריהן מגיעות שבע שנות רעב. כך האדם נכנס לגילוי האגו שלו, זה מה שאנחנו מגלים כיום. האדם נקלע למשבר גדול, ורואה שאינו יכול להתקיים עם הפרדיגמה הישנה שהייתה לו בחיים. אינו יודע במה הוא יכול למלא את עצמו. ״שבע שנים״, הכוונה היא למידה שלמה, שהאגו מאפשר לו, ש״פרעה״ יכול לתת לו ליהנות מהכול.

לאחר מכן מגיעות שבע שנות רעב והוא אינו יודע מה לעשות ולאן לברוח. שבע שנות הרעב מושכות את האדם עמוק יותר לתוך האגו, כי הוא אינו יודע על ידי מה להתקיים. לכן בצורה אלגורית, כולם באים למצרים, ובלית ברירה אפילו מוכרים את עצמם לעבדים תמורת אוכל. את הסיפור שהתורה מספרת לנו על התהליך שעוברים האדם וכל האנושות, אפשר לראות גם במציאות של ימינו. מה שעבר בתקופה ההיא על עם ישראל בלבד, עובר כעת על כל האנושות ועַם ישראל. כי מה שעשינו בגלות מצרים, ביציאה ממצרים ובבניית בית המקדש, לא היה אלא תיקון חלקי של העולם, של אותם האנשים או אותן הנשמות שיצאו מבבל יחד עם אברהם.

לאחר שבני ישראל יצאו ממצרים והגיעו לפסגה הרוחנית שלהם, לבית המקדש הראשון, הם כבר התחילו להידרדר, להישבר. מפני שעדיין עליהם לתקן גם את כל יתר הבבלים שבינתיים התפזרו בכל היבשות. לכן, אותה קבוצה שעברה את גלות מצרים, תיקנה את כל האגו, את כל היצר הרע, על ידי ״המאור המחזיר למוטב״, תוך שימוש בתורה במשך ארבעים שנה, הגיעה לארץ ישראל ובנתה את בית המקדש. לאחר מכן עליה לתקן את יתר העולם. לכן הם נשברים, כדי להתכלל עם כל העולם. אבל לאחר שהם נשברים, עליהם לעבור שוב את אותו תהליך עם כל העולם.

הם עוברים את אותו תהליך, בכך ששוב יהיה רעב בארץ מצרים, כלומר באגו. אלא שלא כמו בעבר, שעם ישראל היה ממש במצרים, כיום ״מצרים״ הכוונה לכל העולם שרוצה להתקדם רק באופן אגואיסטי. זה מה שנקרא מצרים, ״מיץ רע״, הריכוז של כל הרע. כעת אנחנו מגיעים לזמן הזה, היו שבע שנות שובע ועתה מתחילות שבע שנות רעב. אנחנו כבר נמצאים בתקופה זו, אלא שעדיין איננו מרגישים שאכן באמת זהו מצב מסוכן מאוד, שיגרום לחרדות ולחוסר מענה לשאלות.

כל זה קורה מפני שיש בתוכנו כמו שהיה אז, כוח מיוחד שנקרא ״יוסף״, שדוחף את כל ההתפתחות הזאת. זה נקרא ״יוסף הצדיק״, ״יסוד״, ״צדיק יסוד עולם״ 7. הוא שמביא את כל העולם להתפתחות, לצדק, ליושר, ל״קו האמצעי״. זה מה שקרה אז וזה מה שיקרה כיום. עלינו להילחם, להתמודד עם ״פרעה״. עשינו כבר דַי, בנינו את ״פיתום ורעמסס״. אנו רואים כבר את ה״מכות״ שנוחתות בעולם, וכעת זה תלוי בנו כיצד נעבור אותן. כלומר התהליך ממשיך מהפרשה הזאת לפרשות הבאות, עלינו לראות בכך ש״מעשה אבות סימן לבנים״.

