כָּל מַעְיָנַי בָּךְ

 פרשת "שופטים"

(דברים טז, יח – כא, ט)

 

 

פרשת "שופטים" 

״וה' אמר אל אברם, אחרי היפרד לוט״

״מהו ברכה וקללה, בעבודה״

 

 

 

בפרשת ״שופטים״, משה ממשיך בפירוט המצוות לפני הכניסה לארץ ישראל. בתחילת הפרשה הוא מדבר על הציווי למנות שופטים הממונים על פסיקת החוק, ושוטרים הממונים על שמירת החוק. השופטים והשומרים נחוצים להבטחת דין וצדק בעם ישראל. בהמשך הפרשה מדובר לראשונה על מינוי המלך שצריך להיבחר רק מתוך העם, ובהמשך נאסר על המלך להרבות בסוסים, בנשים, בכסף ובזהב. משה מציין גם את האיסור לעסוק בכישוף, ובמקומו לפנות לנביאי האמת. בנוסף מוזכרים ערי המקלט שאליהן יכול לברוח רוצח.

בסיום הפרשה משה מפרט את כללי ההתנהגות של עם ישראל בשעת מלחמה. מפורטת מצוות ״עֶגְלָה עֲרוּפָה״ 1, מצווה שמתרחשת כאשר מוצאים אדם הרוג ולא ידוע מי הרג אותו.

 

כמובן מדובר על תהליך שהאדם עובר בפנים.

כן, מדובר על תיקון האדם, לא על ״עֶגְלָה״, ״עיר מקלט״, ״מלך״ או ״שופטים ושוטרים״, אלא מדובר על פעולות שעלינו לעשות. עלינו לתקן את האדם, ולא את העולם, לכן חכמת הקבלה מסבירה לנו שכל הדברים שכתובים בתורה, מתייחסים לפנימיות האדם.

הבורא ברא רצון אגואיסטי, כמו שכתוב ״בראתי יצר רע״. כלומר בראתי את הרצון הרע האגואיסטי שהוא בסופו של דבר גם לרעת האדם, לא רק לרעת הסביבה שלו. על האדם לתקן את הרצון הזה. הרצון הזה שבאדם הוא רצון גדול מאוד, הוא בעצם הכול. מלבד הרצון האגואיסטי אין לנו שום דבר, מלבד האפשרות לטפל בו ולמשוך אליו את המאור המחזיר למוטב הנקרא ״תורה״.

עלינו להשתדל למשוך את האור המיוחד, ואפשר לעשות זאת רק על ידי לימוד חכמת הקבלה. יש בזה הרבה מאוד בדיקות, כמו מהי חכמת הקבלה, מהו הלימוד האמיתי שלה, כיצד מושכים את ״המאור המחזיר למוטב״, האם האדם באמת עובד על כך ומתקן את עצמו משנאת הזולת לאהבת הזולת, ובכלל לשם מה הוא עושה זאת, האם זה כדי שיהיה לו טוב וגם לאחרים, או בכוונה על מנת להשפיע נחת רוח לבורא? כי זאת המטרה האמיתית הסופית.

יש הרבה מאוד שלבים ודרגות, בהתאם לכך האדם מגיע מהתיקונים הקטנים, הקלים, לתיקונים הגדולים, היותר קשים. כמו הילדים שלנו שגדלים בעולם הזה מהמצב שהם קטנים עד המצב שהם גדולים, כמו שמוסיפים לאדם עוד ועוד בעיות ותרגילים ועליו לפתור אותם כדי להתקדם בחיים, כך אנחנו מתקדמים גם בחיים הרוחניים, הפנימיים.

כך גם קורה במהלך כל ההיסטוריה, כל דור ודור מגיע בגלגול הבא כמו הדור הקודם, אבל הוא חכם יותר, מתקדם ומבין יותר. אנחנו רואים זאת לאורך הדורות, אנחנו שבאים דור אחר דור הגענו למצב שכבר איננו מסוגלים להתקיים כך סתם בעולם הזה, אין לנו יותר בשביל מה להתקיים בעולם הזה, הגענו עד לקצה האגו שלנו, הנקרא ״בראתי יצר הרע״, הוא גדל מאוד.

