top of page

פרשת "כי תצא"

(דברים כא, י – כה, יט)

 

 

 

 

פרשת ״כי תצא״ היא פרשה המורכבת ממצוות רבות, ציוויים רבים. כבר בפתיחה נאמר ״כי תצא למלחמה״ 1. מדובר על כך שאם איש ישראל פוגש ב״אישה יפת תואר״ במלחמה וברצונו להתחתן איתה, אזי יש לכך הגבלות ותנאים רבים.

בהמשך מדובר על היחס השלילי לבן סורר ומורה, מעין נער מתבגר, שגוזל ומתהולל. מצוות ״השבת אבידה״, הדנה במקרה שבו אדם מוצא אבידה או רואה בהמה של חברו תועה בשדה, הוא מחויב להחזיר אותה לבעליה. מצוות ״שילוח הקן״ שהשכר עליה, ״למען ירבו ימיך על פני האדמה״ 2.

עוד מובא האיסור ללבוש שעטנז, בגד שארוג מצמר ופשתים יחדיו. איסור להתחתן עם ממזר, בן ישראל שאינו טהור צריך לצאת מהמחנה, להיטהר ולחזור חזרה. איסור הלוואה בריבית לישראלי וכמו כן, דיני גירושים, כל מה שקשור לגירושים, מה צריך להיות כתוב בכתב הגט, וכן שהוא צריך להינתן לידי האישה. מדובר על אדם ישראלי שמתחתן, מיד לאחר מכן הוא פטור מכל עבודה בצבא ועליו לשמח את אשתו במהלך השנה הראשונה לחייהם.

בסיום הפרשה מוזכר נושא של מחיית זכר עמלק, משום שעמלק פתח במלחמה עם בני ישראל במדבר, בהיותם לא מוכנים.

 

מדובר על אוסף של מצוות שנראה כביכול שאינן קשורות זו לזו, האם יש קשר ביניהן?

הכול מתרחש לפי אותו תהליך, ״בראתי יצר רע״. כל המצוות האלה ובכלל מצוות, הן תיקון של הרע באדם. הרע שהוא האגו שלנו או ״גופו של אדם״ או הנשמה המקולקלת שיש לנו, מה שנקרא ״בראתי יצר רע״. עלינו לתקן את הנשמה על ידי ״המאור המחזיר למוטב״. התיקון נעשה על ידי לימוד בכוונה למשוך את האור שנמצא בתורה, שטמון בתורה ונמצא בהסתר. אם האדם מתכוון לתקן את עצמו, הכוח שנסתר בתורה מופיע, פועל על הלומד ומתקן אותו, כך שהאדם מתחיל לגלות את הרע שבו יותר ויותר.

מלכתחילה עלינו לגשת לתורה עם ההרגשה שעלינו לשנות משהו בתוכנו. לכן כתוב, ש״ניתנה תורה לאנשי לבב״ 3, למי שמרגיש שלִבו הוא ״לב אבן״. הבורא ברא בו יצר רע ועליו להיתקן, לכן הוא זקוק לתורה. כשהוא לומד תורה בכוונה להיתקן, הוא מתחיל לגלות את הרע שבו עוד יותר, כי מדובר על התפתחות האדם. ככל שהאדם מפותח יותר, כך הוא מכיר יותר את הרע שבו. במידה שהוא מכיר את הרע שבו, באותה מידה הוא רוצה לסלק את הרע הזה מקִרבו.

לכן כל ההבדל בין הבריות הוא רק במידת הכרת הרע שבהן. ככל שהברייה מפותחת יותר, האדם מפותח יותר, כך הוא דוחה את הרע ממנו ומתקדם יותר. בהתחלה הוא רק דוחה את הרע, לאחר מכן הוא מתחיל לשנוא אותו עד כדי כך שאינו מסוגל לסבול את האגואיזם שלו גם במידה הקטנה ביותר. זה נקרא שהאדם עושה צמצום על עצמו, הוא אינו מסוגל ואינו רוצה להשתמש ברע שבו, כך באותה מידה מתפתח בו גם רצון לעשות טוב לזולת. הוא מתחיל לעשות טוב לזולת, לאנשים הקרובים, לחברים בקבוצה, לחברים שאיתם הוא לומד ויחד הם מושכים את ״המאור המחזיר למוטב״ לעולם כולו, לכל האנושות.

כך מתקדמים בהדרגה משנאה כללית ממצב ש״בראתי יצר רע״, למצב שמגלים את התורה כתבלין ״בראתי תורה תבלין״, תבלין שמתקן את יצר הרע, עד שמגיעים לאהבת הזולת, ודרך אהבת הזולת לאהבת ה'. מי שמשתמש בתורה באופן נכון כמו שכתוב, ״בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין״ 4, מתפתחת בו אהבת הזולת, ורואים עד כמה הוא מוכן לוותר על הכול רק כדי לגרום טוב לזולת. זה בעצם התהליך שעלינו לעבור.