לכן גם כיום, אנחנו עדיין צריכים שיתגלו ״כוח יוסף״ ו״כוח משה״. כי הכול זה המשך של אותו קו, רק בדרגות גדולות, גבוהות ונעלות יותר. בינתיים העולם ניכר בייאושו ובחוסר היכולת שלו להתמודד עם המצב. הוא מרגיש שאינו מסוגל לחיות עם המערכת הגלובלית שמתגלה. עלינו לגלות את התפקיד שלנו כלפי העולם, כמו יוסף או כמו משה, ולהביא אותו לתיקון.

אנחנו רואים אילו תהליכים עלינו לעבור כדי להתכלל בתוך מצרַים. גם אם אדם נכנס באופן ישיר כמו יוסף, אין זה פשוט. הוא מגלה את מצרַים כבית סוהר, כמקום נורא. עד שהוא מתחיל לגלות שדווקא דרכו אפשר לעבור את האגו שגדל, שחייב לגדול דווקא במצרים. לכן זה מה שעשינו, כבר היינו במצב הזה. חלק מעם ישראל נמצא בינתיים בארצות הפזורה, בגולה, ומבצע שם את התפקיד. והחלק שנמצא בארץ ישראל, הוא החלק המתקדם יותר כלפי הרוחניות. אבל בתמונה רחבה יותר, כולם בית יעקב, ועל כולם להמשיך.

 

כבר לפני יותר משבע שנים, דיברת על כך שיהיה משבר. לא רק בתחום הכלכלה, אלא בכל המישורים. אפילו תיארת זאת ונפגשת עם מדענים, עם שועי עולם ועם מנהיגי מדינות שונות, וכולם התעלמו ממך.

סיפרתי ל״פרעה״ מה יהיה.

 

כן, אבל הוא לא שמע, ובסיפור על פרעה, הוא שמע והתכונן גם באופן פנימי וגם באופן חיצוני. כעת אנחנו לאחר שבע שנות השובע, ואף אחד לא התכונן אליהן. אולי כבר מאוחר מדי, ואין מה לעשות? אולי משום שלא התכוננו מגיע המשבר?

אני קורא במקומות שונים באינטרנט, על כך שיש לאגור מזון ולהכין את עצמנו, כי באמת יכולה להיות תקופה רעה.

 

זה לא מאוחר מדי?

הכול תלוי עד כמה האנשים ישמעו על התפקיד שלנו ועל התפקיד שלהם. עד כמה הם ירצו לצאת מ״מצרים״, כי כיום כל העולם חייב לצאת מהאגו שלו. איננו מתקנים רק את החלק ששייך לנו ועוברים הלאה. אלא אנחנו, כחלק ששייך ל״גלגלתא ועיניים״, לכלים דהשפעה, רק ״טובלים״ את עצמנו ב״מצרים״ ומוציאים את החלקים שנמצאים במצרַים, ועוברים הלאה. והמצְרִים בעצם נשארים.

על ידי כך אנחנו מתקנים את מה שיצא איתנו, מה שנדבק אלינו כביכול בעת שהיינו במצרים, כמו מנשה ואפרים, שהם מאסנת המִצְריָה, וגם משה שהתחתן עם הבת של יתרו.

אלה הסמלים שעלינו לקחת איתנו, זה כל האגו שעלינו לתקן, ועל ידי כך אנחנו מתקדמים. אפרים ומנשה הופכים לאחר מכן להיות לסמל ההתקדמות, הם מקבלים ברכה מיעקב. ולכן כך אנחנו עוברים את המצבים.

אף על פי שהעולם כביכול אינו שומע, הוא מגלה. העולם אינו יכול לגלות מראש את מה שהמקובלים מגלים, כי להם יש את התורה, את חכמת הקבלה. הם רואים את כל התהליכים האלה, הם עברו אותם בעצמם, בפנים, לפי החוק ״כלל ופרט שווים״. הם בעלי ניסיון, ולכן מזהים מראש את הדברים. אין זו נבואה, גם לא גילוי עתידות, אלא פשוט מתוך הניסיון הפנימי. זאת, בדומה להורים שמעבירים לילדיהם את הניסיון שצברו בחיים.