אנחנו רואים שהרצון שלנו, היחס שלנו לחיים, הורס לנו את החיים, איננו מסוגלים עוד להתקיים, ובכלל מי יודע מה יהיה בעתיד. יש מי שכבר מחשבים מתי עתיד העולם להיעלם. כלומר מתי כדור הארץ ייהרס, האם בעוד חמישים שנה, מאה או מאתיים שנה, או אפילו בעוד עשר שנים.

 

זו רק שאלה של זמן.

כן, האנושות הגיעה למצב לא נורמאלי. אם זה סוף העולם, אז בשביל מה לחיות עכשיו? ״אנחנו נחיה כי אין מה לעשות,״ אנשים אומרים. ״בינתיים נתקיים איכשהו, נמלא את עצמנו בכל מיני דברים קטנים עד שנמות״. כל זאת, בשביל מה? בשביל שנסבול פחות כל עוד אנחנו חיים.

כלומר האדם באמת נראה מסכן ואומלל, הוא לא כמו היצור העליון שמורם מהטבע, אלא דווקא המושפל ביותר. לדומם, לצומח ולחי אין שאלות כאלה, הם חיים לפי אינסטינקטים, לפי פקודות הטבע שבהם, ואילו האדם שנחשב כביכול ״מלך העולם״, הוא באמת האומלל ביותר.

לכן דווקא במקרים אלה מתגלה לנו התורה, חכמת הקבלה, מפני שכנגד יצר הרע כתוב ״בראתי תורה תבלין״ 2, כי ״המאור שבה מחזירו למוטב״ 3. אנחנו כבר יודעים ומקובל בעם ״שהמאור שבה״, זה תורת אור, תורת אמת, שהיא חכמת הקבלה, כי על ידי לימוד חכמת הקבלה, כשאנחנו מושכים את ״המאור המחזיר למוטב״, יש כוח שמתעורר בנו.

בחכמת הקבלה כתוב כיצד אנחנו יכולים לעורר את הכוח הזה על ידי לימוד חכמת הקבלה. הוא מתעורר בנו באופן אמיתי רק על ידי הלימוד של כתבי האר״י, הזוהר ובעל הסולם. אלו הם המקורות האקטואליים הנחוצים לדורנו. לכן, אם אנחנו לומדים את הכתבים האלה באופן נכון, אזי אנחנו מתחילים להרגיש בנו שינויים. אנחנו מרגישים שבאמת הטבע שלנו הוא רע, ואין צורך לתקן דבר מלבדו.

מה אנחנו מתקנים בטבע שלנו? את היחס משנאת חינם לאהבת אחים. מההיסטוריה אנחנו למדים על עם ישראל שגדל בימים ההם, בימי קדם, כולו היה באהבת אחים. אמנם היו גם התפרצויות ומלחמות, אך אלה היו בירורים. כמו שכתוב בפרשת ״שופטים״, הכול נחשב לבירורים, הכול קורה כדי לברר את יצר הרע ולהילחם בו. כלומר גם במצבים הקדמוניים היינו בבירורים האלה.

כיום הגענו למצב שכולנו, כל העולם כולו יחד עִם עַם ישראל, עושים חשבון נפש, כי על כולם להגיע לגאולה השלמה. וכמו שכותבים המקובלים אנחנו נמצאים בפתח הגאולה, וכולם, כל האנושות תגיע לזה, ״כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם״ 4. עלינו להבין שהעולם זקוק כיום לתיקון הזה, כמו כל אדם ואדם, אך קודם עם ישראל חייב להגיע לתיקונים. התיקון הוא לתקן את הרע שבאדם על ידי לימוד חכמת הקבלה, שמגיע אלינו ברצון להתחבר בינינו. החיבור הזה מחויב, כמו שמסופר לנו בתורה על החיבור שצריך להיות בעם ישראל לפני

הכניסה לארץ ישראל.