במידה שבה אנחנו מגיעים לאהבת הבריות וממנה לאחר מכן לאהבת ה', לאהבת כוח ההשפעה, לדבקות בכוח ההשפעה והאהבה, כך אנו מתחילים לגלות את המציאות האמיתית, מה שנקרא ״העולם העליון״. הוא נקרא ״עליון״, מפני שאנו מעלים אותו, מעלים את דרגת ההשפעה כך שתהיה מעל דרגת הקבלה שבנוּ, עד שמגיעים למטרת הבריאה שהיא דבקות בו. על ידי לימוד התורה אנחנו תחילה מגלים מהקל לכבד את הרע, ולאחר מכן מתקנים אותו בהדרגה לטוב.

לכן אנו חושבים שהאדם נברא כדי לקבל כל טוב, אם הבורא הוא טוב. חכמת הקבלה מסבירה שאין זה כך, ההשגחה היא השגחה מטרתית. היא דוחפת אותנו תמיד קדימה כדי שנתבגר, כדי שנתקן את עצמנו, כדי שנכיר את כל המציאות המגולה והנסתרת, ונרגיש את הכוח העליון שמחזיק את כל המציאות, זה שברא אותנו ומעביר אותנו דרך כל אותם השלבים בהתפתחות שלנו.

אמנם הבורא הוא טוב ומיטיב, זה כתוב באופן מיוחד מאוד, ״הרי שברא את הבריות, רק כדי להטיב להם״ 5, כלומר כדי להיטיב, אבל הטוב מתגלה רק בסופה של ההתפתחות שלנו. כי אנו מתפתחים באופן הדרגתי, איטי, בפעולות של קודם ונמשך, סיבה ומסובב. כך שמתוך ההתפתחות הזאת נלמד מי אנחנו, מה היא המציאות, מי הוא הבורא. וכך בהדרגה אנחנו משיגים ונכללים בכל המציאות, היא נכללת בנו, ואנחנו מסוגלים להרגיש את כל הטוב שהוכן לנו מלכתחילה.

 

כלומר את ההרגשה וההגדרה של ״טוב ומיטיב״ נוכל להכיר רק בסוף הדרך?

רק בסוף הדרך. בעל הסולם מתאר זאת כפרי שגדל על העץ, בהתחלה הוא קטן ומר, לאחר מכן הוא מתפתח ועובר שלבים חמוצים יותר, הוא פרי בוסר, אפילו רעיל, עד שהוא מגיע לגמר בישולו ואז הוא יפה, מתוק, בריח טוב וכן הלאה. כך גם אנחנו, שונים מאוד בתחילת ההתפתחות לעומת הסוף, כמו הפרי על העץ.

אם נתבונן על תינוק שנולד, נראה שהוא אינו מוכן בכלל לחיים, גם לאחר שנה. אם נסתכל על בהמה, לאחר שנה היא כבר גדולה ומוכנה לכל דבר. האדם בצעירותו הוא עדיין קטן ואינו מבין דבר, רק לאחר שלבי התפתחות רבים, הוא משיג את הבהמה בהתפתחות ומגיע לדרגות גבוהות הרבה יותר ממנה.

כך גם ברוחניות, אמנם אנחנו הולכים בדרך ארוכה, אך עלינו להתאזר בסבלנות, ולקצר את הדרך על ידי לימוד נכון, למשוך את המאור שיתקן אותנו ואז נגיע למטרה שהיא להרגיש באמת את הטוב ומיטיב.

 

כיצד כל זה קשור לכל המצוות בפרשה, כמו למשל במלחמה, אם אישה שבויה מוצאת חן בעיני אדם והוא לוקח אותה, זה נשמע סיפור יפה, כיצד זה קשור להתפתחות שלנו?

אם הגדרנו שכל הטבע הוא רצון לקבל אגואיסטי, מקולקל, שניתן לנו מלכתחילה, כי ״בראתי יצר הרע״, אזי מדובר רק על כך. התורה מדברת רק על כך.

כל הסיפורים והפרשות מתארים את דרך ההתפתחות שעל האדם לעבור. התורה מספרת לנו זאת כהוראה, כיצד עלינו להתפתח שלב אחר שלב. בכל פרשה ופרשה החל מ״בראשית״ ועד המילה האחרונה ״ישראל״ בתורה, בכל המילים, בכל הסיפורים כביכול, טמון רק תהליך, שלבי ההתפתחות, שלבי תיקון הרע שבנו. כך גם כאן, עלינו לראות את ההוראה כאילו היא מופנית כלפי כל אחד מאיתנו. כתוב על השלבים שכל אחד מאיתנו צריך לעבור, ומה עלינו לתקן שלב אחר שלב בתוך האגו, ברצון לקבל שלנו.