לפני כשמונה שנים דובר על כל התהליך שאנחנו עוברים, בשנת 2004 דובר על כך גם במפגשים בינלאומיים שונים, אמנם אז איש לא הקשיב, אבל הם עוד יגלו מה עומד לפניהם. כלומר את מה שמובן, מה שרואים. עלינו רק להפיץ את החכמה כדי לקשור את הדברים יחד.

לדוגמה, נניח יש לי שלוש כוסות, ועליי להראות את הקשר בין שלושתן, איך כוס אחת תלויה בשנייה ובשלישית, באיזה תהליך עוברים מאחת לשנייה, לשלישית. כיצד הן משפיעות זו על זו ולהפך. עלינו להראות את השיטה עצמה, כיצד לקרוא את מפת העולם החדש, המקושר.

העולם אינו מסוגל לקרוא אותה, מפני שהגישה שלו היא עדיין הגישה הקודמת, האגואיסטית. עם זאת, כיום הוא מגלה את המצב שבו הוא נמצא, אבל לא את הסיבה והתוצאה ממנו, ומה עליו לעשות בהתאם לכך. העולם נמצא בחוסר אונים, ואנשים בעלי עמדה גבוהה מודעים לכך, וגם כלי התקשורת מדווחים על כך.

 

במשך שנים רבות גם מי שידעו ניסו להשתיק זאת, אפילו המדענים.

כן, הם אמרו, ״אנחנו לא מדברים על כך״. גם סירבו לכתוב ספרים בטענה ש״אסור לנו לכתוב על זה״. בגילדה של הפילוסופיה בארצות הברית אמרו ״אצלנו אסור לדבר על המשבר. אין משבר, איננו יכולים להשתתף בכתיבת ספר על כך״.

 

למה שעכשיו הם ישמעו?

ככל שמרגישים חוסר אונים כך שומעים יותר. גם פרעה קורא לכל החכמים שלו, לכל מגלי העתידות, לכולם, אולם אף אחד לא יכול לפתור את החלום. והחלום מדאיג אותו מאוד, גם בדרגת החי וגם בדרגת הצומח, הפרות, השיבולים והתבואה, הכול הולך כביכול לקרוס, כל הציוויליזציה, כל ״מצרַים״, שזה כל העולם.

אם יתגלה כיום ״שר הטבחים״, ״שר המשקים״, שהאחד ילך לתלייה והשני יגלה שיש יסוד, ״יוסף״, ״קו אמצעי״. אז יתגלה שיש יסוד לעולם וממנו אפשר לקבל את כל הישועות. ואז האגו הגדול שרואה שהוא נמצא בחוסר אונים, יסכים לכך שיבוא היהודי, ״יוסף״, ה״יסוד״, ויכוון את כל העולם לכיוון הנכון.

 

השאלה באיזה מחיר, כי לא ברור למי פונים, רוב האנשים כיום עסוקים בלחגוג, זה לפחות מה שהם משדרים.

״אכול ושתה כי מחר נמות״, כי כך איננו חושבים על מחר.

 

זה אפילו נעשה לא מבחירה. אני קורא על כך שמשכירים מקטורן משובץ יהלומים או קונים אייפון משובץ יהלומים, ועוד כל מיני דברים במאות אלפי דולרים. אנשים כביכול חוגגים, אינם מרגישים שעומד לקרות משהו.

זה כדי להסתיר את הבעיה.

 

תן לי רק ליהנות ולא לחשוב על כלום.

זה מה שהם עושים. כולם נמצאים בצרה אחת, כולם יודעים זאת, אבל גם העם יחד איתם. אם כן, איזה רע יש לגלות? תהליך של גילוי הרע קורה עכשיו. בגילוי הרע, אין הכוונה שעל הרע להתגלות, אלא גילוי הסיבה לרע.

 

מה עלינו לגלות, מה צריך להסביר כיום לאנשים?