כשהאדם מתחיל לתקן את הטבע שלו, הוא מגלה שבטבע שלו יש הרבה מאוד כוחות, מחשבות ורצונות שונים שהם בעד ונגד החיבור, אבל כולם כלפי החיבור, כדי לגלות את הבורא בינינו. מכאן, שהתורה מהווה לנו הוראה, כי ״תורה״ זו הוראה, היא באה ומסבירה לנו כיצד לעשות את התיקונים האלה. התורה אומרת תעשה שומרים ושוטרים ״בכל שעריך״ 5, הכוונה שכל רצון ורצון הוא כשער להתקדמות לקראת השתוות הצורה לבורא, הוא קרוב יותר לארץ ישראל, לרצון ישר-אל, עד שכולו יהיה רצון שבו יורגש הכוח העליון. ואז כשהרצון, כשהאגו

יהיה בהשפעה, באהבת הזולת, יתחיל האדם להרגיש את העולם העליון, את הכוח העליון, ואז הרצון הזה ייקרא ״ארץ ישראל״.

לכן כדי להפוך את הרצון ל״ארץ ישראל״, לרצון ישר-אל, על האדם לבצע תיקונים על ידי שופטים ושוטרים. השופטים הם אלו שעל ידם הוא מגלה מה עליו לעשות, מהי דרגת החטא שלו ובמה הוא יכול לתקן. לאחר מכן עליו גם להצמיד בתוכו את השוטרים, כדי לדעת עד כמה הוא יכול לעבוד עם כל רצון ורצון, כדי לא לפרוץ אותו ולא להיות שוב בעל עבירה.

״עבירה״ נקרא מצב שבו האדם עובר את הגבולות שבהם הוא יכול לכוון לטובת הזולת, כשהוא פורץ אותם ומתחיל לחשוב לטובת עצמו.

 

כלומר ״שופט״ הוא הדיין שבאדם, שדן אותו בנוגע למה נכון ומה לא?

ה״שופט״ מסביר לאדם את הגבולות.

 

ומה עם ה״שוטר״ וה״שומר״, האם הם אלה שמוציאים אל הפועל, דואגים שזה יקרה?

לא, הם אינם מוציאים אל הפועל, כי בסופו של דבר האדם הולך ומבצע, אבל הם עוזרים לו, כתוב ״תעשה לך״. זה לא כמו בעולם הזה כשאדם מגיע חלילה מבית המשפט, מהשופט אל השוטר, ואחר כך השוטר מעביר אותו לשומר, כדי שזה יכניס אותו לבית סוהר. אלא כאן האדם הוא זה שיוצר בתוכו הן את ה״שופט״, הן את ה״שומר״ והן את ה״שוטר״. עליו ליצור את כולם בפנימיות שלו, אלה הגבולות שעליו לעשות לעצמו כדי להתקדם.

 

מה הכוונה ״לעשות לעצמו״, כיצד אדם עושה לעצמו ״שופט״ ו״שוטר״?

אם מטרת האדם היא להגיע לאהבת הזולת, כי זו בעצם כל התורה, על ידי כך שהוא עושה לעצמו שופט ושוטר הוא פורץ את גבולות העולם הזה ומתחיל להרגיש את העולם הרוחני. הוא מתחיל להרגיש בחיים האלה גן עדן במקום גיהינום. כך הוא הולך עם כוח האור, עם כוח התורה, ומברר את הרצונות שלו, ממיין אותם. הוא רואה איזה חלק מתוך כל רצון ורצון הוא יכול לתקן לטובת הזולת ולהשתמש בו, ואיזה חלק מהרצון הוא כבד יותר, והוא אינו מסוגל לעשות עִמו כלום, ואותו הוא חייב לצמצם. האדם אינו משתמש ברצון זה, אלא משאיר אותו בצד, אולי בהמשך יהיו לו יותר כוחות, ואז יוכל להשתמש גם בו לטובת הזולת.

נניח שיש לאדם בכיס מיליון דולר, סכום נכבד, בזה הוא יכול להבטיח לעצמו את כל החיים, אבל הוא גם חייב לדאוג לזולת. הזולת אלה הקרובים, והיותר רחוקים, ויש זולת בכללות, והאדם עושה חשבון כמה הוא יכול להפריש להם. הוא מתחיל לחשוב, אולי חצי, לא זה יותר מדי, אולי רבע, וכך בסופו של דבר הוא נותן להם עשרה דולר וזה מספיק.