לכן לאחר קבלת התורה, אנו רואים שכל פעם אנחנו מתקנים רצון לקבל שמתגלה באופן גרוע יותר. בפרשה זו אנחנו נמצאים בשלב האחרון של התיקון, תיקון דרגת ה״מדבָּר״, זו הכניסה לארץ ישראל. כלומר מה עוד עלינו לדעת ומה עוד עלינו לתקן כדי להיכנס לארץ ישראל. ״ארץ ישראל״ זה רצון שמתוקן כולו ״ישר-אל״, ישר לבורא, מצב שבו כל הרצונות כבר מתוקנים כדי לעבוד בהשפעה לבורא כמו שהוא משפיע לנו, ואז מגיעים לדבקות.

מדובר כאן על השלבים האחרונים, על הרצונות הקשים ביותר שעלינו לתקן. קשה מאוד לתאר אותם בתיקון האמיתי, ולא כהצגה עממית כביכול בעולם הזה. ״כי תצא למלחמה״, מדובר על מלחמה באגו. האדם יוצא להילחם באגו, חלק מהרצונות הוא הורג, כי בינתיים אינו מסוגל לעבוד איתם בצורה שבה הם קיימים. לאחר זמן הוא מתקן אותם, אבל בינתיים הוא הורס אותם ולא מתקן אותם.

חלק מהרצונות הוא לוקח ב״שבי״, כלומר מכניס אותם תחת השליטה שלו, כי הם כבר פועלים לטובת הכוונה על מנת להשפיע לזולת ולבורא. לעתים האדם מוצא שם רצון מיוחד כלשהו, ״יפה״ על אף שאינו מתוקן, אבל יש בו חן. ״חן״ הכוונה שהאדם מסוגל לעבוד עִמו בתנאים מסוימים שאינם פשוטים, כי האדם נמצא כאן כביכול בבחירה חופשית. לכן אומרים לו, אם אתה לוקח את הרצון הזה, כמו ״אישה יפת תואר״, ודאי שאין מדובר על אישה אלא על הנוקבא בגופו, כי הרצון לקבל של האדם נקרא ״אשתו״, זה לִבו, לכן אלו תיקונים שעליו לעשות.

אם הרצון שהאדם מגלה היה רצון שפעל בכוונה על מנת לקבל, כי הוא כובש אותה במלחמה, אזי מדובר על השלבים שעליו לבצע כדי להפוך אותה לכוונה על מנת להשפיע, שתהיה כאשתו. הכוונה שלו תהיה כוונה על מנת להשפיע, והרצון הזה יוכל להצטרף לכוונה הזאת. זה נקרא ״אישה שמצטרפת לבעלה״.

האדם בעצמו יתחיל להבין את הסדר בעולם, כיצד עליו להכין את עצמו ולהרגיש טוב בעולם המתפתח. הוא יבין שלא כדאי לו ללכת כל הזמן בדרך ייסורים, אלא עליו להרגיש בכל דבר שמתפתח את הטוב במקום את הרע. הכול תלוי כיצד האדם מפתח את עצמו. אם זה יהיה בתוך האגו, אזי כל השלבים שנתקדם אליהם יורגשו בנו כשלבים גרועים יותר. הרי אנחנו כבר נמצאים לקראתם, כבר הגענו לשלב האחרון בהתפתחות שלנו.

לכן אם אנחנו פותחים בעצמנו את הערוץ הטוב, את כוח ההשפעה, את אהבת הסביבה, את אהבת הזולת שבתוכם גם נכללת המשפחה, אם האדם רוצה להשפיע דרך הקרובים, דרך הקבוצה ודרך חוג רחב יותר עד לכלל האנושות, אזי יקבל כל שלב ושלב בהתפתחות באופן טוב.

 

על פני כדור הארץ יש כיום שבעה מיליארד אנשים, ומחקרים מצביעים על כך שכדור הארץ סיים את משאביו. בעבר הוא ייצר יותר ממה שצרכנו, ואילו כיום אנחנו צורכים יותר ממה שכדור הארץ מסוגל לייצר.

אם נפחית את רמת הצריכה לרמה נורמאלית, מאוזנת, אם נקבל לעצמנו כמה שאנו צריכים לחיים נורמאליים בלבד, ולא יותר, אזי אפשר להוסיף עוד שבעה מיליארד אנשים לכדור הארץ, ולכולם יהיה דֵי הצורך.

אין צורך להוסיף שום דבר, אלא רק שתהיה חלוקה צודקת. כמו כן, יש להפחית את כל התעשייה שמייצרת דברים לא הכרחיים. אמנם 90% מהאנשים בעולם יהיו מובטלים, אבל אלה מובטלים שבעבודה שלהם כיום הם עושים רק נזק, לכן ״שב ואל תעשה עדיף״ 6.