צריך להסביר שהאגו שלנו באמת עומד לחסל אותנו, הוא ממש לא נותן לנו לחיות. עלינו לתקן את עצמנו, לשנות את עצמנו, לשנות את האופי של האדם, את יחס האדם לעצמו, לטבע, לדומם, לצומח, לחי, לאקולוגיה, את היחס בינינו. להביא את עצמנו לחיבור, כי אי אפשר לחיות בעולם גלובלי באופן שאתה דואג רק לעצמך ורוצה לנצל את כולם. על כל הדברים האלה להתגלות, כי מכאן נובע חוסר האונים. אם לא נתקן עצמנו בהקדם, הבעיה לא תהיה ממה נחיה או מה נאכל, כי פשוט ניכחד מהעולם, מכדור הארץ.

 

כיום מתפרסמים מאמרים רבים שמדברים על כך. יש מאמר שמציין שאדם עשיר הוא לא מי שיש לו כסף, להפך. נאמר בו ש-47 אלף דולר מספיקים לאדם כדי לחיות במשך שנה. מאמר נוסף שהתפרסם טוען שככל שיש לאדם יותר כך הוא אומלל יותר.

נכון.

 

כלומר כדי להיות מאושר צריך שיהיה בסיס מסוים, שממנו לא יהיה יותר או פחות.

לומדים על כך בחכמת הקבלה, כי בלי חיסרון אין מילוי. אם לא חסר לאדם כלום, אז נעלם לו הכלי ליהנות. אדם חייב להיות קצת רעב כדי לאכול, קצת עייף כדי לישון וליהנות מהשינה וכן הלאה. כך גם אם יש לך חשבון פתוח בבנק אינך יכול ליהנות. נניח אדם מתכנן בעוד חודש לנסוע לטיול, כל החודש הוא מחכה לכך, ונהנה לפני הטיול יותר מאשר בטיול עצמו.

 

כיצד מעבירים זאת לרמה הרגשית?

הבעיה היא שהאדם אינו יודע כיצד לנהל את האגו שלו. זו כל חכמת הקבלה, החכמה כיצד לקבל, כיצד לא לסתום את החיסרון, את הרעב, את הצימאון, כך שייהנה מהחיים. עליו קצת להחזיק, קצת לתת, ״לשחק״ עם האגו שלו. לכן, חכמת הקבלה אומרת, שהחכמה היא כיצד לקבל. האגו נשאר, אבל האדם ״משחק״ עִמו כמו עם מסך, קצת פותח, קצת סוגר, כמו מפלרטט עם עצמו.

באופן זה, האדם נמצא כל הזמן בתענוג, אבל רק כשהתענוג בא יחד עם הרגשת החוסר, הוא באמת מורגש כתענוג. ככל שחסר יותר, כך יורגש יותר התענוג. כשאנחנו מגיעים להנאה ב״קו האמצעי״, ויש לנו כל הזמן חיסרון בכלי המצומצם ותענוג למעלה מהכלי, אזי יש לנו תמיד תענוג אינסופי והוא לעולם לא נעלם. האנושות אינה מבינה כיצד לעשות זאת, כיצד לבנות בתוך האדם יכולת פסיכולוגית ליהנות מהחיים באופן בלתי מוגבל, חיים שהם למעלה מהמוות, למעלה מכל ההגבלות. בחכמת הקבלה לומדים כיצד לעשות זאת.

 

מה זה ״קו אמצעי״? נניח אני אדם פשוט, שלא מכיר את חכמת הקבלה, ונתת לי לבחור בין 47 אלף דולר ל-470 אלף דולר, הסבר את השלבים.

אתה לוקח 470 אלף דולר?

 

ברור שאני לוקח אותם.

בזה אתה הורג את עצמך, הורס.

 

איני מרגיש את זה. מכרו לי את החלום הזה, שעם ה-470 אלף דולר ארגיש בטוח, יהיה לי ביטחון ואיהנה בחיים. אך אם אנו מדברים על חכמת החיבור, אני מבין שאם אקח את ה-47אלף דולר יהיה לי טוב יותר.

אינטגרלי הכוונה שלא רק אתה, אלא כל הסביבה שלך, כולכם מקבלים חינוך, ואז אתם לומדים מה זה נקרא להיות ב״קו האמצעי״, כל הזמן ליהנות. כלומר שכל הזמן יהיה חסר לך קצת. כמו הפתגם האנגלי שאומר, ״כשאתה קם מהשולחן, אתה צריך עוד לרצות לאכול חתיכת לחם״.