 

מי הוא הדיין שעושה את החשבון הזה, האם זה האדם או כוח אחר?

האדם בודק זאת בהתאם לאור שמברר לו את הגבולות. הוא רואה מאיזה מקום זה בא, האם מתוך הכרת גדלות המטרה, כדי להגיע להשפעה ולגדלות הבורא, להגיע להרגשה שלו, לגילוי שלו, לעומת מה שהוא מרגיש כעת בפנים. השאלה מה האדם מעדיף, את ההתקדמות הרוחנית או את החיים הגשמיים האלה. הבעיה היא שאת ההתקדמות הרוחנית האדם אינו רואה בפועל, כמו שהוא רואה את החיים האלה. בחיים הגשמיים הוא עכשיו אורח, הוא ייוולד, יחיה, ייהנה עם החברים שלו וכולי. על החיים הרוחניים לעומת זאת, אומרים שהם יפים וטובים, אבל זה נשאר רק בגדר אמירה, וכאן הבעיה.

אם האדם קודם משתדל לעשות לו ״שומרים״, ״שוטרים״ ו״שופטים״, אם הוא לומד כדי למשוך את האור, והוא אינו מחליט, אלא הוא רוצה שהאור יבוא ויחליט, יבוא ויכריע ויראה לו את הדבר הנכון, אזי הוא נותן לכוח האור, לכוח התורה, לעבוד עליו.

 

אם כן, מי עושה את ״השוטר״?

האור עושה את ה״שוטר״ ואת ה״שומר״, אבל ראשית את ה״שופט״. אז האדם מתחיל לראות שלפי האמת, בהתאם לדרגה שלו, לא לפי האמת הרחבה, אלא לפי המצב שלו, כך עליו להחליט. לאחר מכן, עליו להרכיב לעצמו שומרים ושוטרים שיעזרו לו.

במצב הזה יש בעיה, יש מאבק. האדם שוב לומד ומזמין את ״המאור המחזיר למוטב״ דרך הקבוצה, שיחד הוא לומד ומבצע פעולות השפעה, ואז הוא שוב מקבל ״מאור שמחזיר למוטב״ ששוב מתקן אותו. וכך הוא ממשיך עוד ועוד כדי להתחבר באמת עם כולם, כדי להרגיש בפועל ״ואהבת לרעך כמוך״. ואז ברגע שהוא לומד ופועל בקבוצה אפילו במידה קטנה של חיבור, ומושך את המאור, אזי בחיבור ביניהם הם מתחילים להרגיש את העולם העליון ואת הכוח העליון ששורה בעולם וממלא את כל הטבע.

כלומר אלה אנשים שחסר להם החוש הכללי, אבל מכיוון שכל החברים הגיעו להשפעה הדדית ביניהם, לאהבה הדדית, ל״ואהבת לרעך כמוך״, והביאו את המאור שיתקן את היחסים ביניהם, משנאה לאהבה, אזי בתוך האהבה שיש ביניהם עכשיו, בחיבור שיש ביניהם, הם מרגישים את העולם העליון. הם מגלים את הדברים על ידי התהליך של ה״שוטרים״ וה״שומרים״.

במצב הזה יש רצונות שעדיין אי אפשר לתקן, ולכן יש לשים אותם בצד. יש רצונות שאפשר לתקן ויש רצונות שאי אפשר לתקן, ויש גם רצונות שהאדם כביכול מתקדם איתם לתיקון, אבל פתאום משהו קורה, והוא שוב חוטא בהם, נופל, זה נקרא שהוא שוב משתמש ברצונות לעצמו, ולא למען הזולת. זה נקרא ״עבירה״, כי הוא עובר מהשפעה לקבלה. לכן יש את ערי המקלט, ותיקונים שונים נוספים.

 

דובר על יחסים בין חברים ועל הרצון לחיבור, אך לא ברור כיצד התהליך הזה קורה והיכן?