לפיכך, עלינו לכוון לתיקון האדם. אם האדם יהיה מתוקן, הוא יהיה מאוזן עם הטבע והכול יסתדר. ואין זה חשוב כמה בני אדם יהיו על פני כדור הארץ.

 

בהקשר לפרשה, מה הכוונה ״בן סורר ומורה״?

מדובר על הרצון לקבל שבתוך האדם, שגדל באופן כזה שהאדם אינו מסוגל לשלוט בו. הוא נקרא ״בן״, או ״בת״, בהתאם לסוג הרצון שמתעורר בתוך האדם. ״בן סורר ומורה״, הכוונה היא כלפי ״מלכות״, כלפי ״אבא״ ו״אימא״. מדובר כאן על תיקון הנשמה.

אם כן, מה אנחנו עושים? יש ארבע מיתות בתורה: סקילה, שריפה הרג וחנק, כי עלינו להרוס אותו. מדוע מידה כנגד מידה? כי הרצון לקבל הזה בא מ״לב האבן״ של האדם, הוא עדיין ״בן סורר ומורה״, לכן בינתיים צריכים להרוס אותו. כלומר להרוס את הכוונות שלו על מנת לקבל, זה נקרא שהוא אינו מסכים עם ״אבא״ ו״אימא״.

המושג ״בן״ נקרא רצון לקבל חדש שמתעורר באדם כל פעם. האדם מוליד אותו בדרך שלו, כי עליו לתקן אותו ועל ידו כביכול להתקדם בחיים. זו הדרגה הבאה של האדם. לכן אם הוא רואה שהדרגה הבאה, כלומר הרצון לקבל שגדל בו, מתעורר באופן כזה שהוא אינו מסוגל לשלוט עליו, עליו להמית אותו על ידי הסביבה. עליו להרוס אותו, לא להשתמש בו, זו המצווה הבאה.

 

מה עושים באמצעות הסביבה?

באמצעות הסביבה גורמים למאור המחזיר למוטב לפעול. כמו שהמאור מפתח אותנו ומעורר בנו כל פעם את הרע, כך עלינו להזמין אותו שיתקן את הרע שהעלה, שהוא גילה לנו. אנחנו עצמנו איננו צריכים לעשות דבר מלבד פעולה אחת, להזמין את המאור כדי שיתקן, אחרת זה יהיה קלקול על פני קלקול, ולא נצא מזה. כמו שקרה עם כל הבעיות שהסתבכנו איתם בחיים, כך למשל עם מערכת הבריאות, עם מערכת החינוך וכן הלאה.

כעת עלינו למצוא רק את האמצעי שמועיל, את ״המאור המחזיר למוטב״, אין לנו זמן רב ובלית ברירה עלינו כבר להתחיל ולפעול.

 

כלומר יש לשבת במעגל, לתת כללי דיון, ולגרום לכך שהמאור יאיר, מה הכוונה ״לגרום לכך שהמאור יפעל״?

להסביר כיצד מתקשרים זה עם זה, מדוע אנחנו צריכים את ההתקשרות, על ידי מה אנחנו יכולים לצאת מבעיות, מה גורם לכל הרע שבעולם, מה היא הבחירה של האדם? צריך להעלות את המודעות, כשמתחילים להתווכח, מתחילים למצוא תשובות על השאלות המהותיות.

מצד אחד, יש לדבר על הרע, ומצד אחר, לגרום להם לדבר בסגנון שמאיר ״המאור המחזיר למוטב״, ואז זה יקרה. כך בהדרגה, נראה שתחילה הם מסכימים עם הרע, מסכימים שזה רע, מסכימים שאולי היה טוב להיפטר מחלק מהדברים, אבל הם אינם מסוגלים. האדם כביכול מפסיק להציג את הרע שבו כדבר חיובי, כדבר שמעניק לו כוח, זה נקרא התחלה של ״הכרת הרע״, עד שהוא יטופל, הכול נעשה רק על ידי המאור. אם אדם חושב שהוא הפועל זה רק גורם לבעיה נוספת.

1 דברים כ, א.

2 ״למען ירבו ימיכם, וימי בניכם, על האדמה״. דברים יא, כא.

3 ״ודע כי התורה לא נתנה אלא לאנשי לבב״. הרב יהודה אשלג, הקדמה לספר ״פנים מאירות ומסבירות״, אות י', כתבי

בעל הסולם, עמ' 141 .

4 קידושין ל, ע״ב.

5 הרב יהודה אשלג, ״מהות הדת ומטרתה״, כתבי בעל הסולם, עמ' 398 .

6 שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ח', סעיף ז'.

מקורות
bottom of page