כלומר אתה חייב לדאוג שיהיה לך חיסרון, כי המילוי מורגש רק לפי מידת החיסרון. לכן חכמת החיבור קודם כול מלמדת את האדם כיצד להגיע למצב שבו הוא כל הזמן שמח, כל הזמן ״שבע״, וכל הזמן יחד עם השׂביעה, הוא רוצה ליהנות באמת. אלו דברים שכביכול סותרים זה את זה, לכן זה נקרא ״חכמת הקבלה״. זו שיטה אגואיסטית מאוד. היא ממלאת לך עד הסוף את הרצון, אבל בתנאי שאתה רוכש קודם כול את השיטה, שאתה לא הורס את הרצון.

כיום, הרסנו את הרצון. האנשים נמצאים בייאוש, אין לאדם טעם בחיים. מי שרוצה ליהנות, אינו יודע ממה. עם זאת, אנחנו יכולים להגיע למצב שלא יחסר לאף אחד שום דבר, וכולם ייהנו ללא הגבלה.

 

לדוגמה, נניח ששמעתי על הקרנבל בברזיל ואני רוצה מאוד לנסוע לשם, בשבילי זה הרצון עכשיו, זה התענוג. כיצד אני שולט על האגו? זה הרי שולט בי. אני חושב על זה כל הזמן, בעבודה, בבית, בכל מקום.

אינך עושה עם זה כלום, רק אומרים לך שכדי לנסוע לשם עליך לעשות עבודות מסוימות למען הזולת, למען האנושות, למען החברה. תעשה את זה יחד איתם, וסעו כולכם יחד. תתקן את הדברים שעליך לתקן, ותקבל את ברזיל, תעשו קרנבל, שם, כאן, לא חשוב היכן. כלומר אתה נמצא כל הזמן במצב שאתה כבר יודע מראש, אתה מרגיש מראש, מה יהיה לך. אתה כבר חי את זה.

כשאנחנו מדברים על האור העליון, הוא מגיע אלינו ומראה לנו את ״העולם הבא״. העולם הבא, אין זה אומר שאני מקבל אותו, אלא שאני אראה אותו כשאגיע אליו, אך מה שאני מרגיש ומקבל כרגע, בתוך הכלים שלי, מה שמתגלה, נקרא ״העולם הזה״, וכך האדם חי. הוא חי כל הזמן באופן כזה. בכלים הנוכחיים שלו יש לו אור פנימי, שנותן לו את הרגשת העולם הזה, אולם זה כבר העולם הרוחני, לא העולם שלנו, וכל הזמן מאיר לו העולם הבא, האור המקיף.

 

אולי כדאי לי בכלל לא לנסוע לברזיל, אלא רק לחשוב עליה שנה-שנתיים, כך שאיהנה רק מלחשוב עליה.

לא, כי העניין הוא לא בנסיעה, אלא בכך שכל הזמן טוב לך. אולם מה שיהיה לעומת מה שיש, זה הרבה יותר טוב, כך אתה נמצא כמו ילד לפני איזו הרפתקה.

את ה״כלים״ האלה עליך לשמור, זו פסיכולוגיה. עליך לשמור על ה״כלים״ של העתיד, שכל הזמן תהיה בהם הארה קטנה, ואז זה ימשוך אותך וייתן לך תענוג לחיות.

 

בעבור זה אני עובד כל החיים ומתאמץ?

חכמת הקבלה אומרת, ״עולמך תראה בחייך״. 8 אתה נהנה כאן, ובעתיד עוד יותר. כלומר אתה תהיה תמיד שבע, ובכל זאת רעב לצורה הבאה.

 

חכמת החיבור מדברת על הקשר בינינו, על החיבור בינינו. לדוגמה, יש מצב שמישהו רוצה לנסוע לבד לברזיל, הוא חושב על כך, ופה מסתיים גם הרצון שלו. מצב אחר שבו שניים רוצים לנסוע יחד לברזיל, האם יהיה משהו אחר בקשר ביניהם?, איך זה שלבד אף פעם לא נוכל למלא את הרצון עד הסוף, אלא רק יחדיו. מה יש בקשר בינינו שיש בו יותר הנאה, והוא לא ״סותם״ את הרצון?