בתחילת התהליך האדם מגיע לקבוצה, למקום שבו הוא לומד. למה בקבוצה? כי מטרת התורה שנממש את הכלל ״ואהבת לרעך כמוך״. לכן עלינו קודם כול לבנות את התשתית, את המקום שבו נממש את היחס הזה. אי אפשר לקחת את כל האנושות, כמו שהמשבר האחרון מחייב אותנו כיום, לכן מתחילים מקבוצה. כמו שבעבר זה התחיל מעם ישראל, כך גם כיום עלינו להגיע מקבוצה קטנה לכל עם ישראל, ואחר כך מעם ישראל לכל אומות העולם.

בינתיים אם האדם מגיע לקבוצה, והוא נמצא בסביבה שבה הוא לומד ומבין מה זה נקרא ״תורה״, מה היא דורשת מהאדם, אם הוא מבין שאהבת הזולת זה בעצם כל התורה, אזי הוא מתחיל לממש אותה בלימוד. מלבד הלימוד יש עוד פעולות של הפצה, של חיבור, כנסים וסדנאות, כי מחובתנו להציג את החכמה לכל העולם.

 

האם אפשר להסביר את הפעולה שאדם שם לעצמו ״שופט״, ״שוטר״ ו״שומר״. כיצד זה מתבצע?

בזה שאדם מקבל על עצמו ״שופט״, ומי הוא שופט? הכוח שבא מעליו, ואין זה חשוב אם הוא נמצא כעת בעבירה.

 

כלומר האדם מזהה שהוא בעבירה, מהי העבירה?

העבירה היא בכך שהאדם פועל כאגואיסט; באותו רצון שהחליט בו אתמול לטובת הזולת, הוא מחליט בו כיום לטובת עצמו.

 

זה מפני שהאדם לא הביא בחשבון את הזולת?

כן, ולכן כיום הוא מחליט אחרת. כדוגמה לכך, הוא רצה לחלק חצי מיליון דולר לאחרים, אך פתאום הוא מתחרט וכעת הוא חושב שדי להם במאה אלף דולר.

 

כיצד מעבירים זאת למערכת יחסים בין אנשים?

זו מערכת יחסים, הכסף הוא העתקה של היחסים בינינו.

 

נניח שיש אי הסכמה על דבר מסוים בין שניים, ואחד מהשניים הגיע למסקנה שהוא אגואיסט.

יכול להיות ששניים אינם מסכימים וזה טוב. הרי לא חייבת להיות כל הזמן הסכמה.

 

נניח שאדם הוא אגואיסט, הוא עומד על שלו על אף שחברו צודק, אך הוא שׂם לב שהוא נמצא בעבירה כלפי החבר, מה קורה עכשיו?

עכשיו עליו לחפש מהיכן לקחת כוח כדי שיהיו לו ״שומרים״ ו״שוטרים״.

 

מה התפקיד של ה״שופט״ כאן?

תפקיד ה״שופט״ כבר הסתיים.

 

כלומר ה״שופט״ כבר קבע שהאדם עשה עבירה.

האדם כבר הבחין שעשה עבירה. כלומר קודם הוא היה במצב הרבה יותר טוב, הרבה יותר רוחני, היה הרבה יותר בהשפעה ובאהבה לזולת, היה בהתחברות עם החברים וכן הלאה. ואילו עכשיו הוא נסגר יותר, הוא במצב שמכוון יותר לטובת עצמו.

 

כיצד האדם יודע שה״שופט״ הוא אמיתי ולא משוחד?

כאשר הוא רואה שכיום הוא נמצא במצב ירוד לעומת אתמול, רק אז עליו לקבוע לעצמו ״שופט״. ה״שופט״ מופיע לאחר המקרה עצמו.

 

בדרך כלל האדם מצדיק את עצמו, הוא אינו רואה שהיום הוא במצב פחות טוב מאתמול.