אנו רואים שגם לטיולים אדם אינו נוסע לבד. אין זה משום שהוא צריך עוד מישהו ליתר ביטחון, אלא משום שכך הוא יכול ליהנות מהכלים של הזולת. בדומה לכך, כאשר הילד שלי נהנה, גם אני נהנה. כאשר החבר שלי נהנה, אם הוא חבר שממש מחובר אליי, גם אני נהנה, ולהפך.

כאשר יש מישהו לידך, שהוא קרוב אליך ונהנה, יש לך הארה ממנו. גם אתה נהנה. כך אנחנו מתקדמים. לכן, אם אתה בקשר עם כל האנושות, גם אתה יכול ליהנות, משום שהם נהנים.  כלומר ההנאה הקטנה ביותר שיש לכולם, ההנאה הרגילה מהחיים, מוסיפה לך מאוד.

 

מדוע זה לא ״סותם״ לי את הרצון? כלומר היינו יחד ונהנינו ואנחנו גם נזכרים בהנאה, אבל לאחר מכן, חוזרים לחיים.

הכלים הקטנים שלך יכולים ״להיסתם״, הכלים הפנימיים, אבל מאחר שאתה נכלל כל הזמן מאחרים, ומכל האפשרויות, אתה כל הזמן נמצא בהתקשרויות אחרות, כמו גלים בים, הכול נמצא בתנועה. אתה כל הזמן מקבל כלים חדשים שמאירים עליך, וכך אתה כל הזמן נהנה ממה שיש לאחרים.

 

כלומר אני נהנה מרצונותיהם של אחרים. לעומת זאת, הרצון שלי קטן מאוד, אם הוא מתמלא הוא מיד ״נסתם״, וכשאני מתחיל ליהנות מרצונותיהם של אחרים, אז בעצם מצאתי את הנוסחה כיצד להיות בהנאה תמידית.

כן. וזה נקרא שהגעת ל״עולם הנצחי״.

 

התחלנו במצרים, עברנו לברזיל ולכלכלה העולמית, כיצד אפשר לסכם את הפרשה?

אם אנחנו אוחזים בנקודת ״יוסף״, ב״יסוד״, ואיננו מתכוונים לשבור את הרצון לקבל שלנו, את הכלים לקבל שלנו, אבל מצרפים אליו גם רצון להשפיע, כך שיוסף בדיוק באמצע, בין שני הכוחות האלה, קבלה והשפעה – אנחנו מקבלים את הצורה שנקראת ״יסוד״, ״צדיק יסוד עולם״, בכך אנחנו יכולים לבנות את העולם המתקדם שלנו.

לאחר שאנחנו עוברים שבע שנות שובע ואחריהן שבע שנות רעב, מתגלה באמת ״יוסף״, אותה נקודה שיכולה לאגור בתוכה, הן את כל הכלים דקבלה והן את כל הכלים דהשפעה, משבע שנות השובע ומשבע שנות הרעב, הן בדרגת החי והן בדרגת הצומח, כדי ״להאכיל״ את האדם שבנו, מהבשר ומהתבואה. כך אנחנו גדלים באופן מאוזן, ויכולים להתקדם לשלב הבא.

בשלב הבא, כשיש לנו כבר כלים גדולים ביציאה ממצרים, אנחנו כבר עוזבים את ״פרעה״. לקחנו ממנו את הכלים, ואנחנו הולכים ״בקו האמצעי״, לשלב גבוה יותר, שזה גילוי הבורא לנברא, שנמצא במעמד הר סיני. זה כבר השלב הבא של האנושות.

 

מה היית אומר כיום למנהיג עולם כלשהו?

עליו לחפש את ״יוסף״ בעולם שלנו, בקרב העוסקים בחכמת הקבלה, אלו שרוצים לממש את השיטה ממש בתוכם. הם יודעים את תכנית העולם ואת התהליך שעלינו לעבור, ועליהם להיות כמורי דרך לכל העולם. זה ״יוסף״ שלנו.