אם כך, רק הקבוצה, רק הסביבה יכולה להעמיד לאדם ״שופט״. היא יכולה להושיב אותו באמצע הקבוצה ולעשות לו משפט. כלומר זה בתנאי שהוא מבקש מראש מהחברים ואומר להם, ״במידה שאפול, לא אראה את עצמי במצב של נפילה, אלא ההפך, אצדיק את עצמי. בעיניי אהיה צדיק גדול יותר מקודם, לכן אני מבקש מכם, אני חותם לכם, תעשו הכול רק כדי שאחזור להכרה״.

 

זה יקרֶה לעתים רחוקות, אך העניין הוא חיי היום יום. כל אחד שמתקדם בדרך הרוחנית היה רוצה שיהיה לידו ״שופט״, שיהיה לו ״שומר״ שכל הזמן יהיה איתו בקשר.

מדובר רק ביחס של האדם לחברה, החברה היא השופט. האדם יכול למדוד את עצמו ולראות את התגובה הנכונה, רק ביחס לסביבה.

 

נניח שהאדם שם לב שביצע עבירה, אתמול היה לו יותר רצון לתת ואילו היום הוא רואה שיש לו פחות רצון. מהו ה״שופט״ הזה, כיצד האדם מעורר אותו, מהיכן הוא מגיע?

הוא מגיע מתוך היחס של האדם לסביבה. הסביבה נותנת לו את קנה המידה אם הוא נמצא למטה או למעלה, לעומת אתמול. אם הוא נמצא למטה יותר מאתמול, זה נקרא שהוא נמצא בעבירה, ועליו לקבוע כיצד הוא מתקן את עצמו. כיצד הוא בונה מעצורים, ״שומרים״ ו״שוטרים״, כדי שהם לא יתנו לו לרדת מהדרגה הזאת לעולם.

 

לא האדם הוא שקובע זאת, אלא האור. כלומר האדם רק מזמין את האור שיבוא ויעשה לו את הפעולה?

בטח, כן.

 

האם זה רק בזמן שיעור, או בכל רגע?

אמנם השיעור הוא העיקר, אבל זה קיים בכל רגע.

 

מהי הפעולה הזאת ״להזמין את האור״?

להזמין את ״המאור המחזיר למוטב״, זו הכוונה שלנו בזמן שאנחנו עושים פעולת חיבור, פעולה משותפת. אנחנו מרגישים זאת בייחוד בסדנה. ככל שאנחנו נכללים זה מזה, רבע שעה, ועוד רבע שעה, אנחנו פתאום מתחילים להרגיש שנוצר סוג של חום בינינו, אנרגיה פנימית, אינטגרלית, שנמצאת בין כולנו. לאנרגיה הזאת יש איכות מיוחדת, בכך שהיא מעלה אותנו מהמצב שהיינו בו לפני הפעולה, למצב אחר לאחר הפעולה.

לאחר שהאדם עושה מספר פעולות כאלה, ואפילו מספר פעמים ביום, הוא מרגיש שיש לו הערכה אחרת לחיים, הערכה אחרת להשפעה ולקבלה. מפני שלחיות בהרגשת המאור, זו הרגשה אחרת לעומת חוסר היכולת להרגיש את המאור. הבעיה שאי אפשר להעביר את ההרגשה הזו במילים לאדם שעדיין לא הרגיש זאת. תלמידים שמשתתפים בסדנה, מרגישים זאת לאחר זמן קצר וממש מתפעלים. אין זו סתם התפעלות פסיכולוגית, אלא התפעלות פנימית מהשפעת המאור, הנובעת מכך שהם מבטלים אפילו במעט את האגו שלהם למען החיבור בחברה.

 

הסדנה זו דוגמה טובה, כי כשנכנסים לסדנה יש הרגשה שכל המשתתפים הם אחד. יש הרגשה שכל אחד רוצה להוסיף להרגשה הזו ולשמר אותה. אבל לאחר מכן, כשמסתיימת הסדנה, לאחר מספר רגעים, האדם ״נופל״. האם את הרגע הזה הוא מזהה כעבירה?

ודאי.

 

אולי דווקא מהתהליך הזה נתחיל לדבר על ה״שוטרים״ וה״שומרים״ שהאדם יכול להציב לעצמו?

על האדם להשתתף בזמן עלייה, בזמן שהוא נמצא יחד עם החברים בחיבור ובהתפעלות, עליו לקבוע לעצמו ״שומרים״ ו״שוטרים״. כלומר קשר עם הסביבה, אפילו קשר מילולי. נניח שהשאלה האחרונה בסדנה תהיה, ״כיצד אנחנו שומרים על מה שהשגנו?״ הכוונה שמירה על אותה רמה, ודאי לא על השכל החיצון. ואז העבודה בסדנה תעסוק בכך, תדברו על ״כיצד אנחנו מחזיקים זה את זה, כיצד אנחנו בונים ערבות בינינו, ברית בינינו, כדי שהכוח המשותף יקיים אותנו ולא ייתן לנו ליפול״.

מלבד זאת אנחנו צריכים גם מי שיחזיק את הברית הזאת. כלומר אנחנו חייבים למשוך לזה גם את הכוח העליון. אבל נוכל למשוך אותו רק אם נחליט על כך יחד, והוא יהיה בינינו ואז נרגיש בקיומו.

 

כיצד אנשים שעובדים יחד בהסברה יכולים להתעלות ביניהם לגובה של סדנה?

הם פשוט מתחברים ביניהם באופן פנימי, בהבנה, על ידי עניין רוחני משותף, על ידי דיבור. אם נניח הם עובדים עם קבוצות, עורכים הרצאות וכולי, אם הם בונים מהלך הסברה, וממש רוצים להיות בהבנה, בהרגשה, בחיבור פנימי ביניהם, אזי כל אחד נכלל מהאחר. הדיבור שלהם לא נעשה בהתנגשות או בבירור הנושא, כי הנושא אינו חשוב, מה שחשוב זה שמתחברים סביב הנושא. לא ללבן את הנושא עצמו, אלא ללבן את היחסים. כלומר לברר מה הסיבה, מה הגורם ומה התוצאה הרצויה. התוצאה הרצויה היא להתחבר, והגורם יכול להיות כל דבר, מאמר,

קטעים כלשהם, סיפור. לדבָר עצמו אין חשיבות, העיקר שעל ידו מתחברים. לכן בלי לארגן מעגלים כאלה, אי אפשר להתקדם. גם למורים ולכל המחנכים צריכים להעביר את החומר בצורת סדנאות, כדי שהם ירגישו את עניין החיבור. כך הם יוכלו להעביר את מה שקיבלו הלאה, בהדרגה, דרך חוגים שונים, דרך התלמידים ואפילו דרך הילדים הקטנים. הכול זה עניין של חיבור, זה העניין של הסדנה, כיצד לשבת יחד ולדון כדי להתחבר.

 

מה פירוש ״שוטר״, שומר״?

אלה הכוחות שבנו. זה נקרא ״מסך״ ו״צמצום״. לדוגמה, ההוראה ״אסור לגנוב״, זה כמו צמצום. יש גם פעולת מנע, כלומר אני מרחיק את עצמי מהמקום, איני רוצה להיות במקום שבו הכסף נמצא. נניח אומרים לי ״תעבוד בקופה״, ואני משיב ״תודה רבה, אלך למקום שבו אסחב שקי מלט ולא אעבוד אצלכם בקופה״.

 

כלומר זה מה שנקרא ״ולפני עיוור לא תיתן מכשול״ 6.

כן. אבל האדם עושה לעצמו את ה״שומר״ שלו.

 

לצורך העניין, נניח שיש לאדם נטייה לשליטה, האם עליו לסרב לקבל תפקידים מנהלתיים, ולעבוד רק עם תוכן?

כן.

 

מהיכן האדם שואב את הכוח להיות כל הזמן בבירור, הרי קל מאוד ליפול לתוך זרמי החיים.

את הכוח האדם שואב מהסביבה, זאת הבחירה החופשית. אם האדם בוחר בסביבה חזקה יותר, אם היא חזקה בעיניו, אזי יש לו מהם כוח והוא יכול לבנות נכון את כל התהליך שלו.

 

מה זה ״מלך״? מה הכוונה למנות לך מלך שאסור לו להרבות בנשים, בסוסים וכולי?

״מלך״ זה הרצון הכללי של האדם. כלומר אם האדם רואה שהוא כבר הגיע למצב שהוא יכול ליחֵד את כל הרצונות שלו למושג שנקרא ״מלך״, ״מלכות״, אזי עליו לעשות עליהם הגבלות כמו ״שומרים״ ו״שוטרים״. באופן כמו שמסופר כאן, זה בשפת ה״ענפים״, ״סוסים״, ״נשים״, ״כסף״, ״זהב״ וכן הלאה, אבל מדובר על ההגבלה בד' בחינות דעביות, כי בכל רצון ורצון יש את ד' הדרגות האלה.

 

האם ״מלך״ זו מדרגה גבוהה יותר מ״שוטרים״ ו״שומרים״, או שזו חולשה שבגללה צריך עוד משהו?

לא, אם האדם כבר הגיע לארץ ישראל, אם הוא ברצון שכולו ישר-אל, וכבר הגיע לתיקונים שמהם הוא יכול להרכיב סוג של חיבור הנקרא ״מלך בארץ״, אזי הוא יֵדע ששם יש לו הגבלות של כסף וזהב, סוסים ונשים.

 

האם ה״שוטרים״ ו״השומרים״ הם במִדְבָּר, כדי להתעלות לתכונות ההשפעה?

אלה אותם ״שוטרים״ ו״שומרים״, רק במצב שבו האדם כבר נמצא בדרגת ה״מלכות״. לאחר מכן עליו להגיע לדרגת ״דוד המלך״, ואז לדרגת ״מלך המשיח״. כלומר מדובר באותו רצון לקבל שעובר תיקונים והופך להיות לנחלת הכלל.

 

בפרשה מוזכרת גם מלחמה. משה מפרט לבני ישראל את כללי המלחמה, והרי המלחמה היא מלחמה פנימית.

זו מלחמה פנימית שמקבילה למלחמה החיצונית. אם איננו מסוגלים לבצע את המלחמה הפנימית שלנו ולממש אותה כראוי, והזמן של התהליך הזה כבר מגיע, אזי יהיה עלינו להגיע למלחמה, לתיקונים ולבירורים פנימיים, על ידי בירורים חיצוניים, שהם הרבה יותר קשים וממושכים.

בדומה לאיום עלינו ממדינות ערב ועוד איומים אחרים, הם מתגלים אך ורק משום שאיננו יכולים לתקן את התהליך הזה ביסודו, שזה במלחמה הפנימית. אם נתקן את הדברים האלה בפנימיות, לא יהיה עלינו שום איום. כי כל מה שקורה בחוץ, בעולם שלנו, זה העתקה מההצלחה שלנו בתיקון המצב הפנימי. אם היינו מצליחים לגמרי, היינו מרגישים את העולם הרוחני במקום את העולם הזה.

כלומר אנחנו מרגישים את כל העולם הזה, כי לא הצלחנו לתקן בכל רגע ורגע את הרצונות המקולקלים שבנו. החומר של הרצון שלנו הוא המקום שבו אנחנו רואים את התמונה, ואנחנו רואים אותה על חומר לא מתוקן, על הרצון הלא מתוקן שלנו. אמנם יש עוד רצונות שאינם מתוקנים, אך עדיין לא הגענו אליהם, עדיין לא הגיע הזמן להתחיל לטפל בהם. אבל ברצונות שכבר היה עלינו לתקן ולא תיקנו, אנחנו מרגישים את עצמנו נמצאים בתמונה של העולם הזה.

האדם בעצם מרגיש את צורת הרצונות המקולקלים שלו מפני שלא תיקן אותם. הם יכולים להיות החל מסתם רצונות אגואיסטים למיניהם, או כאלה שנראים לו אפילו נעימים פחות או יותר, ועד מצבים של איום גדול. כלומר עליו להזדרז ולתקן את הרצונות האלה, ואז כל התמונה הזאת פתאום נעלמת. שכן, התמונה בעולם הזה משתנה בהתאם למידת החיבור עם הזולת.